איך אדיר הקטן מעז לערוף את קאפח?

ובכן, לאחרונה אחד מצאצאי דתן ואבירם החל לתקוף אותי באופן כפייתי, הוא מקלל ומחרף ומגדף אותי במלים קשות ביותר, כאשר מִבֵּין כל הקללות והנאצות עולה טענה אחת: אין לאדיר הקטן שום הצדקה לחרף ולגדף את הדיין השכיר יוסוף קאפַּח הואיל והוא למד ממנו.


בעבר ניסיתי להשיב לדתן בן אבירם אך גיליתי שעליו נאמר "אל תען כסיל כאיוולתו", ולכן, במקום לשחק לידיו, להתגושש עמו ולהתבוסס עמו בצואת סכלותו ונבלותו, הנני בוחר למחוק את גידופיו וחירופיו ולחסום אותו מן האתר. אך מדי פעם, כאשר הנני רואה איזו שהיא נקודת ביקורת בדבריו שיש להתייחס אליה, הנני מתייחס אליה כמו שהנני עושה עתה במאמר זה.


ובכן, צודק דתן בן אבירם שלמדתי מתרגומֵי קאפח ופירושיו, וקבל האמת ממי שאמרו, אפילו מכומר שכיר. ברם, אפילו אם קאפח היה רבי המובהק, מן הרגע שהבנתי שהוא גרם נזק עצום לדרך האמת, אין שום מניעה ואף חלה עלי חובה גדולה לחשוף את מעלליו וצביעותו.


לא ארחיב במאמר זה על שלל מעלליו של קאפח, מפני שייחדתי להם מאמרים לא מעטים, להלן רק מעט מן המאמרים שייחדתי לו ולדומיו: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", "האם יוסף קאפח סבל מהפרעת זהות?", "האם מותר לקלל את יוסף קאפח?", "האם מותר לקרוא לקאפח בשם מארי?", "קאפח – את ה' הוא מגדף", "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת", "קאפח והשדים והקוזאק מקוצק", "הקבלת פני המרדעת!", "שיעור כזית – מהו?", "ראש הדרדעים מטשטש את חשיבות מדעי הטבע", "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", ועוד רבים.


במאמר זה אתמקד כאמור בנקודה אחת, שהיא למיטב הבנתי הציר שעליו סובבים כל חרפותיו ונאצותיו של דתן בן אבירם. אמנם, אין לי ספק שהוא לא יחדל מטומאתו בעקבות מאמר זה, אך איני כותב מאמר זה בעבורו, אלא בעבור חבריי הישרים והנְּברים דורשי האמת.


ולדתן בן אבירם אומר: הַמשך בנאצותיך כי אתה מועיל לי בהן מאד, משלוש סיבות: א) אתה מחשֵּׁל אותי לעמוד בפני מינים משטינים אכזריים ורעי לבב עד מאד; 2) מדי פעם אולי תצוץ בדבריך איזו נקודה שניתן להטעות את הרבים באמצעותה, כך שבנאצותיך אתה מסייע לי לחזק את דרך האמת; 3) שנאתך העזה, אשר שוברת את כל שיאי השטנה, מוכיחה דבר אחד פשוט מאד: אתר אור הרמב"ם שובר שיאים של תפוצה, והשקפות האמת הולכות ונקלטות.


ואין לי צל של ספק, שאילו היה סיפק בידך היית רוצח אותי כאותם יהודים משתפי פעולה בשואה: כאותם קאפו רצחניים וכאותם אסירים משוחררים ששירתו במשטרת הגטו. הכלב הלא-מחוסן דתן בן אבירם נובח וחורץ לשונו, תאב לדמי, והוא ימשיך לנבוח ולנסות לזהם אותי בחיידקים הטורפים שרוחשים בטפריו המטונפים. אך שיירת האמת תמשיך לנוע, ודרך האמת תמשיך לשגשג, ויותר-ויותר אנשים יבינו שאיני עושה לשם כבודי אלא לכבוד שמים.


ועתה לשאלת השאלות, נניח שקאפח היה מורי ורבי המובהק, אף שהוא מעולם לא היה מורי ורבי המובהק בשום פנים, ולא עברו שנים רבות עד שהבנתי את סאת צביעותו ונבלותו. על-כל-פנים, נניח שקאפח אכן היה מורי ורבי המובהק לפי גדרי ההלכה, האם מותר לי לערוף את ראשו כעריפת חמור ממורדע? ובמלים אחרות, האם מותר לתלמיד שגילה שרבו מתעה את הרבים אחרי ההבל, ומרחיק את עם-ישראל מדרך האמת וממילוי ייעודו בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, האם מותר לתלמיד הזה לתקוף את רבו, להוקיע אותו, ולחשוף את צביעותו?


ובכן, התשובה פשוטה מאד, וכבר השבתי עליה במאמר: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", והנה היא שוב לפניכם כתובה וערוכה מחדש ומועשרת במקורות נוספים:


חובת התוכחה כלפי רבו המובהק


בהלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכות א–יג, מובאות חובות גדולות שחייב בהן התלמיד כלפי רבו המובהק, ורבו המובהק הוא דווקא הרב שלמד ממנו רוב חוכמתו. אולם, אם התלמיד לא למד מאותו הרב את רוב חוכמתו, אותו הרב הוא בגדר "תלמיד חבר", והוא ככל האדם לעניין מצות הוכח תוכיח את עמיתך. והנה לפניכם שתי הלכות שרבנו פוסק בסוף שלוש-עשרה ההלכות שהזכרתי לעיל, ומשתי ההלכות הללו עולה במפורש (תלמוד תורה ה, יד–טז), שכל שלוש-עשרה ההלכות הייחודיות שנאמרו בפרק ה שם, נאמרו אך ורק ברבו המובהק:


"במה דברים אמורים? ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חוכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חוכמתו הרי הוא תלמיד חבר ואינו חייב בכבודו בכל הדברים הללו. [...] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו [=שנזכרו כאמור בהלכות תלמוד תורה פרק ה, הלכות א–יג] או באחד מהן, לכל תלמידיו או לאחד מהן – הרשות בידו".


מכל מקום, אם רבו המובהק הולך בדרך האמת והצדק והיושר בכל דרכיו ושגה וחטא בשגגה יש להוכיחו בעדינות, ואף שכל אדם מחויבים להוכיחו בתחילה בעדינות, את רבו המובהק יש להוכיח בתחילה בעדינות יתרה, וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, יג): "ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו: 'לימדתנו רבנו כך וכך'?". אולם, ברור כשמש, שאם רבו המובהק כופר ובועט בתוכחה, ואפילו בתוכחה על מצוה פשוטה ממצוות התורה שאין בה חילול-שם-שמים, ברור שעל התלמיד להתרחק כמו מאש מרבו המובהק הזה, והוא אף מחויב להוכיחו כדרך שמוכיחים את הבועטים בתוכחה, וכמו שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא], בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים, אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


והנביאים ע"ה הוכיחו באופנים קשים מאד אפילו את מלכי ישראל עובדי האלילים, ולא תהיה מעלתו של קאפח הנוכל גדולה ממעלת מלכי-ישראל שכל עם-ישראל חייב לרוממם מאד.


כל זאת כאשר רבו עובר על שאר מצוות בדברי שמים, דהיינו במצוות שבין אדם למקום, וכל-שכן וקל-וחומר כאשר רבו עובר על חילול-שם-שמים ביד רמה בפרהסיה כירבעם.


וביתר ביאור: אם התלמיד גילה שרבו השכיר המובהק הולך בדרכי מינות ומדוחים, דורס ורומס יסודות תורניים, משתמש בכתרה של תורה, מחלל-שם-שמים, בוזה את התורה, מכבה את מאור הדת, גורם רעה לעמֵּנו, ונוטל את חייו וחיי תלמידיו מן העולם – על התלמיד לחדול מיד מלימודו אצל הכומר השכיר המובהק הזה, אשר מתעה את הרבים ביסודי הדת, ועליו לעבור ללמוד תורה ממי שראוי ללמוד ממנו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד-תורה (ד, ב):


"וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף-על-פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו [כל-שכן קאפח שכבר אין צורך בפירושיו] – אין מתלמדין ממנו עד שיחזור למוטב, שנאמר: 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא' [מלאכי ב, ז], אמרו חכמים: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו'".


וזאת הלכה עדינה מאד, מפני שהיא עוסקת ברב "שאינו הולך בדרך טובה" דהיינו רב שהוא סר וזעף תמיד או שאינו נושא ונותן באמונה וכיו"ב, ודי בכך שהרב ילך בדרך לא טובה בעניין מידותי כדי שיהיה אסור ללמוד ממנו בשום פנים! אולם, רב שמתעה את הרבים אחרי ההבל דינו אחר לגמרי, ועל התלמיד הזה חלה חובה להוכיח ולגדף ולחרף ולקלל את הכומר המובהק הזה, ואפילו שהוא למד ממנו את רוב חוכמתו, גם מפני שרוב חוכמתו שלמד מרבו היא ממילא משובשת ומזוהמת בהשקפות רעות שחדרו לתלמודו וללימודו של הכומר השכיר, אך בעיקר מפני שהכומר השכיר הזה הוא בגדר מי שמתעה את העם אחרי ההבל, ודינו חמור ביותר.


ראו נא את פסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


ואם יטען הטוען, והלא אפילו היה אביו "רשע ובעל עבירות" אסור להוכיחו באופן קשה, אלא רק בלשון שאלה, והנה לפניכם ההלכה בעניין זה מהלכות ממרים (ו, יג):


"אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. ראה אותו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: 'אבא, עברת על דברי תורה!', אלא יאמר לו: 'אבא, כתוב בתורה כך וכך?', כאילו הוא שואל ממנו לא כמזהירו".


ובכן, נראה לי ברור שדינו של אב "רשע ובעל עבירות" קל בהרבה מדינו של כומר שכיר אשר מתעה את העם אחרי ההבל, שהרי הכומר השכיר מחטיא את הרבים אחרי ההבל והתהו, וזה עוון חמור מאד וכפי שראינו ונראה לקמן. לפיכך אמינא, כי אם התלמיד גילה שרבו המובהק הוא למעשה כומר מובהק שמחלל-שם-שמים ומתעה את העם אחרי ההבל – חובה עליו לנהוג בכומר המובהק הזה, כפי עיקר הדין וההלכה, ולחרף ולגדף ולקלל אותו בקללות נמרצות.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין מחטיאי הרבים בהלכות תשובה (ג, יד–יט):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס; ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה; ואחד האונס אחרים עד שיחטאו כמנשה, שהיה הורג ישראל עד שיעבדו עבודה-זרה או שהטעה אחרים והדיחם כישוע".


והנה עוד לפניכם פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, ה): "שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב" וכל הפרק שם עוסק ברבו המובהק, דהיינו, במקום שיש חילול השם, כל הלכות הכבוד כלפי רבו המובהק בטלות ומבוטלות כעפרא דארעא לא שרירות ולא קיימות.


ובהלכות שבועות (יב, ב) פוסק רבנו: "חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות".