כא. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת יתרו
דוגמה ראשונה
בשמות (יח, ד) נאמר כך: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה", ושם פירש רש"י: "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה – כשגילו דתן ואבירם [לפרעה] על דבר המצרי ובקש להרוג את משה, נעשה צווארו כעמוד של שיש". האמנם? האמנם נעשה נס כזה למשה? האם אדם יכול להמשיך ולחיות כשצווארו הופך לשיש? ומתי צווארו חזר להיות כבראשונה? והפיכת ידו של משה למצורעת כשלג וריפויה הייתה אות פלאי, והפיכת צווארו של משה לשיש הינה אות פלאי עוד יותר, היעלה על הדעת שה' יעשה אות כזה למשה נגד עיני פרעה ונגד עיני עבדיו, ונס כזה לא ייזכר בתורה? כמו כן, בתורה (שמ' ב, טו) נאמר במפורש שמשה ברח מפרעה:
"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר".
קצרו של דבר, רש"י פירש את פשטי פסוקי התורה על-פי פשטי המדרשים, וזו מגרעת גדולה מאד אשר מוציאה את האדם מן העולם, ומחליפה את דתנו בדת פרו-נוצרית מהובלת. ויתרה מזאת, רש"י פירש את פשטי פסוקי התורה על-פי פשטי מדרשים מאוחרים – וההזיה הזו נזכרה במדרש שמות רבה, ממדרשי המינות המאוחרים (המאה הי"ב), שטמטמו את עמנו.
דוגמה שנייה
בשמות (יח, ו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ", ושם פירש רש"י: "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ וגו' – אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה". כלומר, לפי רש"י יתרו היה מרודפי הכבוד, שהרי הוא מפציר במשה שייצא לקראתו לעיני כל ישראל ויעשה לו כבוד מלכים! ורק מוח אשכנזי פרו-נוצרי מעֻוות שרודף אחרי הכבוד מסוגל לפרש פירוש כזה, אך תימני נדכא ושפל-רוח לעולם לא יעלה כזאת על דעתו. כדי לאשש את דברינו הבה נעיין במדרש שאותו מסלף רש"י, ונראה שכוונת המדרש שונה לחלוטין מהזייתו של רש"י בעניין רדיפת הכבוד, וכך נאמר במכילתא:
"'וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ' [...] שלח לו ביד שליח ואמר לו: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך ואם לאו, עשה בגין בניך, לכך נאמר: 'וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה' וגו'" (מכילתא דרי"ש, מסכתא דעמלק, פרשה א).
במכילתא נאמר רק: "עשה בגיני", ואם תתמהו: ומה היא העשייה שביקש יתרו ממשה רבנו? ובכן, מהמשך המדרש עולה שיתרו מבקש ממשה רבנו שיקבלוֹ לדת משה, דהיינו להסתופף תחת כנפי השכינה, ולא רדיפת כבוד אשכנזית מהובלת! וכך נאמר בהמשך המדרש שם:
"ר' אליעזר אומר: נאמר למשה: 'אֲנִי' [="אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ" וכו' רמז לה' יתעלה] – אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק, שנאמר: 'הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם יְיָ וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק' [יר' כג, כג]. אני הוא שקרבתי את יתרו ולא ריחקתיו, אף אתה, כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד, שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב, ולא כשם שעשה אלישע לגיחזי ודחפו לעולם".
כדי להוסיף ולאשש את טענתי נגד רש"י רודף הכבוד האשכנזי, ראו נא את פירוש רש"י בפסוק הבא (שמ' יח, ז): "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה", ושם פירש רש"י: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה – כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא?". ומקורו של רש"י לעניין הכבוד הגדול הזה הוא במדרש תנחומא מהדורת המינות של וורשא, אך במהדורת כתבי-היד של בובר מדרש זה כלל אינו מופיע, ולא אתפלא אם מגיהי ווילנא ראו אותו ברש"י והחדירוהו לתוך המדרש, כדי לעבות את מהדורתם בהבלים וכדי לשוות לפירוש רש"י חזות של קדמות.
עוד בעניין מהדורת המינות של מדרש תנחומא, שימו לב: במהדורת כתבי-היד של בובר נאמר כך (פרשת יתרו סימן ה): "'וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ' [שמ' יח, ט], שייחד שמו של הקדוש-ברוך-הוא". אולם, במהדורת המינות של וורשא מחקו את המדרש הזה! שהרי ייחוד שמו מנוגד למינותם.
אגב, בעניין הפירוש האחרון רש"י מוסיף ואומר שם כך: "וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ – איני יודע מי השתחווה למי", כלומר, רש"י "הבלשן הדגול" לא ידע לזהות רכיבי משפט בסיסיים בתחביר! ואסביר את דבריי: הנשוא (הפעל) הוא המלה "וַיִּשְׁתַּחוּ", והנושא הברור של המשפט הוא משה רבנו ע"ה, שהרי "לקראת" היא מילת יחס, והנושא לא יופיע לעולם לאחר מילת יחס. ובמלים אחרות, לפי כללי הלשון העברית משה רבנו הוא זה אשר השתחווה ונשק ליתרו.
נחזור לעניין הכבוד, יש בסמוך שם עוד ראיה לרדיפת הכבוד של רש"י, בשמות (יח, יב) נאמר כך: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וגו' – ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם". וכל עניין הכבוד הזה כלל לא נזכר במדרש הנדון שממנו רש"י מעתיק את פירושו, וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דעמלק, פרשה א): "'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים' – ומשה להיכן הלך? והלא מתחילה יצא לקראתו, שנאמר: 'וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ', ועכשיו להיכן הלך? אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם". והיכן נזכר הכבוד שגרם לו?
דוגמה שלישית
בשמות (יח, ח) נאמר כך: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְיָ", ושם פירש רש"י: "הַתְּלָאָה – למ"ד אל"ף מן היסוד של התיבה והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה". נתמקד במלה "תְּלָאָה": ובכן, לפי רש"י הלמ"ד והאל"ף הן שורשיות, אך התי"ו "הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים", ונראה ברור שרש"י לא היה בטוח האם התי"ו גם היא שורשית, ולכן הוא גם אינו כולל אותה באותיות השורש וגם קורא לה בהמשך דבריו "יסוד".
קצרו של דבר, בתחילה רש"י טוען שהשורש של המלה "תְּלָאָה" הוא ל-א-י/ה (גזרת נלי"ה), שהרי הוא אומר שהתי"ו היא רק "תיקון" – מיד לאחר מכן הוא טוען שהשורש של המלה "תְּלָאָה" הוא ת-ל-א (גזרת נל"א) שהרי הוא אומר שהתי"ו היא "יסוד" – ולבסוף הוא משווה את המלה "תְּלָאָה" למלים: "תרומה, תנופה, תקומה, תנואה", שכולן מגזרת נעי"ו, ובזה הוא למעשה טוען ששורשה של המלה "תְּלָאָה" הוא ל-י/ו-א, ודברי הכסיל עכורים ועקושים.
ואיך הצליחו לתעתע בכל-כך הרבה אנשים שרש"י היה "בלשן דגול"?
דוגמה רביעית
בשמות (יח, יא) נאמר כך: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "עַתָּה יָדַעְתִּי – מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר; מִכָּל הָאֱלֹהִים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודה-זרה שבעולם שלא הניח עבודה-זרה שלא עבדה". רש"י משווה בין ההיכרות עם בורא-עולם יתרומם שמו לבין היכרות עם כל מיני עבודה-זרה שבעולם.
אולם, במדרש המקורי שאותו רש"י מסלף ומעתיק לפירושו נאמר לשון גנאי ביחס לעבודה-זרה (מכילתא דר"יש, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א): "ומה תלמוֹד לומר 'מִכָּל הָאֱלֹהִים'? אמרו: לא הניח יתרו עבודה-זרה בכל העולם, שלא חזר עליה ועבדה, שנאמר: 'מִכָּל הָאֱלֹהִים'". הנה ראינו שבמדרש תיארו את נטייתו הראשונה של יתרו אחר עבודה-זרה בלשון גנאי: "שלא חזר עליה ועבדהּ", שהרי בלשון חז"ל הביטוי "חזר עליה" מבטא גנאי חמור (בדרך כלל ביאה אסורה ולעתים ביאה באופן כללי), ואף מצאנו גנאי דומה מאד במשלי (כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". קצרו של דבר, השוואתו של רש"י הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ואף יש בה רמז עבה למינותו, שהרי הוא מחק את לשון הגנאי שנקטו בה חז"ל במדרש המקורי כלפי עבודה-זרה, והחדיר במקומה לשון שמבטאת היכרות עם אלוה אמת.
דוגמה חמישית
בשמות (יח, יג) נאמר כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה וגו' וַיַּעֲמֹד הָעָם – יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחוֹ על-כך, שנאמר: 'מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ' [שמ' יח, יד] וכולם ניצבים". לפי רש"י משה רבנו ע"ה היה רודף כבוד ושׂררה אשר מתגאה ומתייהר ומתנשׂא על קהל עם-ישראל! וכבר היו לפניו שטענו את אותה הטענה בדיוק! ומי הם? קרח ועדתו ודתן ואבירם, וכך אמרו הרשעים הללו למשה רבנו ע"ה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְיָ" (במ' טז, ג), והוסיפו ואמרו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במ' טז, יג).
בפירושו זה רש"י חושף שוב את רדיפת הכבוד שפעפעה ואכלה את מה שנותר מנפשו, שהרי קרח ועדתו ודתן ואבירם האשימו את משה רבנו ע"ה ברדיפת הכבוד והשׂררה, אך האמת הייתה שהם בעצמם היו רודפי כבוד ושׂררה, והאשימוהו בעוול כדי להשתלט על ההנהגה.
ועל פירוש רש"י הזה יש לומר: "לא כלו דתן ואבירם", ומה היה בסופם? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל [...] וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במ' טז, לא–לה).
נעבור עתה לעיין במקור שאותו רש"י סילף וזייף, ראו נא את דברי המכילתא דרי"ש:
"'וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה', מה ראה? ראהו שהיה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו; אמר לו, מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך" (מסכתא דעמלק, פרשה ב).
שימו לב, התוכחה שהוכיח יתרו את משה רבנו נוגעת אך ורק לעניין אחד בלבד! והוא "מדוע אתה יושב לבדך", אין בדברים הללו אפילו רמז קלוש להזיה של רש"י שמשה רבנו ע"ה היה מזלזל בכבודם של ישראל! או שיתרו הוכיחוֹ על-כך שהוא היה מזלזל בכבודם של ישראל!
זאת ועוד, רש"י בסוף פירושו לעיל מביא ראיה מפסוק יד שם להזייתו, והנה הפסוק לפניכם: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?". מפשט הפסוק עולה באופן ברור ומפורש, שתוכחתו של יתרו נבעה מכך שהעם ניצב "מן הבוקר ועד הערב". דהיינו, היא נבעה מדאגתו למשה רבנו ע"ה שלא יצליח להחזיק מעמד כשופט יחידי לכל העם, ולא מכך שהעם היו ניצבים – עומדים, שהרי מיד לאחר המלים: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ" נאמר שהבעיה היא לא בעצם ההתייצבות, אלא בעצם זה שהיא נמשכת מן הבוקר ועד הערב, ואין למשה מנוחה.
ויתרה מזאת, התורה מפרטת באופן ברור את סיבת תוכחתו של יתרו למשה רבנו ע"ה:
"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמ' יח, יז–יח).
נמצא, שטמטומו של רש"י בפירושו זה שובר שיאי שפלות חדשים, ושוב הוא מסלף ומזייף מדרשים ברורים ומפורשים, ושוב הוא מוציא לעז חמור על משה רבנו ע"ה. וכבר למדנו על מגמתו לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, כי כל מי שמרשיע להחדיר דת חדשה, מוכרח ומחויב להחליף את מוסֵר התורה הקדומה במוסֵר חדש שינחיל את הדת החדשה.
ובעניין זה ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".
דוגמה שישית
בשמות (יח, כב) נאמר כך: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ", ושם פירש רש"י: "וְשָׁפְטוּ [...] לשון ציווי", ודברי הבל בפי "הבלשן", שהרי הפעל ש-פ-ט בלשון ציווי הוא שִׁפְטוּ ולא שָׁפְטוּ. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכ' ח, טז).
דוגמה שביעית
בשמות (יט, ב) נאמר כך: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ושם פירש רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, [כלומר] בידוע שמשם נסעו. אלא, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה".
מדברי רש"י המודגשים מצטברות ראיות מכריעות לכך שמשה רבנו כתב את התורה מדעתו: 1) הקב"ה לא נזכר אפילו לא ברמז; 2) יש לפנינו ריבוי של ביטויי הגשמה, דהיינו לא רק לכתוב, אלא גם "הוצרך לחזור ולפרש"; 3) הפרשן בה"א הידיעה הוא משה רבנו ע"ה אשר מסר לנו את התורה-שבעל-פה שהיא פירושה של התורה-שבכתב, ולכן, כאשר רש"י אומר: "למה הוצרך לחזור ולפרש", הוא למעשה מחדיר את ההזיה שמשה פירש את התורה מדעתו.
זאת ועוד, שימו לב, מילותיו של רש"י נאמרו על דעת עצמו, ולא נזכרו במדרש שאותו הוא מסלף ומזייף! וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דבחודש, פרשה א):
"'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי' – והלא כבר נאמר בפרשת מסעות: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי' [במ' לג, טו], ומה ת"ל 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי'? הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה".
נמצא, שאין זכר במדרש לתוספת המינות של רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", אלא, כל שנאמר במדרש הוא: "מה תלמוד לומר? [...] הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני". זהו! אין זכר לצורך לחזור ולפרש, או לכך שמשה רבנו כתב את התורה, כלום! רק נאמר בלשון נסתר: "הקיש".
ההשקפה הרעה הזו שעולה מפירוש רש"י היא מינות חמורה מאד, וכבר הרחבתי בכל העניין הזה במקום אחר, ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).