רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סח)
דוגמה תסח
בשמות (יח, ד) נאמר כך: "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה", ושם פירש רש"י: "וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה – כשגילו דתן ואבירם [לפרעה] על דבר המצרי וביקש להרוג את משה, נעשה צווארו כעמוד של שיש". האמנם? האמנם נעשה נס כזה למשה? האם אדם יכול להמשיך ולחיות כשצווארו הופך לשיש? ומתי צווארו חזר להיות כבראשונה? והפיכת ידו של משה למצורעת כשלג וריפויה הייתה אות פלאי, והפיכת צווארו של משה לשיש הינה אות פלאי עוד יותר, היעלה על הדעת שה' יעשה אות כזה למשה נגד עיני פרעה ונגד עיני עבדיו, ונס כזה לא ייזכר בתורה? כמו כן, בתורה (שמ' ב, טו) נאמר במפורש שמשה ברח מפרעה:
"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר".
כללו של דבר, רש"י פירש את פשטי פסוקי התורה על-פי פשטי המדרשים, וזו מגרעת גדולה מאד אשר מוציאה את האדם מן העולם, ומחליפה את דתנו בדת פרו-נוצרית מהובלת. ויתרה מזאת, רש"י פירש את פשטי פסוקי התורה על-פי פשטי מדרשים מאוחרים – וההזיה הזו נזכרה במדרש שמות רבה, ממדרשי המינות המאוחרים (המאה הי"ב), שטמטמו את עמֵּנו.
בדרך זו, דהיינו בהצהרה מֵחַד שהוא מפרש לפי פשוטו של מקרא, ומאידך בהחדרת הזיות ודמיונות לפירושו, רש"י ביקש להחדיר את הנמנעות לתורת משה – ואף שבדוגמה זו אין הדבר מעלה או מוריד הרבה מלבד ידיעת האמת ושפיכת אור על סכלותו של רש"י בהבנת המקרא, יש מקומות רבים שהחתירה ל"על טבעי" הינה חתירה למאגיה שמחדירה הזיות פגאניות. וחתירתו של שר"י לפרשנות מאגית-פגאנית כבר אינה צריכה למודעי, והיא מן המפורסמות.
דוגמה תסט
"קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת [עשו להם שם בארץ: 'גדוילי עוילם'], וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [אך הולך על שתיים שאינו בוחר ללון ביקר שכלו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [זו דרך הכסילים ואנשי השחץ], וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה [ואחריהם צאצאיהם ירוצו לדרכי ההבל], כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ [כצאן לטבח ילכו] מָוֶת יִרְעֵם [המוות ירעֵם בדרכם לטבח]" (תה' מט).
בשמות (יח, ו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ", ושם פירש רש"י: "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ וגו' – אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה". כלומר, לפי רש"י יתרו היה מרודפי הכבוד, שהרי הוא מפציר במשה שייצא לקראתו לעיני כל ישראל ויעשה לו כבוד מלכים! ורק מוח אשכנזי פרו-נוצרי מעֻוות שרודף אחרי הכבוד מסוגל לפרש פירוש כזה, אך תימני נדכא ושפל-רוח לעולם לא יעלה כזאת על דעתו. כדי לאשש את דברינו הבה נעיין במדרש שאותו מסלף רש"י, ונראה שכוונת המדרש שונה לחלוטין מהזייתו של רש"י בעניין רדיפת הכבוד, וכך נאמר במכילתא:
"'וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ' [...] שלח לו ביד שליח ואמר לו: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך ואם לאו, עשה בגין בניך, לכך נאמר: 'וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה' וגו'" (מכילתא דרי"ש, מסכתא דעמלק, פרשה א).
במכילתא נאמר רק: "עשה בגיני", ואם תתמהו: ומה היא העשייה שביקש יתרו ממשה רבנו? ובכן, מהמשך המדרש עולה שיתרו מבקש ממשה רבנו שיקבלוֹ לדת משה, דהיינו להסתופף תחת כנפי השכינה, ולא רדיפת כבוד אשכנזית מהובלת! וכך נאמר בהמשך המדרש שם: "ר' אליעזר אומר: נאמר למשה: 'אֲנִי' [='אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ' וכו' רמז לה' יתעלה שמו] – אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק, שנאמר: 'הַאֱלֹהֵי מִקָּרֹב אָנִי נְאֻם יְיָ וְלֹא אֱלֹהֵי מֵרָחֹק' [יר' כג, כג]. אני הוא שקרבתי את יתרו ולא ריחקתיו, אף אתה, כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד, שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב, ולא כשם שעשה אלישע לגיחזי ודחפו לעולם".
כדי להוסיף ולאשש את טענתי נגד רש"י רודף הכבוד האשכנזי, ראו נא את פירוש רש"י בפסוק הבא (שמ' יח, ז): "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה", ושם פירש רש"י: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה – כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיוון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא?". ומקורו של רש"י לעניין הכבוד הגדול הזה הוא במדרש תנחומא מהדורת המינות של וורשא, אך במהדורת כתבי-היד של בובר מדרש זה כלל אינו מופיע, ולא אתפלא אם מגיהי ווילנא ראו אותו ברש"י והחדירוהו לתוך המדרש, כדי לעבות את מהדורתם בהבלים וכדי לשוות לפירוש רש"י חזות של קדמות.
עוד בעניין מהדורת המינות של מדרש תנחומא, שימו לב: במהדורת כתבי-היד של בובר נאמר כך (פרשת יתרו סימן ה): "'וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ' [שמ' יח, ט], שייחד שמו של הקדוש-ברוך-הוא". אולם, במהדורת המינות של וורשא מחקו את המדרש הזה! שהרי ייחוד שמו מנוגד למינותם.
אגב, בעניין הפירוש האחרון רש"י-שר"י מוסיף ואומר שם כך: "וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ – איני יודע מי השתחווה למי", כלומר, רש"י "הבלשן הדגול" לא ידע לזהות רכיבי משפט בסיסיים בתחביר! ואסביר את דבריי: הנשוא (הפועל) הוא המילה "וַיִּשְׁתַּחוּ", והנושא הברור של המשפט הוא משה רבנו ע"ה, שהרי "לקראת" היא מילת יחס, והנושא לא יופיע לעולם לאחר מילת יחס. ובמלים אחרות, לפי כללי הלשון העברית משה רבנו הוא זה אשר השתחווה ונשק ליתרו.
נחזור לעניין הכבוד, יש בסמוך שם עוד ראיה לרדיפת הכבוד של רש"י, בשמות (יח, יב) נאמר כך: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", ושם פירש רש"י: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וגו' – ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם". וכל עניין הכבוד הזה כלל לא נזכר במדרש הנדון שממנו רש"י מעתיק את פירושו, וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דעמלק, פרשה א): "'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים' – ומשה להיכן הלך? והלא מתחילה יצא לקראתו, שנאמר: 'וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ', ועכשיו להיכן הלך? אלא מלמד שהיה עומד ומשמש עליהם". והיכן נזכר הכבוד שגרם לו?
דוגמה תע
בשמות (יח, ז) נאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם" וכו', ושם פירש רש"י: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה [...] וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ – איני יודע מי השתחווה למי, כשהוא אומר: 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ', מי הקרוי 'אִישׁ'? זה משה, שנאמר: 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה' [במ' יב, ג]".
על הדברים הללו תמה הרב חן שאולוב: "מדוע רש"י השאיר הדבר בקושייה?", והוסיף:
בשבת למדתי את פרשת יתרו, ונדהמתי מן האופן שבו הציג רש"י את הדברים בפירושו. נאמר בתורה: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה". והנה, מתוך ששתי הפעולות: "וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ", שתיהן מוסבות וסמוכות למה שנאמר: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ" – הרי פשוט וברור כי השתחוויה זו ונשיקת-כבוד זו חוזרת למשה רבנו, כלומר שמשה רבנו הוא זה שעשה כבוד לחמיו, והוא זה שהשתחווה ונישק לו לאות כבוד!
יתר-על-כן, מדברי רש"י עולה שהשאלה הזו נותרה בגדר "איני יודע", כלומר אין אנו יודעים מי השתחווה ויש מקום לומר שמשה רבנו השתחווה, אך ורק מכיוון שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה" – וזו טענה חלושה הואיל וגם יתרו נקרא בשם: "הָאִישׁ", וכמו שנאמר בשמות (ב, כא): "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה". כלומר, הדרך שבה רש"י הציג את הדברים מורָה על-כך שיש להשאיר הדבר בתיקו, כלומר ב"איני יודע" וכמו שפתח את דבריו – שהרי אם הוא היה סבור שמשה רבנו ע"ה היה זה שהשתחווה ונישק, היה לו לקבוע זאת בראש דבריו.
רש"י כידוע לא כתב מקורות לפירושיו, ובעיני רבים נחשב בעבור זה ל"גאון עצום" שמרשה לעצמו לומר "איני יודע"... ואף יש דרשה בקרב האורתודוקסים שרש"י ידע הכל ולא נעלם ממנו דבר, חוץ מאותם מקומות שכתב בהם: "איני יודע", ואותם המקומות הם היחידים שהוא לא ידע לפרש את דברי התנ"ך. אולם, לא רק שרש"י הציג את הדברים בצורה מסורבלת וקשה, ולא רק שהוא הציג את הדברים כאילו יש כאן קושיה עצומה ולא הסבר אמיתי, אלא שרש"י העתיק את דברי המדרש באופנים מסולפים אשר משבשים ומסרבלים את הבנת העניין.
וביתר ביאור: מקורו של רש"י הוא במכילתא דרי"ש (יתרו א), שם נאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ – [לכאורה היה מקום לומר] 'איני יודע מי השתחוה למי' או 'מי נישק למי', כשהוא אומר: 'וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם' [כלומר, מכך שנאמר בלשון רבים: 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ' ניתן לכאורה לומר איני יודע מי השתחווה]. מי קרוי 'אִישׁ'? הלא משה, שנאמר: 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד' [במ' יב, ג]. הוי אומר, לא השתחווה ולא נישק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו: שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו" [ואוסיף, שכל מטרת השאלה במדרש איננה להביע תמיהה מי נישק או מי השתחווה, אלא כדי לייפות את המדרש ולהגיע למסקנה בסופו שהיא העיקר]. ושימו לב לכמה נקודות:
א) מה שכתב רש"י "איני יודע", אלה אינם דברי עצמו, אלא דברי המכילתא; ב) מה שנאמר במדרש "איני יודע", לא שאין הדברים ברורים, אלא המדרש מסביר שהיה מקום לומר [וכאמור, להבנתי כל מטרת השאלה אינה להביע תמיהה אלא להוות בסיס ותשתית לתשובה שתבוא בהמשך שהיא מטרתו המוסרית של המדרש]. ולכן בהעתקה של רש"י יש רשלנות עצומה.
ג) מדוע רש"י לא העתיק את סוף הדברים הברורים? שהרי בסופו המדרש חורץ את הדברים ואומר: "הוי אומר, לא השתחווה ולא נישק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו: שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו". מדוע רש"י מתעקש לטשטש את פשט הפסוק ולהחדיר לליבנו את הספק?
עד כאן דבריו של הרב חן, והוספתי וכתבתי לו כך: עלתה בי המחשבה שרש"י טשטש בכוונה את העוּבדה שמשה רבנו ע"ה השתחווה ונישק לחמיו, מפני שמעשה זה מתנגש ישירות עם השקפת הערצת-הקדושים של האשכנזים – שהרי אם הגדוילים הם כאלהים, איך יכול להיות שמשה רבנו השתחווה ונישק מישהו בענווה? זה לא מסתדר להם עם ההתנהגות השחצנית של הגדוילים שלהם. ולכן הוא העתיק את המדרש באופן חלקי ואף החדירוֹ באופנים מסולפים לפרשנות פשטנית, וכל זאת כדי להסיר תמיהה עצומה על ההתנהגות השחצנית של הגדוילים האירופים, אשר החדירו לצאן מרעיתם שהם כאלהים, ולכן חייבים להעריץ ולפטם אותם.
ודרך אגב, במדרש צוּטט: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" אך רש"י ציטט רק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה"...
כללו של דבר, רש"י הטמבל כלל לא הבין את מטרת המדרש, השאלה כלל לא הייתה המטרה, השאלה שמובאת במדרש הינה רק תפאורה ואמצעי כדי להגיע למטרת המדרש אשר נמצאת בסופו: "שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו", זו מטרת המדרש – ואילו רש"י הצרפתי, הפך את התפאורה לעיקר המדרש, ובאמצעותה החדיר את הספק כדי לשרת את השקפותיו. ואי הבנתו של רש"י מדרש כֹּה פשוט וברור מעידה על סכלות ושטחיות תהומית, רק עם סכל ונבל.
דוגמה תעא
בשמות (יח, ח) נאמר כך: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְיָ", ושם פירש רש"י: "הַתְּלָאָה – למ"ד אל"ף מן היסוד של התיבה, והתי"ו הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה". נתמקד במלה "תְּלָאָה": ובכן, לפי רש"י הלמ"ד והאל"ף הן שורשיות, אך התי"ו "הוא תיקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים", ונראה ברור שרש"י לא היה בטוח האם התי"ו גם היא שורשית, ולכן הוא גם אינו כולל אותה באותיות השורש וגם קורא לה בהמשך דבריו "יסוד".
כללו של דבר, בתחילה רש"י טוען שהשורש של המילה "תְּלָאָה" הוא ל-א-י/ה מגזרת נלי"ה, שהרי הוא אומר שהתי"ו היא רק "תיקון" – מיד לאחר מכן הוא טוען שהשורש של המילה "תְּלָאָה" הוא ת-ל-א מגזרת נל"א שהרי הוא אומר שהתי"ו היא "יסוד" – ולבסוף הוא משווה את המלה "תְּלָאָה" למלים: "תרומה, תנופה, תקומה, תנואה", שכולן מגזרת נעי"ו, ובזה הוא למעשה טוען ששורשה של המילה "תְּלָאָה" הוא ל-י/ו-א, ודברי הכסיל הלזה עקושים ויקושים – ואיך הצליחו לתעתע בכל-כך הרבה אנשים, כל-כך הרבה זמן, שרש"י היה "בלשן דגול"?
דוגמה תעב
בשמות (יח, ט) נאמר: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ – וישמח יתרו, זהו פשוטו; ומדרשו: נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה".
טרם שנבחן את דברי רש"י הנה דברי המדרש בסנהדרין (צד ע"א), אשר אינם מגנים את יתרו באופן ישיר, וכל מטרתם ללמדנו על אכזריות ורשעות הגויים, עד שכביכול גם גֵּר, ואפילו עד עשרה דורות, כאשר ישמע על מפלת הגויים, ייחרד: "'וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ' [...] ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים כל בשרו. אמר רב, היינו דאמרי אינשי: גיורא, עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי קמיה". ומזכיר לי הדבר את כאבם של החילונים האשכנזים על אסונות שמתרחשים לגויי אירופה, וכאשר כל כלי התקשורת השמאלנים זועקים מרה, הנני שמח וצוהל במפלתם.
נחזור לרש"י, ובכן, שלוש רעות עולות מדבריו: א) שוב הוא מעצים את התפאורה של המדרש והופך אותה למטרה, כלומר במדרש המקורי אין ללמוד ממנה מאומה, וכל המטרה במדרש היא במסקנה: "היינו דאמרי אינשי" וכו'; ב) רש"י מוסיף על דברי המדרש: במדרש לא נאמרו דברי גנאי מפורשים על יתרו, אך רש"י העז להוסיף: "מיצר על איבוד מצרים" – ואיך יעלה על הדעת לומר על יתרו שהוא הצטער על איבוד מצרים? ומי שידון את שר"י לכף זכות נשיבוֹ: כבר ראינו פעמים רבות מאד שהמדרש משמש את רש"י ככלי פשטני לפרשנות המקרא; ג) עצם החדרת המדרש הלזה לתוך פירוש פשטני מובהק היא רעה חולה, כי כל מטרתו היא ללמד פתגם עממי, ואילו רש"י החליט שמטרתו ללמד על מידה רעה מאד שהייתה קיימת ביתרו. וראו נא כיצד הצרפתי מפרש בגמרא שם: "חדודין חדודין – קמטין קמטין, שהיה מיצר מאד על מפלת מצרים", ובפירושו לגמרא הוסיף את המילה "מאד" שלא נזכרה בפירושו לעיל.
ועוד בעניין שוליות התפאורה במדרשים ועל-כך שהינם בגדר "פטומי מילי בעלמא", ראו נא במאמרים: "ספר הנבואה וספר התיאום", "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".
דוגמה תעג
בשמות (יח, יא) נאמר כך: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם", ושם פירש רש"י: "עַתָּה יָדַעְתִּי – מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר; מִכָּל הָאֱלֹהִים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודה-זרה שבעולם, שלא הניח עבודה-זרה שלא עבדהּ".
רש"י משווה בין ההיכרות עם ה' יתעלה שמו לבין ההיכרות עם כל מיני עבודה-זרה שבעולם. אולם, במדרש המקורי שאותו רש"י מסלף ומעתיק לפירושו, נאמר לשון גנאי ביחס לעבודה-זרה (מכילתא דר"יש, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א): "ומה תלמוֹד לומר 'מִכָּל הָאֱלֹהִים'? אמרו: לא הניח יתרו עבודה-זרה בכל העולם, שלא חזר עליה ועבדהּ, שנאמר: 'מִכָּל הָאֱלֹהִים'". הנה ראינו שבמדרש תיארו את נטייתו הראשונה של יתרו אחר עבודה-זרה בלשון גנאי: "שלא חזר עליה ועבדהּ", שהרי בלשון חז"ל הביטוי "חזר עליה" מבטא גנאי חמור (בדרך כלל ביאה אסורה ולעתים ביאה באופן כללי), ואף מצאנו גנאי דומה מאד בספר משלי (כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". כללו של דבר, השוואתו של רש"י הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, ואף יש בה רמז עבה למינותו, שהרי הוא מחק את לשון הגנאי שנקטו בה חז"ל במדרש המקורי כלפי עבודה-זרה, והחדיר במקומה לשון שמבטאת היכרות עם אלוה אמת.
ואל נא יהו קלים בעיניכם הרמזים הללו בפירושו של רש"י לריקבון מינותו, וראו נא כמה חכמים ע"ה נזהרו מן המינים, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות תפילה (י, ג): "שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל, ושהה שעה [=זמן שיש בו כבר טורח ציבור, והוא זמן קצר מאד יחסית] – יעמוד אחר תחתיו. ואם טעה בברכת המינים – אין ממתינין לו, אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא מינות נזרקה בו". ואם מי שרק טעה בברכת המינים כבר נחשד על המינות ומיד מורידין אותו מדוכן שליח הציבור, מה נֹאמר על רמזי המינות של רש"י בפירושיו? הלחינם הוא מחק את גינויה של העבודה-הזרה והִשווה בינה לעבודת הבורא? ובכן, בעניינים חמורים כאלה אין רק חשד כלפיו, אלא ברור כשמש שהוא היה מין גמור ומוחלט שדינו מורידין ולא מעלין, וכל ספריו לשריפה קל וחומר מדין ספר תורה שכתבוֹ מין ששורפים אותו על כל האזכרות שבו.
גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, ורק בודדים היו יודעים כיצד לחשוף את תעתועיהם, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".
כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא או ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם – שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.
לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".
דוגמה תעד
בשמות (יח, יג) נאמר כך: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ושם פירש רש"י: "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה וגו' וַיַּעֲמֹד הָעָם – יושב כמלך וכולן עומדים, והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחוֹ על-כך, שנאמר: 'מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ' [שמ' יח, יד] וכולם ניצבים". לפי רש"י משה רבנו ע"ה היה רודף כבוד ושׂררה אשר מתגאה ומתייהר ומתנשׂא על קהל עם-ישראל! וכבר היו לפניו שטענו את אותה הטענה בדיוק! ומי הם? קרח ועדתו ודתן ואבירם, וכך אמרו הרשעים הללו למשה רבנו ע"ה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְיָ" (במ' טז, ג), והוסיפו ואמרו: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (במדבר טז, יג).
בפירושו זה רש"י חושף שוב את רדיפת הכבוד שפעפעה ואכלה את מה שנותר מנפשו, שהרי קרח ועדתו ודתן ואבירם האשימו את משה רבנו ע"ה ברדיפת הכבוד והשׂררה, אך האמת הייתה שהם בעצמם היו רודפי כבוד ושׂררה, והאשימוהו בעוול כדי להשתלט על ההנהגה.
ועל פירוש רש"י הזה יש לומר: "לא כלו דתן ואבירם", ומה היה בסופם? "וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם, וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ, וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל [...] וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְיָ וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (במדבר טז, לא–לה).
נעבור עתה לעיין במקור שאותו רש"י סילף וזייף, ראו נא את דברי המכילתא דרי"ש:
"'וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה', מה ראה? ראהו שהיה כמלך יושב על כסאו והכל עומדין עליו; אמר לו, מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך?" (מסכתא דעמלק, פרשה ב).
שימו לב, התוכחה שהוכיח יתרו את משה רבנו נוגעת אך ורק לעניין אחד בלבד! והוא "מדוע אתה יושב לבדך", אין בדברים הללו אפילו רמז קלוש להזיה של רש"י לפיה משה רבנו היה מזלזל בכבודם של ישראל! או שיתרו הוכיחוֹ על-כך שהוא היה מזלזל בכבודם של ישראל!
זאת ועוד, רש"י בסוף פירושו לעיל מביא ראיה מפסוק יד שם להזייתו, והנה הפסוק לפניכם: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?". מפשט הפסוק עולה באופן ברור ומפורש, שתוכחתו של יתרו נבעה מכך שהעם ניצב "מן הבוקר ועד הערב". דהיינו, היא נבעה מדאגתו למשה רבנו ע"ה שלא יצליח להחזיק מעמד כשופט יחידי לכל העם, ולא מכך שהעם היו ניצבים – עומדים, שהרי מיד לאחר המלים: "וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ" נאמר שהבעיה היא לא בעצם ההִתייצבות, אלא בעצם זה שהיא נמשכת מן הבוקר ועד הערב, ואין למשה מנוחה.
ויתרה מזאת, התורה מפרטת באופן ברור את סיבת תוכחתו של יתרו למשה רבנו ע"ה:
"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה, נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יז–יח).
רש"י שוקע אפוא בפירושו זה לתהומות טמטום ושפלות חדשים, ושוב הוא מסלף ומזייף מדרשים ברורים ומפורשים, ושוב הוא מוציא לעז חמור על משה רבנו ע"ה. וכבר למדנו על מגמתו לגמֵּד ולהשחיר את דמותו של משה רבנו ע"ה, כי כל מי שמרשיע להחדיר דת חדשה, מוכרח ומחויב להחליף את מוסֵר התורה הקדומה במוסֵר חדש שינחיל את הדת החדשה. ובעניין מגמתם של המינים לעמעם ולגמֵּד את משה רבנו ראו נא במאמרים: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".
דוגמה תעה
בשמות (יח, כב) נאמר כך: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ", ושם פירש רש"י: "וְשָׁפְטוּ [...] לשון ציווי", ודברי הבל בפי "הבלשן", שהרי הפעל ש-פ-ט בלשון ציווי הוא שִׁפְטוּ ולא שָׁפְטוּ. "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכ' ח, טז), "שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (יש' א, יז), "שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" (תה' פב, ג).
דוגמה תעו
בשמות (יט, ב) נאמר כך: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", ושם פירש רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, [כלומר] בידוע שמשם נסעו. אלא, להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה".
מדברי רש"י המודגשים מצטברות ראיות מכריעות לכך שמשה רבנו כתב את התורה מדעתו: 1) הקב"ה לא נזכר אפילו לא ברמז; 2) יש לפנינו ריבוי של ביטויי הגשמה, דהיינו לא רק לכתוב, אלא גם "הוצרך לחזור ולפרש", וביתר ביאור: הביטוי הנדון מעיד על צורך שלא היה ידוע קודם לכן, וזה לא ייתכן לאמרוֹ על ה' יתעלה; 3) הפרשן בה"א הידיעה הוא משה רבנו אשר מסר לנו את התורה-שבעל-פה שהיא פירושה של התורה-שבכתב, ולכן, כאשר רש"י אומר: "למה הוצרך לחזור ולפרש", הוא למעשה מחדיר את ההזיה שמשה פירש את התורה מדעתו.
זאת ועוד, שימו לב, מילותיו של רש"י נאמרו על דעת עצמו, ולא נזכרו במדרש שאותו הוא מסלף ומזייף! וכך נאמר במכילתא דרי"ש לפרשת יתרו (מסכתא דבחודש, פרשה א): "'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי' – והלא כבר נאמר בפרשת מסעות: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי' [במ' לג, טו], ומה ת"ל 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי'? הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני, מה ביאתם למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתם מרפידים בתשובה".
נמצא, שאין זכר במדרש לתוספת המינות של רש"י: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר כתב שברפידים היו חונים", אלא, כל שנאמר במדרש הוא: "מה תלמוד לומר? [...] הקיש נסיעתן מרפידים לביאתם למדבר סיני". זהו! אין זכר לצורך לחזור ולפרש, או לכך שמשה רבנו כתב את התורה, כלום! רק נאמר בלשון נסתר: "הקיש". ההשקפה הרעה הזו שעולה מפירוש רש"י היא מינות חמורה מאד, וכבר הרחבתי בכל העניין הזה במאמר מקיף שהזכרתי כבר לעיל, ראו נא: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י".
ואחתום בדברי רבנו ביסוד השמיני: "והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי-הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דיבור' [...] הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם [אצל חז"ל] כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו עניין 'אין תורה מן השמים', אמרוּ [חכמים ע"ה:] שהוא [=מי שסובר כמנשה הרשע, הוא] האומר שכל התורה כולה מפי הקב"ה חוץ מפסוק אחד שלא אמרוֹ הקב"ה אלא משה מפי עצמו – זה הוא 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה' [במ' טו, לא], יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים [...] והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרוֹ: 'בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי... כִּי לֹא מִלִּבִּי' [במ' טז, כח] [...] וכאשר יפקפק אדם [...] ביסוד מאלו [שלושה-עשר] היסודות, הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא'" וכו'.
תגובות