אי זו היא תשובה גמורה?
לא קל לשוב בתשובה שלמה לפני הבורא יתעלה, האדם הוא יצור חומרי אשר נתון למאבקים תמידיים עם הצד הבהמי שבקרבו, ואיך יזכה האדם לשוב בתשובה שלמה? ובכן, תחילה עליו ללמוד היטב על אופני התשובה כי רק לאחר ידיעתם יש סיכוי שהוא יצליח לשוב אל אלהיו. לאחר שהאדם למד והבין, הוא למעשה מתחיל בתהליך ארוך של מאבקים פנימיים להגעה לאותה תכלית, לאותו אידיאל נעלה ונשׂגב שנקבע לנו בתורה וחכמים הורו לנו בפסקיהם.
ככל שהאדם ישתדל ויתאמץ לעבוד על מידותיו, כך הוא יתקרב לתכלית הנשׂגבה של תשובה גמורה לפני ה' יתעלה שמו. מדובר בתהליכים חינוכיים ונפשיים ארוכים, ואם האדם יבקש את ה' בכל לבבו ובכל נפשו, הוא אף עשוי לזכות להגיע ליעד באופן הקרוב ביותר לשלמות. אך עלינו לזכור, שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן, חלילה לנו מלהתייאש אם לא הצלחנו להגיע ליעד הנכסף או שהמאבק נמשך זמן רב – הקב"ה אינו דורש מאיתנו שלמות, להבנתי הוא דורש מאיתנו השתדלות והשקעת מאמצים, מאמר זה הינו אפוא עוד השתדלות, עוד צעד קטן במאבקה התמידי של הנפש לידיעת בורא-עולם ולהשׂגת חיי העולם-הבא. ואת זאת הקב"ה דורש מאיתנו: שלא נחדל להשתדל ולהיאבק, שלא נחדל לצעוד לעבר התכלית.
הבה נחל אפוא בשאלה: מהי התשובה הגמורה? וכך משיב רבנו בהלכות תשובה (רפ"ב):
[א] "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופָרשׁ ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר, זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אומר: 'וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ' [קה' יב, א]".
ואיך יצליח האדם לשוב באופנים הללו לפני ה' יתברך? ובכן, הדרך היחידה להתגבר ולפרוש מן החטא באותם התנאים ובאותן הנסיבות היא להתרומם מבחינה רוחנית! ואיך יצליח האדם להתרומם מבחינה רוחנית? ובכן, מדובר בדרך חיים: על האדם להקדיש את חייו ככל יכולתו לקנות דעות נכונות והשקפות ישרות, להתאמץ להשיג את האמת בכל תחום מתחומי החיים, לפעול בכל אורחותיו לשם שמים ככל יכולתו, ולפרוש מן המותרות ומהבלי העולם-הזה ככל שניתן – רק לאחר שהאדם התרומם לדרגה של התבוננות שׂכלית אמיתית, וזיקק את מוחו מסיגי ההזיות ורדיפת התאוות, הוא עשוי להחל בתהליך התשובה: דהיינו להבין שהחטאים מרחיקים אותו משׂגב האמת ומרוממות אושר קרבת ה': בעולם הזה ובעולם הבא – ואז המאבק האמיתי מתחיל, המאבק שתכליתו לשבור ולנתוץ את המסכים שמבדילים בינו לבין בוראו, מסכים אשר טמטמו את טוהר חשיבתו והחשיכו את אור שכלו, אור צלם האלהים שבקרבו.
לאט-לאט האדם עשוי להבין לעומק כי ציוויי ה' ואזהרותיו נועדו לטובת האדם ולאושרו האמיתי עלי אדמות, וכמובן לחיי הנצח והאמת בעולם-הבא. כמו כן, האדם יבין כי התאוות הן דמיונות כוזבים להנאות חולפות ומפוקפקות ביותר, אשר מסֵבות לאדם נזקים גדולים גם לגוף וגם לנפש. בעקבות מחשבות אלה, האדם עשוי להתקרב לתשובה הגמורה הנעלה – תשובה אשר האדם עשוי לזכות לה לאחר תהליך ארוך של התבוננות וחרטה והכאה על חטא, תהליך שבו האדם נכנע לפני ה' יתעלה ומבין בשכלו את מגרעת החטא ואת הפסדו העצום – ואז, ורק אז, האדם יוכל לפרוש מן העוון באותם התנאים ובאותן הנסיבות שבהם עבר על מצוַת ה' יתעלה – זו היא אפוא התשובה המעולה; ויש גם תשובה בדיעבד, ואף היא מועילה להציל את האדם מהכרתת הנפש, והיא התשובה לפני המוות, כאשר כוחות גופו נוטשים אותו, וחיי ההבל החולפים כרוח טופחים בכאב על פניו – אז האדם מתעורר לבכי ולתשובה על רוע מעלליו.
וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ב, ב):
"ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי-אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף-על-פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו, ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלים, שנאמר: 'עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ' [קהלת יב, ב] שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר את בוראו ושב קודם שימות – נסלח לו".
ארבעת גדרי התשובה
למדנו לעיל על נחיצותה של התרוממות רוחנית לשיבה אמיתית כלשהי לפני ה' יתעלה שמו. התרוממות זו הינה למעשה חלק מתהליך התשובה שרבנו מפרט מיד בהמשך פרק ב שם. השלב השלישי בתהליך השיבה לה' הינו להתחרט על עשיית החטא ('וכן יתנחם על שעבר'), ואין חרטה אמיתית אלא בשילוב תהליך של התרוממות רוחנית, וכֹה דברי רבנו שם (ב, ג):
"ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשֵׂהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: 'וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם' [הושע יד, ד]. [ד] וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".
השלב הראשון של התשובה הוא עזיבת החטא: "שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו"; השלב השני הוא הקבלה לעתיד: "ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד"; והשלב השלישי הוא תהליך החרטה וההכאה על חטא, ובלשון רבנו: "וכן יתנחם על שעבר" – ובסופו של תהליך החרטה וחשבון הנפש: "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", דהיינו בסוף תהליך החרטה וחשבון הנפש אשר כרוכים בהתרוממות רוחנית, האדם יצליח להתנתק מעבותות החומר והבהמיוּת אשר מדרדרים אותו מטה: לשפל תהום הטמטום, הסכלות וההִתבהמות.
לא די בעזיבת החטא ובקבלה לעתיד שלא לחזור על החטא בשנית, נדרשת התרוממות רוחנית אשר תוביל לחרטה אמיתית ולהבנת מהות החטא אשר מרחיק את האדם מבוראו ומדרדרו לבהמיותו. בתום תהליך החרטה האדם יתקרב במחשבתו לבוראו באופן אמיתי, ולכן נאמר בסוף שלב החרטה השלישי: "ויעיד עליו יודע תעלומות" וכו' – שהרי לאחר שהאדם התקרב אל ה' במחשבתו והתחרט על מעלליו מתוך הבנה שׂכלית עמוקה, הוא לא ישוב לסכלותו.
רק לאחר כל זאת האדם כשיר לעמוד לפני בוראו: להתוודות ולהשלים את תהליך התשובה, והנה הלכה נוספת שמתארת את תהליך החרטה וההכאה על חטא (הל' תשובה ג, ז):
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל [בדרכי ההבל ההזיות והמינות, ברדיפת הבצע והתאוות השׂררה והכבוד]. הביטו לנפשותיכם, והֵטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
"אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְיָ אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד" (ירמיה ד, א).
טובל ושרץ בידו
נדון עתה בהלכה הבאה בהלכות תשובה שם (ב, ד) אשר תחדד את האופן שבו הסברנו את גדרי התשובה: "כל המתוודה בדברים ולא גמר בליבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם' [מש' כח, יג]".
רבנו קובע, כי מי שמתוודה ומהרהר במחשבתו לשוב לחטאיו ולפשעיו לאחר יום-הכיפורים, הרי זה כמי שטובל ושרץ בידו, דהיינו, המחשבה לשוב תוך כדי שהוא מתוודה היא כמו שרץ אשר מוסיף טומאה על טומאתו. כלומר, לא די לו שהוא טמא בטומאת העוונות והפשעים שהוא מהרהר בליבו לשוב ולשקוע בהם, אלא שעתה נוסף עוון על עוונותיו: נדמה לו שהוא מתעתע בה' יתעלה שמו, כאילו ה' אינו בוחן כליות ולב ואינו יודע את מחשבותיו והרהוריו הרעים.
ורבים הם ששוגים בזה, דהיינו מתחרטים בידיעה שיחזרו לעוונם, וכפי שכותב רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג): "ואיני חושש על רבים מאומתנו שיפרו גדרי התשובה, זולתי בגדר הזה [...] כלומר החזרה [=החזרה לעוונות לפשעים ולמעללים], כי בטוחני שבזמן הצום והתפילה שהם יעזבו ויתחרטו ויבקשו כפרה, אלא שנראה לי שהם חושבים לחזור".
ובהמשך דבריו שם רס"ג נותן לנו עצה כיצד לשוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם: "ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה מן הלבבות? ואני אומר, פרסום דברי הפרישות בעולם [=לימוד דברי מוסר], ויזכור האדם ימי עָניו, ועמלו, ויגיעו, וחולשתו [=חולשת החולי וייסורי הזקנה] ומותו [=ייסורי המיתה] והתפרקות-חלקיו [בקבר] והתולעת והרימה, והחשבון [=הדין לפני בורא-עולם] והעינוי [=ייסורי הנצח] ומה שנספח לכל סוג מאלו, עד שיהא פרוש בעולם".
רס"ג מעודד אפוא את האדם לעבור תהליך אמיתי של חרטה, ובו האדם ייתן אל ליבו את הבלי העולם-הזה החולף כרוח לעומת אמיתתם וחשיבותם ונצחיותם של חיי האמת. ומה יעשה האדם אם הוא אינו מצליח לעקור את מחשבת החזרה מליבו? ובכן, לכל הפחות יבכה ויבקש סליחה מה' יתעלה שמו על שהוא טרם הצליח לאהוב את בוראו באמת ובלבב שלם, ועל שעדיין לא הצליח להתנתק מעבותות החטאת, ולירוא מפני מלך מלכי המלכים כראוי לו: "הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), כלומר הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופני ניהול מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.
דרכי התשובה
גם בהלכה הבאה בהלכות תשובה (ב, ה) רבנו מחדד את התובנה, שתהליך החרטה וההכאה על חטא הוא תהליך הכרחי ובו יש להשקיע את עיקר המאמצים הרוחניים והמעשיים:
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר [שינוי שמו יזכיר לו] שאני [אדם] אחֵר ואיני אותו האיש שעשה את אותם המעשים, ומשנה את מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".
המשפט בסוף ההלכה מלמד על מטרת תהליך החרטה: "להיכנע [לפני ה' יתעלה שמו] ולהיות עניו ושפל רוח [לפני בני אדם]". וזו מטרת תהליך התשובה והרהורי החרטה, שבסופם האדם ייכנע לפני ה' יתעלה ויהיה עניו ושפל רוח מאד-מאד. וברור שאדם אשר הצליח להתרומם מבחינה רוחנית ומחשבתית, והצליח להגיע לקו הסיום של תהליך החרטה, אכן "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כי הוא כבר לא באותו מקום שבו הוא היה...
וראו נא לקמן כמה גדולה היא הכניעה המוחלטת לפני ה' יתעלה, ואם האדם אינו יכול להגיע ליעד הנכסף של תשובה גמורה באמת ובלבב שלם, ואם אינו מסוגל לאהוב ולירוא מבוראו באופנים אשר כל-כך ראויים מאיתנו לבורא-עולם – לכל הפחות ייכנע לפניו יתעלה שמו בכל נים מנימי נפשו, ויזכך ויטהר את נפשו מכל זיק של תרעומת או שחץ, והנה דברי הנביאים:
"וַיְהִי דְּבַר יְיָ אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" (מ"א כא, כח–כט).
"וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת יְיָ כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו: כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ, יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם יְיָ, לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁיבוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר" (מ"ב כב, יח–כ).
"וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת אַרְצָם, עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאָזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (דה"ב ז, יד–טז).
"וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ אֶל יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק, וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְיָ, וּבִרְאוֹת יְיָ כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר יְיָ אֶל שְׁמַעְיָה לֵאמֹר: נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלִַם בְּיַד שִׁישָׁק, כִּי יִהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת [...] וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף יְיָ וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים" (דה"ב יב, ה–יב).
בתמונת שער הפוסט: הר הבית; התמונה מאת: Andrew Shiva/Wikipedia.
רישיון תמונה: CC BY-SA 4.0.
תגובות