מהי ייחודיותו של השם המפורש? וכי השם יוד הא ואו הא נועד לשמש לסגולה פגאנית? ובכן, במאמר לקמן נלמד, שייחודיותו של השם המפורש איננה נוגעת כלל וכלל לכל מיני הזיות ודמיונות של מקובלים משוקצים או אורתודוקסים הוזי הזיות נחותות, אשר סבורים שהשם המפורש נועד לשמש לכישופי המכשפים למיניהם. אלא, לקמן נלמד שהשם המפורש נועד להורות על עניין מסוים, ובשל הוראתו המיוחדת הזו הוא נקרא השם המפורש, כלומר השם המופלא והפלאי אשר מורה על עניין מסוים שאין בשום שֵׁם אחר שבו נקרא ה' יתברך.
קצרו של דבר, השם המפורש מורה על עניין מחשבתי ייחודי ולכן הוא מופלא ופלאי. ומסיבה זו יש להיזהר בקדושתו יותר מכל השמות של הקב"ה, מפני שהוא ייחודי ומופלא מכולם.
א. ייחודו של השם המפורש
ובכן, בראש הפרק שעוסק בייחודיותו של השם המפורש (א, סא), רבנו מסביר, שכל שמותיו של הבורא יתעלה אשר נזכרו בכתבי הקודש, כולם נגזרים מפעולות, לדוגמה: השמות "חכם" ו"גיבור" ו"רחום" כולם שמות שמתארים תכונות: חכמה וגבורה ורחמים, ושלוש התכונות הללו מורות על קיומן וביצוען של שלוש פעולות: פעולות מחוכמות, פעולות של גבורה ועוצמה, ופעולות של חמלה. נמצא, שכל שמותיו של הבורא נגזרים מפעולות שֶׁמּוֹרות על תכונות.
ברם, יש שֵׁם אחד מופלא ופלאי, והוא השם המפורש, אשר אינו נגזר משום פעולה שֶׁמּוֹרה על תכונה, כלומר מדובר בשֵׁם שאין בו שום עניין שמשותף בלשון לבורא-עולם ולבני האדם. ומכך נובעת קדושתו של השם המפורש, דהיינו מפני שאין בו שום עניין משותף עם בני האדם. וכמו שקדושת השם המפורש נובעת מייחודו ובלעדיותו לבורא-עולם, כך קדושת האדם נובעת מייחודו של בורא-עולם בהשׂגת השכל. כלומר, ככל שנרחיק את אמיתת הבורא מעולם החומר ומאפייניו, וככל שנשלול ממנו עוד ועוד עניינים שנוגעים לעולם בני האדם, וככל שנטהר את המחשבה מסיגי השגיאות וההזיות – כך נקדש את נפשנו ונקרבהּ להשׂגת בורא-עולם.
וכֹה דברי רבנו במורה (א, סא) בעניין זה בארבע הפְּסקות לקמן:
"כל שמותיו יתעלה המצויים בספרים [בתורה, בנביאים ובכתובים], כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין בו נעלם [וזה דבר שהוא ברור לכל אדם], זולתי שם אחד והוא: יוד הא ואו הא שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולפיכך נקרא 'שם מפורש' [כלומר המופלא, הפלאי, וכתרגום אונקלוס בדברים (ל, יא): 'לֹא נִפְלֵאת' – 'לָא מְפָרְשָׁא', וכן תרגם בדברים (יז, ח): 'כִּי יִפָּלֵא' – 'אֲרֵי יִתְפָּרַשׁ', וגם יונתן תרגם בשופטים (יג, יח): 'וְהוּא פֶלִאי' – 'וְהוּא מְפָרַשׁ'], עניינו שהוא מורה על עצמו יתעלה הוראה ברורה שאין בה שיתוף [כלומר שהשם המפורש מיוחד אך ורק לה' יתעלה ואינו מורה על מאומה זולתו], אבל שאר שמותיו הקדושים מורים בשיתוף, מפני שהם נגזרים מפעולות יִמָּצֵא לנו כמותן כמו שביארנו [בפרק נד, וראו: 'ידיעת פעולותיו היא ידיעתו']; ואפילו השם אשר אנו מכנים בו יוד הא ואו הא [והוא כינויו של השם המפורש דהיינו אדני], גם הוא נגזר, מן האדנות: 'דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ' [בר' מב, ל]. וההבדל בין אָמְרָךְ אדנִי בנון חרוקה ובין כשתאמרֵהו בהרחבת הנון בקמץ [אדנָי], כמו ההבדל שבין אָמְרָךְ: שָׂרִי אשר עניינו ריבוני, ובין אָמְרָךְ: 'שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם' [בר' יב, יז], לפי שיש בכך גדוּלה והכללה לאחרים [כלומר שהיא שׂרה וגבירה לרבים], וכבר נאמר למלאך: 'אֲדֹנָי... אַל נָא תַעֲבֹר' [בר' יח, ג].
וביארתי לך זאת [כיצד השם 'אדנָי' נגזר מֵעניין שנאמר בשיתוף: על הבורא ועל האדם, והוא האדנות] בשם 'אדנָי' דווקא, [מפני] שאנו מכנים בו [את השם המפורש], ומפני שהוא היותר מיוחד בשמות הידועים לו יתעלה [כלומר, אפילו השם המיוחד שמכנים בו את השם המפורש אינו שֵׁם שֶׁמּוֹרה באופן ייחודי ובלעדי על ה' יתעלה כמו השם המפורש, ולקריאת השם 'אדנָי' כ'שם המיוחד', ראו: הלכות עבודה-זרה ב, ז, ובפירוש המשנה לכפורים ד, א], אבל השאר [שאר שֵׁמות הבורא], כגון: דיין וצדיק וחנון ורחום ואלהים הרי כלליותם וְגִזְרָתָם ברורה [כלומר, ברור לַכֹּל שכל השמות הללו כוללים ומשותפים לה' ולאדם, וברור מאלו פעולות הם נגזרים].
אבל השם הנהגה מיוד הא ואו הא אינה ידועה לו גזרה נודעת ולא ישותף בו הזולת [לא ידועה הפעולה שממנה הוא נגזר, ואין בו עניין שמשותף לבורא-עולם ולבני-האדם], ואין ספק כי השם המרומם הזה, אשר אין מבטאים אותו כפי שידעת כי אם במקדש: כהני ה' המקודשים דווקא בברכת כהנים, וכהן גדול ביום הצום – מורה על עניין מסוים, אין שיתוף בין ה' יתעלה ובין כל מה שזולתו באותו העניין. ושמא הוא מורה – כפי הלשון שאין בידינו היום ממנה כי אם מעט וגם כפי שמבטאים אותו [כלומר ייתכן שהוא מורה, לפי משמעות מסוימת ולפי ניקוד מסוים בלשון הקודש שאינם ידועים לנו כיום] – על עניין חיוב המציאות [שהוא מחויב המציאות].
כללו של דבר, גדולת השם הזה והזהירות מלבטא אותו [מחויבת] מפני שהוא מורה על עצמו יתעלה באופן שלא ישותף בו עם אחד מן הנבראים באותה ההוראה [כלומר בשל ייחודיותו ובלעדיותו לה' יש להיזהר בו מאד], כמו שאמרו עליו ז"ל: 'שמי המיוחד לי' [סוטה לח ע"א]".
עד כאן דברי רבנו במורה (א, סא).
נמצא, שהשם המפורש מורה על אמיתת ה' יתעלה באופן שאין בו שיתוף עם מי מהנבראים, ברם, אין אנו יודעים כיום על מה בדיוק הוא מורה ומה היא משמעותו המדויקת של השם המפורש, ורבנו משער שהוראתו ומשמעותו נוגעים לעניין חיוב מציאותו. ועל הזהירות מלבטא את שמות הבורא ועל חומרת ברכה לבטלה, ראו: "'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים", "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", "נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?".
ב. כל שאר שמותיו של הבורא מורים על תארים
רבנו מוסיף ומלמד, שמלבד השם המפורש כל שמותיו של הבורא יתעלה בכתבי-הקודש מורים על תארים, דהיינו על תכונות או מאפיינים נספחים לעצמות שֶׁמּוֹרים על פעולות מסוימות. ולכן יש להיזהר בשמותיו-בתאריו של הקב"ה שלא לפרש ולבאר אותם כמו שמסבירים את התארים ביחס לבני האדם, מפני שכאמור, תאריו של הקב"ה אינם מורים מאומה על עצמותו, אלא מטרתם ללמד על עניינים אחרים לחלוטין שיבוארו לקמן, וכֹה דברי רבנו במורה שם:
"אבל שאר השֵּׁמות [שבהם נקרא ותואר ה' יתברך] הם כולם מורים על תארים, לא על עצמות בלבד [כלומר כולם מורים על תארים, ומתוכם עולה שיש לה' עצמות שנספחת אליה תארים], אלא [דהיינו, הם כולם מוֹרים] על[-כך שהוא] בעל תארים [שהרי כל מי שהתארים הללו מופנים כלפיו הוא בהכרח עצמות בעלת תארים שנספחים לה, והנה כמה דוגמות לתארים: גדול, גיבור, נורא, רחום, חנון וכו']. [ומדוע מדובר בתארים? דהיינו מדוע מדובר בתארים שֶׁמּוֹרִים על עניינים נוספים על העצמות?] מפני שהם [=התארים] נגזרים [משֵּׁמות שמשותפים לבורא-עולם ולאדם], ולפיכך נִדְמָה מהם הריבוי [כלומר מכיוון שהם משותפים לבורא ולאדם, עולה בדמיון שכמו שאצל האדם התארים מורים על הריבוי – דהיינו על מהות ועצמות בעלת נספחים, כך גם התארים הללו מורים על הריבוי אצל הבורא: על מהות ועצמות בעלת נספחים], כלומר נִדְמָה לנו מהם [מן התארים ניתן להסיק על] מציאות תארים [נספחים לבורא]; ושיש שם [במציאות]: עצמות [=בורא-עולם] ועניין נוסף על העצמות [דהיינו התארים השונים הנספחים למהותו של בורא-עולם, לפי דמיון המדמים] – כי כך היא הוראת כל שֵׁם נגזר [=שֶׁמּוֹרֶה על פעולה ונגזר ממנה], שהוא מורה [גם] על עניין ועל מונח שלא פּוֹרַשׁ בשמו שבו אותו העניין [=התואר] נשׂוּא [כלומר התואר מורה על שני עניינים: על עצמו, ועל מציאותה של עצמות שנושֵׂאת אותו ושהוא נספח לה, שהרי אין תואר ללא עצמות שנושֵׂאת אותו]".
ג. ייעודם של תארי הבורא שנאמרו בכתבי-הקודש
אם התארים מורים על קיומן של תכונות או מאפיינים שנספחים לעצמות מדוע נאמרו בכתבי-הקודש תארים רבים כלפי ה' יתעלה? ובכן, יש לכך שתי סיבות מרכזיות, וכֹה דברי רבנו:
"וכיוון שהוּכח כי ה' יתעלה אינו מונח מסוים [=אינו עצם, חומרי או מופשט] שעליו נשׂוּאים עניינים [שאליו נספחים ונצמדים תארים או מאפיינים מכל סוג שהוא, כמו אצל האדם לדוגמה שהתארים נספחים לעצמותו, כגון תואר החכמה שהוא עניין שנרכש ונוסף על עצמותו], נודע [=ברור לכל בר-דעת] שהשֵּׁמות הנגזרים [=השמות שֶׁמּוֹרִים על פעולות ונגזרים מהן ואשר נאמרים במקרא גם ביחס לבני האדם וגם ביחס לה' יתעלה, כדי להנחיל השקפות מסוימות ביחס אליו] הם: [1] או כפי יחס הפעולה אליו [או כדי להורות על-כך שה' יתברך הוא זה אשר פעל את הפעולה הזו שאותה התואר מבטא, לדוגמה: נאמר עליו שהוא רחום וחנון כדי ללמד שהוא פועל פעולות של חמלה ורחמים בעולם, ושזו עיקר הנהגתו ודרכו, אך לא כדי ללמד על-כך שיש לו תארי רחמים וחנינה שנספחים לאמיתתו או שהתארים הללו מתעצבים ומתפתחים ונרכשים ונספחים לעצמות, וכפי שהם אצל האדם]; [2] או כדי להורות על שלמותו [דהיינו שיש מן התארים והפעולות שנועדו להנחיל את ההשקפה שאין לה' שום מגרעת משום סוג שהוא ושהוא כליל השלמות מכל צד ובחינה שנתבונן באמיתתו ובפעולותיו, כגון התארים 'יודע' או 'רואה' או 'שומע', שכולם נועדו ללמד שלא נעלם מהשגחתו מאומה, או התואר 'חכם' שנועד ללמד שאין דבר בעולם שנשׂגב מחכמתו ומהשגתו, או התואר 'גיבור' שנועד ללמד שאין דבר שעלול להתנגד לרצון הבורא ולגרום לו שלא לפעול או להירתע מפעולה, או התואר 'נורא' שנועד ללמד שפעולותיו הן פעולות אדירות ועצומות ושלא נשׂגב מיכולתו מאומה, ועוד]".
ועוד בעניינים אלה ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם", ואין זו הפעם הראשונה שרבנו מבאר את האמור לעיל, אלא, העניינים הללו הוסברו בהרחבה רבה בפרקים ובמאמרים שקדמו בסדרה זו שעוסקים בתורת שלילת התארים.
ד. סלידתם של חז"ל מן התארים
בהמשך דבריו במורה שם (א, סא) רבנו מסביר שבשל השגיאות החמורות שעלולות להתקבע בעקבות השימוש בתארים, ר' חנינה סלד מהם מאד – וברור שלדעת רבנו הוא ביטא בזה את דעת חז"ל ואת מסורת התורה-שבעל-פה, אשר רוממה את טוהר ייחוד ה' ואת ההשקפה שהקִּרבה האמיתית לבורא-עולם היא קִרבת השׂגה שכלית: קִרבה שנמדדת במידת זיכוך המחשבה מכל סיגי ההגשמה והשיתוף והריבוי וכל שאר השקפות-ההבל ביחס לבורא.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, סא):
"ולפיכך סלד ר' חנינה מאמירת 'הגדול הגיבור והנורא' [שנאמרים בראש תפילת שמונה-עשרה] אלמלא שני הגורמים אשר הזכיר [ועליהם ראו בפרק נט לעיל, והוא הוסבר במאמר: 'תורת שלילת התארים: יתרונות המשִּׂיגים'], מפני שֶׁאֵלֶּה [שבתארים הללו] נְדַמֶּה בהם תארים עצמיים [נדמה בהם שיש לבורא תארים שמרכיבים ומגדירים את עצמותו], כלומר שהם שלמויות מצויות בו [דהיינו שלמויות שונות במהות אמיתתו, כמו החִיּוּת וההגיון באדם]".
ועל ההבחנה שבין תארים נספחים לעצמיים, ראו: "תורת שלילת התארים – עיון בתארי הפעולות", "תורת שלילת התארים: שלילת הדימוי", "תורת שלילת התארים: ה' אחד".
ה. "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"
בהמשך דבריו במורה שם (א, סא) רבנו מבאר, שבאחרית הימים בני האדם יתרוממו להשגת ה' כפי אמיתתה, ויסלקו מקרבם את הטעות שבייחוס תארים וריבויים שונים לבורא-עולם. עניין זה רמוז לפי רבנו בפסוק שבזכריה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (יד, ט) והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בהבהירו את הפסוק ואת העניין: "כלומר שכשם שהוא אחד, כך ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא [השם המפורש] המורה על העצמות בלבד לא שיהא נגזר".
וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, סא):
"וכיוון שרבו שֵׁמות הללו הנגזרים מן הפעולות לו יתעלה, נִדְמֶה למקצת בני אדם שיש לו [לבורא] מספר תארים כמספר הפעולות אשר נגזרו מהם [כלומר, שיש לה' יתעלה תארים נספחים רבים, כמספר תארי הפעולות והתכונות שיוחסו לו בכתבי הקודש], ולפיכך הבטיח שתהיה לבני אדם [באחרית הימים] השׂגה שתסלק מהם טעות זו ואמר: 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' [זכ' יד, ט], כלומר שכשם שהוא אחד, כך ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא [השם המפורש] המורה על העצמות בלבד לא שיהא נגזר. ובפרקי ר' אליעזר אמרו: 'עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד' [פרק ג], התבונן היאך ביאר שכל השמות הללו הנגזרים לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם, וזה נכון, ש[הרי] הם כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם [כלומר, רק לאחר בריאת העולם נגלו פעולותיו של הקב"ה והיה צורך לתת להם שֵׁמות]. אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהיה לו שֵׁם נגזר כלל, אלא שֵׁם אחד מיוחד להורות על עצמותו, ואין אצלינו שֵׁם בלתי נגזר כי אם זה, והוא יוד הא ואו הא שהוא שם המפורש בסתם [ואין שֵׁם מפורש מלבדו], אל תחשוב זולת זה".
רבנו מדגיש, ש"אין אצלינו שֵׁם בלתי נגזר כי אם זה, והוא יוד הא ואו הא שהוא שֵׁם המפורש בסתם [ואין שֵׁם מפורש מלבדו], אל תחשוב זולת זה". דברי רבנו הללו נאמרו כנגד המכשפים המאגיקונים הוזי ההזיות מקרב "חכמי ישראל", אשר כבר רחשו על פני האדמה בתקופתו ואף קדמו לו במאות שנים. השוטים הללו סברו שניתן לחולל כשפים מופלאים ולשדד את מערכות הטבע באמצעות השם המפורש או באמצעות כל מיני צירופי אותיות חסרי משמעות. הוזי ההזיות מייחסים לצירופי האותיות הללו כוחות מאגיים לפעול "גדולות ונצורות" וקוראים להם "שמות מפורשים". רבנו נחלץ אפוא לעקור את הזיותיהם הפגאניות המשחיתות אשר מדרדרות את עמֵּנו לעבר האלילות והמינות, וזאת כהקדמה לפרק הבא שבו רבנו תוקף באופן ישיר את הוזי ההזיות שהיו בתקופתו, כל קוסמי הקסמים ופועלי הכישופים לפי דמיונם.
"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
ו. "ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות"
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין האמור בהמשך הפרק במורה שם (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
רבנו תוקף אפוא את אחד מיסודות הקבלה הפגאנית שיוחסה לבר-יוחי, וקובע, שכל ענייני השמות המפורשים אשר מחוללים "גדולות ונצורות" לפי דמיונם של המכשפים הזימתיים – כל אלה הזיות מטופשות, ובמקומות אחֵרים רבנו מסביר בהרחבה שמדובר בהבלי עבודה-זרה. ובעניינים אלה ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה", וכן: "כומר ושמו אליעזר" ועוד.
אגב, אין ללמוד ממה שרבנו אומר לעיל: "שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם", שמותר לאדם שאינו שלם לשמעם ולסבור אותם. אלא, רבנו הִפנה את ספרו מורה-הנבוכים לבני האדם השלמים או השואפים לשלמות, ולכן הוא מתייחס כאן אך ורק להם.
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
ז. אין עוד שֵׁם מפורש מלבד יוד הא ואו הא
בסוף דבריו רבנו מדגיש שוב, שאין שום שֵׁם מפורש מלבד השם יוד הא ואו הא, וכל החרדה הגדולה הזאת נועדה לעקור הזיות פגאניות מקרב עם-ישראל, ואף שרבנו לא ראה את ספר-האופל שחובר על-ידי מכשפים ארורים במאה הי"ג, בדבריו רבנו למעשה שולל את ספר-האופל, וקובע באופן נחרץ וחד-משמעי שמדובר בספר פגאני מתועב. והנה המשך הדגשתו של רבנו שם (א, סא) שאין עוד שֵׁם מפורש מלבד יוד הא ואו הא, בשתי הפְּסקות לקמן:
"ולא ייקָּרא שם המפורש בשום אופן זולת זה השם בן ארבע אותות [=ריבוי של 'אות' הוא 'אותות', ולא 'אותיות' כנהוג בימינו, שהרי המלה 'אותיות' משמעותה העתידות, וכדברי הנביא ישעיה: 'הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי?' (מה, יא), ושם תרגם יונתן: 'דַּעֲתִידָן לְמֵיתֵי אַתּוּן שָׁאֲלִין מִן קֳדָמַי?'], הכתוב [=השם המפורש] אשר אינו נקרא כפי אותותיו, ובפירוש אמרו בספרי: 'כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [במ' ו, כג] – 'כֹּה' בלשון הזה, 'כֹּה' בשם המפורש; ושם נאמר: 'במקדש ככתבו ובמדינה בכינויו' [סוטה לח ע"א]; ובתלמוד נאמר: 'כֹּה' בשם המפורש, אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכינויו? תלמוד לומר: 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי' [במ' ו, כז], שמי המיוחד לי.
הנה נתבאר לך, כי שֵׁם המפורש הוא זה שם בן ארבע אותות, ושהוא לבדו הוא המורה על העצמות בלי שיתוף עניין אחר, ולפיכך אמרו עליו: 'המיוחד לי'. ואני אבאר לך את הדבר אשר הביא את בני האדם למה שהם סוברים בעניין השֵּׁמות, ואבאר לך יסוד שאלה זו ואגלה לך סתריה, עד שלא יישאר בה ספק – אלא אם תרצה להטעות את עצמך – בפרק שאחר זה".
והנה מעט מדברי רבנו בפרק הבא (א, סב), בעניין ה"שמות הקדושים":
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
ואחתום באגרת תימן (עמ' כג), שם רבנו מסביר מדוע נוצרו דתות השקר למיניהן:
"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".
בתמונת שער הרשומה: שלט המציג צורות שונות של השם המפורש, מבית כנסת בוורשה.
התמונה מאת: Gophi - נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0.
והנה תמונת שער הרשומה במלואה:
