האם נכון לברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה?

זכורני כי בעבר כאשר באתי בשערי בית-המדרש פגשתי יהודי תימני שראה אותי נוטל ידיים ומברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה. הוא שאל אותי: "מדוע אתה מברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה? הלא נטלת כבר! עתה לא נותר לך לברך אלא על ניגוב ידיים, ולא על נטילת ידיים". לא הבנתי מה הוא אומר, אך המחשבה לא הרפתה משכלי, מדוע אני מברך "על נטילת ידיים" לאחר נטילת הידיים? והאם יש צדק בדבריו ועלי לברך "על ניגוב ידיים"?


במאמר זה ננסה להשיב על השאלה: האם נכון לברך על נטילת ידיים לאחר הנטילה? נעיין בסוגיית התלמוד שהיא המקור ההלכתי לדין זה, ונמשיך לראות כיצד הלכה זו באה לידי ביטוי במשנה-תורה להרמב"ם ולהבדיל אצל המוטציה הפרו-אשכנזית יוספוס הוזה ההזיות.


א. סוגיית התלמוד


הסוגייה ההלכתית המרכזית בעניין זה היא הסוגייה בפסחים (ז ע"ב), ושם נאמר כך:


"דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן? [=לדעת הכל, מנין אנו למדים שחובה לברך דווקא לפני עשיית המצוות?] דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. [...] בי רב אמרי: חוץ מטבילה ושופר.


בשלמא טבילא דאכתי גוברא לא חזי [=נניח לטבילה, שהרי הגוי עדיין לא ראוי לברך 'אשר קדשנו במצוותיו', מפני שהוא עדיין לא השלים את תהליך הגיור, ולכן הוא מברך לאחר הטבילה] [...] [ומשיבים:] אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד אִתאמר [כלומר, גם על השופר יש לברך לפני עשיית המצוה דהיינו לפני התקיעה בשופר]. תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".


נמצאנו למדים כי המסקנה התלמודית היא, שכל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, כלומר לפני עשייתן, חוץ מטבילת הגוי שבא להתגייר, מפני שלא יעלה על הדעת שהגוי אשר בא להתגייר ועדיין לא טבל והשלים את תהליך הגיור, יברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' שהרי הוא עדיין לא נתקדש... כמו כן, הכלל: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", מופיע בסוגיות נוספות בתלמוד הבבלי, ראו: פסחים קיט ע"ב, מגילה כא ע"ב, מנחות לה ע"ב.


ב. פסק רבנו הרמב"ם


כדרכו, רבנו הרמב"ם נאמן לפסק התלמוד והוא פוסק שיש לברך "על נטילת ידיים" לפני הנטילה בפועל. וכֹה דבריו בהלכות ברכות (ו, ב): "כל הנוטל ידיו, בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה, מברך בתחילה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".


דברים ברורים ומפורשים יותר אנו מוצאים בדברי רבנו שם (יא, ה), וכֹה דבריו:


"וכן כל המצוות שהן מדברי-סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם, כגון מקרא-מגילה והדלקת נר-שבת והדלקת נר-חנוכה, בין מצוות שאינן חובה, כגון עירוב ונטילת-ידיים, מברך על הכל קודם לעשייתן 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות'".


ולא רק מצוות דרבנן, גם מצוות דאורייתא, על כל המצוות כולן מברך עובר לעשייתן בהתאם לכלל התלמודי שראינו לעיל, אלא-אם-כן מדובר במצוה שעשייתה נמשכת והולכת כגון הנחת-תפילין או התעטפות בטלית, והנה לפניכם פסק רבנו שם בהלכה ז:


"העושה מצוה ולא בֵּרך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה. ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה, ולא ברך תחילה, חוזר ומברך אחר שנתעטף 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית', וכן מברך אחר שלבש תפילין 'להניח תפילין', ואחר שישב בסוכה 'לישב בסוכה' [משמע מדברי רבנו שאינו צריך לעמוד ולברך ולשבת, אלא מברך והוא יושב, וכמו שאינו צריך להסיר את הטלית או לחלוץ את התפילין כדי לברך וללבשם מחדש, אלא מברך והם עליו], וכן כל כיו"ב".


כלומר, לכתחילה גם במצוות שעשייתן נמשכת לאורך זמן יברך עליהן לפני עשייתן, אך הואיל ועשייתן נמשכת, עדיין ניתן לברך עליהן גם לאחר שהחל בהן, כי עדיין הוא בגדר עובר לעשייתן, שהרי הוא עדיין מקיים ועושה את המצוה.


אולם, אם הוא מקיים מצוה שעשייתה קצרה ומסתיימת מיד, אסור לו לחזור ולברך לאחר שנשלמה עשיית המצוה, וכמו שהרמב"ם מדגים בהלכה הבאה שם (יא, ח):


"אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך: 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה'. וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות או שטבל ולא ברך, אינו חוזר ומברך אחר עשייה, וכן כל כיוצא בזה".


חשוב לציין, כי ברכות כידוע אינן מעכבות וכמו שראינו לעיל, כלומר, אם אדם קיים מצוה ולא ברך עליה, יצא ידי חובת קיום המצוה ואינו מברך עוד לאחריה. לפיכך, הדגשת רבנו לעיל באמרוֹ: "אינו חוזר ומברך אחר עשייה" אינה בגדר המלצה, אלא אסור לאדם לברך לאחר שנסתיימה עשיית המצוה, מפני שהוא מברך לדעת רבנו ברכה לבטלה, ולקמן נראה שמי שמברך ברכה לבטלה עובר על לאו מן התורה (לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא). נמצא, שאדם שנטל את ידיו בלא ברכה, לדעת רבנו אסור לו מן התורה לברך לאחר הנטילה.


רבנו חותם את פסיקתו בעניין זה בדברים ברורים ומפורשים, וכֹה דבריו בהלכה הבאה שם:


"אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם אלא טבילת הגר בלבד, שאינו יכול לומר 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו' ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול, לפיכך, אחר שיטבול מברך 'על הטבילה', מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברכה".


דברי רבנו הללו וכל שאר דבריו לעיל, כולם מתואמים עם סוגיית ומסקנת התלמוד במסכת פסחים שראינו לעיל, ונאמן הוא רבנו לדרך התלמוד, לדרך האמת ולדת האמת.


ג. נטילת ידיים של שחרית


ראינו בהלכה הראשונה לעיל, כי לדעת רבנו על האדם לברך לפני שהוא נוטל ידיים לאכילה או לקרית-שמע או לתפילה. וחשוב להבין עניין זה, כי לדעת רבנו אין שום חובה ליטול ידיים מיד בקום האדם משנתו. ולדעת רבנו יכול האדם לקום בנחת, לברך ברכות השחר, לעשות את כל צרכיו, ולבוא לבית-הכנסת, ושם יברך "על נטילת ידיים" וייטול ידיו קודם התפילה. כי אין לדעת רבנו שום "רוח רעה" ששורה על הידיים, וכל אלה דמיונות והזיות לדעת רבנו, ומאן דקפיד קפדי בהדיה, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה. כלומר, מי שמקפיד על הזיות מאגיות אליליות קפדי בהדיה מן השמים וסופו ללקות ולהיענש באותו הדבר שנתיירא ממנו...


וביתר ביאור: מי שמאמין בתוהו קפדי בהדיה מן השמיים והוא ייענש על הזיותיו, וכפי שרבנו אומר בצוואתו למורה על התועים ש"נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי-עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת". ורבנו ממשיך ומתאר את עונשם: "הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [=מהמורה] ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מפרקי המורה] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [=יתגלה לעין כל ש"תורתם" אינה אלא סיגים] שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם". כלומר, ההשקפות הרעות הן סגולתם ורכושם של התועים אחרי ההבל, ומתוכן ובגללן יצמחו זרעי הפורענות לעונשם, "כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם" (דב' לב, לה).


לדעת רבנו, עיקר מטרתה של נטילת הידיים לתפילה ולקריאת שמע, היא הכנה רוחנית וגשמית לקראת יצירת הקשר עם בורא-עולם בבחינת היכון לקראת אלוהיך ישראל, והמושג "רוח רעה" בכתבי-הקודש ובמדרשי חז"ל עוסק בעניינים אחרים לחלוטין.


לדוגמה, הרוח הרעה שה' שלח בין אבימלך לבין בעלי שכם הייתה למעשה חשדנות רבה שהובילה לשנאה ואיבה גדולה, ואלה גרמו בסופו-של-דבר לתחילת מימוש רצון ה', דהיינו לבגידת בעלי שכם באבימלך, וכך נאמר בספר שופטים (ט, כג): "וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ". והבגידה הזו הובילה למימוש רצון ה' הסופי שהיה להעניש את אבימלך ואנשי שכם על הריגת שבעים בניו של גדעון, וכך נאמר בפסוק הבא שם: "לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר חִזְּקוּ אֶת יָדָיו לַהֲרֹג אֶת אֶחָיו", ואכן בסמוך לזה כולם נהרגו.


עוד דוגמה, הרוח הרעה ששרתה על שאול המלך הייתה למעשה עונש מאת ה'. כלומר, ה' הביא על שאול מרה שחורה (דיכאון עמוק) שנלוו אליה הפרעות נפשיות וחרדות, ואלה באו לידי ביטוי בטירוף אובססיבי בלתי נשלט להרוג את דוד ולהסיר את האימה העצומה שאחזה בשאול מפני איבוד הממלכה לרעו הטוב ממנו. וכך נאמר בספר שמואל א (יט, ט–י): "וַתְּהִי רוּחַ יְיָ רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִ