ידיעת פעולותיו היא ידיעתו

מצות ידיעת ה' היא בעיקר הציווי ללמוד מדעים, מפני שלימודם מרומם את האדם לידיעת פעולות ה' בעולם והנהגתו את היקום הנפלא והמשוכלל. להלן ראיה קצרה לכך שמצות ידיעת ה' מחייבת לידע את פעולותיו (=ברואיו) של בורא-עולם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נד):


"כבר בארו לנו גם הנביאים [...] שהשלֵמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה [...] אמר ירמיה: [...] 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' [ט, כג] [...]. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר מיני העבודות [=המצוות], וכן המידות המועילות לכל בני-אדם בעסקיהם זה-עם-זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית [=ידיעת ה'], ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו [כל המצוות כולן הן אמצעי לידיעת ה'] [...]. אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר מעשיו [=חקר היקום וכל אשר בו]".


מדברי הנביא ירמיה עולה, שאין ידיעה אלא לאחר השכלה:"הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", והואיל ולא ניתן לידע מאומה ביחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם (למעט על דרך השלילה, דהיינו לשלול ממנו כל תואר ומאפיין גופני) – ברור שההשכלה שמזכיר הנביא ושבה מתרוממים למעלת ידיעת ה' היא ידיעת פעולותיו, ופעולותיו המרכזיות והבולטות ביותר של בורא-עולם משתקפות בבריאה ובנבראים שבה אשר נלמדים בשלל מדעי הטבע, ובהמשך נרחיב בזה.


ובהלכות יסודי התורה (ז, ב), מוסיף ופוסק רבנו:


"אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו [חכם ומתגבר על יצרו תמיד כפי שנאמר שם], שלם בגופו [איננו בעל מום או בעל ייסורים], כשייכנס לפרדס [=ידיעת השם וייחוד השם], ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כּוּלָּה מצורה ראשונה [=המלאכים לדרגותיהם] עד טבור הארץ [=כל שאר הנבראים ביקום], ויודע מֵהן גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו".


חלה עלינו אפוא חובה ומצוה גדולה לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובמלים אחרות הקב"ה ציווה אותנו לחקור, וכך נהג גם אברהם אבינו שהיה בן ארבעים כאשר הכיר את בוראו, והיכרותו זו עם בוראו לא הייתה בדרך של אמונה או נבואה, כי אם מחקר מדעי מי מנהיג את העולם וכפי שתיארו חז"ל בכתביהם ורבנו בעקבותיהם בהלכות עבודה-זרה פרק א.


גם במאמר זה נלמד, כי המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשגתו כפי יכולת האדם – וכאמור, הואיל ולא ניתן לידע מאומה על אמיתת עצמותו של בורא-עולם והדרך היחידה להתקרב אליו באופן ישיר היא לשלול ממנו את ההשקפות השגויות (כגון שאינו גוף ושאין לו מגרעת ושאינו מתפעל), הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא אפוא באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר, מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות, וכמו שאומר הנביא ישעיה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (יש' מ, כו).


מהן פעולותיו של בורא עולם?


עד כֹּה ראינו, שידיעת פעולותיו של בורא-עולם היא ידיעת דרכי ניהולו והנהגתו את העולם באופנים הטבעיים, וזאת באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר, ידיעת פעולותיו היא לימוד וידיעת מדעי הטבע שבהם הקב"ה מנהיג את היקום באופנים הטבעיים הגלויים לנו.


ברם, ידיעת פעולותיו של בורא-עולם היא גם ידיעת דרכי ניהולו והנהגתו המשפטית והמוסרית את העולם. לדוגמה, בלימוד טעמי מצוות התורה, אנו למדים להכיר את ההשקפות וכן את הערכים המוסריים והמשפטיים שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על ההשקפות והמוסר והערכים שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת הערכים שחשובים לפניו.


בנוסף, ידיעת פעולותיו של בורא-עולם כוללת גם את דרכי הנהגתו והשגחתו באמצעות הנבראים העלומים והנעלמים, כגון המלאכים השמימיים וכיו"ב. אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו גם באמצעותם, ברם, דרכים אלה למיטב הבנתי נסתרות מבני האדם, למעט יחידי סגולה בכל ההיסטוריה של האנושות, כגון הנביאים, אשר ידעו מעט מזה לפי דרגותיהם.


אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות-אמת ולידיעת-האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות שמטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.


וקבל האמת ממי שאמרו – זהו היסוד לידיעת ה' וליושר מידותי מחשבתי ואינטלקטואלי.


נחזור עתה לידיעת ה' מן הסוג הראשון שהוא ההתבוננות המדעית בבריאה ובנבראים, ובכן, זו כוללת את ההתבוננות בנבראים הגלויים שביקום, מהגלקסיה העצומה ביותר ועד ליצור הזעיר ביותר שניתן לראות רק במיקרוסקופ. נמצא, שכאשר אדם לומד מדעים, ובעיקר מדעי הטבע, הוא לומד על האופן שבו הבורא יתעלה ברא את העולם, שהרי הוא לומד על פעולותיו הטבעיות של בורא-עולם – וכאשר אדם לומד מדעים ומתבונן בפלאי הטבע המשוכללים והעדינים, הוא מבין שיש בורא ליקום ולומד על אופני פעולתו והנהגתו הטבעית את העולם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לד):


"ואין שָׁם [=במציאות] דרך להשיגו אלא על ידי מעשיו [=פעולותיו] והם המוֹרים על מציאותו [...] ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [כלומר ללמוד את כלל המדעים, מכשירים ומובילים] כדי שניקח מכל דבר ודבר [=מדע ומדע] הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים: יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [מתמטיקה, גיאומטריה וכו'], ואחר כך במדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו'] ואחר כך במדעי האלהות [לימוד "מעשה מרכבה"]".


למדנו אפוא, כי ידיעת ה' נקנית בלימוד המדעים הסובבים אותנו אשר מורים על אופני בריאתו והנהגתו. לפיכך, כל מדע שיש בו כדי להקנות לאדם ידיעה על טבע העולם וכל מה שנכלל בו, הוא בגדר ידיעת ה'. וכמו שרבנו כותב בפירושו למשנה (הקדמה לאבות, עמ' רנז): "וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [=ידיעת ה']" וכו'. ועל לימוד המדעים הללו אומר הרמב"ם בפתיחת ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" וכו', ובהמשך נרחיב ונבאר עוד הלכה מכוננת זו.


זאת ועוד, לימוד המדעים ההכשרתיים (כגון מתמטיקה והנדסה) הוא הכרחי, מפני שהוא מכשיר את האדם ללמוד את המדעים המובילים שהם בגדר ידיעת ה'. להלן כמה דוגמאות למדעים המובילים שהם בגדר ידיעת ה': אסטרונומיה, פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו', וביחס למדעי הטבע, הרמב"ם קובע כאמור שהם המדעים שמרוממים לידיעת ה': "איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת".


ויתרה מזאת, רבנו הרמב"ם מלמד בהקדמתו למורה (יובא לקמן), כי ידיעת ה' בידיעת פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע – לא רק שהיא מצוה נעלה בפני עצמה, היא גם מכשירה את האדם למצוה חשובה נוספת: לידיעת ה' מן הסוג העמוק יותר והיא ידיעת עצמו ואמיתתו שנקראת בפי רבנו "מדעי האלהות", וידועה גם בשם "מצות ייחוד השם" (=שלילת התארים וכל סיגי הגשמות, שהרי רק בדרך השלילה ניתן ללמוד על אמיתת עצמותו של ה' יתעלה). כלומר, ידיעת פעולתו-בריאתו (=מצות ידיעת ה') מכשירה לידיעת עצמו ואמיתתו (=מצות ייחוד ה'), וכמו שכותב רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ח): "ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד".


ובעניין זה ראו: "משנה תורה בעקבות חמשה חומשי תורה".


שני אופני ידיעת ה'


במורה הנבוכים (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בשלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך ההשגה מכל זיק של חומר.


רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו לא תזוכך מסיגי החומר ביחס לה' יתעלה, לעולם הוא לא יהיה אחד במחשבה, שהרי המאפיין המרכזי ביותר של החומר הוא הריבוי והחלוקה לחלקיקים.


והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):


"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].


המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעוֹ, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:


[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.


[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.


ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".