top of page

ידיעת פעולותיו היא ידיעתו

מצות ידיעת ה' היא בעיקר הציווי ללמוד מדעים, מפני שלימודם מרומם את האדם לידיעת פעולות ה' בעולם והנהגתו את היקום הנפלא והמשוכלל. להלן ראיה קצרה לכך שמצות ידיעת ה' מחייבת לידע את פעולותיו (=ברואיו) של בורא-עולם, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נד):


"כבר בארו לנו גם הנביאים [...] שהשלֵמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה [...] אמר ירמיה: [...] 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי' [ט, כג] [...]. וכן כל המעשים התורתיים הללו כלומר מיני העבודות [=המצוות], וכן המידות המועילות לכל בני-אדם בעסקיהם זה-עם-זה, כל אלה אין להשוותן אל התכלית הזו הסופית [=ידיעת ה'], ואינן שוות לה, אלא הם מצעים בגלל התכלית הזו [כל המצוות כולן הן אמצעי לידיעת ה'] [...]. אמר, כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר מעשיו [=חקר היקום וכל אשר בו]".


מדברי הנביא ירמיה עולה, שאין ידיעה אלא לאחר השכלה:"הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", והואיל ולא ניתן לידע מאומה ביחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם (למעט על דרך השלילה, דהיינו לשלול ממנו כל תואר ומאפיין גופני) – ברור שההשכלה שמזכיר הנביא ושבה מתרוממים למעלת ידיעת ה' היא ידיעת פעולותיו, ופעולותיו המרכזיות והבולטות ביותר של בורא-עולם משתקפות בבריאה ובנבראים שבה אשר נלמדים בשלל מדעי הטבע, ובהמשך נרחיב בזה.


ובהלכות יסודי התורה (ז, ב), מוסיף ופוסק רבנו:


"אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו [חכם ומתגבר על יצרו תמיד כפי שנאמר שם], שלם בגופו [איננו בעל מום או בעל ייסורים], כשייכנס לפרדס [=ידיעת השם וייחוד השם], ומסתכל בחכמתו של הקדוש-ברוך-הוא כּוּלָּה מצורה ראשונה [=המלאכים לדרגותיהם] עד טבור הארץ [=כל שאר הנבראים ביקום], ויודע מֵהן גודלו – מיד רוח הקודש שורה עליו".


חלה עלינו אפוא חובה ומצוה גדולה לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובמלים אחרות הקב"ה ציווה אותנו לחקור, וכך נהג גם אברהם אבינו שהיה בן ארבעים כאשר הכיר את בוראו, והיכרותו זו עם בוראו לא הייתה בדרך של אמונה או נבואה, כי אם מחקר מדעי מי מנהיג את העולם וכפי שתיארו חז"ל בכתביהם ורבנו בעקבותיהם בהלכות עבודה-זרה פרק א.


גם במאמר זה נלמד, כי המצוה הראשונה והדיבר הראשון שנצטווינו עליו בהר סיני הוא ידיעת ה'. מצוה זו מחייבת את האדם מישראל להכיר במציאותו של בורא-עולם ולחתור כל ימי חייו להשגתו כפי יכולת האדם – וכאמור, הואיל ולא ניתן לידע מאומה על אמיתת עצמותו של בורא-עולם והדרך היחידה להתקרב אליו באופן ישיר היא לשלול ממנו את ההשקפות השגויות (כגון שאינו גוף ושאין לו מגרעת ושאינו מתפעל), הדרך הראשונה והמרכזית לידיעת ה' היא אפוא באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר, מהתבוננות בפעולות נלמד על פועל הפעולות, וכמו שאומר הנביא ישעיה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (יש' מ, כו).


מהן פעולותיו של בורא עולם?


עד כֹּה ראינו, שידיעת פעולותיו של בורא-עולם היא ידיעת דרכי ניהולו והנהגתו את העולם באופנים הטבעיים, וזאת באמצעות התבוננות בבריאה ובנבראים, כלומר, ידיעת פעולותיו היא לימוד וידיעת מדעי הטבע שבהם הקב"ה מנהיג את היקום באופנים הטבעיים הגלויים לנו.


ברם, ידיעת פעולותיו של בורא-עולם היא גם ידיעת דרכי ניהולו והנהגתו המשפטית והמוסרית את העולם. לדוגמה, בלימוד טעמי מצוות התורה, אנו למדים להכיר את ההשקפות וכן את הערכים המוסריים והמשפטיים שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על ההשקפות והמוסר והערכים שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת הערכים שחשובים לפניו.


בנוסף, ידיעת פעולותיו של בורא-עולם כוללת גם את דרכי הנהגתו והשגחתו באמצעות הנבראים העלומים והנעלמים, כגון המלאכים השמימיים וכיו"ב. אנו יודעים שהקב"ה מנהיג את עולמו גם באמצעותם, ברם, דרכים אלה למיטב הבנתי נסתרות מבני האדם, למעט יחידי סגולה בכל ההיסטוריה של האנושות, כגון הנביאים, אשר ידעו מעט מזה לפי דרגותיהם.


אמנם, יש סוג נוסף של ידיעת ה' לדעתי, והוא הבסיס והתשתית לידיעת ה' באופנים שתוארו לעיל. הדרך הבסיסית הזו להכיר ולידע את בורא-עולם היא לשאוף תמיד אל האמת בכל עניין. חתירה להשקפות-אמת ולידיעת-האמת בכל עניין מובילה להשקפות נכונות שמטהרות את השכל מן השקר התהו והסכלות, מקרבות את האדם לבוראו ומרחיקות אותו מבהמיותו.


וקבל האמת ממי שאמרו – זהו היסוד לידיעת ה' וליושר מידותי מחשבתי ואינטלקטואלי.


נחזור עתה לידיעת ה' מן הסוג הראשון שהוא ההתבוננות המדעית בבריאה ובנבראים, ובכן, זו כוללת את ההתבוננות בנבראים הגלויים שביקום, מהגלקסיה העצומה ביותר ועד ליצור הזעיר ביותר שניתן לראות רק במיקרוסקופ. נמצא, שכאשר אדם לומד מדעים, ובעיקר מדעי הטבע, הוא לומד על האופן שבו הבורא יתעלה ברא את העולם, שהרי הוא לומד על פעולותיו הטבעיות של בורא-עולם – וכאשר אדם לומד מדעים ומתבונן בפלאי הטבע המשוכללים והעדינים, הוא מבין שיש בורא ליקום ולומד על אופני פעולתו והנהגתו הטבעית את העולם.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לד):


"ואין שָׁם [=במציאות] דרך להשיגו אלא על ידי מעשיו [=פעולותיו] והם המוֹרים על מציאותו [...] ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא [כלומר ללמוד את כלל המדעים, מכשירים ומובילים] כדי שניקח מכל דבר ודבר [=מדע ומדע] הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרינו האלהיים: יש הקדמות הנלקחות מטבע המספרים [מתמטיקה], ומסגולות התבניות ההנדסיות [גיאומטריה] [...] אבל ענייני התכונה הגלגלית [=אסטרונומיה] ומדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה] איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת [...] והרי הכרחי למי שירצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההגיון [לוגיקה], ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר [מתמטיקה, גיאומטריה וכו'], ואחר כך במדעי הטבע [פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו'] ואחר כך במדעי האלהות [לימוד "מעשה מרכבה"]".


למדנו אפוא, כי ידיעת ה' נקנית בלימוד המדעים הסובבים אותנו אשר מורים על אופני בריאתו והנהגתו. לפיכך, כל מדע שיש בו כדי להקנות לאדם ידיעה על טבע העולם וכל מה שנכלל בו, הוא בגדר ידיעת ה'. וכמו שרבנו כותב בפירושו למשנה (הקדמה לאבות, עמ' רנז): "וכן כל מה שילמד מן הלימודים והמדעים, כל מה שהוא מהם דרך לאותה התכלית [=ידיעת ה']" וכו'. ועל לימוד המדעים הללו אומר הרמב"ם בפתיחת ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" וכו', ובהמשך נרחיב ונבאר עוד הלכה מכוננת זו.


זאת ועוד, לימוד המדעים ההכשרתיים (כגון מתמטיקה והנדסה) הוא הכרחי, מפני שהוא מכשיר את האדם ללמוד את המדעים המובילים שהם בגדר ידיעת ה'. להלן כמה דוגמאות למדעים המובילים שהם בגדר ידיעת ה': אסטרונומיה, פיזיקה, בוטאניקה, זואולוגיה וכו', וביחס למדעי הטבע, הרמב"ם קובע כאמור שהם המדעים שמרוממים לידיעת ה': "איני חושב שיהא לך ספק שהם עניינים הכרחיים להכרת יחס העולם להנהגת ה' היאך היא באמת".


ויתרה מזאת, רבנו הרמב"ם מלמד בהקדמתו למורה (יובא לקמן), כי ידיעת ה' בידיעת פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע – לא רק שהיא מצוה נעלה בפני עצמה, היא גם מכשירה את האדם למצוה חשובה נוספת: לידיעת ה' מן הסוג העמוק יותר והיא ידיעת עצמו ואמיתתו שנקראת בפי רבנו "מדעי האלהות", וידועה גם בשם "מצות ייחוד השם" (=שלילת התארים וכל סיגי הגשמות, שהרי רק בדרך השלילה ניתן ללמוד על אמיתת עצמותו של ה' יתעלה). כלומר, ידיעת פעולתו-בריאתו (=מצות ידיעת ה') מכשירה לידיעת עצמו ואמיתתו (=מצות ייחוד ה'), וכמו שכותב רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ח): "ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד".



שני אופני ידיעת ה'


במורה הנבוכים (א, מו) רבנו מסביר על ההבדל הגדול שבין הלימוד על מציאות הדבר לבין הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו. ההבדל הזה הוא למעשה ההבדל שבין מצות ידיעת ה' לבין מצות ייחוד ה': מצות ידיעת ה' היא הלימוד על פעולותיו של בורא-עולם אשר מורות על מציאותו ועל השקפות חשובות שאנחנו מחויבים להיות בדעה ביחס אליו, השקפות אלה אינן נוגעות בדרך-כלל לאמיתת מהותו ועצמותו; ואילו מצות ייחוד ה' היא הלימוד על אמיתת מהותו ועצמותו של בורא-עולם, וזאת כמובן לא ניתן להשיג אלא בשלילת מאפיינים גופניים למיניהם. שלילת המאפיינים הגופנים לריבוי סעיפיהם וענפיהם מובילה את האדם לזכך את מחשבתו והשגתו ביחס לבורא-עולם, דהיינו לתכלית הסופית שהיא זיכוך ההשגה מכל זיק של חומר.


רק כאשר הקב"ה יהיה נקי במחשבתנו מכל סיגי החומר, רק אז נזכה להתרומם לטוהר ייחודו, שהרי כל עוד מחשבתנו לא תזוכך מסיגי החומר ביחס לה' יתעלה, לעולם הוא לא יהיה אחד במחשבה, שהרי המאפיין המרכזי ביותר של החומר הוא הריבוי והחלוקה לחלקיקים.


והנה לפניכם שני אופני ידיעת ה' הללו כפי שהם נאמרו במורה (א, מו):


"כבר הזכרנו באחד מפרקי מאמר זה [א, כו], כי הבדל גדול בין ההערה וההדרכה על מציאות הדבר, לבין בירור אמיתת מהותו ועצמותו. והוא, שההדרכה על מציאות הדבר תהיה אפילו באמצעות מקריו [במאפייניו החיצוניים כגון צבעו או צורתו או חומרו], ואפילו בפעולותיו, ואפילו בדברים רחוקים מאוד ממנו, שיש בינו לבין זולתו [כגון בתוצאות פעולותיו במציאות].


המשל בזה, אם רצית להודיע מלך של ארץ מסוימת לאחד מבני ארצו שאינו יודעוֹ, הרי ייתכן שתהיה הודעתך אותו והערתך על מציאותו בדרכים רבים:


[א] מהם שתאמר: הוא האדם הארוך אשר מראהו לבן ושיבה זרקה בו – נמצא שהודעתו במקריו [כלומר, במאפייניו החיצוניים]; [ב] ואפשר שתאמר: הוא אשר תראה סביבו קהל רב מבני אדם רוכבים והולכי רגל וחרבות שלופות סביבו ודגלים נישאים מעליו ובחצוצרות תוקעים לפניו, או הוא השוכן בארמון אשר בעיר פלונית שבארץ הזו, או הוא אשר ציווה לבנות את החומה הזו, או לעשות את הגשר הזה – וכיוצא בכך מפעולותיו ויחסו לזולתו.


[ג] ופעמים תּוֹרֶה על מציאותו בדברים שהם יותר נעלמים מאלה, כגון אם ישאלך אדם: היש למדינה הזו מלך? ותאמר לו: כן בלי ספק. ומה הראיה על כך? תאמר לו: שהשולחני הזה [=חלפן מטבעות], כפי שאתה רואהו, אדם חלש בעל גוף קטן, ולפניו הכמות הגדולה הזו מן הדינרים, והאדם השני הזה, בעל הגוף הגדול והחזק העני, עומד לפניו ומבקש ממנו שיתנדב לו גרה אחת. ולא נתן, ואף גער בו ודחהו מעליו בדברים. ואלמלי מורא המלך, היה הורגו מיד, או דוחפו ולוקח ממון שברשותו – הנה זו הוכחה שיש מלך למדינה זו. נמצא, שהוכחת את מציאותו [של המלך] בתקינות מצב המדינה, אשר סיבתן מורא המלך והחשש מעונשו.


ואין בכל מה שהדגמנו בו מה שמורה על עצם המלך ואמיתת עצמותו מצד היותו מלך".


עד כאן דברי רבנו. ומדבריו למדנו בעיקר על ידיעת ה' בדרך של בחינה ולימוד של פעולותיו, דהיינו לימוד מדעי הטבע הסובבים אותנו, ואשר מהם ניתן ללמוד על הבורא יתעלה: על שכלול חוכמתו הבלתי-נתפשת שלא ישווה ולא ידמה לה מאומה; ולעתים, מאופני הנהגתו הטבעית של הבורא ניתן גם ללמוד ערכים ומוסרים מעשיים על האופנים שעלינו להנהיג את עצמנו.


כמו כן, דרך נוספת לידיעת ה' שלמדנו מדברי רבנו לעיל, היא ללמוד על ציווייו ואזהרותיו של בורא-עולם, כלומר, כמו שניתן ללמוד מן החוקים שהמלך חוקק במדינה ומדרכי המשפט שבהן הוא מנהיג את מדינתו, על העקרונות והערכים החשובים לפניו – כך ניתן ללמוד מחוקי התורה, מציווייה ומאזהרותיה, על הערכים המוסריים הנעלים אשר חשובים לפני בורא-עולם.


נמצא, שידיעת ה' שתוארה לעיל נחלקת לשני אופנים מרכזיים:


1) לימוד מדעי הטבע שמהן לומדים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, וכלשון חז"ל; 2) לימוד טעמי המצוות שמֵהם אנו לומדים להכיר את הערכים המוסרים וההשקפות שחשובים לפני ה' יתעלה. ואם למדנו על הערכים וההשקפות שחשובים לפניו, הרי שאנו מתרוממים לידיעתו; כלומר, בידיעת הסיבות והטעמים לציווייו ולאזהרותיו, אנו מתרוממים לידע את ה' יתעלה בידיעת מה שחשוב לפניו. וכבר פרשׂנו את כל אופני ידיעת ה' במבוא למאמר זה, וחזרנו על חלקם כי נעלמים הם.


"אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ"


נעבור עתה לעיין במקורותיה של ההלכה אשר מצווה עלינו לידע את ה' יתעלה, נחל אפוא בהלכה הראשונה שבספר המדע, וכֹה דברי רבנו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ; דב' ה]".


נשים לב, המצוה לידע את ה' נאמרה לעם-ישראל בדיבר הראשון שבעשרת הדיברות! וכידוע, הינה גם משתי הדיברות ששמענו באוזנינו במעמד הר סיני, ומזאת נלמד עוד על חשיבותה. ובספר המצוות אומר רבנו: "המצוה הראשונה, הוא הציווי שנצטווינו בידיעת האלהות". ברם, מדברי רבנו בהלכה ובספר המצוות עדיין אין אנו יודעים בדיוק מהי ידיעת ה', ולשם כך נעיין בחתימת רבנו לספר המדע (הלכות תשובה י, י–יא), וכֹה דבריו:


"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה; י, יב; ל, ו): אלא בדעה שיידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה [בפרקים ב–ד]".


בהלכות יסודי התורה (פרקים ב–ד) רבנו ביאר יסודות במדעי הטבע האסטרונומיה והאלהות, כפי המדע שהיה בזמנו, והנה לפניכם דברי רבנו בראש פרק ב שבהלכות יסודי התורה:


"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול [...] וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות [...]. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים [מדעי הטבע] כדי שיהיו פֶּתַח לַמֵּבִין לאהוב את השם".


עוד פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יח), וכֹה דבריו:


"בזמן שאדם מתבונן [...] ומכיר כל הברואים: ממלאך וגלגל [=כוונת רבנו למדע האסטרונומיה, ידיעת גרמי השמים ומהלכיהם], ואדם [=ידיעת גוף האדם (אנטומיה)] וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים ובכל הברואים [=כל שאר מדעי הטבע המגוונים] [...] תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום-ברוך-הוא".


מדברי רבנו עולה, כי אהבת ה' נקבעת לפי הדעה שיש באדם להשכיל בחכמות המודיעות לו את קונו! נמצא, שמצות ידיעת ה' היא גם השער למצות אהבת ה', שהרי לעולם לא תהיה אהבה ללא ידיעה, וכגודל העונג הרוחני שבידיעה כך תגדל האהבה וההערצה לה' יתעלה.


וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה (ג, כח):


"אבל שאר ההשקפות הנכונות בכל המציאות הזו, אשר אלה הם כל המדעים העיוניים לכל ריבוי מיניהם, אשר בהם יתקיימו אותן ההשקפות שהן התכלית הסופית [הן ההשקפות הנכונות בעניין מדעי האלהות], הרי אף-על-פי שהתורה לא קראה אליהן בפירוש כמו שקראה אל ההם [התורה לא קראה בפירוש ללימוד המדעים כמו שהיא קראה לידיעת מציאות הבורא וייחודו וכו'], כבר קראה אליהם [ללימוד המדעים] באופן כללי, והוא אמרו: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג], וכבר ידעת את ההדגשה שנאמרה באהבה: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא ובהתבוננות בחכמתו בה" וכו'.

נחזור לדברי רבנו בהלכות תשובה לעיל, ונצטט מתוכם שוב את המשפט המרכזי:


"ועל פי הדעה תהיה האהבה [...] לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג".


הבאתי שוב את הדברים כדי להוסיף וללמוד מנקודה זו על "החכמות והתבונות" שרבנו מזכיר בהלכה, כלומר, כדי להוסיף וללמוד שמדובר במדעי הטבע. והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנ) שם הוא מגדיר את המושג "חכמה" כתהליך המחקר המדעי: "החכמה, והיא ידיעת הסיבות הרחוקות והקרובות אחרי ידיעת מציאות הדבר אשר חוקרים את סיבותיו".


כלומר, לאחר שלמדנו על קיומה של תופעת טבע מסוימת, אנו חוקרים כיצד היא נוצרה ופועלת, ממה היא מורכבת, מהן המאפיינים הייחודיים שלה, כיצד היא משפיעה ומה תכליתה, וכיו"ב. נמצא, כי מההתבוננות בבריאה (כלל היקום) ובנבראים (חי, צומח, דומם), אנו למדים על פעולותיו של בורא-עולם, ובהכרת פעולותיו של בורא-עולם אנו מתקרבים להשגתו ולידיעתו. עוד כותב רבנו הרמב"ם בעניין זה במורה (ג, נד), וכֹה דבריו:


"שֵׁם חכמה נאמר בעברית [...] על השגת האמיתיות [=המדעים] אשר תכליתן השגתו יתעלה, אמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב] [...]. נמצא, כי התכלית [...] היא מי שהגיע להשגתו יתעלה כפי יכולתו, וידע השגחתו על ברואיו בהמצאתם והנהגתם היאך היא".


והשגת האמיתיות הוא שם נרדף לידיעת המדעים. כלומר, כך נקראו המדעים בימי קדם מפני שמושגי המדע נבחנים במונחי "אמת" ו"שקר". לדוגמה, אמת שהמים מורכבים באופן מסוים ושקר שהם מורכבים בכל האופנים האחרים, כלומר יש אמת מדעית אחת לכל נושא במדע.


"אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה" (מש' כג, כג).


"מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל פִּקּוּדָיו, סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר [...] רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תה' קיא, ז–י).


מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?


לאחר חטא העגל משה רבנו מתעלה למעלה נשׂגבה בידיעת ה'. הוא מבקש מה' יתברך שתי בקשות: הראשונה הייתה: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמ' לג, יג), והשנייה הייתה: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמ' לג, יח). רבנו מבאר במורה (א, נד) את שתי הבקשות הללו, וכֹה דבריו:


"דע, כי רבן של חכמים משה רבנו ע"ה ביקש שתי בקשות, ובאה לו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא [והיא הבקשה השנייה לפי סדר הופעתה בתורה], שהוא ביקש ממנו יתעלה שיודיעוֹ עצמו ואמיתתו, והבקשה השנייה והיא אשר ביקש תחילה, היא שיודיעוֹ תאריו [=פעולותיו]. והשיבוֹ יתעלה על שתי השאלות בכך שהבטיחוֹ להודיעוֹ כל תאריו ושהם פעולותיו, והודיעו כי עצמותו לא תושג כפי שהיא, אבל העירוֹ על מקום מבט ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם להשיגוֹ, ואשר השיג הוא ע"ה לא השיגוֹ אדם לפניו ולא אחריו".


מדברי רבנו עולה, שהקב"ה הודיע למשה רבנו את דרכי הנהגתו והשגחתו הישירות של בורא-עולם, דהיינו כיצד הפעולות נקשרות אליו ומופעלות על-ידי הרצון המופשט; וכן העקיפות, דהיינו דרכי הנהגתו באמצעות הנבראים העלומים והנעלמים, כגון המלאכים השמימיים וכיו"ב. זאת ועוד, אף ביחס לידיעת אמיתת עצמותו של הבורא יתעלה זכה משה רבנו לידע משהו. כלומר, מדברי רבנו עולה, שמשה רבנו השיג משהו בעניין אמיתת עצמותו של בורא-עולם, משהו אשר לא השיג שום אדם לפניו ולא ישיג שום אדם אחריו (וייתכן שהעניין הייחודי הזה הוא הבנת קשר הפעולות לבורא ואופני הפעלתן על-ידי הרצון המופשט וכאמור).


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, י–יא) בעניין זה:


"[י] מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח] – ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש-ברוך-הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבנו להיות מציאת הקדוש-ברוך-הוא נפרדת בליבו משאר מציאת הנמצאים, עד שיידע אמיתת הימצאו כמה שהיא. והשיבוֹ ברוך-הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. [יא] והודיעוֹ ברוך-הוא מה שלא יָדע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקדוש-ברוך-הוא בדעתו משאר הנמצאין, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו, והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב, ואמר: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ' [שמ' לג, כג]".


ובעניין זה כדאי גם לעיין בדברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (ספ"ז), וכֹה דבריו:


"ולפי שידע משה רבנו שלא נשאר לפניו מסך שלא קרעו, ושכבר נשלמו בו המעלות המידותיות כולן והמעלות ההגיוניות כולן, ביקש שישיג את ה' כפי אמיתת מציאותו כיוון שלא נשאר לו שום מונע, ואמר: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], אז הודיעוֹ ה' יתעלה שזה בלתי אפשרי מכיוון שהוא שֵׂכל מצוי בחומר, כלומר מחמת היותו אדם, והוא אמרו: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ]. ולא נשאר בינו ובין השׂגת ה' יתעלה כפי אמיתת מציאותו אלא מסך אחד בהיר והוא השֵּׂכל האנושי שאינו נפרד, והיטיב לו ה' ונתן לו מן ההישג אחר ששאל, יותר ממה שהיה לו קודם ששאל, והודיעוֹ שהתכלית בלתי אפשרית לו כל זמן שהוא בעל גוף.


וכינה את אמיתות ההשגה בראיית פנים, לפי שהאדם כאשר רואה את פני חברו תיקָּבע לו בליבו צורה שאינה מתחלפת לו בזולתו, אבל אם ראה אחוריו, ואף-על-פי שהוא מכירו באותה הראייה, [...] אפשר שיסתפק בו ואפשר שיתחלף לו בזולתו. כך השׂגתו יתעלה לפי האמת: [...] שתושג בנפש מאמיתת מציאותו באופן שלא ישותף באותה המציאות זולתו משאר הנמצאים, עד שימצא [המשׂיג] את מציאותו [יתעלה] קבועה בנפשו באופן שונה ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאים, ואין יכולת בהשׂגת האדם להשיג עד כדי השגה זו, אבל הוא עליו השלום השיג פחות מזה מעט, והוא שכינה בו: 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]".


נחזור עתה לפרק הנדון במורה (א, נד), והנה לפניכם המשך דברי רבנו שם:


"בקשתו ידיעת תאריו [=פעולותיו] הוא אמרוֹ: 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ' וכו' [שמ' לג, יג], והתבונן במה שנכלל בלשון זה מן המופלאות, אמרוֹ: 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ', מלמד על היותו יתעלה נודע בתאריו [=פעולותיו], שאם ידע את הדרכים יֵדעהו. ואמרוֹ: 'לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' [המשך הפסוק שם], מלמד, כי מי שֶׁיָּדַע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו, לא מי שצם והתפלל בלבד, אלא, כל מי שידעוֹ הוא הרצוי המקורב, ומי שֶׁסָּכַל ידיעתו [מי שנכשל להשיג את ה' יתברך ושקע בסכלות] הוא הַזָּעוּם [שיש כלפיו זעם מלפני ה' יתעלה] המרוחק [הרחוק מה' יתהדר], ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק [יחס ה' כלפי האדם נקבע לפי מידת ידיעתו את ה' יתברך], וכבר חרגנו ממטרת הפרק, ואחזור לעניין".


מדברי רבנו האחרונים למדנו על חשיבותה של ידיעת ה' ועל נחיצותה העצומה. עוד על חשיבותה ונחיצותה העצומה ניתן ללמוד מדברי רבנו במורה (ג, נא), וכֹה דבריו שם:


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועמֵּנו כבר מבין היטב את משמעות המלים: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


מה השיב הקב"ה למשה?


בהמשך דבריו במורה (א, נד), רבנו מבאר מה השיב הקב"ה למשה רבנו על שתי בקשותיו, וכאמור, הקב"ה נענה למשה על בקשתו הראשונה, אך לא מילא את בקשתו השנייה אף שהעניק לו נקודת מבט בעניין אמיתת עצמותו שלא השיג ולא ישיג אדם לעולם, וכֹה דבריו:


"וכאשר ביקש [משה רבנו] ידיעת התארים וביקש הסליחה על האומה [על חטא העגל] ונענה על הסליחה להם, אחר-כך ביקש השגת עצמו יתעלה, והוא אמרוֹ: 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], [ואז, לאחר שביקש את הבקשה השנייה] נענה [לו ה' יתברך על שתי הבקשות:] על הבקשה הראשונה והיא: 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ', נאמר לו: 'אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ' [שם, יט], ונאמר לו בתשובת השאלה השנייה: 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי' וכו' [שם, כ]".


בהמשך דברי רבנו שם (א, נד) הוא מרחיב בביאור תשובת הקב"ה לבקשה הראשונה:


"אבל אמרוֹ: 'כָּל טוּבִי' הוא רמז למה שהציב לפניו כל הנמצאים שעליהם נאמר: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' [בר' א, לא], כוונתי בהצבתם לפניו שישיג טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט, ולעניין זה רמז באמרוֹ: 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא' [במ' יב, ז]. כלומר, שהבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית יציבה, כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות. נמצא, כי השגת אותם המעשים הם תאריו יתעלה אשר על ידם הוא נודע. והראיה שהדבר אשר הובטח בהשגתו הם פעליו יתעלה, שהרי הדבר שהודיעוֹ הם תארים מעשיים בהחלט: 'רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם' [שמ' לד, ו]. הנה נתבאר, כי הדרכים אשר ביקש ידיעתן והודיעוֹ אותן, הן הפעולות הבאות מאיתו יתעלה, וחכמים קוראים אותן 'מידות', ואומרים: 'שלוש עשרה מידות', ושם זה נאמר בשימושם [של חז"ל] על מידות בני אדם: 'ארבע מידות בנותני צדקה', 'ארבע מידות בהולכי לבית-המדרש', ואלה רבים".


ובכן, משה רבנו ע"ה התרומם לידע את דרכי הנהגתו והשגחתו הישירות של בורא-עולם, דהיינו כיצד הפעולות נקשרות אליו ומופעלות על-ידי הרצון המופשט; וכן התרומם לידע את דרכי הנהגתו העקיפות דהיינו באמצעות הנבראים העלומים והנעלמים, כגון המלאכים השמימיים וכיו"ב, אשר למעט הידיעה על קיומם אין לנו בהם כמעט שום ידיעה. נמצא אפוא, שתאריו ופעולותיו של הקב"ה בעולם הן גם דרכי הנהגתו העלומות והנסתרות מידיעת האדם, וגם דרכי הנהגתו הטבעיות בהנהגת העולם אשר גלויות לנו אם רק נשכיל לחקור.


והראיה לדעת רבנו שתשובת הקב"ה לבקשתו הראשונה של משה רבנו ע"ה, הייתה הוראת דרכי השגחתו והנהגתו, היא מכך שנזכרו בתורה באותה הפרשה תארי פעולה, כגון "רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם", דהיינו, תארים אשר מבטאים פעולות מעשיות בענייני השגחה והנהגה.


אגב, רבנו מוסיף ומלמד, ש"ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות", וניתן לראות זאת היטב בעולם האורתודוקסי בימינו, כיצד השקפותיהם החלולות והרקובות מתפוררות קל מהרה. כלומר, די בעיון מועט יחסית כדי לפרקן ולנתצן, אם רק יבקש האדם את היושר והאמת.


"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תה' פה, יב).


האם הקב"ה הוא בעל מידות?


לעיל אומר רבנו כך:


"הנה נתבאר, כי הדרכים אשר ביקש ידיעתן והודיעוֹ אותן, הן הפעולות הבאות מאיתו יתעלה, וחכמים קוראים אותן מידות ואומרים: 'שלוש עשרה מידות', ושם זה נאמר בשימושם על מידות בני אדם: 'ארבע מידות בנותני צדקה', 'ארבע מידות בהולכי לבית-המדרש', ואלה רבים".


מה כוונתם של חכמים? וכי הביטוי המפורסם של חז"ל "שלוש-עשרה מידות של רחמים" נועד ללמד על קיומן של שלוש-עשרה מידות באמיתת עצמותו של הקב"ה? וכֹה דברי רבנו שם:


"ואין העניין כאן שהוא [הקב"ה] בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות. וקיצר בהזכירו שלוש-עשרה מידות הללו, ואף-על-פי ש[משה רבנו] השיג 'כל טובו', כלומר כל פעליו, כי אלה הן הפעולות הבאות מצידו יתעלה לגבי המצאת בני האדם והנהגתם. וזה היה תכלית מטרת שאלתו, כי סוף הלשון [שמ' לג, יג]: 'וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה' אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהן בעקבות פעליך בהנהגתם".


רבנו מסביר, שחכמים קראו לשלוש-עשרה הפעולות המפורסמות שנזכרו בתורה "מידות", הואיל והן דומות מבחינת תוצאתן לפעולות שנעשות על-ידי בני האדם, כגון פעולות של חמלה ורחמים. ברם, המקור שממנו נובעות הפעולות שונה לחלוטין: אצל בני האדם הפעולות הללו נובעות מהתעוררות רגשות של חמלה ורחמים, ואילו אצל הקב"ה הן נובעות מאמיתתו.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (א, נד):


"הנה נתבאר לך, כי הדרכים והמידות הן דבר אחד, והן הפעולות הבאות מאיתו יתעלה בעולם, וכל פעולה שנשיג מפעולותיו נתארוֹ יתעלה בתואר שאותה הפעולה יוצאת ממנו, ונקראהו בשם הנגזר מאותה הפעולה".


כלומר, כל פעולה שנשכיל מפעולותיו של בורא-עולם מתוארת על-ידי בני האדם באמצעות תיאור מקור הפעולה כפי שאנו מוצאים אותו אצל בני האדם. לדוגמה, פעולת הרחמנות מאת הקב"ה תתואר אצל בני האדם באמצעות תיאור הקב"ה כרחמן. ובמלים אחרות, במקום לתאר את הקב"ה שהוא "פועל פעולות של רחמנות בעולם", אומרים בני האדם שהוא "רחום".


בהמשך דבריו, רבנו מפרט ומביא דוגמה, וכֹה דבריו:


"המשל בכך, כאשר הושגה [לבני האדם, באמצעות עיון והתבוננות בבריאה] עדינות ניהולו [של הקב"ה] בהתהוות עוברי בעלי החיים [כלומר שתהליך התהוותם הינו מורכב ועדין מאד], והמצאת כוחות בו [בצאצא שנולד] ובמגדליו לאחר לידתו, המונעים ממנו את המוות והאבדן ושומרים עליו מן הנזקים ועוזרים לו בצרכיו החיוניים [דהיינו מכלול הכוחות הטבעיים שהקב"ה טבע בבריאה שתכליתם להבטיח את המשך קיום בעלי-החיים – מבטאים חמלה ורחמים], וכעין פעולה זו לא תיעשה מצידנו כי אם לאחר התפעלות והתרגשות והוא עניין הרחמנות, לכך נאמר עליו יתעלה: 'רַחוּם' כדרך שנאמר: 'כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים' [תה' קג, יג], ואמר: 'וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ' [מלאכי ג, יז], לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא, כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצידו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי. וכשם שכאשר אנו נותנים דבר למי שאין לו עלינו חובה נקראה זה בלשוננו 'חנינה' כמו שנאמר: 'חָנּוּנוּ אוֹתָם' [שו' כא, כב], 'אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים' [בר' לג, ה], 'כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים' [שם, יא], וכדומה לזה הרבה. והוא יתעלה ממציא ומנהל את מי שאין לו עליו חוב בהמצאתו והנהלתו ולפיכך נקרא 'חַנּוּן'".


ודבר גדול רבנו לימד כאן והוא, שהקב"ה נקרא "חנון" ו"רחום" וכו', לא מפני שהוא מתרגש ומתפעל כבני האדם, אשר אינם פועלים פעולות של חמלה ורחמים כי אם לאחר התעוררות רגשית בתכונותיהם הנפשיות. אלא, הוא נקרא כך מפני שהוא פועל פעולות שדומות במהותן לפעולות הרחמנות והחנינה של בני האדם, אף שמקור הפעולה שונה בתכלית השוני. ובמלים אחרות, הקב"ה תואר כ"חנון" ו"רחום" לא בגלל שיש דמיון בין פעולותיו לפעולות בני האדם במקור הפעולה ונביעתה, אלא אך ורק בתוצאתה ובביטויה המעשי בעולם הנבראים.


אך לא רק פעולות של חמלה ורחמים הקב"ה מפעיל בעולם, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"וכך אנו מוצאים בפעולותיו הבאות על בני האדם, מן הפגעים הגדולים הבאים על מקצת בני אדם ומשמידים אותם, או דבר כללי [נזק עצום] המשמיד עמים, ואף אקלים, משמיד הבן ובן הבן ואינו משאיר [להם] לא זכר ולא זרע, כבקיעת האדמה והרעש והברקים המשמידים, וכתנועת עַם על עַם אחר להשמידם בחרב ולאבד כל זכר למו, והרבה מן הפעולות הללו, שאינן נעשות מצד אחד ממנו [מבני האדם] כלפי השני כי אם מתוך חֵמה גדולה, או נטירה עמוקה, או שאיפת נקמה, לפיכך נקרא מחמת פעולות אלה: 'קַנָּא' ו'נוֹקֵם' ו'נוֹטֵר' ו'בעל חֵמה'.


כלומר, הפעולות אשר כמותן נעשות על ידינו [בני האדם] מתוך תכונה נפשית והיא הקנאה או הפעלת נקמה או נטירה או חֵמה, נעשות מצידו יתעלה מחמת חובת אותם אשר נענשו [במשפט צדק אלהי נוקב ומדוקדק], לא מתוך התפעלות [והתרגשות] כלל, יתרומם מכל מגרעת. וכך כל פעולותיו הן פעולות הדומות לפעולות הנעשות על-ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות, והן נעשות מאיתו יתעלה לא מתוך עניין נוסף על עצמו כלל".


נמצא, שפעולותיו של ה' יתברך אינן נובעות מקליטת רשמים בחושים אנושיים אשר מפעילים תכונות נפשיות, ואז אותן התכונות מתרגשות ומתפעלות ומעוררות אותו לפעול. אלא, כל פעולותיו נובעות משיקול זך וטהור מכל השפעה וממקור של צדק ואמת, ואף המקור הזה אינו עניין נוסף על עצמותו דהיינו לא מדובר בתכונת אופי שנספחת לעצמות, אלא כאמור ממצוי אחד ואחדותי שאין-כיוצא-בו, שלא קולט רשמים בחושים ולא מתרגש מתפעל ומתעורר.


ועל ההתפעלויות הרגשיות למיניהן שהן מאפיינים גופניים ונפשיים מובהקים, ועל חובת הרחקתן מה' יתעלה הואיל ומדובר בהגשמה ברורה ומיידית, ראו: "לעורר רחמי שמים?".


נשים גם לב לדברי רבנו: "לא מתוך התפעלות [והתרגשות] כלל, יתרומם מכל מגרעת", כי מהם עולה, שכל התעוררות רגשית היא בגדר מגרעת, גם מפני שהיא מבטאת כפיפות להשפעות חיצוניות שנקלטות בחושים אנושיים, וגם מפני שהיא משבשת את שיקול הדעת ומדרדרת את האדם לקבלת החלטה שגויה ופזיזה, שאינה נובעת משיקול שכלי טהור.


דוגמה ומופת להנהגה


בהמשך דבריו במורה (א, נד) רבנו מסביר מהי הדרך הראויה למנהיג המדינה, והיא: על מנהיג המדינה לשאוף שכל פעולותיו ינבעו מהתבוננות מושכלת ומשיקול דעת טהור, ולא חלילה מהתרגשות והתפעלות אשר יעוררו רגשות הומים ומתעתעים שישבשו את שיקול דעתו.


וכֹה דברי רבנו שם:


"וראוי למנהיג המדינה אם היה נביא [וברור שלא רק נביא] להתדמות בתארים אלה, וייעשו על ידו פעולות אלו [פעולות הענישה] במידה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות [לא מתוך התרגשות ורגשנות], ולא ישחרר מוסרות הכעס [הכעס הוא ההתעוררות הגרועה ביותר הואיל והוא משבית את השכל ומשבש לחלוטין את שיקול הדעת הנכון], ואל ייתן להתפעלויות להשתרש בו [כלומר, שלא יאפשר למידות הרעות לקנות בו אחיזה, כי אם יאפשר להן זאת, הן ישלטו בו ויעוררוהו להתפעל ולהתרגש תדיר], כי כל התפעלות רעה [כאמור, כל התפעלות והתרגשות משבשת את שיקול הדעת ומדרדרת לשגיאות], אלא ישמר מהן כפי יכולת האדם. ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון, לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל-חֵמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כעוּס ולא רגוּז ולא שונא לו אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים".


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, נד) הוא מביא דוגמה להפעלה של עונש השמדה על אומות שלמות, רבנו מסביר, שלא מדובר בעונש שנובע מ"אכזריות ושאיפת נקמה" מצדו של ה' יתעלה. כלומר העונש החמור של השמדת עמים לא נובע מהתרגשות והתפעלות, אלא מכורח המציאות, הואיל והעמים עובדי האלילים הינם מכשול להשגת דרכי הצדק והמוסר ועוצרים מלהגיע לשלמות השגת ה' יתעלה – חובה נעלה היא להשמידם, כי השגתו היא התכלית.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, נד):


"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח]. אמר, אל תחשבו כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית [=השכל הישר], לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפַנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".


קצרו של דבר, הפעלת עונש השמדה כלפי הכופרים והרשעים נובע מ"המחשבה האנושית", כלומר מדובר בפעולה אנושית, שהרי אם נרחם על הכופרים והרשעים לא רק שרבים יסבלו מרשעם, אלא שהתכלית המרכזית של הבריאה והיא השגת ה' יתעלה – לא תמומש.


לאחר אמירת הדברים הללו בעניין הכופרים והרשעים, רבנו מסייג את דבריו ומבהיר שאין לנהוג באכזריות (שנובעת כאמור מן המחשבה האנושית) אלא כלפי הכופרים ועובדי האלילים הללו, אך לכלל בני האדם אשר נכשלים ונחבלים בהזיות ובעבירות לא כן הדבר, וכֹה דבריו:


"ועִם כל זה, ראוי שיהיו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה [כלפי עמו] הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש-עשרה מידות הללו מידות של רחמים פרט לאחת, והיא: 'פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד], כי אמרוֹ: 'וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה' [שם] עניינו ושירוש אינו משרש, ממה שנאמר: וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב' [יש' ג, כו]".


נמצא, שכל שלוש-עשרה המידות שתואר בהן ה' יתברך למעט אחת הן מידות של רחמים, וזאת כדי ללמד את כל בני האדם, ובפרט את מנהיג המדינה, שעליו לפעול בפעולות של חמלה וחנינה ורחמים וכו' "הרבה יותר מפעולות העונשין", ובכל מקום שאפשר לחוס ולחמול – יש לפעול בפעולות של חמלה, ורק כאשר כלו כל הקיצין, ואין דרך אחרת – יש להעניש.


כמו כן, לדעת רבנו גם המידה שתוארה במלים: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", היא מידה שמתארת פעולות של רחמים, כי לפי רבנו, משמעהּ שהקב"ה אינו משמיד השמדה גמורה, ונראה לי שכוונתו לומר: שגם כאשר עם-ישראל חוטא ונידון לכליה הקב"ה אינו משמידם לחלוטין – ואת הפסוק בישעיה רבנו מפרש שגם לאחר שהארץ נוקתה מיושביה, עדיין תיוותר שארית פליטה.


חומרת עוון עבודה-זרה


עוון עבודה-זרה חמור מאד, והציר שעליו התורה סובבת הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וכבר הרחבתי בעניין זה במקומות לא מעטים. בהמשך דברי רבנו במורה (א, נד), הוא מסביר, שחומרת עוון עבודה-זרה כל-כך איומה ונוראה עד שייתכן והקב"ה ישמיד גם את הבנים בעוון אבותיהם, בין קטנים ובין גדולים (שהרי קטנים עלולים להיפגע בעוון אבותם גם על שאר עבירות), ועל מיתת הבנים הקטנים בעוון אבותיהם ראו: "בחינת אמונת גלגול הנשמות – חלק ב", פרק ו ואילך. על-כל-פנים, בשל חומרת עוון עבודה-זרה גם הבנים הגדולים עלולים למות בעוון אבותיהם, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו בפרק הנדון במורה (א, נד):


"ודע, כי אמרוֹ: 'פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד] אינו אלא בעוון עבודה-זרה בלבד, לא בשום עוון אחֵר, והראיה על-כך אמרוֹ בעשרת הדברות [בשמ' שם]: 'עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', ואינו נקרא 'שונא' כי אם עובד עבודה-זרה: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], והגיע רק לרִבֵּעִים כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו [הוא] דור רביעי, וכאשר ייהרגו אנשי העיר עובדי עבודה-זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע-זרע-זרעו שהוא התולדה הרביעית [דהיינו הגדולים והקטנים]. וכאִלו הוא מתאר כי מכלל פקודותיו יתעלה, אשר מכלל פעולותיו בלי ספק, שייהרג זרע עובדי עבודה-זרה, ואף-על-פי שהם קטנים, בכלל הוריהם ואבות הוריהם. ודבר זה מצאנוהו נוהג בתורה בכל מקום, כמו שציווה בעיר הנידחת: 'הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ' [דב' יג, טז], כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו".


ובעניין "ההפסד העצום", נראה שכוונת רבנו לדבריו קודם לכן במורה (א, לו), בעניין ההפסד העצום שהעבודה-הזרה גורמת לעובדיה בכלל ולעם-ישראל בפרט, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה [...] ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...] אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות [...] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם גדולי אסלה או נבראים אחרים בנוסף לבורא-עולם או כדי שיהוו גשר ואמצעי לבורא-עולם], והיה זה [העבודה-הזרה הזו] גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן.


[...] לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור, וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים], היה זה [=ההפסד העצום הזה] שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים בנוסף או כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים אמיתיים או דמיוניים] מקנא ומכעיס ומעלה-חֵמה [לפני ה' יתעלה]".


"מה הוא נקרא חנון"


רבנו חותם את דבריו בפרק הנדון (א, נד), בדברים הבאים:


"וכבר חרגנו ממטרת הפרק, אבל בארנו מדוע קיצר כאן [בפסוקי התורה] מלהזכיר פעולותיו והסתפק באלו [בשלוש-עשרה מידות של רחמים] ושיש צורך להן בהנהגת המדינות, כי תכלית מעלת האדם להידמות לו יתעלה כפי היכולת. כלומר, שֶׁנְּדַמֶּה מעשינו למעשיו כמו שבארו בפירוש 'קדושים תהיו', אמרו: 'מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום', וכל עיקר הכוונה שהתארים המיוחסים לו הם תארי מעשיו לא שהוא בעל איכות [דהיינו לא שהוא בעל תכונות נפשיות שיש להן מדרג של איכות ומנעד של דרגות התעוררות]".


למדנו אפוא, שתכלית האדם היא להידמות לפעולות ה' יתעלה ולאופני הנהגתו כפי יכולתו. רבנו מוסיף ומצטט את מדרש ספרֵי, אולם, מעיון במדרש עולה כי רבנו טעה בציטוט המדרש, וכך נאמר במדרש שם: "מה הקב"ה נקרא רחום [...] הקב"ה נקרא חנון [...] הקב"ה נקרא צדיק [...] הקב"ה נקרא חסיד". כלומר, במדרש חכמים ע"ה הדגישו חזוֹר והדגש, שאין אלה באמת מידותיו-תכונותיו של הקב"ה, שהרי אין לו תכונות נפשיות כמו שיש לבני האדם.


ובמלים אחרות, מכיוון שייחוס תכונות נפשיות מוביל להגשמה, חכמים ע"ה הדגישו במדרש שהקב"ה רק נקרא בתארי המידות הנעלות הללו, אך הן אינן מתארות מאומה באמיתת עצמותו, אלא הן מתארות אך ורק את אופני הנהגתו ודרכי פעולתו בעולם-הזה, וכמו שנאמר לעיל, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במקומות נוספים, ראו לדוגמה: "לעורר רחמי שמים?".


זאת ועוד, נוסח רבנו בספר-המצוות הוא כנוסח חכמים במדרש ספרֵי (עשין ח):


"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".


ולא רק בספר-המצוות, גם נוסח רבנו בפסקו בהלכות דעות (א, ח ואילך) הוא כנוסח חז"ל:


"כל אדם שדעותיו [=שמידותיו] כולן דעות [=מידות] בינוניות ממוצעות נקרא חכם [...] ומצֻווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין: ארך-אפיים, ורב-חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק וכיוצא בהן – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו".


נראה אפוא ברור, שמשום מה רבנו שגה בציטוט נוסח המדרש, והסיבה לכך היא כנראה שכל הפרק עוסק בהרחקת התפעלות והתעוררות מה' יתעלה, עד שכבר לא היה צורך גדול להרחיק שוב גם בתוך הציטוט של דברי חז"ל במדרש, שהרי הדברים מובנים ואין מקום לשגיאה.

ידיעת פעולותיו היא ידיעתו
.pdf
Download PDF • 295KB

193 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page