top of page

תורת שלילת התארים: יתרונות המשיגים

בפרקים הקודמים במורה ובמאמרים הקודמים בסדרה למדנו, שלא ניתן להשיג מאומה ביחס לאמיתת עצמות הבורא יתעלה, והעניין היחיד שניתן לומר ביחס לאמיתת עצמותו הוא: "שהוא יתעלה מצוי". ברם, אף קביעה זו אינה מדויקת ביחס לבורא, שהרי גם התואר "מצוי", ככל התארים, הוא תואר שנספח לעצמות ומבטא ריבוי (ראו: 'תורת שלילת התארים: ה' אחד'). אולם, בשל העדר היכולת להנחיל את ההשקפה שהוא מצוי באופן מדויק, כגון לומר עליו שהוא "הוא" ותו לא, נאלצנו להשתמש בתואר "מצוי" כדי לבטא את מציאותו, שהרי אם לא נבטא את מציאותו באופן שהוא ברור לכולם, אמיתת מציאותו עלולה להיעדר מדעת בני-האדם.


והואיל ולא ניתן להשיג מאומה ביחס לאמיתת עצמות הבורא, והעניין היחיד שניתן לומר ביחס לאמיתת עצמותו הוא: "שהוא יתעלה מצוי", במה באים לידי ביטוי יתרונות המשיגים זה-על-זה? שהרי אם כל ידיעת אמיתת עצמותו מסתכמת בהשגה בסיסית ואף בלתי מדויקת "שהוא מצוי", כל בני האדם שהגיעו להשגה הבסיסית הזו קרובים להשגת אמיתתו באותה המידה! הייתכן? וכי יעלה על הדעת שהשגתו של משה רבנו היא כהשגת בנות צלפחד בן חפר?


והנה לפניכם דברי רבנו בראש פרק נט:


"יש לשואל לשאול ולומר: כיוון שאין עצה להשיג אמיתת עצמותו, וההוכחה מראה רק שהדבר הנישג הוא שהוא מצוי בלבד [כלומר, לא ניתן להשיג מאומה ביחס לאמיתת עצמות הבורא יתעלה, והעניין היחיד שניתן להוכיח ביחס לאמיתת עצמותו הוא: 'שהוא יתעלה מצוי'], ותארי החיוב הרי נמנעו כפי שהוּכח [בפרק נב, וראו: 'תורת שלילת התארים: תארי החיוב'], אם כן, במה יהיו היתרונות בין המשיגים? [שהרי ברור שיש הבחנה בין רמת השגתו של משה רבנו לרמת השגתם של נביאי ישראל, ואף ברור שיש הבחנה בין הנביאים והחכמים עצמם] והרי אם-כן [=אם אכן אין שום יתרון והבחנה בין המשיגים], מה שהשיג משה רבנו ושלמה – הוא אשר ישיג כל אחד משורת התלמידים, וזה [=השגת ה' לפי הנחה זו] מה שלא ייתכן בו עדיפות [כלומר, אם השגת ה' מסתכמת בידיעה 'שהוא מצוי' אין עדיפות בין המשיגים זה-על-זה]".


רבנו כמובן שולל את ההנחה הזו וקובע שיש בהשגת ה' יתרונות עצומים בין המשיגים, וכך הוא מסביר: בעולמינו החומרי, ככל שנוסיף בתארי המתואר כך המתואר יתברר ויתגבש יותר-ויותר במחשבתנו. ברם, כאשר אנו באים להשיג את אמיתת עצמותו, הדרך היחידה להתקרב לידיעתו ולהשגתו היא בדרך ההפוכה, דהיינו באמצעות שלילת התארים, אשר כמו שלמדנו בפרקים ובמאמרים הקודמים, חלקם נספחים שֶׁמּוֹרִים על הריבוי ורובם נספחים שֶׁמּוֹרִים ישירות על הגשמות. כלומר, ככל שנסיר ממחשבתנו ומדמיוננו תארים והשקפות שגויות ביחס לבורא יתעלה שמו, כך נסיר את המסכים המבדילים בינינו לבינו, עד שיישארו שני מסכים בלבד שלא ניתן להסירם, והם: מסך חומר האדם, אשר יוצר מעין "תקרת זכוכית" עבה ואטומה שלעולם לא תאפשר לאדם להשיג משהו מאמיתת הבורא יתעלה, וכן מסך עמקוּת המושג, דהיינו נשגבוּת ורוממות אמיתת עצמותו אשר נעלמה ונסתרה ונשׂגבה מעמנו לעילא-לעילא, ויותר מדויק לומר עד אין חקר: "הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא" (איוב יא, ז).


והנה לפניכם דברי רבנו שם (א, נט) בעניין זה:


"[וכי אין יתרונות בין המשיגים? והרי] מן המפורסם אצל בעלי התורה, ואף אצל הפילוסופים, כי היתרונות בזה [=בהשגת ה' יתעלה] רבים? דע, כי כך הוא הדבר [אכן יש דרגות בהשגת ה'], ושהיתרונות בין המשיגים גדולים מאד, לפי שכל מה שאתה מוסיף בתארי המתואר הוא מתייחד יותר [=מתברר ומקבל צורה במחשבתך יותר ויותר] ומתקרב המתאר להשגת אמיתתו [של המתואר, ככל שירבה בתארי המתואר] – כך כל מה שתוסיף לשלול ממנו יתעלה אתה מתקרב להשגתו, ותהיה קרוב אליו יותר ממי שלא שלל מה שהוּכח לך אתה שלילתו".


בהמשך דבריו רבנו מדגים את הקרבה והריחוק מה' יתעלה באמצעות מתן דוגמאות מחמשה סוגי בני אדם: 1) מי שהשכיל להרחיק תואר מסוים ולהשיג השקפה נכונה באותו העניין ביחס לאמיתת עצמותו של בורא-עולם; 2) מי שהתרשל מלימודי המדעים ונותר מסופק ביחס לאותו התואר, כי אינו יודע האם אותו התואר הוא נספח לאמיתת עצמותו אם לאו; 3) מי שחִייב את ההגשמה לה' יתעלה; 4) מי שמסופק האם יש לה' יד ורגל ועין ומעיים; 5) ושוב מי שחִייב את ההגשמה לה' יתעלה. ואגב דברי רבנו למדנו על חשיבותם העצומה של לימודי המדעים, מפני שלימודיהם מרוממים את האדם להרחיק את התארים ולהשׂכיל ולהבין השקפות נכונות.


והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, נט):


"ומשום כך יש שיִיגע האדם שנים מספר בהבנת מדע מסוים ובירור אמיתת הקדמותיו כדי שיתפושׂ דבר נכון [=השקפה נכונה, ואגב למדנו על חשיבותם העצמוה של לימודי המדעים], [כלומר,] תהיה תוצאת כל אותו המדע שנשלול מה' עניין מסוים שלמדנו בהוכחות כי בָּטֵל הוא לייחס לו את אותו העניין; ואחֵר, מן הרשלנים בעיון, לא הוּכח לו זה, ויהיה באותו הדבר [=אותה השקפה בטלה תהיה] אצלו ספק: האם יימָּצא אותו הדבר לה' או לא יימצא לו [לדוגמה, האם חוכמתו או גבורתו יתעלה נספחות לאמיתת עצמותו?]; ואחֵר, מעיוורי הראות, יחייב לו אותו העניין אשר הוּכחה שלילתו, כגון מה שאוכיח שאינו גוף; ואחֵר, יסתפק ולא יידע האם הוא גוף או שאינו גוף; ואחֵר, יחליט שהוא גוף ויפגע בה' [=ויתפרץ במחשבתו כלפי ה'] בדעה זו".


בהמשך דבריו שם, רבנו מסכם את עיונו עד כֹּה:


"הנה כמה הבדל בין שלושת האנשים [רבנו תיאר לעיל חמשה בני אדם, ושניים מהם זהים, שהרי השלישי והחמישי לעיל מגשימים את הבורא ומייחסים לו גוף], הראשון [=והוא האדם שהוּכחה לו השקפה נכונה] בלי ספק יותר קרוב אל ה', והשני [=והוא המסופק האם יש לה' גוף או שאין לו] רחוק ממנו, והשלישי [=והוא המגשים שהחליט שיש לה' גוף] יותר רחוק".


נמצא, שככל שהאדם שולל תארים והשקפות שגויות ביחס לאמיתת עצמות הבורא – כך הוא מתקרב בהשגתו לאל דעות, כי ההשקפות השגויות הללו מבדילות ומרחיקות בינינו לבינו. נמצא, שגם העוונות המחשבתיים, דהיינו ההשקפות הרעות, מרחיקים את האדם מבוראו.


נשים לב שכל הדיון הזה בשלילת התארים נוגע להשגת אמיתת עצמותו. ברם, ביחס לידיעת ה' באופן כללי, דהיינו להשגת פעולותיו והנהגתו, בהחלט ניתן ללמוד עליהן שלא בשלילות – כגון התובנות שהוא יתעלה דיין צדק ואמת, ומשלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, ורובן המוחלט של פעולותיו הן פעולות חמלה וחנינה ורחמים, ואף פעולות הענישה ברובן המוחלט נובעות, לא מה'-אלהים-אמת, כי אם מהאדם שמסבב וממיט על עצמו ייסורים.


קצרו של דבר, כל השקפה נכונה ביחס לפעולותיו או להנהגתו יתעלה וכיו"ב, וכל שלילה של תואר מאמיתת עצמותו יתעלה, מקרבים את האדם לבוראו ומרוממים את האדם להשגתו.


בהמשך דבריו במורה שם (א, נט), רבנו מצרף דוגמה נוספת ליתרונות המשיגים זה-על-זה. הפעם רבנו מביא דוגמה מאדם שהשׂכיל לשלול את ההתפעלויות מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה, לעומת אחֵר ששלל את הגשמות אך לא השׂכיל לשלול את ההתפעלויות – ובכן, אין ספק לדעת הרמב"ם שמי שהשׂכיל לשלול גם את ההתפעלויות מאמיתת עצמותו יתעלה, קרוב יותר לבוראו מאותו אחֵר שלא השכיל לשלול את ההתפעלויות ושלל רק את הגוף.


וכֹה דברי רבנו:


"וכן אם נניח [אדם] רביעי שהוּכחה לו מניעת ההתפעלויות ביחס לו יתעלה, והראשון, אשר שלל את הגשמות, לא הוּכחה לו – הרי הרביעי הזה בלי ספק קרוב יותר אל ה' מן הראשון".


ועל ההתפעלויות תוכלו ללמוד בהרחבה במאמר: "לעורר רחמי שמים?".


בהמשך הפרק שם רבנו מוסיף ומפרט בעניין חשיבות שלילת התארים מה' יתעלה:


"וכך תמיד, עד שאם יימָּצא אדם שהוּכחה לו מניעת דברים רבים ממנו יתעלה, שהם אצלינו אפשר [בגדר האפשרי] שיימָּצאו לו [=שיהיו מצויים באמיתת עצמותו] או שיבואו ממנו [מאת ה' יתעלה כלפי ברואיו], כל-שכן אם אנו בדעה שאותו הדבר חיובי [=הכרחי] – הרי אותו אדם [שנזכר בראש הפסקה, אשר הוכחה לו 'מניעת דברים רבים ממנו יתעלה'] יותר שלם ממנו [=מאיתנו] בלי ספק. הנה נתבאר לך, שכל שהוּכחה לך שלילת דבר-מה ממנו [=מאמיתתו] יתעלה תהיה יותר שלם, וכל שתחייב לו דבר נוסף [=תואר מן התארים, כגון חכם וגדול וגיבור וכיו"ב] תהיה טועה ותרחק מידיעת אמיתתו. ובדרך זו צריך להתקרב להשׂגתו בחקירה ובדרישה, עד שֶׁיִּוָּדַע [לאדם] ביטול כל מה שבָּטֵל כלפיו [כלפי הבורא], לא שתחייב לו דבר על דרך שהוא עניין נוסף על עצמותו [כגון שתייחס לו תארים, שהרי כל התארים הם עניין נספח לעצמות], או לפי שאותו העניין שלמות ביחס אליו מפני שאתה מוצא אותו שלמות ביחס אלינו [או שתייחס לו תארים אשר נועדו לתאר מצבי שלמות אנושיים, כגון חכמה וגבורה ועוז וכיו"ב], לפי שכל השלמויות הן תכונות מסוימות [ואין לה' יתעלה שום תכונה נפשית-אנושית, וכל המייחס לו תכונה שוגה בהגשמה], ולא כל תכונה מצויה לכל בעל תכונה [ולכן, הואיל ולא כל תכונה מצויה לכל מי שיש לו תכונות, כגון: לא כל אדם רואה או מבין או שומע או יודע וכו', ייחוס כלל התכונות הללו ודומותיהן לבני האדם נחשב לשלמות אנושית, וייחוס כלל התכונות הללו לה' יתעלה נחשב אצל בני האדם ההמוניים, לפי דמיונם, לשלמות לה' יתרומם]".


בהמשך דבריו רבנו מוסיף, שכל מי שמחייב תואר לה' יתעלה, רחוק מה' יתעלה בשני היבטים: 1) תיאור הבורא בתארי שלמות אנושיים אינו מרומם ומפאר באמת את ה' יתעלה, שהרי כל התארים הללו הינם תארי שלמות לבני האדם ולא לה'-אלהים-אמת; 2) תיאור הבורא בתואר, נעלה ומרומם ככל שיהיה, מוסיף עניין על אמיתת עצמותו, שכל תואר הוא נספח לעצמות.


וכֹה דברי רבנו:


"ודע, שכל זמן שתחייב לו דבר אחֵר [כל תואר שתעלה בדמיונך כלפי ה' יתברך] יהיה ריחוקך ממנו משני דרכים: האחד מפני שכל מה שתחייב [מתארי השלמות האנושיים] הוא שלמות לנו [ולא לו]; והשני שאין שייך בו דבר אחֵר אלא עצמותו הם שלמויותיו כמו שביארנו".


לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה


המסקנה שאין דרך להשיג את אמיתתו אלא על-ידי שלילת התארים, וזאת מפני שהשלילה אינה מורה במאומה על עצמות הדבר שממנו שללנו דבר-מה – הובילה את המשׂכילים להבין, שלעולם לא ניתן להשיג את אמיתת עצמותו יתעלה, והשגתו אם-כך היא התובנה שלא ניתן להגיע לחקר השגתו, ויחד עמה שלילת כל השגיאות המחשבתיות ביחס לאמיתת עצמותו.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, נט):


"וכיוון שכל אחד הבין שאין להגיע להשגת מה שיש בכוחנו להשיג [מאמיתת עצמותו] כי אם על-ידי השלילה [של התארים], והשלילה אינה מסמנת מאומה בשום אופן מאמיתת הדבר אשר נשלל ממנו הדבר שנשלל [השלילה אינה מורה מאומה על עצמות הדבר שממנו שללנו], אמרו כל בני אדם [הנבונים], החולפים והעתידיים, כי ה' יתעלה לא ישיגוהו השכלים [לא שכלי בני האדם ולא שכלי הנבדלים – המלאכים], ולא ישיג מה הוא כי אם הוא, ושהשׂגתו היא אי-היכולת להגיע לחקר השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: הוארנו בהודו [כלומר, לאחר שהבנו שיש לשלול מה' יתעלה את כל התארים, הוארנו בהשגת אמיתתו], ונעלם ממנו מעוצם גילויו [אך יחד-עם-זאת נעלמה ממנו אמיתתו, שהרי השׂכלנו להבין שאין לאמיתתו שום תואר חיובי. כמו כן, אי-יכולתנו להשיגו נמשלה לראיית השמש, כלומר, אמיתתו יתעלה נעלמת מהשגתנו] כמו שנעלמת השמש לפני הראות, שהיא [=יכולת הראוּת] חלשה מלהשיגה [=מלהשיג את השמש הבוהקת והמסנוורת]. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לחזור עליו כאן".


ולכן, הואיל וכל התארים וכל התיאורים ביחס לבורא יתעלה אינם באמת שבח וגדוּלה קמי שמיא, התובנה המהדהדת והמטלטלת היא שהשבח הגדול ביותר כלפיו הוא השתיקה, ודי לו לאדם להתבונן ולהשיג את הבורא במושגים המופשטים והעדינים, מבלי לבטא מאומה:


"והיותר בהיר בכל מה שנֶּאֱמָר בעניין זה הוא אמרוֹ בְּתִלִּים: 'לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה' [תה' סה, ב], פירושו: הדומיה ביחס אליך היא התהילה, וזו בהירות עצומה מאד בעניין זה, לפי שכל דבר שנֹאמר, וכוונתנו בו לרומם ולהלל [את ה' יתברך], נמצא בו שגיאה כל שהיא כלפיו יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסוימת. ולכן השתיקה טובה יותר וההסתפקות בהשגות השכל [היא הרצויה], כמו שציוו השלמים, ואמרוּ: 'אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' [תה' ד, ה]".


סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך?


בהמשך הפרק רבנו מביא דוגמה מן התלמוד לגנות הריבוי בתארים. רבנו מצטט את רבי חנינא, אשר מתח ביקורת קשה על שליח-ציבור שהִרבה והאריך באמירת שבחים ותארים לבורא. רבי חנינא שאל אותו בעוקצנות: האם סיימת לומר את כל שבחי בוראך? כלומר, אותו חזן סכל דימה לחשוב שהוא מסוגל להקיף את גדולתו ורוממותו של הבורא בשבחיו, דמיון שווא המעיד על ריחוק גדול מהשגת ה' יתעלה, שהרי ריבוי התארים והשבחים גנאי חמור הוא לה' יתעלה – וכמו שהוסבר לעיל: גם מפני שכל התארים הללו הם תארי שלמות ביחס לאדם אך מגרעות עצומות ביחס לבורא-עולם אשר נעלה ומרומם מעל כל מושגי החומר, וגם מפני שהתארים הללו כולם הינם עניינים נספחים לאמיתת עצמותו, ואין באמיתת עצמותו שום ריבוי.


בהמשך דברי רבי חנינא לאותו שליח-ציבור, הוא מסביר כלל גדול מאד: שלושת תארי הבורא "הגדול הגיבור והנורא" אשר נזכרו בתורה, לא היה מותר לאמרם בראש תפילת העמידה, אלמלא שתי סיבות חשובות שהצטרפו יחדיו להתיר: 1) משה רבנו אמרם בתורה; 2) אנשי-כנסת-הגדולה שבהם היו גם נביאים, תיקנו לאמרם בתפילה. כלומר, אלמלא שתי הסיבות הללו אסור היה לאמרם בתפילת הציבור! כמו כן, התירו לאמרם בצמצום רק כדי להנחיל השקפות מסוימות והכרחיות לבני האדם ותו לא, כגון להנחיל להמון בני האדם שה' יתעלה שלם ומושלם מכל צד ומכל בחינה שהם מסוגלים להעלות על דעתם, מעין "דיברה תורה כלשון בני אדם" (ובעניין זה ראו: 'דיברה תורה כלשון בני אדם', 'עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם'). אך אסור באיסור חמור להוסיף עוד תארים מעבר לתארים שתיקנו לנו הנביאים.


והאיסור להוסיף על התארים הללו והצמצום בהם ככל שניתן, מורים על-כך שיש להיזהר מאד באמירתם, ושהם נועדו אך ורק להנחיל השקפות מסוימות, ולא ללמד מאומה על אמיתת עצמותו. כלומר, העצירה בתארים היא הערובה לכך שבני-האדם לא יתדרדרו לריבוי ולמינות, שהרי בשלב מסוים בני האדם ישאלו את עצמם: מדוע אין להוסיף תארים? ולאט-לאט יבינו שאמירתם לא נועדה ללמד מאומה על אמיתת עצמותו, אלא להנחיל את הערצתו ורוממותו.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (א, נט):


"וכבר ידעת את אמירתם המפורסמת [של חז"ל], אשר מי ייתן והיו כל האמרות כמוה, והנני מזכירהּ לך כלשונה ואף-על-פי שהיא אִמרה ידועה כדי להעירך על ענייניה, אמרו: 'ההוא דנחת קמיה דרבי חנינה, אמר: האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והחזק היָרְאוּי והעזוז. אמר ליה [ר' חנינא]: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? השתא אנן תלת קמיתא אלמלא דאמרינהו משה רבנו באוריתא, ואתו אנשי-כנסת-הגדולה ותקנינהו בתפלה, אנן לא יכלינן למימרינהו [=בתפילת הציבור], ואת אמרת ואזלת כולי האי?! משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, ומקלסין אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו!' [ברכות לג ע"ב].


כאן נסתיים דבר החסיד הזה. התבונן תחילה סלידתו והרחקתו ריבוי תארי החיוב, והתבונן היאך ביאר כי התארים, אלו הונחנו [רק] להכרעת דעתנו בלבד, לא היינו אומרים אותם כלל [=בתפילת הציבור], ולא נבטא מאומה מהם. אלא שכאשר דחק אותנו הצורך לדבר עם בני אדם במה שייתן להם מושכל מסוים, כמו שאמרו: 'דיברה תורה כלשון בני אדם', לתאר להם את ה' בשלמויותיהם, הרי כל מה שאנו רשאים הוא להיעצר עם אותן האמירות, ולא נקראהו בהם אלא בשעת קריאתם בתורה בלבד. אך כיוון שבאו גם אנשי-כנסת-הגדולה, והם נביאים, ותיקנו להזכירם בתפלה, הרי תכליתנו שנאמרֵם בלבד [כלומר, כל מה שהותר לנו לומר בתפילת הציבור בבית-הכנסת הוא רק האמירות והפסוקים שנזכרו בכתבי הקודש, וגם אלה הותרו לנו אך ורק במקום שאנשי-כנסת-הגדולה תיקנו לאמרם, ולהלן רבנו ירחיב בזה].


והנה תוכן מאמר זה: שהוא [=רבי חנינה] ביאר, כי שני גורמים נצטרפו שאנו מתפללים בהן: האחד מפני שנאמרו בתורה, והשני מפני שתיקנו הנביאים להתפלל בהם. שאלמלא הגורם הראשון לא היינו אומרים אותם, ואלמלא הגורם השני לא היינו מעתיקים אותם ממקומם ולא היינו מתפללים בהן, ואתה ממשיך בתארים?! הנה נתבאר לך עוד מלשון זה, שלא כל מה שתמצא מן התארים המיוחסים לה' בספרי הנביאים מותר לנו להתפלל בהם ולאמרם. לפי שלא אמר: 'אלמלא דאמרינהו משה רבנו לא הוה יכלינן למימרינהו', אלא [הוסיף וקבע] תנאי אחֵר: 'ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה', ואז [ורק אז] הוּתר לנו להתפלל בהם".


החזנים והפייטנים הכסילים


בהמשך דבריו במורה שם (א, נט), רבנו מותח ביקורת קשה על הפייטנים והחרזנים למיניהם, אשר חיברו תפילות "להתקרב בהם לפני ה' לפי דמיונם". רבנו מסביר, שאם התארים הללו היו נאמרים כלפי אדם רם מעלה, "היה הדבר מגרעת כלפיו". שוו בנפשכם שנשיא ארה"ב היה מגיע לביקור בארץ-ישראל, ובמעמד של כנס גדול קם אדם וקורא לפניו שבחים ותארים מן הפיוט "נעל עניות", והנה לפניכם מקבץ של תארים מתוך הפיוט הנחות והנגעל הזה:


"אתה גדול [...] אתה גדול [...] אתה גדול [...] אתה גבור [...] אתה גבור [...] אתה גבור [...] אתה גבור [...] אתה אור [...] אתה אור [...] אתה עליון [...] אתה חכם [...] אתה חכם [...] אתה חכם [...] אתה חכם [...] ואתה גבור [...] ואתה גדול [...] ואתה חכם" ועוד.


וכי נשיא ארה"ב היה מרגיש בנוח? והלא ברור הוא שריבוי בתארי שבח מוביל לגיחוך! כל-שכן שהתארים הללו הינם לפי אמיתתם גנאי קמי שמיא, שהרי כולם מתארים שלמויות חומריות ואנושיות, והוא יתעלה נשגב ומרומם מעל כל מושגי החומר, וכל שלמויותינו מגרעות הן ביחס אליו (לדוגמה, צמצום חוכמתו לתואר חכמה אנושי הוא מגרעת חמורה). וכל-שכן שמטרת הפייטנים והחרזנים הייתה "לעורר את הבורא להתפעל לפי דמיונם", דהיינו לעורר את הבורא להוריד להם שפע או לפעול פעולות הרצויות להם, כאילו הם מושלים בבוראם. ולעתים מטרתם הייתה לפייס ולרצות את הבורא, דהיינו לשחדו ולענגו בדברים חנֵפים לפי דמיונם, כדי להסיר מעליהם חרון-אף ולטהר את נפשם מעוונותיהם, כדי להמשיך כמובן בתעלוליהם...


"וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח).


והנה לפניכם דברי רבנו בהמשך הפרק שם (א, נט), בעניין זה:


"ולא כפי שעשו הסכלים באמת, אשר הִרבו והאריכו והתאמצו בתפילות שחיברום ובתחינות שסידרום להתקרב בהן לפני ה' לפי דמיונם, מתארים את ה' בהם בתארים, אילו תואר בהם אחד מבני אדם היה הדבר מגרעת כלפיו – לפי שאינם מבינים את העניינים הללו הנעלים, המופלאים משכלי ההמון, ועשו את ה' יתהדר ויתרומם שגרת לשונם, ותיארוהו ודיברו לפניו בכל מה ששוגים לחשוב שהוא אפשרי, ומאריכים בכך עד שיעוררוהו להתפעל לפי דמיונם [=כלעגו של אליהו לנביאי הבעל בהר הכרמל: 'וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ' (מ"א יח, כז)]. ובפרט אם מצאו לשון דברי נביא בכך, נעשה הדבר להם הפקר להביא לשונות הטעונים ביאור בכל האפשר [=לשונות שחובה לבארם באופנים ייחודיים ולמצוא את אופני ההשאלה או השיתוף שבהם], ומעתיקים אותם כפשוטם [=ואותם הכסילים משתמשים בכל הלשונות הללו כפשוטן ומגיעים להזיות מינות חמורות מאד], וגוזרים מהם וּמְעַנְּפִים ובונים עליהם אמרים".


כלומר, לא רק שהפייטנים והחרזנים הללו אומרים את התארים הללו מתוך הפסוקים ככתבם וכהווייתם, אלא שהם מוסיפים ומשתמשים בתארים השונים באופנים שלא נאמרו בפסוקים: או שהם מרחיבים אותם להקשרים אשר כלל לא נזכרו בפסוקים, או שהם אפילו מעוותים אותם לתארים דומים או אחֵרים, אשר אפילו לא נאמרו בכתבי-הקודש, וכדי ביזיון וקצף.


ועתה רבנו מסביר שהסכלים הללו הם מחברי הפיוטים וחורזי החרוזים למיניהם:


"ורבה ההפקרות בדבר זה אצל הפייטנים והחרזנים, או אצל כל מי שנדמה לו שהוא אומר פיוט, עד שנתחברו דברים מקצתם כפירה מוחלטת ['ולדברי רבנו הרי פייטנים אלה מטים את האדם לכפירה בעל כרחו בבית-הכנסת, כדי לספק את תאוות החזנים לעשות מעשה זמרי' (קאפח), אך מעניין שקאפח השכיר, הוא בעצמו, אמר את כל הדברים הללו בדבקות, ומכיר ומורד], ומקצתם יש בהם מן השטות והדמיון הנפסד מה שמשׂחיק את האדם כפי טבעו בעת ששומעם ['היאך אדם מסוגל לכתוב דברי שוטות בדמותו שהוא אומר דברי חכמה' (קאפח שם)], ומביאו לידי בכי בעת שמתבונן היאך נאמרים אותם הדברים כלפי ה' יתהדר ויתרומם".


"כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי [...] חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא [...] רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ" (יש' א).


אולם, בהמשך דבריו במורה שם (א, נט) רבנו שגה באופן קשה מאד לדעתי, וזה לשונו:


"ואלמלא שאני חס לזלזול המחברים הייתי מביא לך מהם מעט כדי שתתעורר על מקומות הפשע שבהם, אלא שהם דברים שמגרעתם גלויה מאד למי שמבין".


ושגיאה קשה שגה רבנו, ונתפס בעוונם על שלא הוכיחם (וראו: 'רבנו לא היה אלהים'). ואוסיף, שברגע שרבנו החליט שלא להזכירם ולגנותם בשמם, הוא למעשה ביטל את כל תוכחתו, שהרי אם יש לחוס "לזלזול המחברים", הם אינם בגדר כופרים ומינים שמתעים את העם אחרי התהו וההבל! כלומר, אם יש "לחוס על זלזולם", ברור שדרכם אינה דרך הכפירה והמינות וההתעיה, אלא רק סטייה קלה מדרך האמת! ואין לדון לכף זכות את המתעים אחרי ההבל!


והנה דברי רבנו בעניין "שגגת תלמוד עולה זדון", דהיינו: ביחס לאותם מחברי פיוטים אשר התעו את עמֵּנו אחרי ההבל והכפירה והמינות, חלילה-חלילה מלחוס על זלזולם, כי החמלה על זלזולם היא חמלה על המתפרצים והמורדים קמי שמיא ועל העושים ביד רמה כירבעם!


והנה דברי רבנו בעניין מחטיאי הרבים הללו, במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


כלומר, ביחס למנהיגי דת אשר מתיימרים להורות את הדרך לעמֵּנו, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים. כל-שכן שאותם מחברי הפיוטים וחורזי החרוזים לא הורו דין בעניין הלכתי גרידא, אלא החטיאו את הרבים ביסודי הדת! שהרי הם הכשילו את הרבים ביסודות ייחוד השם ושלילת הגשמות, ובנוסף לכך גרמו למֶרי ולחירוף ולגידוף השם הנכבד והנורא לעיני כל ישראל לדורי-דורות!


ועליהם אמרו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]". וראו נא גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו: "וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". וזהו דין המפקפק, וכל-שכן מחטיאי הרבים שמתעים את עמֵּנו אחרי השקפות מינות.


מֶרי קמי שמיא


בהמשך דבריו, רבנו מתאר את "שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים" כעבירה החמורה בהרבה מהוצאת-שם-רע בפרהסיה, עד-כדי-כך שהיא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא ואף מרידה בה' יתעלה! אמנם, ביחס לשליחי-הציבור הנבערים וכן ביחס לשאר המתפללים השומעים את טמטומם, לא מדובר במֶרי ובחירוף וגידוף במזיד, אלא בשוגג, שהרי גם שליח-הציבור הטיפש וגם המתפללים הנבערים, אינם מבינים את חומרת הדברים.


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם ע"ה, שחוזר לדרך האמת, לאחר שסטה ממנה בדבריו לעיל:


"וראוי שתתבונן [כלומר שתדון קל-וחומר וכל-שכן] ותאמר [כך]: אם היה לשון הרע והוצאת-שם-רע עבירה חמורה, כמה חמור יהיה שחרור הלשון ביחס לה' יתעלה ותיאורו בתארים יתרומם מהם? ואיני אומר שזה מֶרִי [=שזה רק בגדר מֶרי מצידם כלפי ה' יתעלה ויתרומם], אלא [גם] חירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון השומעים, ומאותו הסכל האומר".


ברם, התארים הללו עלולים לדרדר לשוחה עמוקה מזאת, מפני שאם הם לא יוותרו בגדר של דקלום חיצוני שֶׁמּוֹרֶה על ריבוי בלבד (כנהוג אצל עמי הארצות בבתי-הכנסת בימינו) ויהפכו להשקפה ולדעה, אז לא יהיה מדובר רק בריבוי אלא בהגשמה ובמינות – שהרי ייחוס תכונות נפשיות אנושיות לבורא-עולם, כגון רחום וחנון, מדרדר בהכרח להשקפה שבורא-עולם הוא בעל נפש אנושית אשר כנוסה בתוך גוף, ואשר נפעלת ופועלת וכפופה להשפעות חיצוניות שנקלטות בחושים גופניים אשר מפעילות ומעצבות אותה – וכל המייחס לה' יתעלה שינוי של תכונה או התפעלות רגשית, מייחס לו באופן מיידי תכונות-נפש אנושיות שכנוסות בגוף.


כלומר, יש הבדל משמעותי בין דקלום תארים כגון חכם וגדול וגיבור שמובילים לריבוי אמיתת עצמותו, לבין ייחוס התארים הללו ודומיהם כגון רחום וחנון שמובילים באופן ישיר ומיידי לייחוס תכונות נפשיות אנושיות, דהיינו להגשמה (וכל-שכן תארים גופניים מפורשים). ובמלים אחרות, מַעֲבָר מדקלום תארים לאימוץ השקפת התארים מוסיף על עוון המֶרִי וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא (כאמור בדברי רבנו לעיל) את עוון המינות, כי ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה ויתרומם הוא כבר בגדר הגשמה. אמנם, יש תארים לא מעטים, כגון דימויים גופניים או תיאורים חומריים ישירים, שדי בדקלומם כדי לחייב את המינות וההגשמה באופן מיידי וללא ההבחנה הזו שבין דקלום לאימוץ השקפה, ראו: "תורת שלילת התארים: תארי החיוב".


עד כאן ביחס למתפללים ההמוניים, ועתה רבנו עובר להתייחס לכומרי-הדת אשר מבינים את חומרת הדברים. כלומר, ביחס לכומרי הדת שמבינים את חומרת הדברים, ואפילו אם הם אינם מבינים, הואיל והם העמידו את עצמם להורות לציבור, שגגתם נחשבת להם למזיד – ובכן, ביחס אליהם, מדובר על חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא ואף מרידה בה' יתעלה במזיד!


והנה דברי רבנו בהמשך הפרק שם (א, נט):


"אבל מי שהכיר מגרעת אותם הדברים [כמו קאפח וערוסי ועבדיהם], ו[אף-על-פי-כן] אומרם, הרי הוא לדעתי מכלל מי שנאמר בהם: 'וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם' [מ"ב יז, ט], ונאמר: 'וּלְדַבֵּר אֶל יְיָ תּוֹעָה' [יש' לב, ו]. ואם אתה ממי שיחוס על כבוד קונו אין ראוי לך לשמעם כלל, כל שכן שתאמרם, כל שכן שתעשה כמותם. וכבר ידעת גודל חטאת המטיח דברים כלפי מעלה [ומה דינו של קאפח לאור דברי רבנו הללו?]. ואין ראוי לך כלל להזדקק לתוארי ה' החיוביים כדי לרוממו לפי דמיונך, ואל תחרוג ממה שתקנו אנשי-כנסת-הגדולה בתפילות ובברכות, כי יש בכך די בהתאם לצורך, בהחלט די! כפי שאמר ר' חנינה".


ומה ביחס לשאר התארים שבכתבי-הקודש?


בהמשך דבריו רבנו חוזר ואומר שאסור להעתיק את תארי ה' יתעלה שמופיעים בכתבי-הקודש לתוך תפילות הציבור, אלא, יש לקרוא אותם בציבור בעת קריאת התורה והנביאים ותו לא. והמשׂכילים יבינו שיש לפרשם כתארי-פעולות, דהיינו כתארים שמבטאים את אופני פעולותיו, לדוגמה: התואר "חנון" מבטא את העובדה שהקב"ה פועל פעולות שנתפשׂוֹת אצל בני האדם כפעולות של חמלה ורחמים; או שיש להסביר את התארים הללו כתארי שלילת העדר יכולת או העדר אחֵר, לדוגמה: תיאורו של הקב"ה כרואה ושומע ויודע נועד להנחיל את ההשקפה שלא נעלם ממנו מאומה, ושהכל נמצאים תחת השגחתו וידיעתו ושליטתו: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ? הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְיָ" (יר' כג).


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, נט) בעניין זה:


"אבל שאר מה שנאמר בספרי הנביאים [דהיינו שאר התארים למיניהם], קוראים אותו בעת שעוברים עליו [דהיינו בעת שלומדים את ספרי התורה והנביאים], אלא שצריך להיות בו בדעה כמו שביארנו, שהם תארי-פעולות; או להורות על שלילת העדרן [=ששום פעולה לא נשׂגבה מיכולתו ורצונו של ה' יתעלה]. וגם עניין זה אין לפרסמו להמון, כי עיון מסוג זה מתאים ליחידים אשר רוממות ה' אצלם אינו בכך שיאמרו מה שאין ראוי, אלא במה שמשׂכילים כפי הראוי".


משל דינרי הזהב והכסף


לקראת סוף הפרק רבנו חוזר לדברי ר' חנינא, ומסביר מדוע ר' חנינא המשיל את הריבוי בתארי השבח והרוממות קמי שמיא לקילוסו של מלך, אשר עשיר בדינרי זהב, בדינרי כסף. רבנו מסיק שרבי חנינא ביקש ללמד אותנו בזה, שכל השבחים והתארים קמי שמיא, אשר נדמים לנו כשלמות, אינם מתארים מאומה באמיתת עצמותו של בורא-עולם, מפני שהוא נעלה ומרומם לעילא-לעילא מעל כל שבחי התארים האנושיים שנייחס לו. והואיל ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף ואינו כוח בגוף, אסור לייחס לו שום תכונה נפשית אנושית ואפילו תכונה שנדמית לנו כתכונה נעלה מאד, דהיינו כתכונה שמבטאת שלמות אנושית מרוממה מאד – כי כל התארים הללו הינם גנאי ביחס אליו, "וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה" (נח' ט, ה).


וכֹה דברי רבנו שם (א, נט) בעניין זה:


"ואחזור להשלים את ההערה על דברי ר' חנינה ודיוקו, לא אמר: משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין – לפי שאז היה מורה משל זה, כי שלמויותיו יתעלה יותר שלמות מן השלמויות הללו שמייחסים לו, אלא שהם ממינם, ואין הדבר כן כפי שהוכחנו. אלא דיוק משל זה הוא אמרוֹ: 'דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף'. ללמד כי אלה שהם אצלנו שלמויות [התארים השונים], אין כלפיו יתעלה מסוגם מאומה, אלא כולם מגרעות ביחס אליו, כמו שביאר ואמר במשל זה: 'והלא גנאי הוא לו'".


רבנו חותם את הפרק בדברים הבאים:


"הנה השמעתיך כי כל מה שאתה מדמה בתארים הללו שהוא שלמות, הוא מגרעת ביחס אליו יתעלה אם היה ממין מה שאצלנו [ממין שלמויותינו]. וכבר הדריכנו שלמה ע"ה בעניין זה במה שיש בו די ואמר: 'כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים' [קה' ה, א]".


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).

תורת שלילת התארים - יתרונות המשיגים
.pdf
Download PDF • 255KB

114 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page