top of page

'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים

אחת ההתעיות הנפוצות ביותר שהמינים מנפנפים בה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן היא ההתעיה של "מנהג המקום". באמצעות צמד המלים הנבוב הזה המינים דוחים בקש את כל דיני התורה ותקנות חז"ל, כאילו המנטרה הזו של "מנהג המקום" יש בכוחה לבטל דינים מפורשים שניתנו לנו בהר סיני, ואף דינים שנוגעים לענייני מינות ועבודה-זרה וחילול-השם.


בדרך זו, המינים הצליחו לבטל רבים מדיני התורה ואף לרוצץ את כל יסודות הדת, שהרי אם רוב מוחלט של העולם-הדתי הוא אורתודוקסי עובד אלילים אילמים, ואם "מנהג המקום" דוחה את מצוות התורה ומוסריה – הרי שאין שום מניעה מלמחוק את דת משה וליצור דת חדשה: "הדת האורתודוקסית" – ומדוע? כי "מנהגי המקום" או "מנהגי המינות" דוחים את כל דיני התורה. זאת ועוד, המינים וצאצאיהם אף מכזבים שזו היא דעת רבנו הרמב"ם, ואסביר:


בימים האחרונים אחד מחבריי נושא ונותן עם מאן-דהו מקרב סופרי הסת"ם האורתודוקסים, אותו סופר סת"ם הודה לו שכל ספרי התורה בימינו פסולים לדעת רבנו, או שלכל הפחות הם "בעייתיים מאד". ואף-על-פי-כן, אותו סופר סת"ם אורתודוקסי מתעקש לטעון כנגד חברי שניתן לקום לספר-תורה פסול ולברך קבל-עם-ועדה ברכה שאינה צריכה – ברכה לבטלה.


הטענה המרכזית של הסופר האורתודוקסי היא, שמשום "מנהג המקום" ניתן לדעת רבנו לברך ברכה שאינה צריכה דהיינו ברכה לבטלה קבל-עם-ועדה. ובמלים אחרות, משום "מנהג המקום" מותר לבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא ולגרום לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם החמור, בבית-הכנסת ובפרהסיה. כמובן שזו לא תעלה על הדעת, ואין להתפלא על תירוצי ההבל והריק של האורתודוקסים הנבערים, שהרי הם עובדי אלילים אילמים, מחוסרי דעת, נכשלים ונחבלים באפלת השקפות מינותם חדשים לבקרים, ורובם אף אוכלין וזוללין מן התורה. ולכן, כל זיק של אמת ומדע מכה אותם בסנוורי סדום שמפיל אותם לבלי קום.


נחזור לשאלה: האם אכן לדעת רבנו "מנהג המקום" עשוי לבטל את מצות לא-תעשה של שבועת-שווא ולגרום לנשיאת שם שמים לשווא ולחילול-השם, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה? ובכן, כבר הרחבתי בעניינים הללו בשני מאמרים: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם"בחלק ב עסקתי בתשובה המזויפת שייחסו לרבנו בעניין), ו"זיוף הקלף והדוכסוסטוס".


על-כל-פנים, הבה נפתח בתשובה קצרה ותמציתית לסופר האורתודוקסי:


נחל אפוא בפסק רבנו בהלכות ברכות (א, טו):


"כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשווא, והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן".


ונמשיך להלכות שבועות (יב, ח–י) שם פוסק רבנו כך:


"השומע הזכרת השם מפי חברו לשווא [כלומר שמע חברו נשבע לשווא, שהרי הזכרת השם ללא שבועה נדונה בהמשך ההלכות], או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשווא כמו שביארנו בהלכות ברכות. [...] במה דברים אמורים? בשהיה הנשבע הזה או המברך להבטלה מזיד [...] ולא שבועה לשווא בלבד היא האסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף-על-פי שלא נשבע" וכו'.


נמצא, שמי שמברך ברכה לבטלה נשבע לשווא, נושא שם ה' לשווא ומחלל-שם-שמים.


ועל חומרת שבועת השווא ראו נא את פסק רבנו בהלכות שבועות (יב, א–ב).


"אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא [...] אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כו, ו; דב' ה, י] – אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה יותר מכל העבירות. עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה, אף-על-פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות".


ממקבץ המקורות הללו קמה וניצבה שאלה כבירה: וכי יעלה על הדעת שיש ללכת לפי "מנהג המקום" בעניין שיש בו "חילול השם המקודש" ואף נאמר עליו שהוא "גדול מכל העוונות"?


"לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' כח, נח).


עד כאן התשובה הקצרה לסופר האורתודוקסי. ועתה לתשובה הארוכה: ביקשתי מחברי שיבקש מהסופר האורתודוקסי להביא ראיה לטענתו לפיה הרמב"ם סבר שיש לנהוג כ"מנהג המקום" ולקום ולברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים. האורתודוקסי לא טרח לנסח תשובה, והעתיק רשימה של "כללי הרמב"ם" שהוא אסף, ואשר ממנה עולה לטענתו, שלדעת רבנו הרמב"ם, מותר ואף ראוי ומצוה לקום ולברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים.


ברשימתו הזו של האורתודוקסי היו עשרה תעתועים שנקראו בפיו: "כללים", והנה הם:


התעתוע הראשון


כתב האורתודוקסי: "המנהג הוא דבר שצריך להיזהר בו מאד" (שילת, אגרות עמ' רעז ואילך). ובכן, נניח שאכן מדובר באגרת אמיתית, איזו ראיה יש משם? והלא באיגרת דובר על מנהגים שקבעו חכמי המשנה והתלמוד ע"ה, מנהגים שאושרו והונהגו על-ידי הסנהדרין, לא מנהגים שהונהגו על-ידי בתי-דינים לאחר חתימת התלמוד, ואין צורך לומר שאין דברי רבנו נוגעים כלל למנהגי מינות פרו-נוצריים אשר מקעקעים את יסודות דתנו, השקפותיה, מוסריה ודיניה.


והנה לפניכם פסקי רבנו בהקדמה לספרו הגדול "משנה תורה", וכֹה דבריו:


[כט] "וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות, לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים. והיות בית-דין של אותה המדינה יחידים, ובית-דין-הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד".


[ל] "לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית-דין זה לגזור גזרה שגזרהּ בית-דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון".


[לא] "ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים בתלמוד, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם".


[לב] "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום".


ויתרה מכולן, גם אם סנהדרין חלילה תנהיג מנהג שמבטל את מצות לא-תעשה של שבועת-שווא ותגרום לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם החמור, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה – וכי יעלה על הדעת שהחובה לשמוע לסנהדרין חלה במקרה קיצוני שכזה?! ולעיון בעניינים אלה ועוד, ראו: "ועשית ככל אשר יורוך?", "מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית".


***

עוד כותב הסופר האורתודוקסי בכלל המתעתע הזה, וזה לשונו:


"ובביאור אמרו (פסחים נ ע"ב) 'דברים של היתר ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם'. אבל צריך לתנאי שביארו בירושלמי (פסחים ד, א) והוא שצריך לידע שאותו הדבר מותר, ואוסרו על עצמו מצד שמדקדק על עצמו. אבל אם היו אנשי אותו המנהג חושבים בדבר המותר שהוא אסור וכו' אין ראוי להניחם באותה המחשבה בשום פנים וצריך למחות בידם וכו'. ואין הפרש בזה בין אסור המותר והתרת האסור (שו"ת הרמב"ם סימן שי)".


ובכן, בסוגייה בפסחים נאמר שמדובר ב"דברים של היתר" דהיינו לא באיסורי תורה וכל-שכן שלא באיסור שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה – כך שהכנסת סוגיה זו לעניין הינה התעיה.


זאת ועוד, גם המשך הדברים שהסופר האורתודוקסי מעתיק הם התעיה, שהרי הוא מתמצת באופן שטחי ומבולבל את עיקרי תשובת רבנו בסימן שי, אך דווקא משם יש ראיה לכך שאסור לברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים – שהרי אחת המסקנות של רבנו שעולות מן התשובה היא שמנהג טעות חובה לסותרו ולבטלו, שמא הוא יגרום לתקלה. כל-שכן וקל-וחומר מנהג שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה – כך שגם הכנסת התשובה הזו לעניין הינה התעיה.


והנה לפניכם עיקרי התשובה כפי שהיא תורגמה על-ידי קאפח (חמץ ומצה ה, א), נצטט את דברי קאפח תחילה מפני שהם מוסיפים מעט רקע ובהמשכם מופיעה תשובת רבנו הנדונה:


"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש [כך]: נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך היתר אלא להודיע שזה טעות".


ויש שני דברים חשובים לענייננו אשר נלמדים מדברי הירושלמי ורבנו:


האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי ונעלה ככל שיהיה הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא, שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ושהוא אינו צריך התרת נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר!


והשני, לא רק שהירושלמי לא אומר שמנהג הופך לנדר, גם רבנו אינו אומר זאת בתשובה! ההיפך הגמור הוא הנכון! והנה לפניכם שוב דברי רבנו בעניין זה: "לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, כאשר מדובר בהימנעות מעשיית דבר-מה שנחשב בטעות לאיסור, אין צורך בהתרת נדרים; ברם, כאשר מדובר בעשיית מנהג שיש בו טעות, ובכן, כאן ברור שאין צורך בהתרת נדרים, שהרי מוטלת עלינו חובה לסתור מנהג שיש בו טעות, וכדברי רבנו: "לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות", כלומר, בזה לא היה צורך לחכמי הירושלמי להורות הוראה, כי הדברים ברורים לכל בר דעת. נמצא, שמנהג טעות חובה לסותרו ולבטלו, שמא הוא יגרום לתקלה.


ולעיון נרחב בתשובה זו ראו: "הקץ לטמטום: מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח". על-כל-פנים, מתשובה זו עולה ההיפך מדברי הסופר האורתודוקסי: א) מנהג לא הופך לנדר; ב) חובה לסתור ולבטל מנהג טעות ואפילו כשאין בו עבירה, שמא הוא יגרום לתקלה – כל-שכן וקל-וחומר מנהג שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה. נמצא, שהסופר שוב נכשל ונחבל בתעתועיו.


התעתוע השני


בתעתועו השני הסופר האורתודוקסי מצטט קטע מהלכות שביתת עשור (ג, ג), אעתיק את כל ההלכה ואדגיש את הקטע שהוא ציטט, וכֹה דברי רבנו שם:


"מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים: אם לח הוא – מקנח במפה ודיו; ואם יבש הוא או שנתלכלך – רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל. ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול. שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת, ואין הרחיצה מקרי לתפילה בזמן הזה אלא מנהג, ואין [בכוחו של] מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר. ולא אמרו שהרואה קרי בלילי יום הכיפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין, וכבר ביארנו שבטלה תקנה זו".


ולא רק שאין ראיה מן ההלכה הזו לכך שמותר לברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים משום "מנהג המקום", אלא שלפיה אסור לברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים, ולא משנה מהו מנהג הכסילים שבאותו המקום, ובמלים אחרות: תעתוע נוסף – ואסביר:


איסור הרחיצה ביום הכיפורים הוא מדרבנן (הלכות שביתת עשור א, ה), ואף-על-פי-כן, מנהג רחיצת בעלי קריין אינו דוחה את איסור הרחיצה ביום הכיפורים אף שהוא מדרבנן. נמצא, שאין בכוחו של מנהג, ואפילו מנהג חיובי שיש בו תועלת, לדחות אפילו איסור דרבנן! כל-שכן וקל-וחומר מנהג רע שמבטל דינים תלמודיים מפורשים, ואף מבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם, ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה.


התעתוע השלישי


עוד טוען הסופר האורתודוקסי: "במנהג חומרא בטעות. ועתה נודע לו שהוא מותר מעיקר הדין. הרוצה להמשיך להחמיר משום סייג – יחמיר, והרוצה להתיר – יתיר" (אגרות עמ' תיג). כלומר, לפי האורתודוקסי, לדעת רבנו, גם אם הכסיל נהג מנהג של חומרא שאין לו שום יסוד, מותר לו להמשיך ולהחמיר משום סייג. ובכן, יש סתירה פנימית בדברים, שהרי אם מדובר במנהג חומרא בטעות – איך יש בו משום סייג? ואם יש בו משום סייג – מדוע הוא מנהג טעות?


כמו כן, רבנו קובע בתשובה שי שנזכרה לעיל, שאסור להחמיר בדברים שאין בהם טעם, והנה לפניכם שתי מסקנות נוספות מתשובה זו, וכולן נאמרו במאמר שנזכר בעניין הקטניות:


והשלישי, מדברי רבנו עולה, שרצוי להורות ולעודד בני אדם לחדול מלנהוג במנהגי טעות, ואפילו כאשר מדובר במנהגי איסור, דהיינו במנהגים שיש בהם הימנעות מפעולה! וחובה להסביר להם שמדובר במנהגי טעות ושמצוה לחזור ולנהוג כפי ההלכה המקורית, שהרי רבנו כותב בתשובתו לעיל: "שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור".


והרביעי, לפי רבנו בתשובה, מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה! כלומר, אם מי שרק אוסר על עצמו דבר שהוא מותר שוגה בעבירה, כל-שכן וקל-וחומר, שמי שנוהג במנהג טעות שוגה בעבירה חמורה בהרבה – שהרי מי שאוסר על עצמו אינו פועל פעולה והוא רק יושב ונמנע מלפעול בדבר שמותר לו לפי התורה; לעומת זאת, מי ששוגה במנהג טעות עבירה חמורה בידו! שהרי הוא שוגה ונחבל בהבלים, ולעתים אף עלול להתדרדר למאגיה ולהזיות.


ומאין הנני יודע שלדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה?


ובכן, רבנו משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שְׁגוּיים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כלומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו ללא התרת נדרים. דהיינו, ממה שרבנו משווה בין התרת האיסור לבין איסור המותר, למדנו, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, בדיוק כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים!


קצרו של דבר, אם אדם שאוסר על עצמו דבר המותר שוגה בעבירה, כל-שכן אדם שפועל פעולות הבל ותועה אחרי מנהגי תהו, שעבירה חמורה בידו, מפני שהוא פועל ומייחס חשיבות להבלים אשר לא יועילו ולא יצילו, והבלים אלה מרוקנים את מחשבתו מהשקפות אמת. כלומר, אם לדעת רבנו מי שאוסר על עצמו דבר המותר אינו צריך התרת נדרים, כל-שכן וקל-וחומר מי שיש בידו עבירה חמורה יותר, דהיינו מי שנוהג במנהג טעות ושוגה ונחבל בהבלים.


עד כאן מן המאמר, וברור כשמש שאין למנהג של תהו והבל כוח לבטל מצוה מהתורה.


ויתרה מכולן, גם אם מדובר באגרת מקורית שרבנו כתב (דבר שמאד לא סביר), במה דברים אמורים? בקיום מנהג חומרה בטעות! דהיינו שנהגו לאסור על עצמם דבר שחשבו שהוא אסור, ולאחר מכן התברר להם שהוא מותר – כלומר אין כאן שום עבירה על מצוות התורה! לעומת זאת, בעניין ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים מדובר בביטול מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, בנשיאת-שם-שמים-לשווא, ובחילול-השם המקודש – ועוד בבית-הכנסת ובפרהסיה.


התעתוע הרביעי


בתעתועו הרביעי הסופר האורתודוקסי מצטט כמה מלים מהלכות איסורי ביאה (יא, יב), ואף הוסיף את הערתו של קאפח שם: ש"אין צריכין התרה" לבטל את המנהג כיוון שמדובר בטעות. והנה לפניכם פסק רבנו, והדגשתי את המלים שכתב הסופר האורתודוקסי בנקודה זו:


"זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה, ואף-על-פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים, אין זה מנהג אלא טעות היא ממי שהורה להן כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו שבעה וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נדתה, ומותרת לבעלה".


והנני ממש מתחיל להתפלא, כי שוב ושוב נמצא שראיותיו של הסופר האורתודוקסי, לא רק שהן אינן ראיות לכך שמותר לקום ולברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים, אלא שהן ראיות לכך שאסור לקום ולברך על ספרי תורה פסולים, ואף ההלכה הזו כך – ואסביר:


מדברי רבנו עולה שניתן ורצוי לבטל מנהג טעות ללא שום התרה! כלומר, כוחו של המנהג קלוש מאד לפי הלכה זו ולמנהג טעות אין שום כוח לעמוד בפני ההלכה – ואם יש לבטל מנהג טעות במחי-יד, כל-שכן וקל-וחומר שיש לבטל ולהכרית ולהשמיד מנהג מינות שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, וגורר לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם המקודש.


התעתוע החמישי


בתעתועו החמישי הסופר האורתודוקסי מתמצת את פסק רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יג), דהיינו את ההלכה הבאה אחרי ההלכה שעסקנו בה בתעתוע הקודם, וכֹה דברי רבנו:


"וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת גאונים, שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף-על-פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה – אין זה מנהג אלא טעות היא באותן התשובות, ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה. ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי חכמים, שתספור שבעה ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו".


ואם יש "מצוה לכופן כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי חכמים", כל-שכן וקל-וחומר שמצוה רבה היא לכוף את האורתודוקסים הכסילים בימינו כדי להוציא מליבן ולהחזירן לדברי תורה! ובביטול מנהג המינות הזה המתיר לברך על ספרי תורה פסולים, אין אנו מחזירין ל"דברי תורה" בעלמא, אלא אנו מחזירין ל"דברי תורה" שנוגעים לרומו של עולם, שהרי מנהג המינות הזה מבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם.


התעתוע השישי


בתעתועו השישי לכך שמותר לקום ולברך ברכה לבטלה על ספרי תורה פסולים מפנה הסופר האורתודוקסי להלכות שחיטה (יא, ט), הנה ההלכה ושוב הדגשתי את המלים שהוא ציטט:


"מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי ונטל את הריאה והלך לו – הרי זו מותרת, ואין אומרין: שמא נקובה הייתה הריאה, או שמא דבוקה הייתה, שאין מחזיקין איסור. אלא הרי זו בחזקת היתר עד שֶׁיִּוָּדַע במה נטרפה. וכשם שאין חוששין לקרום מח ולשדרה וכיוצא בהן, כך לא נחוש לריאה שאבדה. ואין בזה מנהג, שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג".


רבנו פוסק שדבר שאינו מצוי, כגון שהכלב או הגוי נטלו את הריאה והלכו להם, אין בו מנהג, כלומר אין בו מנהג לאסור. ולמדנו מכאן שאין לקבוע מנהג איסור אלא בדבר שהוא מצוי – ועל-כל-פנים ברור כשמש, שאין שום ראיה מכאן להתיר לקבוע מנהג שמבטל לדעת רבנו מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, ומסית ומדיח לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם.


התעתוע השביעי


בתעתועו השביעי הסופר האורתודוקסי מצטט מקבץ של אגרות (שילת) שקרוב לוודאי לא מעט מהן לא נכתבו על-ידי רבנו, וגם אותן שאולי יצאו תחת ידיו של רבנו, קרוב לוודאי שהמינים האירופים הכופרים שלחו בהן את ידיהם הטמאות, הממהרות לזייף ולסלף. לפיכך, איני רואה שום צורך לטרוח ולעיין באגרות הללו במקומן, ובמיוחד שכפי שנראה לקמן אין בהן אפילו ריח של ראיה, אדרבה, פעם נוספת הסופר האורתודוקסי מביא ראיות שמוכיחות שהוא שוגה.


וזה לשונו של הסופר האורתודוקסי בתעתועו השביעי:


"מנהג טעות שקשה לבטלו מפני המחלוקת, ואין בו גנות גדולה מצד הדין, הנח להם (אגרות עמ' תקצה), ואפילו אם נהגו נגד מנהג סייג של איסור (שם עמ' תר). אבל אם יש בו הפסד בדת (כגון עמידה בעשרת הדברות, אגרות עמ' תרי) או עבירה – יש לבטלו (שם עמ' תקצח)".


ובכן, הבה נסכם את טענות האורתודוקסי: אימתי אין מבטלין מנהג טעות? רק כאשר "אין בו גנות גדולה מצד הדין" וכן אין בו "הפסד בדת או עבירה". אך אם יש במנהג "גנות גדולה מצד הדין" וכן "הפסד בדת או עבירה" – חובה לבטלו ולסלקו, כך עולה מדברי הסופר האורתודוקסי. כמו כן, האורתודוקסי מביא דוגמה ל"הפסד בדת" מעמידה בעת קריאת עשרת הדיברות.


ואם לדעת רבנו חובה לבטל את העמידה בעשרת הדיברות, משום שמדובר ב"הפסד בדת", כל-שכן וקל-וחומר שחובה גדולה ורבה היא להכרית להשמיד ולבער מנהג שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם המקודש.


ולהשלמת העניין אצרף את תשובת רבנו בסימן קנב, בתרגומו של קאפח (תפילה יב, כ): "נשאל רבנו על זה [אימתי מחזירים ספר תורה לפני קריאת ההפטרה או לאחריה]. והשיב, אין הבדל בכך, ואין להעדיף אחד משני המעשים על השני, אלא מצד מנהג הציבור, שאין ראוי לשנות מנהג שנקבע אפילו בדבר קל, אם אינו מביא לידי הפסד בדין ולא לעבירה".


אגב, בדברי האגרות שיוחסו לרבנו לעיל יש סתירה, שהרי לפי האורתודוקסי רבנו אומר תחילה שדבר שאין בו "גנות גדולה מצד הדין – הנח להם"; ובהמשך הדברים אומר רבנו שאם מנהג הטעות הזה "מביא לידי הפסד בדין או לעבירה" חובה לבטלו, משמע, שאפילו שהמנהג גורם לגנות כלשהי בדין – חובה לבטלו. לפיכך ייתכן מאד שהאיגרת הראשונה שנזכרה – מזויפת.


התעתוע השמיני


בתעתועו השמיני הסופר האורתודוקסי מביא ראיה מתשובה קפז, והנה תרגום התשובה על-ידי קאפח בהלכות תפילה (ז, כה): "כתב רבנו בתשובת שאלה על שליח ציבור שנוטל בביתו ואחר-כך מברך על נטילת ידיים בבית-הכנסת. והשיב, וברכת על נטילת ידיים וכל הדומה לה ברכה לבטלה, וחובה למחות בכך ולבטלו, ואין חוששין בזה למנהג לפי שהוא דבר אסור".


ובכן, שוב הסופר האורתודוקסי לא ידע ולא יבין שדבריו עומדים כנגדו, שהרי מתשובה זו ברור כשמש במדבר ציה, שבכל מקום שיש לפנינו דבר-איסור, אין חוששין בו למנהג, כלומר יש לבטל את המנהג ולהשיב את דין התורה (ולעיל ראינו שגם דין דרבנן) למקומו. כל-שכן וקל-שמדובר במנהג שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם המקודש. ותשובה זו עוסקת בדיוק בעניין הנדון: דהיינו בברכה לבטלה! ולדעת רבנו יש לבטל את המנהג הרע והקלוקל, ואף למחות בתועים אשר מגששים באפלתם.


התעתוע התשיעי


בתעתועו התשיעי אומר האורתודוקסי כך:


"וצריך תמיד לילך במנהג הרוב, כל זמן שאין בזה עבירה על איסור (שו"ת הרמב"ם סימן רסב), ומבואר שם שהמשנה מן המנהג עובר על לא תתגודדו".


וגם כאן האורתודוקסי נכשל בשגיאות, שהרי גם כאן נאמר במפורש שיש ללכת במנהג הרוב "כל זמן שאין בו עבירה על איסור". על-כל-פנים הבה נעיין בתשובת רבנו שם בתרגומו של קאפח (הלכות קרית-שמע א, יח), תחילה נעיין בתמצית השאלה ולאחריה תשובת רבנו:


"נשאל רבנו על תלמיד חכמים שנתמנה רב במקום מסוים ורצה להנהיג שיעמדו בקדושת היוצר [...] והשיב רבנו: העמידה בקדושת יוצר היא מנהג בורים בלי ספק, ומה שהנהיג החכם הקודם לשבת הוא הנכון. ומה שעומד החכם האחרון בהישענו על מנהג ארצו הוא טעות בהחלט, כי אפילו דברים שיש בהן צד איסור אמרנו אל ישנה אדם מפני המחלוקת (פסחים ד, א), כל-שכן במה שאין בו איסור כלל, ועבר בזה משום לא תתגודדו (דב' יד, א) – לא תיעשו אגודות-אגודות [...] וראוי לעולם ללכת בדרך הרוב כל זמן שאין בדבר עבירה על איסור".


ו"צד האיסור" שרבנו מזכיר בתשובתו, כוונתו לדברי חכמים במשנה פסחים: "אל ישנה אדם מפני המחלוקת", דהיינו אדם שנהג לעשות מלאכה בערבי פסחים והלך למקום שלא נהגו, אסרו עליו לעשות מלאכה, כדי שלא יתבלט ויגרום למחלוקת, וכֹה דברי רבנו בפירושו שם:


"אלא העיקר הוא: 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת'. ומה שהצריכנו לחייבו לשבות במקום שעושין לפי שאין נראה בזה שינוי שגורם למחלוקת, אבל היה נראה שינוי אילו עשה והם אינן עושין או שעשה משהו היפך מה שהן עושין או ימחה בידם, אבל השביתה לא ייראה בה שינוי".

ברם, ברגע שמדובר ב"עבירה על איסור" ומשמע אפילו איסור דרבנן שקבעו חכמים, אין ללכת כפי המנהג וחובה לבטלו ואף למחות בהם. כל-שכן וקל-וחומר שמדובר במנהג שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, ומדיח לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם המקודש.


***

ועתה לדברי רבנו לפיהם הכסיל שהנהיג לעמוד בקדושת היוצר עבר על "לא תתגודדו". ובכן, כבר התייחסתי לעניין זה בהרחבה במאמר על חובת הנחת תפילין בחול-המועד, ושם התבאר שדין זה נוגע לקיום שני מנהגים שונים באותה העיר. כלומר, לא ייתכן ללמוד מעניין זה לנדון דידן, כאילו מי שנאמן לדרך האמת עובר על "לא תתגודדו", ומי שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, ומסית לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול-השם המקודש, נוהג כהלכה.


והנה מעט מן הדברים שכתבתי במאמר האמור, בפרק יג:


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יב, טז–יז): "'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א] [...] ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר. שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א] – לא תיעשו אגודות אגודות".


רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכה, שדין זה אינו אלא כאשר יש מחלוקת במנהג, אבל כאשר יש מחלוקת במהות דת האמת, בין בהלכה ובין בהשקפה, אין כל מקום לוותר להסס ולהיטמע, אדרבה! מצוה רבה וחובה עצומה ונוראה היא להחזיר עטרה ליושנה, ולהדליק מחדש את אור ההלכה שחשכה ואור המחשבה שכבתה. ובכלל, איך יעלה על הדעת שתתרחש תקלה כזו בעם-ישראל וְתִבְטַל מצוה מן התורה, והתועים והמתעים עוד יעזו לומר על ההולכים בדרך האמת אשר מתנגדים לסילוף לשקר ולמינות שהם מתגודדים? אדרבה, חובה עלינו להוכיח וללמד את הדרך הנכונה, מי שיקבל – יקבל, ומי שלא – יִוָּתֵר בסכלותו, ואנחנו נהיה נקיים לפני ה' יתעלה, כי את המוטל עלינו אנחנו עושים, ואת מצוַת ה' לא שכחנו ולא הסתרנו.


והדברים הללו נכונים ביחס לביטול שאר מצוות מן התורה, והם נכונים ונכוחים אלף פעמים ביחס למנהג מינות שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, ומדיח לנשיאת-שם-שמים-לשווא וגם לחילול השם המקודש, ורבנו אף אומר עליו לעיל שהוא "גדול מכל העוונות".


"לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' כח, נח).


התעתוע העשירי


בתעתועו זה האורתודוקסי מפנה להלכות מכירה (יח, יג) ושם פוסק רבנו: "ואין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין להן מנהג, אבל במקום שיש להן מנהג הכל כמנהג המדינה".


והוא מוסיף ומפנה להלכות מכירה (כז, ט): "אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים, וכיוצא בהן מעניינם, אמורים אלא במקום שאין שם מנהג [...] אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך, הרי זה מכור וסומכין על המנהג".


והוא מוסיף ומפנה להלכות מכירה (כז, י–יא): "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן, הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג. אבל מקום שאין בו מנהג ידוע ולא שמות מיוחדין, אלא יש שקורין כך, ויש שקורין כך, עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו".


והוא מוסיף ומפנה להלכות מכירה (כח, יח): "וכל הדברים האלו במקום שאין מנהג כמו שביארנו, אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועה להן".

והוא מוסיף ומפנה להלכות שכירות (ד, יב): "וכל אלו הדברים בשוכר סתם, במקום שאין מנהג ידוע. אבל במקום שיש מנהג, הכול לפי המנהג".


ומה עניין מנהגי מכירה ושכירות ומשא-ומתן לענייני מנהג באיסור והיתר? וכי מכך שחכמים קבעו שבענייני משא ומתן הולכים אחרי מנהג המדינה, יש איזה מקום ללמוד שמותר לדעת רבנו ללכת אחרי "מנהג המדינה" בענייני איסור והיתר, ולקום ולברך על ספרי תורה פסולים? כל-שכן שמדובר במנהג מינות שמבטל מצות לא-תעשה של שבועת-שווא, וגורם לנשיאת-שם-שמים-לשווא ולחילול השם המקודש, ורבנו אף אומר עליו שהוא "גדול מכל העוונות".


עד כאן תעתועי הסופר האורתודוקסי, וניתן לסכמם בשלוש מלים: מהי השּׁוֹטות הזאת?!


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט); "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא); "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

'מנהג המקום' – מנפנופי תירוצי המינים
.pdf
Download PDF • 234KB

234 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page