רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק נט)
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 4 שעות
- זמן קריאה 16 דקות
דוגמה שצו
בשמות (ז, ט) נאמר כך: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין", ושם פירש רש"י: "מוֹפֵת – אות, להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם". ופירושו טמטום מוחלט, שהרי המופת לא נועד להודיע שיש צורך בהקב"ה שהרי פרעה כלל לא האמין במציאות קיומו של בורא-עולם, אלא, המופת נועד להוכיח לפרעה שבורא-עולם מצוי ומשגיח, וכן שמשה ואהרן נשלחו על-ידי אותו אלוה אמת, בורא-עולם.
ואם המופת הזה נועד להוכיח "שיש צורך" בהקב"ה הרי שהמופת הזה לא נועד לפרעה אלא למשה ואהרן אשר בניגוד לפרעה מכירים במציאותו של בורא-עולם. כלומר המופת הזה נועד לחזק את משה ואת אהרן שיש צורך בהקב"ה, דהיינו שיש בכוחו להושיע את עם-ישראל. ורק מין מסוגל לרמוז לכך שמשה ואהרן התלבטו בשאלה: האם יש צורך בהקב"ה ושמא ניתן להושיע את עם-ישראל בלעדי עזרתו של הקב"ה... בפרשנותו זו רש"י חשף מעט מהרהורי ליבו, כלומר, במוחו ניקרה מחשבת מינות בעניין הצורך שיש בהקב"ה, ולכן היה נדמה לו שגם משה ואהרן הסתפקו בכך: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (מש' יח, ב).
דוגמה שצז
בשמות (ז, יא) נאמר כך: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן", ושם פירש רש"י: "בְּלַהֲטֵיהֶם – בלחשיהון, ואין לו דמיון במקרא, ויש לדמות לו: 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד], דומה שהיא [=החרב] מתהפכת על-ידי לחש".
לפי רש"י, יש לדַמּוֹת את לחשיהם של החרטומים-המכשפים לפעולותיו של ה' יתעלה! שהרי לפי רש"י הטמא, כמו שהחרטומים-המכשפים יצרו תנינים בלחשיהם, כך ה', יתעלה ויתרומם מהבליו של רש"י, יצר וסובב את החרב המתהפכת בלחשים! דברי רש"י כאן הינם גם חירוף וגידוף קמי שמיא וגם הגשמה ישירה: 1) חירוף וגידוף – כאילו ה' יתעלה ויתרומם הוא מכשף אשר פועל באמצעות לחשים כעורים, כמו המכשפים והחוברים הנגעלים עובדי האלילים אשר ממלמלים הזיות ודברים בלתי מובנים; 2) וכן הגשמה – שהרי עריכת דימוי באופני הפעולות של המכשפים וה' יתעלה מוביל ישירות לדימוי במהות הפועלים – המכשפים וה' יתעלה...
ודרך אגב אין זה המקום היחיד שבו רש"י מצייר את בורא-עולם כמכשף לוחש לחשים, במסכת ברכות (נה ע"א) במהדורת המינות של ווילנא נאמר כך: "אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". ורש"י פירש בגמרא שם: "אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו". כלומר, גם מפירושו של רש"י שם עולה, שהקב"ה ברא את העולם באמצעות צירוף של אותיות, דהיינו באמצעות שרבוטי קמיעות ולחשי כשפים! וזו השקפה אלילית נחותה מאד מבחינה מדעית, ויש בה אף חירוף וגידוף קמי שמיא, כאילו ה' יתעלה שמו זקוק ללחשים וכאילו הוא דומה במעשיו למכשפים ההוברים עובדי האלילים.
ולעיון נרחב בעניין זה, ראו נא במאמר: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?".
בנוסף לחירוף לגידוף ולהגשמה, דברי רש"י לעיל מעידים על טמטום ונבלות, שהרי רש"י העתיק את פירוש המילה "בְּלַהֲטֵיהֶם" מתוך תרגום אונקלוס אשר תרגם: "בְּלַחֲשֵׁיהוֹן", אף שלא עלתה על דעתו של אונקלוס שנבין שמדובר בלחשים שיש בהם אמת, אלא כוונתו לתאר את דרכם של המכשפים: ללחוש לחשים ולתחבל תחבולות ותכסיסים נסתרים כדי לפעול את פעולותיהם, והרואים אותם ממלמלים והוברים נדמה להם שהם פועלים באמצעות הלחשים. וכך גם פירש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר אחיזת עיניים.
עד כאן הטמטום, מדוע אפוא אמרתי לעיל שדברי רש"י לעיל מעידים גם על נבלות?
ובכן, רש"י הנבל בחר לקחת את תרגום אונקלוס כאן: "בְּלַחֲשֵׁיהוֹן" ולהטות אותו לכיווני המאגיה והאלילות, ובזה הוא למעשה משמיץ את אונקלוס ומוציא עליו דיבה, כאילו גם אונקלוס היה מן המכשפים שוחרי המאגיה וההזיות. ברם, רש"י הסתיר מאיתנו את העובדה, שאונקלוס לא תרגם באותו אופן את הפסוק בבראשית (ג, כד) שם נזכרה "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", ושם תרגם אונקלוס: "שְׁנַן חַרְבָּא דְּמִתְהַפְכָא". כלומר, אונקלוס לא העלה על דעתו לתרגם שהלהט המדובר כאן הוא לחש, וכאילו הקב"ה פועל באמצעות לחשים (ולעיון בפרשנות הרמב"ם בעניין להט החרב המתהפכת, ראו במאמר: 'יסודות במדעי האלהות').
דרך אגב, מקור הסכלות של רש"י בדוגמה הזו הוא בהבנת מדרשי חז"ל כפשוטם, וכך נאמר במסכת סנהדרין (סז ע"ב): "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]". ושר"י הוא זה שפירש את המדרש הזה כפשוטו, כאילו פעולות המכשפים עובדי האלילים דומות לפעולותיו של הקב"ה. אך חז"ל כלל לא התכוונו לכך, ולקמן בסמוך בדוגמה תא אסביר את כוונת החכמים ע"ה במדרש זה.
דוגמה שצח
בשמות (ז, יב) נאמר כך: "וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם", ושם פירש רש"י: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן – מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן". ופירושו סכלות, ואסביר מדוע: לפי רש"י, מאחר שנאמר בתורה: "מַטֵּה אַהֲרֹן" ולא "תנין אהרן", יש ללמוד שהמטה של אהרן נהפך לתנין ואחר-כך שוב למטה ואז הוא בלע את כל תניני החרטומים.
ברם, רש"י הטמבל לא שם לב, שלפי פרשנותו זו הוא ייאלץ לפרש שגם מטותיהם של החרטומים נהפכו לתנינים ושוב חזרו ונהפכו למטות, ואז בלע מטה אהרן את מטותם, שהרי גם תניני החרטומים לא נזכרו בפסוק בשם "תנינים" אלא בשם "מטות", והנה הפסוק שוב לפניכם: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם". לפיכך, דברי רש"י הצרפתי ודיוקו הם הבל מהובל.
מקורו של רש"י להזייתו זו הוא במדרש שנאמר במסכת שבת (צז ע"א), ושם נאמר כך: "'וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם' [שמ' ז, יב] – אמר רבי אלעזר: נס בתוך נס". ושם פירש רש"י: "נס בתוך נס – לאחר שחזר ונעשה מַטֶּה בלען, ולא כשהוא תנין, דלא כתיב ויבלע תנין אהרן". ברם, רש"י השיכור כלל לא הבין את כוונתו של ר' אלעזר! ר' אלעזר התכוון שהנס הראשון היה עצם הפיכת המטה לתנין, והנס השני היה שהמטה-התנין של אהרן בלע את מטותיהם-תניניהם של החרטומים, וזה הוא הנס בתוך הנס. ברם, רש"י המאגיקון נפל שוב בשוחת ההזיות והחדיר לפירושו הזיה אשר נבעה מחוסר הבנה בסיסי של דברי ר' אלעזר בגמרא.
דוגמה שצט
בשמות (ז, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם", ושם פירש רש"י: "כָּבֵד – תרגומו: 'יקיר', ולא: 'אתיקר', מפני שהוא שם-דבר, כמו: 'כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר' [שמ' יח, יח, שנאמר על משה]" – וגם בפירושו הזה יש שמץ מינות, ואסביר את הדברים: תחילה עלינו להבין מהו "שֵׁם דבר" שרש"י הזכיר בפירושו, ולשם כך נעיין בשמות (יח, יח): לפי רש"י שָׁם, המלה "כָּבֵד" משמשת כ"שם דבר", וכך נאמר בפסוק: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", ושם פירש רש"י: "כִּי כָבֵד מִמְּךָ – כובדו רב יותר מכוחך", ולא מדובר כאן בכובד או בכוח פיסי, אלא מדובר כאן ביכולת נשיאה נפשית, אך נניח ללשון העילגים הרדודה של רש"י הצרפתי, כי מטרתנו העיקרית היא חשיפת מינותו.
נמצא אפוא, כי לפי רש"י "שֵׁם דבר" בעניין המילה "כָּבֵד" הוא העדר יכולת, ולא העדר רצון שנובע מרשעות או מסכלות. ובמלים אחרות, לפי רש"י-שר"י, כבדות ליבו של פרעה לא נבעה מרשעות ליבו ומסירובו לשחרר את עם-ישראל אלא מהעדר יכולת, כאילו פרעה הרשע היה כמשה רבנו ע"ה אשר לא היה מסוגל לשפוט ולדון את כל עם-ישראל מן הבוקר ועד הערב... ויש בפירושו הזה שמץ מינות, מפני שרש"י-שר"י גם מציג את פרעה הרשע הצורר באור חיובי: שהרי במקום לומר שפרעה היה רשע גמור וארור רש"י רומז שהוא בסך-הכל לא היה מסוגל מבחינה נפשית לשחרר את עם-ישראל; והוא גם משווה את פרעה הרשע למשה רבנו!
ועתה נעבור לבחון את תרגומו של אונקלוס ע"ה לשני הפסוקים שנדונו בדוגמה זו, אך לפני כן נזכיר את פירושו של רש"י בעניין זה: "'כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה' [שמ' ז, יד] – תרגומו: 'יקיר', ולא: 'אתיקר', מפני שהוא שם-דבר, כמו: 'כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר' [שמ' יח, יח]". ובכן, בשמות (ז, יד) אונקלוס מתרגם: "כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה" – "אִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה", כלומר רש"י-שר"י מבקש לזייף את דברי אונקלוס ע"ה באמרוֹ שאין לתרגם ביחס לפרעה כמו שאונקלוס תרגם, אלא שיש לתרגם גם ביחס לפרעה כמו שתורגם ביחס למשה רבנו בפסוק בשמות (יח, יח): "כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" – "אֲרֵי יַקִּיר מִנָּךְ פִּתְגָמָא לָא תִכּוֹל לְמִעְבְּדֵיהּ בִּלְחוֹדָךְ".
דוגמה ת
בשמות (ז, טז) נאמר כך: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה", ושם פירש רש"י: "עַד כֹּה – עד הנה". והעובדה שרש"י פירש שתי מלים כל-כך ברורות, מעידה על רמה נמוכה מאד בידיעת הלשון העברית – גם של רש"י עצמו וגם של המינים ותלמידיהם שהתגוררו בצרפת באותם הימים. והנה עוד דוגמה כזו בהמשך פירושו (ז, יט): "אַגְמֵיהֶם – קבוצת מים שאינן נובעין ואינן מושכין אלא עומדין במקום אחד, וקורין לו אשטנ"ק", כלומר אפילו המילה "אגם" נשׂגבה מבינתם... וכידוע, בני גליל שלא דייקו ולא שימרו את לשונם תורתם לא נשתמרה בידם (עירובין נג ע"א).
דוגמה תא
ועתה לחרטומי מצרים שהממו את מוחו של רש"-שר"י: בספר שמות (ז, יא–יב) נאמר שאהרן השליך את מטהו לפני פרעה, ומטה זה כידוע הופך לתנין. בראות פרעה כן, הוא קורא לחכמים ולמכשפים שיעשו-כן גם הם בלהטיהם: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם". ולכאורה, מפשט הפסוקים עולה שהחרטומים אכן עשו מעשי כשפים, והצליחו באמת להפוך מטות לתנינים, ואין לי ספק שכך הדברים נראוּ לעיני המתבוננים הפתאים וחלושי הדעת.
ברם, שימו לב כיצד רס"ג מבאר עניין זה (הנבחר באמונות ובדעות, עמ' קכח):
"ואם ישאל השואל, והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו [כדי] להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה רבנו עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ [החרטומים] עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריו מתגלֵּית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג;יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם, לא כדי לְאַמְּתוֹ [=כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: 'בְּלָטֵיהֶם' היא להורות לנו שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולה].
[...] ואחר שהִנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חז"ל במדרש שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלויות תחבולות הכזבנים והשרלטנים למיניהם]".
והוא הדין לענייננו, גם אם יַרְאוּ לנו אותות ומופתים גלויים שמאמתים לכאורה את אמונות הכישופים, לא נקבלֵם ולא נשמע להם – ואף אם לא הצלחנו לזהות את אופני התחבולה של "אותותיהם ומופתיהם", נזכור תמיד כי עדות השכל מכחישה את עדות העין – כי לשכלנו הבכורה, ולא למראה העין ולמשמע האוזן שיכולים להטעות אותנו בקלות יחסית. וכל ענייני הכשפים והמופתים שעושים הַכַּזָּבִים והבדאים למיניהם, לא עשו ולא יעשו כי הבל המה.
וחובת ההליכה אחרי עדות השכל ושלילת עדות העין המתעתעת הינה מצוה וחובה מפורשת מן התורה, וכך אומר ה' יתעלה שמו בדברים (יג, ב–ד): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
כלומר, גם אם ראינו במו עינינו אות או מופת שעשה מכשף, נאסר עלינו להאמין בו וה' מנסה אותנו בזה. חובה אפוא לשלול ולבטל את דברי המכשפים הפגאניים, ואין להאמין במאומה מתעתועיהם, גם אם נדמה לשוטים שאין לכשפיהם הסבר רציונלי... "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה [...] וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (ישעיה סו).
ואין צורך לומר שכל אותותיהם ומופתיהם של המכשפים למיניהם הינם התעיות שקרים וכזבים, כמעשה החרטומים והקוסמים במצרים, אלא שהתורה קראה לתעתועיהם "אותות ומופתים" כדי להזהיר אותנו, שגם אם אותותיהם יֵרָאוּ לנו כאותות ומופתים אמיתיים ולא נצליח להתעורר ולזהות את נקודות השקר והתעתוע – אין הדבר מעלה או מוריד מאומה ביחס לאזהרת ה', לפיה אסור לנו באיסור חמור לתעות אחרי המכשפים ולשמוע אל דבריהם.
וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' ד), על נביא שקר שעשה אות או מופת:
"ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמֶּת את דברו – הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסיבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב: 'כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".
וכלל זה נכון גם בעניין הזיית הכשפים, וכל "המופתים" המפליאים ביותר שיַראו לנו בענייניהם אינם כלום, והינם אפס מאופס, מפני שעדות השכל מכחישה שיש בהם ולוּ זיק של אמת (למי שיש לו מעט שכל כדי להכחיש את הזיות סיפורי ההמונים הנבערים), ואין שום משמעות לכל האותות והמופתים הדמיוניים, ואפילו לא שמענו על אותות ומופתים מופלאים כמותם...
ועתה, לאחר דברי ההקדמה החשובים לדעתי, נעבור לעיין בדוגמה זו:
בשמות (ז, כב) בעניין מכת הדם נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ", ושם פירש רש"י (לפי כת"י לייפציג שהוא כידוע כתב-היד הנחשב ל'מהימן' ביותר במחקר כתבי-היד של פירוש רש"י-שר"י): "בְּלָטֵיהֶם – לחש שאומרין אותו בלט ובחשאי, רבותינו אמרו: בלטיהם – מעשה שדים, בלהטיהם – מעשה כשפים".
ובשמות (ח, יד) בעניין מכת הכנים נאמר כך: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", ושם פירש רש"י: "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים – לברוא אותם ממקום אחר; וְלֹא יָכֹלוּ – שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".
כלומר, לפי רש"י חרטומי מצרים היו מכשפים אשר ידעו לשדד את מערכות הטבע! שהרי רק בעניין הכינים הם לא הצליחו "לברוא אותם ממקום אחר", מה שאין כן לדוגמה בעניין התנינים או הדם או הצפרדעים, ועצם האמונה במאגיה הינה סכלות ובערות שאין לה תחתית. בנוסף לכך, המכשף הוא עובד-עבודה-זרה, כך שייחוס אמיתות לכשפיו המהובלים והמכוערים כמוה כייחוס אמיתות לעבודה-זרה, וכאמור, כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את ה' הנכבד והנורא, וכופר בכל התורה כולה. ועתה נעבור לעיין במקור התלמודי שרש"י סילף ועיוות:
בסנהדרין (סז ע"ב) נאמר: "'בְּלָטֵיהֶם' – אלו מעשה שדים, 'בְּלַהֲטֵיהֶם' – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: 'וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' [בר' ג, כד]. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. [...] 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא' [שמ' ח, טו]. אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השד יכול לברוא בריה פחות מכשעורה". וכך יש להבין את דברי חכמים ע"ה: מעשי שדים וכשפים הם שני סוגים מפעולות המכשפים האליליים הקדמונים. במעשה שדים המכשף היה נעזר בשד כדי לבצע את הכישוף, ובמעשה כשפים לא היה שד ברקע.
ולכן חכמים שילבו את הפסוק מבראשית: "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת", כדי ללמדנו שהמכשפים מתהפכים: פעם מתעתעים בלטיהם ופעם מתעתעים בלהטיהם. כלומר, כדי לתעתע ולשכנע, המכשפים משנים לעתים את אופני ביצוע הכשפים, ומדי פעם הם מהתלים בפתאים באמרם שהם נעזרים בשדים בכישופיהם, כדי שיאמינו להם שהם מסוגלים לשנות את סדרי הטבע.
אביי בדבריו מבחין בין סוגי האופנים הללו ונותן בהם סימן (דקפיד אמנא), ור' אליעזר מוסיף ומלמד אותנו שאין בכוחו של המכשף "לברוא" בריה אשר קטנה מגודלה של שעורה. כלומר, אין בכוחו של השד, שהמכשף זימן אותו לברוא יש מאין, ליצור בעבורו בריה פחותה משעורה. וגם דברי ר' אליעזר ברורים, כלומר אפילו המכשפים המתעתעים ביותר אינם מסוגלים לתחבל תחבולות עם בריה פחותה משעורה, פשוט מפני שאין לשום אדם שליטה בבעלי חיים כל-כך קטנים. ובמלים אחרות, אין למכשף שליטה מעשית בידיו או בכל אמצעי אחר בבריות כל-כך קטנות – ולכן הקוסמים נוהגים להוציא מכובעם רק בעלי-חיים כגון ארנב או יונה וכיו"ב.
זאת ועוד, איני יכול להעלות על דעתי שגדולי חכמי המשנה והתלמוד האמינו שיש בכוחו של מכשף עובד אלילים להכריח שד לברוא בעבורו יש מאין. ויתרה מזאת, מכיוון שהמכשף עובד עבודה-זרה וחייב סקילה, גם איני יכול להעלות על דעתי שדת האמת, שנאמרה מפי-הגבורה וקידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה, עד שרבנו אומר שזה הציר שעליו סובבת כל התורה כולה – תקדש את מלחמתה החשובה והמרכזית הזו כנגד דבר שיש בו ולוּ זיק מן האמת.
ועצם ההנחה הרעה הזו, דהיינו שיש זיק של אמת באלילות הינה חירוף וגידוף קמי שמיא.
ברור אפוא שכוונת חז"ל לומר, שהחרטומים עשו מעשי כשפים אשר רק נראים כמעשים שיש בהם ממש, וכפירוש רס"ג שם: "בְּלַהֲטֵיהֶם – דבר הנעשה בחשאי ובהסתר", כלומר דבר שמסתירים את אופן עשייתו, כמו הקוסמים שמדמים לעשות "כשפים" אך מסתירים את תחבולותיהם תכסיסיהם ונכלוליהם. וזו גם הסיבה שרס"ג הוסיף שם: "לתנינים – כתנינים", וכדברי קאפח בהערה שם: "במעשה החרטומים בכ"ף הדמיון כי היה רק אחיזת עיניים".
וכבר ראינו לעיל את דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות". אולם, שר"י כלל לא הבין את דרשות חכמים ורמזיהם! ולפי דעתי אין זה מדרש נשׂגב ועמוק שמכמין בתוכו סתרי תורה, אלא זהו מדרש פשוט שנועד ללמד את שיטות המכשפים עובדי האלילים ותו לא. וכבר ראינו בשלל מקומות את אמונתו הפרו-נוצרית של רש"י בלחשים ובכישופים, ומי שמאמין בשדים ברור שהוא גם מאמין בלחשים ובכישופים שמזמנים אותם, וכבר אמרתי פעמים לא מעטות שהזיה אלילית אחת מחריבה את הדעת ופותחת פתח רחב להחדרת הזיות אליליות רבות.
דוגמה תב
בשמות (ז, כג) נאמר כך: "וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת", ושם פירש רש"י: "גַּם לָזֹאת – למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם", וגם פירושו הזה מעיד על שכרות! תחילה אצטט לפניכם את הפסוקים שמהם עולה באופן חד-משמעי שאדישותו של פרעה נוגעת למכת הדם דווקא, ולא למופת המטה שנהפך לתנין כדברי רש"י-שר"י, ולאחר-מכן אביא לפניכם ראיה ברורה נוספת לצדקת דברינו מפשט הפסוקים. ורש"י לא ידע ולא יבין.
כאמור, תחילה אצטט לפניכם את רצף הפסוקים שם (שמ' ז, יד–כה):
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם, לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְיָ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה, כֹּה אָמַר יְיָ: בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְיָ הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים, וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם [...] וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ, וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת, וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְיָ אֶת הַיְאֹר".
הנה הָראיתם לדעת, כי הפסוק הנדון נמצא בסופן של שתי פרשיות אשר עוסקות במכת הדם! ויודע אנכי כי יקומו להם הוזי הזיות למיניהם ויטענו ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", וזה נכון, אך לא בענייני פסוקים בודדים, אלא בעניין פרשיות שלמות – שהרי לא יעלה על הדעת לנתק פסוק אחד בודד מכל הקשרו ולייחס אותו למקום אחר. ובגלל הוזי ההזיות הללו נאלצתי לצרף ראיה נוספת לדרכי, כדי לסתום ולחתום פיות השוטים, כדלהלן: נס הפיכת המטה לתנין נעשה בביתו של פרעה, וכמו שנאמר בשמות (ז, י): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין". לעומת זאת, מכת הדם נעשתה לעיני פרעה בהיותו מחוץ לביתו עומד על גדות נהר הנילוס, וכמו שנאמר לעיל:
"לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם [...] וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם [...] וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת".
ועתה אין עוד שום ספק ופקפוק, ואסביר מדוע: הפסוק הנדון "וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת", מתאר את חזרתו של פרעה לביתו לאחר מכת הדם שהוא ראה יחד עם כל עבדיו על גדות נהר הנילוס, וכמו שנאמר לעיל: "לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו". לא יעלה אפוא על הדעת לפרש שהמשך הפסוק "וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת" עוסק באדישותו של פרעה בעניין נס הפיכת המטה לתנין, אלא ברור שהוא עוסק באדישותו של פרעה הרשע לאחר מכת הדם.
זאת ועוד, בתום תיאור נס הפיכת המטה לתנין כבר נאמר: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ" (שמ' ז, יג), מדוע אפוא יש צורך לחזור ולומר שפרעה לא שת ליבו גם לזאת?
ואם יקשה המקשה ויאמר: מדוע כפלה התורה את סרבנותו ואדישותו של פרעה: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ, וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת". ובכן, התורה מבקשת ללמד אותנו שלא רק באותו רגע, כאשר כל עבדיו עמדו לפניו, פרעה הקשה את ליבו ולא הודה על האמת, אלא גם לאחר שהוא חזר אל ביתו והרהר בדברים, ולא היה חשש לכבודו ולמעמדו – גם אז הוא בחר ללכת בדרכי הרשע ולכפור במציאות ה' יתעלה. ובמלים אחרות, פרעה הרשע גם לא הודה על האמת בפרהסיה וגם לא הודה על האמת בסתר.
וזה דומה לאמור בבראשית (כה, לב;לד): "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה [...] וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", כלומר, עשו זלזל בבכורה גם כאשר היה רעֵב וצמֵא, וגם בז לָהּ כאשר הוא כבר היה שבע, דהיינו רשעותו לא נבעה מנסיבות משתנות אלא ממהות של רשעות וגסות-רוח (ולעיון בסיבת זלזולו של עשו הרשע בבכורה, לעומת קנאתו הרצחנית בעניין הברכה שבירך יצחק את יעקב, ראו נא במאמר: 'עֵשָׂו האדומי – ראש רודפי הבצע').
ולאחר שחשפתי את טעותו הזו של רש"י הבנתי את הפתגם: "אבן שטיפש אחד זרק לבאר, גם אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה", וכוונתי למאמץ הגדול שנדרש כדי לתקן טעות אחת בפירושו, ואלמלא מהפכת המידע בדורנו דור הדעת והמדע – לא הייתי יכול לעשות כל זאת.
דוגמה תג
בשמות (ז, כז) נאמר כך: "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "וְאִם מָאֵן אַתָּה – ואם סרבן אתה. מאן כמו ממאן, מסרב". ומדוע יש צורך בכל האריכות הזו? ואונקלוס פירש שם במלה אחת: "וְאִם מָאֵן אַתָּה" – "וְאִם מְסָרֵב אַתּ" וכו'.
ורש"י מוסיף ואומר שם: "אלא כינה האדם על שם הַמְפַעֵל [כך ניקדו פרשני רש"י למיניהם], כמו: שָׁלֵו, וְשֹׁקֵט, סַר וְזָעֵף". ודברי רש"י הללו הם סגולה בדוקה לכאב ראש אלים וגרורתי אשר אלף יגיעות מחשבה וניסיונות הבנה לא ירפאו אותו, פשוט מקשה אחת של כיעור ועילגות לשון כל-כך עקושה עד שהיא בגדר חילול השם לדעתי. רק עם נבל וסכל הגוי הקטן הזה.
ופירושו רצוף עילגות לשון כזו ודומות לה, וכאמור מדובר בחילול-שם-שמים לדעתי, שהרי אדם שלמד מדעים אשר יתבונן בפירושו של רש"י, לא ימלט מן המחשבה שדתנו היא דת הבל.
דוגמה תד
בשמות (ז, כז) נאמר כך: "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ – מכה, וכן כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן: 'וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה' [שמ' כא, כב], אינו לשון מיתה. וכן: 'וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם' [יר' יג, טז], 'פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ' [תה' צא, יב], 'וּלְאֶבֶן נֶגֶף' [יש' ח, יד]". רש"י הטיפש קובע בדבריו הללו כלל פרשני: "כל לשון מגפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה" – ועתה נבדוק: האמנם?
ובכן, בדקתי את מופעי הפועל נ-ג-ף בתורה ומתברר שהוא מופיע כ-25 פעמים, ומתוכן כשלוש פעמים בלבד היא איננה נוגעת למיתת האדם! ופעם אחת מתוך השלוש היא עוסקת במיתת הבהמות (שמ' ט, יד) דהיינו במכת הדבר: "אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי" וכו'. כך שלמעשה יש רק שני מקומות שבהם הפועל נ-ג-ף אינו נוגע למיתה! וצריך להיות גם בּוּר בפסוקי התורה גם כסיל חכם בעיניו וגם יהיר וגס-רוח כדי לקבוע כלל שכזה על-סמך שני פסוקים בודדים!
והנה לפניכם שני המקומות שבהם אכן כשרבוטו של רש"י הצרפתי לא מדובר בעניין מיתה (שמ' ז, כז; שמ' כא, כב): "נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים", "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה". לעומת זאת, כאמור, בעשרים ושלושה מקומות השרש נ-ג-ף עוסק בהחלט בעניין מיתה!
בעניין מכת בכורות נאמר (שמ' יב, יג;כג;כז): "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם [...] וְעָבַר יְיָ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף [...] וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ".
ואצרף עוד דוגמות: בעניין עונש המרגלים נאמר (במ' יד, לז): "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ"; בעניין המגפה שהתרחשה בעקבות מות קרח ועדתו נאמר (במ' יז, יג–יד): "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח"; ובעניין המגפה שהתרחשה בעקבות עוון בעל פעור וזימת בנות מואב נאמר (במ' כה, ט): "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".
וכאמור, יש עוד דוגמות רבות, ותוכלו לבדוק את דבריי אם תרצו: 1) שמ' ל, יב; 2) ויק' כו, יז; 3) במ' ח, יט; 4) במ' יד, מב; 5) במ' יז, יא; 6) במ' יז, יב; 7) במ' יז, טו; 8) במ' כה, ח; 9) במ' כה, יח; 10) במ' כו, א; 11) במ' לא, טז; 12) דב' א, מב; 13) דב' כח, ז; 14) דב' כח, כה.
דוגמה תה
בשמות (ז, כט) נאמר כך: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים", ושם פירש רש"י: "וּבְכָה וּבְעַמְּךָ – בתוך מעיהם היו נכנסין ומקרקרין". האמנם? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? והלא בתורה נאמר שהצפרדעים "יַעֲלוּ" בפרעה ובעמו ובכל עבדיו ולא בתוכו. ומקור דבריו הוא במדרש המינות המאוחר שמות רבה (המאה הי"א או הי"ב), ומצא מין את מינו וניעור.
מכל מקום, שוב אנחנו רואים את חוסר ההבחנה המשווע של רש"י בין ספרות מדרשית לבין ספרות פשטנית. חוסר הבחנה זה, אשר נבע מטמטום וממידות רעות, דרדר אותו קל מהרה לשקיעה בהזיות מאגיות ובהזיות מינות, וכך צלל הצרפתי לחורבן מוחלט של המחשבה.
ואחתום בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא): "אבל אחדים [...] החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן". הוי אומר, תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות ולשקיעה במאגיה, בסופו-של-דבר היא גם מדרדרת לעבודה-זרה ואף למינות ולהגשמה.
בתמונת שער הרשומה: טיל נ''ט טאו נורה מג'יפ האמר.
חזק וברוך!
חחחחחח
האמת שמיד אחרי שכתבתי את הדברים, הלכתי לעיין שוב במורה (כיוון שהסתמכתי על זיכרון וחששתי לו) וראיתי שכתב כדבריך, באמת פירושי יצא הפוך.
חלילה לא התכוונתי לומר שהקב"ה הוא אשר גרם לכך אך אני מבין למה זה מתחייב מפירושי ולכן אני נסוג ממנו.
שלום,
לגבי מדרש חזל על החרב המתהפכת, האם אפשר לפרש אותו לאור הרמב"ם כך שהחרב היא סמל לדמיונותיו ותאוותיו של האדם אשר מונעים ממנו השגת האמת, ולכן גם המכשפים בלהטיהם מבלבלים את האנשים בדימיונות זרות אשר אין בהם ממש?