בפרשת תולדות מובאות פרשת מכירת הבכורה ליעקב וכן פרשת לקיחת הברכה על-ידי יעקב. שתי הפרשיות הללו מנוגדות זו לזו באופנים אשר מעלים תמיהות גדולות, ואסביר את הדברים: בפרשה הראשונה מסופר על עֵשָׂו האדומי אשר מוכֵר כמעט חינם-אין-כסף את בכורתו ליעקב אבינו ע"ה – תמורת חתיכת לחם ונזיד עדשים הוא מוכר את בכורתו ליעקב! וביתר פירוט:
עֵשָׂו חוזר עייף ורעב מן הציִד, ומבקש מיעקב שייתן לו לאכול מן הנזיד שהוא הכין, יעקב מסכים לתת לעשו את הלחם והנזיד בתמורה למכירת הבכורה. למרבה ההפתעה עֵשָׂו מסכים בלי להתווכח בכלל! תמורת לחם ונזיד עדשים הוא מוכר את בכורתו ליעקב! והדבר תמוה מאד, כמה אנשים אתם מכירים אשר ימכרו כך את חלקם בירושת האב? כמה אנשים אתם מכירים שיסכימו לוותר על חלקם הכפול בירושת המשפחה תמורת לחם ונזיד עדשים? ולכאורה, עֵשָׂו מתגלה בסיפור הזה כאדם נעלה מאד אשר ביטל לחלוטין את רדיפת הממון! שהרי לא רק שהוא מסר את בכורתו בקלות, הוא אף בז לבכורה כמו שנאמר בתורה (כה, כט–לד):
"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".
לעומת זאת, בהמשך פרשת תולדות מובאת פרשה אשר בה עֵשָׂו האדומי מתנהג באופן הפוך לחלוטין מהתנהגותו בפרשה הראשונה, אם בפרשה הראשונה הוא מוותר על בכורתו מבלי להניד עפעף, הרי שבפרשה השנייה יחסוֹ הפוך לחלוטין. בפרשה השנייה מסופר על נטילת הברכות על-ידי יעקב והקדמתו את עֵשָׂו, כאן, בעניין הברכות, עֵשָׂו זועם זעם בלתי נתפשׂ: על-כך שיעקב אבינו הקדים אותו ונטל את הברכות הוא לא מוחל ולא סולח, הוא זועם זעם איום ונורא, עד שהוא מתכנן לרצוח את אחיו, דמו ובשרו! "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בר' כז, מא).
מדוע בפרשה הראשונה עֵשָׂו מעניק את הבכורה ליעקב אבינו על מגש של כסף, ואילו עתה, כאשר מדובר רק בברכות, הוא רותח וזועם זעם נורא עד שהוא מחליט לרצוח את יעקב?
ובכן, אם נשים לב, במה מדובר בפרשה השנייה? במה עוסקת הברכה?
"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (בר' כז, כח).
כלומר, הברכה במהותה היא ברכה גשמית וחומרית! ברכה לעושר ולשפע גשמי! ולא רק לעושר ולשפע גשמי, אלא גם לבכוֹרה מעשית ולירושת ביתו והונו של יצחק אבינו! כלומר, מן הכתוב: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ", אנו למדים, שיעקב אבינו שקיבל את הברכה, זכה לכל העושר הגשמי והחומרי שהיה בבית יצחק לאחר מותו, שהרי כל מהותה ועניינה של הברכה היא עניין שפע וברכת ה' בגשמיות ובחומר, כלומר, האדנוּת שזכה לה יעקב אבינו ע"ה על עֵשָׂו אחיו האדומי, משמעהּ גם אדנוּת כלכלית מוחלטת בבית יצחק ובכל הונו!
מה אנו למדים מכך? ומדוע עשו האדומי ויתר על הבכורה בתחילה?
ובכן, כאשר היה מדובר על ירושה רוחנית, עֵשָׂו לא היסס לרגע וְוִיתר על בכורתו ליעקב אבינו: כאשר היה מדובר על נשיאת נס האמונה באל אחד, כאשר היה מדובר על המשך הקריאה של אברהם אבינו לכל באי עולם: "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג), כאשר היה מדובר בהליכה בדרכיו של אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בר' יח, יט), כאשר היה מדובר על שמירת ערכים ומוסר, על כל זאת ועוד עֵשָׂו האדומי ויתר בקלות ומבלי לחשוב פעמיים, ואף בז וזלזל זלזול עמוק בירושה הזו.
אולם, כאשר אנחנו מגיעים לירושה הגשמית, כאן עֵשָׂו האדומי עומד על רגליו האחוריות, ונאבק בכל דרך אפשרית כדי ליטול את הירושה, כאן הוא לא מוותר על שקל! ואפילו שגם הוא זכה לברכת-עושר מיצחק אבינו לאחר יעקב: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (בר' כז, לט), עדיין הוא זועם זעם נורא. כלומר, בגלל שיעקב נטל ממנו את ירושת בית יצחק, הוא לא סולח ולא מוחל, על נטילת ממונו של יצחק מבין-ידיו הוא זועם זעם איום ונורא, אשר מניע אותו לתכנן וכמעט אף לבצע את רצח יעקב אבינו, אחיו מאב ואם, דמו ובשרו.
זהו אפוא עשו האדומי, זוהי ירושתו לעמֵּי אדום, וזוהי ירושתו לתרבות המערב החטָּאה: רדיפת הבצע ואהבת הממון, אלהי הכסף ואלהי הזהב. ערך האדם נמדד לפי הממון שיש לו או שאין לו: מי שאין לו, נחשב לתת-אדם, מושלך ברחובות לאכול מן האשפתות, כמו שאנחנו רואים בארצות-הברית שם רבים מאד ההומלסים; אך מי שיש לו, גדול בעיני ההמון מאלהים חיים!
וזוהי ירושתו של עֵשָׂו למינים ולצאצאיהם האורתודוקסים למיניהם יוצאי ארץ אדום. הוא המקור להחדרת רדיפת הבצע ללב-ליבה הטהור של דת משה, והוא המקור להפיכת תורת-האלהים לקורדום חוצבים – עֵשָׂו הוא אדום! כל התורה האורתודוקסית האדומית שלהם, על כל שיבושיה העצומים ומאפייניה הנוצריים המובהקים, כולם הינם ניצבים ומשרתים לצלמי הכסף והזהב. כל המצוות שהם רמסו והכחידו וכל ההזיות שהם החדירו, כל אלה נועדו לשרת את טחורי הכסף והזהב, ולכלכל את רדיפת בצעם שאינה יודעת שָׂבעה. לפיכך, כל תכסיסיהם והוראותיהם נועדו לרומם את כבודם המדומה, מעמדם וכוחם הפוליטי, וכל אלה הינם כלים לרדיפת-הבצע שמכלה את נפשם, ומותירה אותה זועקת באפלה, עשוקה אנוסה ועירומה.
כל עוד דת משה תהיה משועבדת, נרצעת ושפלה בידיהם של המינים וצאצאיהם ההולכים בדרכו של עֵשָׂו האדומי, לא רק שלא נצליח להתרומם ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, גם תתקיים בנו הקללה האיומה והנוראה, הקללה אשר נאמרה בהבטחת יצחק אבינו לעשו:
"וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בר' כז, מ), ותרגם שם אונקלוס ע"ה לאור מסורת התורה-שבעל-פה את סוף הפסוק המודגש: "וִיהֵי כַּד יִעְבְּרוּן בְּנוֹהִי עַל פִּתְגָמֵי אוֹרָיְתָא, וְתַעְדֵּי נִירֵיהּ מֵעַל צַוְרָךְ". כלומר, כאשר עם-ישראל יעזוב את דרך התורה וילך אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל ולא יציל – אז אדום הרצחנית והאכזרית תפרוק מעליה את עול השעבוד, ותכה את עם-ישראל מכה אנושה, מכת רוצח אכזרי.
ובימינו דת משה הזכה והטהורה הפכה לקורדום-חוצבים אדומי ואלילי, קורדום שגרוע אפילו יותר מקורדום הנצרות, שהרי הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים הפכה להיות למצוה! עד שמי שאינו נוטל חלק בהסתאבות ובחילול-השם הזה הוא עובר עבירה! "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח), וככל שעולים בדרגות הכמורה, כך קורדום-החוצבים הופך להיות יותר ויותר אימתני, יותר ויותר גס וקטלני, עד שאצל ראשי החוצבים הוא כבר בגדר קונגו משוכלל אשר מרעיד את כל רוחות השמים, בנטלם משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש במשך עשרות רבות בשנים, ואליהן נלוות שלל שילומים וטובות-הנאה מבלי מספר!
הכומרים השכירים האורתודוקסים אינם רוצים להבין שהם חוטאים ופושעים מן הסוג הגרוע ביותר: מתעים את עם-ישראל אחרי התוהו וההבל בעבור לחם ונזיד עדשים – שהרי כל הנאות העולם-הזה הינן לחם ונזיד עדשים, לעומת חיי העולם-הבא וקשירת הדעת בצור העולמים. וכך אומר רבנו על אותם כומרים שכירים ארורים אשר שקעו ברדיפת הבצע, ומתעים את עם-ישראל אחרי דרכי המינים וצאצאיהם, כדי להמשיך ולאחוז בקונגו הפרו-נוצרי שבידם:
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג)]" (סנהדרין יא, ו).
ויתרה מזאת, לא רק שהם אינם רוצים להבין את רוע מעלליהם ותעלוליהם, הם סבורים ברוב תעייתם, גאוותם ושחץ ליבם שהם "גדולי ישראל", ושחובה לכבדם ולייקרם ולפארם ולרוממם ולהעריצם – ולממנם; ולא רק כסף, הם אף מתעים את ההמון לתת להם מתנות על ימין ועל שמאל, ולא רק בעניינים כגון שיפוץ המטבח או החלפת המרצפות או קניית ריהוט וכיו"ב, אפילו בעניינים של מצוות! הם מקבלים הכל בחינם מחסידיהם: ספרים ותפילין ולולב, ומזוזות ומגילה וספרי-תורה, ואפילו מכוניות ונהגים, כדי שיוכלו להמשיך ולהפיץ את תורת אדום...
וזכורני שישבתי לפני ערוסי, מבכירי הכומרים השכירים האורתודוקסים אשר אוצרותיו מלאים בדמים תרתי משמע. לאחר תפילת-שחרית ניגש אלי גיסו, אחד מהחסידים השוטים של אותו אוחז בקונגו, והתלונן עלי מדוע הסרתי את התפילין מבלי לכסות את ראשי, שהרי כידוע אסור להסיר את התפילין לפני רבו המובהק. הוא התעקש להוכיח אותי, אף שהקונגו ההוא לא היה רבי המובהק, אך כדי ליצור הילה של כבוד וגדולה ורוממות – הוא עיקם וזייף את ההלכה!
רדיפת הבצע של הכומרים השׂכירים הבכירים אינה יודעת שָׂבעה: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה" (יש' נו, יא), עד שהם הפכו להיות הצייקנים והקמצנים הגדולים ביותר, קשה להם להוציא ממון מכיסם כקריעת-ים-סוף! וזכורני כיצד אותו ערוסי קונגו עשיר כקרח, התעקש להתעטף לפני חסידיו בטלית מצהיבה וישנה, כאילו הוא עני-דך-מך שואל על פתח, ואין לי צל של ספק, שאם הייתי קונה לו טלית חדשה, שהרי לא מכבוד העדה שרב כל-כך גדול ובכיר יתעטף בטלית מצהיבה, הוא היה מקבל בחפץ לב, ואולי אף היה ממשיך להתעטף בטלית המצהיבה כדי שעוד סכל אשר מתבייש שרבו הוא עני מרוד, יביא לו אף הוא טלית חדשה...
וזכורני שאבא מָרי ע"ה נהג לקנות לנו טליתות חדשות מדי שנה בשנה, עד שהיו לכל אחד מאיתנו לפחות שלוש-ארבע טליתות מהודרות אשר ניתן להשתמש בהן גם לשבת!
ואל תחשבו שהנני מגזים ביחס לכומרים השכירים, כי זו היא דרכם, ואותו הכומר העשיר של קונגו, לא התבייש ליטול כסף למוניות מקרובי משפחתי בסכומים של מאות שקלים! אף שהוא עשיר כקרח והם שקועים בחובות, מבלי להתבייש ומבלי למצמץ, כאילו הוא עושה להם טובה ומזכה אותם "במצוה". ולא רק זה, באופן קבוע הוא אינו הולך עם ארנק, שמא יבוא עני והוא יזדקק לתת לו, אך בעיקר כדי שהוא תמיד יוכל להשליך את כל צרכיו על הציבור, ולהרגילם לממנוֹ. ובמו עיניי ראיתי כיצד מזמינים לו מונית על חשבון הציבור לאחר שיעור שהוא מסר, ואפילו שלושים ש"ח למונית הוא לא היה מסוגל לשלם, עד-כדי-כך עינו צרה בממונו...
ובעבר אף שמעתי שבתו של אותו ערוסי, הרב הקונגו, נמצאת בקשיים כלכליים! ואיני יודע איך עשיר כזה גדול לא מסדר את כל בניו ובנותיו, אך זהו ענשם מאת ה' – חולִי הצייקנות, וכבר לימדנו והזהירנו שלמה המלך בקהלת (ה, ט) מן הצייקנות: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף". לעומת דרכם הנפשעת, התורה דורשת מנושאי דת האמת להיות שונאי בצע! בורחים מן הממון האסור, ואף המותר אינם רודפים אחריו, וכמו שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו):
"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
ולכאורה יש לתמוה, מדוע שלמה המלך אומר לעיל: ש"חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ"? והלא אנחנו רואים שהם הולכים ותופחים, הולכים ומעשירים, הולכים וגדלים בממון ובנכסים? אלא, ככל שהם גדלים בממון ובנכסים, כך חסרונם הרוחני והנפשי – גדל, ככל שהם עשירים ועמוסים יותר בממון האסור, כך נפשם משתוקקת וזועקת לעוד ועוד, כך נפשם מרגישה חסרה עוד ועוד. ובמלים אחרות, ככל שהם גדלים ותופחים, עניוּתם הנפשית בוקעת ומייסרת אותם, והם מרגישים יותר-ויותר עניים, יותר-ויותר מרודים, עד שקשה להם להוציא ממון אפילו על מצוות הבורא!
"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב! מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת הלכות! מסקנה, הכומרים השכירים הינם נביאי השקר של ימינו, והעבודה-הזרה של ימינו היא הדת האורתודוקסית החדשה, דת פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אשר הפכה את תורת האלהים לקורדום חוצבים – קורדום אשר משליך את דברי האלהים ומרחיק אותנו מייעודנו כעם האלהים.
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא) – ורדיפת הבצע היא השורש לכל הרעות והמגרעות: כאשר חודרת רדיפת הבצע נעדרת אהבת האמת, ולאחריה גם יראת השמים נעלמת, וכמו שאומר רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".