אחת הטענות המרושעות ביותר ששמעתי, היא הטענה שפירושו של רש"י לתלמוד תואם את השקפות חז"ל, כאילו רש"י הוא בסך-הכול ממשיך דרכם של חז"ל בהשקפותיו המאגיות האליליות, שהרי אם נעיין באגדות חז"ל נמצא בפשטיהן ענייני מאגיה והזיות לרוב... טענה זו נובעת מאי-הרצון להבין שחז"ל דיברו במשלים וחידות, ואי-הרצון הזה נובע משטיפת-מוח של מאות רבות בשנים, לפיה התלמוד הבבלי כולו הינו בגדר תורה-שבעל-פה עד שאין סוגיה היוצאת מידי פשוטה – ובדיוק כמו היחס לפסוקי התורה לפיו אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
ובכן, ברור הדבר שאפילו בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה ונוֹעדה ויוּעדה להיות טקסט פשטני, אפילו בה ישנם משלים לא מעטים, לדוגמה: תיאור בריאת העולם שבראש התורה – שהרי הנהגתו של הקב"ה את הבריאה המתחדשת מדי יום ביומו, היא באמצעות תהליכי התפתחות טבעיים וארוכים, מדוע אפוא שדווקא בבריאת עולמו הוא יפעל בדרך של הוקוס-פוקוס?
וכֹה דברי רבנו בעניין "מעשה בראשית" בהקדמתו למורה (עמ' ח):
"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים – אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם – במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד, כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי-אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות. וכבר ידעת דְּבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד], ועָשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם [כלומר, שיבינו מהם אך ורק את ההשקפות הבסיסיות שהם זקוקים להם בשל חולשת דעתם], ויבינֵם השלם שכבר למד באופן אחר".
אולם, גם תפישת משלי התורה כפשוטם מדרדרת לתהום רבה, וכדברי רבנו במורה (ב, כט):
"כל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [ראו חגיגה ב, א], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד [של] דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה. ולכן הנכון להימנע מלבאר אותם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [ואולי את הפתאים ראוי לכנות 'מסכנים', אך גדוליהם המתעים את העם אחרי התהו, מינים ארורים הם מורידין ולא מעלין] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוּכחים וידיעת הסודות הנבואיים – הרי הוא חובה".
עוד דוגמה לעניין שאין ספק שהוא משל הוא סיפור חטא עץ הדעת, שהרי מהבנת הסיפור כפשוטו עולות תמיהות גדולות כלפי בורא-עולם, לדוגמה: וכי הוא חשש מן האדם? וכי הוא חשש שהאדם יאכל מעץ החיים ויהפוך לישות אלהית שחיה לעולמים ואשר אין להקב"ה שליטה עליה? וברור שכל העניין הינו משל לנהייה ולסטייה אחרי הבהמיוּת, וכמו שהסברתי במאמר: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים". כמו כן, רק על האדם נֶאֱמר שניתן לו צלם אלהים, כיצד אפוא אנחנו מוצאים בריה נוספת בעולם – הנחש, שיש לה השׂגה ויכולת בחירה להיטיב ולהרע? וכי דברי התורה אינם מדויקים או חלילה מסולפים? היעלה על הדעת כדבר הזה?
יתר-על-כן, אחד הכללים החשובים ביותר בדת האמת הינו: "דיברה תורה כלשון בני אדם". כלומר, התורה נקטה בלשונות של הגשמה כלפי הקב"ה, כדי להנחיל השקפות נכונות לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית. לדוגמה, נאמר בתורה על הקב"ה שהוא "רואה", כדי להנחיל לבני האדם את ההשקפה שלא נעלם מהקב"ה מאומה ממעשיהם וממחשבותיהם – ולאחר שבני האדם יתרגלו למחשבה שהקב"ה מצוי ומשגיח, לאט-לאט הם יתרוממו להבין שראייתו אינה ראיית עין אנושית חומרית מוגבלת, אלא ידיעה והשׂגה מסוג אחֵר לגמרי.
ואם התורה לא הייתה נוקטת בגישה זו, היא לא הייתה מצליחה להעביר מסרים יסודיים רבים – שהרי בני האדם בראשית דרכם המחשבתית אינם מסוגלים להבין מאומה מעבר לְמה שהם מכירים בחושיהם ובמושגיהם החומריים, והיו מדמים כי הקב"ה אינו קיים באמת – שהרי אם התורה הייתה מדייקת לומר שהקב"ה "מצוי ולא במציאות" או "רואה ולא בעיניים" או "שומע ולא באוזניים" או "חי ולא בחיוּת" או "רוצה ולא ברצון" וכיו"ב, המוני הפוקרים היו מנופפים במסקנת ההפקרות הנוחה להם, לפיה תורת האמת הבל היא מעשה תעתועים! ועוד בעניין זה ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", ו"עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם".
ואם אפילו בתורת-האמת שנֶּאמר עליה: "אין מקרא יוצא מדי פשוטו", עדיין יש עניינים לא מעטים שחובה להתייחס אליהם כמשלים וחידות, איך יעלה על הדעת שיש להבין את ספרות המדרש והאגדה – ששׁמה מעיד עליה שהיא ספרות של משלים וחידות – כספרות פשטנית אשר מתארת נסיבות והתרחשויות פשטניות שאירעו כהווייתן? והלא זו סכלות חמורה!
ולא רק בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה, גם בדברי הנביאים ישנם משלים רבים מאד, וישאל השואל: מדוע הקב"ה מעביר מסרים לנביאים באמצעות משלים? מדוע יש צורך בהם? ובכן, נראה לי שהנביאים לא היו מסוגלים מבחינה מחשבתית לקבל את הנבואות באופן ישיר (למעט משה רבנו), והעברת השפע הנבואי באמצעות הכוח המדמה אִפשרה להם לקבל את המסרים מאת ה' יתעלה, ולשמור על דעתם שלמה מעוצמת הקִרבה המחשבתית לה' יתעלה שמו.
על-כל-פנים, הנה לפניכם דברי רבנו במורה (עמ' ט) בעניין משלי הנביאים ע"ה:
"דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם ['כולל מטבע לשון, שיטת סגנון ובניין, ואף ביטויי מלים' (קאפח)], וכבר ידעת אמרוֹ יתעלה: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' [הו' יב, יא; כלומר, אודיעֵם דבריי על-ידי דימויים משלים וחידות], ויָדעת אמרוֹ: 'חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל' [יח' יז, ב], ויָדעת כי מחמת ריבוי שימוש הנביאים במשלים אמר הנביא: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא' [שם כא, ה]. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]".
רבנו מוסיף ומביא ראיה גם מדברי חז"ל בשיר-השירים רבה (א, ח), וכֹה דבריו:
"אמרוּ במדרש: לְמה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לִבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פיקח אחד? סיפק [=קשר] חבל בחבל, ומשיחה למשיחה ודלה ושתה – כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם [של חז"ל]. ואיני חושב שֶׁיְּדַמֶּה אחד מבעלי הדעות השלמות שדברי תורה הרמוז עליהן כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על-ידי הבנת המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות [כמשלי הנביאים] בלי ספק".
א. ספר הנבואה וספר התיאום
רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם. כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של דת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הספיק לכתוב אבדו במהלך הדורות ולא נותר מהם בידינו מאומה.
ספר נוסף שרבנו מזכיר הוא "ספר הנבואה", ובו רבנו ביקש לבאר את נבואות הנביאים אשר מופיעות בכתבי הקודש. רבנו החל לעסוק בנבואות באופן שיטתי ויסודי, כלומר לצטט ולתאר כל נבואה ונבואה ולבאר את העניינים העמוקים אשר חבויים וטמונים בהן. ברם, רבנו החליט בשלב מסוים לזנוח גם את שיטת הביאור הזו, וגם הפרקים שרבנו הספיק לחבר מספר זה אבדו כולם, ולא נותר בידינו מאומה גם מזה. ובהמשך נבין מדוע רבנו זנח ספרים אלה.
והנה דברי רבנו בעניין הספרים הללו בפירושו למשנה סנהדרין (י, א), וכֹה דבריו:
"ואני עתיד לחבר חיבור, אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשוטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאילו אירע בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך דעות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדבריי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהן". [ושם ביסוד השביעי הוא כותב:] "ולכן אניחהו למקומו או בספר ביאורי הדרשות [=ספר התיאום] שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו".
ב. פשטי אגדות חז"ל
בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יט) רבנו מזהיר אותנו לבל נטעה לסבור שעניין הדרש שהובא בתלמוד הוא "קל חשיבות או שתועלתו מעטה", אלא הוא "לתכלית גדולה מאד", הואיל והוא "כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעיינו עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהן מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו". ברם, אם נתבונן בדרשות חכמים במבט שטחי, כלומר "בפשוטם, תמצא בהן נגד המושׂכל [נגד הדעת וההיגיון] מה שאין למעלה ממנו". הרמב"ם מוסיף ומסביר שם, שחכמים הסתירו את החכמה משלוש סיבות:
"האחת לעורר הבנת הלומדים, וגם לָשׁוֹעַ עיני הכסילים אשר לא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוּצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם [...] לפי שאין שִׂכלם שלם עד כדי לקבל את האמת על בּוּרְיָהּ. [...] וּלְמַד על ענין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים ע"ה] [...] שהמושגים הערֵבים, שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו [...] וזהו אמרוֹ: 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'. [...] ועוד, שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שתגיע דעתם לשלמות ידעו עניין אותם המשלים".
מדברי רבנו שוב עולה שאגדות חז"ל הן משלים, ומטרותיהן שלוש: 1) לעורר את הבנת הלומדים באתגר מחשבתי של הבנת משלים; 2) לשוע עיני הכסילים, אשר אין שׂכלם שלם כדי לקבל את מושגי האמת; 3) וכן מפני שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים (וברור שמטרה זו נוגעת בעיקר למשלי כתבי-הקודש).
עיקרון זה, לפיו אסור להבין ולפרש את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות הנוגדות את השׂכל הישר – כפשוטן, הוא אחד היסודות החשובים ביותר במשנת הרמב"ם. כמו כן, רבנו מצהיר במורה (עמ' ח), שאין להבין כפשוטו שום עניין דמיוני המופיע בפשטי דרשות חז"ל הללו:
"וכבר אז הבטחנו בפירוש המשנה שאנו נבאר עניינים מופלאים ב'ספר הנבואה' וב'ספר התיאום', והוא ספר אשר הבטחנו שנבאר בו עניינים הקשים שבכל הדרשות, אשר פשטיהן נוגדים מאד את האמת מחוץ לכל מושכל והם כולם משלים".
נשים לב להסתייגותו הגדולה של רבנו מפשטי אגדות חז"ל, שהרי הוא אומר שהם: "נוגדים מאד את האמת", מוסיף: "מחוץ לכל מושׂכל", ואף חותם בקביעה חד-משמעית אשר תכליתה להרחיק אותנו לחלוטין מהבנת אגדות חז"ל הללו כפשוטן: "והם כולם משלים".
בהמשך דברי רבנו בפירושו למשנה, במסכת סנהדרין שבסדר נזיקין, רבנו קובע, שפשטי מדרשי חז"ל – שהם כאמור "נגד המושכל" – הם גם דברים "בלתי אפשריים" והם נכתבו במכֻוון בדימויים "שפלים המוניים". לפיכך, רק אם נוציאם מפשוטם הם יהיו "תואמים את המושכל ומתאימים לָאמת ולכתבי הקודש", והנה דבריו בפירושו לסנהדרין (עמ' קלז):
"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוּב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על עניינים אמיתיים מאד – ואף-על-פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם, הרי הם מראים על שלמותם [של חז"ל] והשגתם את האמת. וגם נתברר אצלם [אצל יחידי הסגולה] מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [=הקב"ה], וידעו שהם [=חז"ל] עליהם השלום לא דיברו דברי הבאי [פשט דבריהם במדרשים אינו המטרה ואין ללמוד מפשוטם מאומה, אלא המשלים השזורים בהם הם המטרה והיעד], ונתברר אצלם [ליחידי הסגולה] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [מן הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל. וכך הוא דרך החכמים הגדולים [לדבר במשלים וחידות], ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים [שלמה המלך] ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חידה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשוטם, וכמו שאמר [שמשון]: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית – אינם אלא בדרך חידה ומשל.
ומדוע נתפלא על ש[חכמים ע"ה] חיברו את החכמה בדרך משל [שיבצו את החכמה במדרשים ובאגדות] ודימו אותם [את הנמשלים – הרעיונות והמסרים] בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח-הקודש, כלומר, שלמה במשלי בשיר-השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם [של חז"ל] ולהוציאם מפשוטן, כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [ש"ב כג, כ] כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר' [שם] וכו' משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [ש"ב כג, טו] ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם: משל היה, ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם: משל היה, ורבים כאלה".
וכמובן, אי אפשר בלי דברי רבנו שם על הכת הראשונה, ומהם אנו למדים כי פשטי אגדות חז"ל הם בגדר "הנמנעות", כלומר הזיות אשר לא ייתכן שיארעו במציאות האמיתית:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".
לדעת רבנו, פשטי מקצת האגדות כל-כך הזויים וכל-כך רחוקים מן האמת והצדק והחכמה, עד שאפילו אדם המוני אשר ישמע את הסיפורים הללו, לא יסכים לקבל אותם כפשוטם, ויתמה: היאך יושבי הישיבות "העילויים" מאמינים שכל הסיפורים הללו כפשוטם? כלומר, אפילו אדם שלא למד מאומה בחייו, ורק התבונן במציאות החיים דרך עיני הבשר, יתמה על מקצת מדברי חכמים, ושׂכלו המועט יספיק בהחלט כדי לדחות אותם מפשוטם – אפילו הוא! האין זו בושה וחרפה וגנאי גדול ועצום ל"חכמי ישראל" אשר מבינים את אגדות חז"ל כפשוטן? האין זה חילול-השם שאין למעלה ממנו? ואם חכמינו כל-כך סכלים, מהי המסקנה לגבי דת משה?!
רבנו איש האמת זיהה כאמור את המכשלה הגדולה והעצומה בעניין זה, ולכן הוא כותב בהמשך דבריו דברים חריפים מאד, וקובע, שאותם פרשנים ודרשנים משפילים את חז"ל "בתכלית השפלות" ו"מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ", וגורמים לנו – לעם ה', שייאמר עלינו "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" – ואין חילול השם גדול מכך, וכֹה דברי רבנו שם:
"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו].
[...] ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר [שלמה המלך]: '[בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת] לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]. התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה".
ודברים דומים כותב רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כ): "ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים אלא ייחס החסרון לשכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על-כך שלא הבין העניין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק".
ומעט לפני-כן בהקדמת פירושו למשנה שם (עמ' יט), הרמב"ם מלמדנו שראוי לאיש האמת לשאוף ולהתחנן תמיד לפני ה' יתעלה שיאיר את עיניו להבין את המושגים הערֵבים הללו:
"ואם הסיר ה' המסך מעל לֵב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד וההשתדלות בְּעֵסֶק התורה, אלא לכוון את לבו לה', ויתפלל לפניו ויתחנן שֶׁיְּחָנֵּהוּ דעת וְיַעְזְרֵהוּ, ויגלה לו את הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן, והוא אמרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט]".
ג. אגדות חז"ל לא נועדו לפרש את פסוקי התורה!
ראו נא עתה את דברי רבנו במורה (ג, מג), בעניין תפישׂת הדרשות:
"אבל ארבעת מינים שבלולב כבר אמרו חכמים ז"ל בכך טעמים מסוימים על דרך הדרשות אשר דרכם ידוע אצל מי שמבין דבריהם, והוא, שהם אצלם כעין המליצות הפיוטיות, לא שכך הוא עניין אותו הכתוב. ונחלקו בני אדם בדרשות שני חלקים: חלק נדמה לו שהם אמרום על דרך ביאור עניין אותו הפסוק [=הוזי ההזיות האורתודוקסים התופשים את אגדות חז"ל כפשוטן], וחלק זלזל בהן ועשאן ללעג כי הדבר פשוט וברור שלא זה הוא עניין הכתוב. ואותו החלק [=הוזי ההזיות האורתודוקסים] נאבק והתווכח על אימות הדרשות לפי דמיונו וההגנה עליהן, ודימה שכך הוא עניין הכתוב, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינים המקובלים".
רבנו בקטע זה מלמד אותנו עניין חשוב מאין כמותו והוא: שאגדות חז"ל לא נועדו לפרש את פשטי הכתובים! וכן שאגדות חז"ל אינן בגדר מסורת הלכתית של התורה-שבעל-פה! ברם, לא רק שהאגדות בימינו משמשות כפרשנות פשטנית לתורה: ביסוד הלכות ומנהגים רבים בימינו עומדים פשטי אגדות חז"ל, ואפילו זיופי אגדות! ראו לדוגמה את האגדה המפורסמת בעניין עילויי הנשמות על ר' עקיבא והמת שבא בכל יום לחטוב עצים שישרפו אותו בהם בגהינם – ולמרות שאגדה זו מזויפת שהרי היא אינה מופיעה בשום מקום בספרות חז"ל שבידינו, ולמרות שברור שהיא עיבוד של אגדה אחרת, עדיין אגדה זו הפכה למסורת של תורה-שבעל-פה והחדירה את אחת ההשקפות המרכזיות ביותר ביהדות בעניין עילויי הנשמות!
בהמשך דברי רבנו במורה שם (ג, מג), הוא אומר כך:
"ולא הבינו שתי הכיתות, שהן [=אגדות חז"ל] נאמרו על דרך המליצות הפיוטיות, אשר לא יסופק עניינם [=לא יהיה ספק] לבעל תבונה [שהן מליצות ומשלים], ונתפרסמה דרך זו באותו הזמן ונשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא, 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' [דב' כג, יד], אל תקרא 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אוזנו [כתובות טו]. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזהו עניין המצוה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האוזניים? אינני חושב שמישהו משלמי הדעת יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד, זירז בה על מידה נעלה, והיא, כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות: 'אל תקרי כך אלא כך', זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה".
ודברים דומים מוסיף וכותב רבנו במורה (ב, כו), וכֹה דבריו:
"וכמה חמור סימאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל, כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האשה ומצייר [=ויוצר] שם את העובר, היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על-אף שהוא סבור [=אותו 'חכם' מן הכסילים הנבערים הנחשבים לחכמי ישראל] כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין את עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו, והיא המצאת הכוחות הפועלים בדבר אשר אינו נישג בחוש. וכבר אמרו חכמים ז"ל בפירוש למי שהוא חכם, שכל כוח מן הכוחות הגופניים 'מלאך', כל-שכן כוחות המתפשטים בעולם, ושכל כוח יש לו פעולה מסוימת אחת מיוחדת ולא יהיה לו שתי פעולות – בבראשית רבה [נ, ב]: תני, אין מלאך עושה שתי שליחויות ואין שני מלאכים עושין שליחות אחת, וזה הוא מצב כל הכוחות [הטבעיים]".
וכמה חשובים דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על המינים המגשימים ועל המסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז מפוסקיירא), שהבינו את אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ובהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
קצרו של דבר, תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לא רק משחיתה את הדעת בהזיות פגאניות, היא אף סוללת את הדרך להשקפת הגשמות – וברור שמי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן על כל תיאוריהן את הבורא, את דבריו ואת מעשיו, ישגה בהגשמה כאילו מדובר חלילה במלך בשר ודם שיושב בשמים בראש פנתיאון אלילי יחד עם השטן והמקטרגים והמשטינים, וכו'.
עוד למדנו מדברי רבנו, שהסיבה לחורבן הדעת של המינים הבהמיים היא ריחוקם העצום מן המדעים, וכפי שאומר רבנו לעיל: "ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת]", ובצוואתו למורה רבנו מבאר עניין זה ביתר הרחבה:
"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [והינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מ'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
כלומר, כל מאמיני הנמנעות וההזיות ההולכים-על-שתיים ריקים מהמדעים! וכמו שהבור ריק אך נחשים ועקרבים יש בו למכביר, כך הריקנות מחכמה ומדע שואבת לתוכה את כל הדמיונות וההזיות, עד שמוחות ההוזים מוצפים באמונות תפלות ובהזיות מאגיות אליליות רוחשות ושורצות. ובמלים אחרות, הריקנות ממדעים גרמה להם לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן, ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להאמין בנמנעות ולהחדיר למחשבתם את זרעי הפורענות של האמונה במאגיה לשלל צורותיה, וזו-המאגיה הינה השורש למינות ולכל צורות העבודה-הזרה. נמצא אפוא, כי הריקנות מן המדעים גוררת בסופו-של-דבר לעבודה-זרה!
לסיכום, גדולי השוטים והמינים באלף השנים האחרונות אינם חכמים באמת, רק מדמים שהם כאלה, ובימינו הבערות מהמדעים בקרב חכמי ישראל גדולה מזו שהייתה בימי הרמב"ם, עד-כדי-כך שגדולי האסלה למיניהם מטיפים לחסידיהם שלימודי המדעים הם בגדר כפירה (למעט לבנות, שהרי הבנות צריכות לפרנס את הבטלנים) – וכשלו ונפלו בתהום הסכלות, שהרי בידיעת המדעים האדם לומר להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם! ובעקבות סכלותם וריחוקם מן המדעים חלו במחלות-נפש סופניות גרורתיות אלימות ביותר: באמונה בהזיות ובנמנעות, בעבודה-זרה, ובתפישות מגשימות (ועתה יובן גם מדוע תעו ולעו אחרי פירוש רש"י).
"אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).
ועדיין ישנה שאלה שנותרה פתוחה, מדוע חז"ל הרכיבו את פשטי משליהם ואגדותיהם מהזיות ודמיונות נחותות שחלקן הגדול אף נוגע נגיעה ישירה ורחבה בענייני עבודה-זרה? ובכן, קשה מאד להשיב על השאלה הזו, כי כדי להבין זאת לחלוטין יש לחיות באותה התקופה ולהבין את התרבות הבבלית שבתוכה חיו ופעלו חכמי התלמוד. ברם, אפילו בימינו, ימים אשר רחוקים מאד מתקופת בבל החשוכה והאלילית, אפילו בימינו ישנם פתגמים עממיים נפוצים מאד אשר נוגעים לעבודה-זרה, אף שאין שום אדם שמעלה על דעתו שמדובר בעניינים פשטניים.
לדוגמה, הפתגם: "השד העדתי יצא מהבקבוק", אף אחד מהעיתונאים שזועק את הפתגם הזה כאשר עדות-המזרח נלחמים על זכויותיהם, אינו מתכוון לומר שבני עדות-המזרח הינם שֵׁדים מאגיים אליליים דמיוניים. אלא, שהתנהגותם וסגנון דיבורם מייצגים התנהגות גסה ברברית ופרימיטיבית (ולצערי במקרים רבים הם צודקים) – ומטרת התקשורת כמובן, לערער על עצם ההצדקה של בני עדות-המזרח לעמוד על זכויותיהם, כי בהשוואתם לשדים הם מייחסים רשעות לאותם אלה אשר תובעים את זכויותיהם, שהרי הדבר האחרון שהאשכנזים מעוניינים בו הוא להתחלק בעוגת השלטון, התפקידים והתקציבים עם עדות-המזרח.
דוגמה נוספת, הפתגם: "השד לא כל-כך נורא", כאשר מישהו רוצה לתאר דבר מסוים שהוא פחד ממנו מאד, אך לאחר שהדבר התרחש התברר שהוא לא היה כל-כך נורא כפי שחשבו וחששו ממנו בתחילה. ויש דוגמאות נוספות: "השד יודע", "כמי שכפאו שד", "מוכשר כמו שד", "מחול שדים", "שד משחת", "השדים ובניהם", ועוד. וברור שאף-לא-אחד ממי שמשתמש בביטויים הללו מתכוון באמת שהשדים קיימים או יודעים או משתלטים על האדם או שהם מוכשרים או שהם יוצאים במחולות או שמדובר בשד מהגהינם (='שד משחת'), אלא ברור כשמש שכל הביטויים הללו הינם משלים ודימויים ותו לא, ואין בכך שום ספק ופקפוק.
ד. רבנו חוזר בו מיוזמתו
כאמור, רבנו חזר בו לבסוף מיוזמתו לחבר את "ספר התיאום" ו"ספר הנבואה", ובהקדמתו למורה (עמ' ח), הוא מגלה לנו את הסיבה לכך:
"וכאשר החילותי זה שנים-מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חֵלֶק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר ב[אמצעות] משלים ואסתיר מה שראוי להסתיר, הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד ['משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה' (קאפח)]".
הרמב"ם חזר בו מיוזמתו האמורה, כי בהחלפת משל במשל ההמון לא יבין את הדברים, שהרי המשלים עדיין יהיו נשגבים מבינתם, ואולי אף יהיו שיקומו כנגד רבנו ויטענו שהוא "סוטה" מדרך הישר... ועל-כל-זאת ניתן להוסיף וללמוד מהמשך דברי רבנו במורה שם, וכֹה דבריו:
"ואם אבאר מה שצריך לבאר [=באופן מפורש], הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם ['מפני שאינם מבינים מושכל, ואולי אף יטענו שיש בדבריי סטיה מן הדרך' (קאפח)], והרי אין כוונתנו לבאר את ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון [מפני שהם ממילא אינם מבינים מושכל]".
בנוסף לקושי שיש בהסברת ענייני המשלים ודרשות חז"ל להמון, ישנה סיבה נוספת לכך שרבנו לא ראה לנכון להסביר ולבאר את המשלים והאגדות באופן מפורש ובלתי-אמצעי. והיא, שהסכלים מציבור הרבנים אינם מבינים את ענייני המשלים והדרשות. כלומר, הם ממילא אינם עלולים להיות "נבוכים" מפני שהם ריקים מדעת וממדע בין כֹּה וכֹה. ולעומתם, אותם היחידים שלמי הדעת ממילא אינם זקוקים להסברה מפורשת, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):
"וראיתי עוד, שאותן הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה [=אדם נבון ומשכיל], לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד, [ואם יחשוב כן] הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".
נמצא, שיש ללמד את ההמון שמדובר במשלים ולעמוד בשיעור זה, שהרי ממילא הם לא יבינו, וביחס לנבונים אין צורך לדעת רבנו בהסברה מפורטת, שהרי הם עשויים להבין בעצמם – וגם אם הנבונים לא יבינו את המשלים והחידות אין בכך הרס ליסודות הדת, שהרי ממילא הנבונים לא יקבלו את המשלים והאגדות כפשוטם, ולכל היותר הם יחשבו את אומרם לסכל.
עוד למדנו, שאף שאין ללמד את הרבנים הכסילים את הרעיונות הטמונים במדרשים, עדיין חובה גדולה היא ללמדם ולהזהירם שאסור להבין את אגדות חז"ל כפשוטן! שהרי תפישתן כפשוטן מובילה באופן ישיר להרס יסודות הדת, ויכריתו בזה את נפשם מארץ החיים.
ה. משלי הנביאים ומשלי החכמים
עלינו לידע, שישנן כמה הבחנות חשובות ויסודיות מאד בין משלי החכמים לבין משלי כתבי-הקודש (וכבר ייחדתי לכך מאמר שכותרתו: 'משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם'). בהקדמת רבנו למורה (עמ' ז–ח), הוא מפרט את האופנים שבהם חז"ל בנו את משליהם ושזרו בהם את נמשליהם, וכֹה דבריו: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו".
כלומר, ברוב משלי חז"ל ואגדותיהם הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שקאפח אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי". לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
בהמשך דבריו, רבנו מוסיף ומתאר את מבנה משלי החכמים ואגדותיהם, ומדבריו עולות שוב שתי התובנות המהדהדות שתיארנו: 1) אין כל תועלת בפשטי משלי החכמים; 2) ואף רבים מפרטי פשטיהם אינם משמשים כלל כמשל, אלא ככיסוי וכתפאורה נבובה ונלווית למשל נקודתי מסוים בלבד. כלומר, למעט אותו פשט נקודתי מסוים המשמש כמשל – כל שאר התיאורים הינם בגדר פטומי מילי בעלמא. נמצא, שלא רק שאין ללמוד מאומה מפשטי משלי חז"ל ויש להתבונן אך ורק בנמשליהם – רבים מפשטי המשלים אפילו אינם משמשים כמשלים, ולכן יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (עמ' י):
"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה'. [...] התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה בו, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע היכן היא], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".
רבנו מנתח את דברי חכמים ע"ה, שדימו את נמשליהם למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים", המרגלית היא הנמשל: הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. וכמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז"ל, ואין בהם שום תועלת כלל! ויתרה מזו, כאמור, רבים מפשטי המשל אפילו אינם משמשים כמשל, אלא רק כדי להעמיד את הבית ולהסתיר את המרגלית, ואין לעיין בהם ואין לייחס להם שום חשיבות, אלא, ברגע שמצאנו את הרעיון המרכזי באגדה הִשׂגנו את המטרה, ויש להתעלם לחלוטין מכל שאר הפרטים והתיאורים המובאים בפשט האגדה!
כאמור, לנקודה חשובה זו ישנה משמעות אדירה, מפני שהיא מעצבת מחדש את תפישׂתנו ביחס לאגדות חז"ל. כלומר, בעולם-הדתי בימינו נהוג לייחס משמעות רבה לאגדות חז"ל ולכל פרט ופרט מפרטיהן השוליים והזניחים ביותר: לומדים מהן הלכות ומנהגים, מפיקים מפשטיהן השקפות עולם יסודיות, ואפילו גוזרים מהן דינים ומנהגים שלא נזכרו בהן במפורש – כאילו אגדות חז"ל ניתנו מפי הגבורה! ולדעת רבנו אסור לעשות-כן, אלא, היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד, ויש להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים המשוּלים לבֵית חושך ואפלה.
חשוב לחזור ולהדגיש, שהתובנה הזו מחזקת מאד את ההשקפה שאין לפסוק הלכה לפי המדרשים, וברור שאין לפסוק לפיהם גם ללא דברי רבנו, אך בפועל, לא מעט מנהגים, הלכות ואפילו תפישות עולם ויסודות דת שגויים, אשר מעצבים את פני היהדות בימינו, מקורם בפשטי משלי חז"ל – וכאמור, לפי חז"ל, "פשטו של כל משל אינו כלום"! וחבל שהגענו לשיבושי הלכה ומחשבה כֹּה רבים בגלל שהוזי ההזיות לדורותיהם בחרו ללכת בשרירות לבם הרע.
נצרף עתה דוגמה למשל שרבנו התעלם מפרטיו: בהלכות יסודי התורה (ז, א), רבנו מבאר שאין הנבואה שורה אלא על "חכם גדול בחכמה", שהוא גם "גיבור במידותיו" ו"מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". יסוד דברי רבנו הללו הוא בתלמוד (שבת צב ע"א): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ובהקדמת רבנו למסכת אבות הפרק השביעי (עמ' רנט) רבנו מבאר, ש"גיבור" הוא הכובש את יצרו, ו"עשיר" הוא אדם בעל עין טובה השמח בחלקו.
בהמשך דברי חז"ל בעניין המשל הזה (בתלמוד שם), הובאו ראיות גם על גבורה פיסית ועל עושר כמותי. הרמב"ם התעלם מהמשך התלמוד, אך המפרשים השונים שגו לחשוב שמתנאֵי הנבואה שהנביא יהיה גם גיבור במסת שריריו ובעל שורה ארוכה בחשבון הבנק... ברם, כפי שקאפח הסביר בפירושו שם: "אין הכוונה כפשט הדברים, אלא כך דרך חז"ל במשליהם, וכפי שבאר רבנו בהקדמתו למורה, ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו".
הנה אפוא משל שרבנו התעלם מפרטיו, וכאמור רבים ממִשלי חז"ל אין להתייחס כלל לפרטיהם, וכל מטרתם היא עניין אחד מסוים החבוי בכללות המשל ורק הוא המטרה.
ו. אין מקשין בהגדה
עד עתה למדנו על אגדות חז"ל שאינן בגדר שיבוש, ברם, מסתבר שלא מעטות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן ואין להתייחס אליהן כלל ועיקר! תובנה מהדהדת זו מחזקת ומאששת את החובה המוסרית והאנושית המוטלת עלינו: לנקוט בזהירות רבה כאשר אנו מטפלים באגדות חז"ל. רבנו מגלה לנו בהמשך הקדמתו למורה (עמ' טו), כי באגדות חז"ל ישנן סתירות גדולות ומרובות, שנגרמו בשל הסיבה השישית משבע סיבות הסתירות המצויות בספרים:
"אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצא במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם 'מרובות'] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים: 'אין מקשין בהגדה'".
כדי להבין את עוצמת דברי רבנו הללו, יש לעיין ולהבין מהי הסיבה השישית שהרמב"ם הזכיר בדבריו לעיל, והנה דבריו במורה שם (עמ' יד):
"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".
ביאור הדברים: יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו ולא השׂכילו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות שכתבו. כלומר, הרמב"ם למעשה קובע, שמחברי המדרשים לקו לעתים לא רחוקות בשטחיות ובאי-העמקה, שהרי כיצד ניתן להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבדבריהם?
וראו נא את הדוגמה שמביא קאפח שם לאותם המחברים: "כגון שתי הקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות". קאפח מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין! כת הזיות מוסלמית שרבנו הִרבה לתקוף במורה. לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שׂכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים [=המתכלמין הקדמונים היווניים] למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין הִתעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב); ועוד.
נמצא אפוא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב לידע עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של ספרות האגדה, את מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס למשליה, ואת הנזקים העצומים שנגרמים למי שרואה בפשטיה מקור ללימוד הלכות ומנהגים, וכל-שכן יסודות דת והשקפות עולם.
ז. הסתייגות רבנו מספרות האגדה
בנוסף לתובנות של רבנו על שיבושי ספרות האגדה, הוא מפזר ברחבי ספרו "מורה הנבוכים" אמירות לכאורה תמוהות, אשר מהן עולה ביקורת קשה כלפי חלק ממחברי האגדות. נראה, כי לדעת רבנו היו שהגדישו את הסאה במה שתיארו את השקפות-ההבל כאמיתוֹת מוחלטות, ונתנו פתחון פה לרשעים ולמינים וגם ל"חכמי ישראל" הכסילים שלא למדו מדעים – להאמין בתוקף בהזיות ובדמיונות, להתקרב ולדבוק בהשקפות המינים, ולהתרחק מדרכי מישרים.
הנה לפניכם ארבע דוגמאות:
1) רבנו מעתיק במורה (א, נט) את דברי רבי חנינה לאותו שליח ציבור שהאריך בשבחי הקב"ה, ולפני שרבנו מעתיק את אותו הסיפור, הוא אומר כך (עמ' צו): "וכבר ידעת אִמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האִמרות כמוה". מסוף דברי רבנו עולה במפורש שהוא הבחין בין סוגי האגדות ואיכותן, ומביע את צערו על-כך שלא מעטות מן האגדות רחוקות מלהשׂביע את רצונו, אולי מפני שהן רחוקות מלבטא את יסודות התורה באופן מוצלח, ובחרתי לשון עדינה.
2) במורה (ב, כו), רבנו מותח ביקורת מפורשת על רבי אליעזר הגדול, וכֹה דבריו (עמ' רכא): "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי דר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו [...] ומי ייתן וידעתי מה סובר חכם זה" (וכנראה שרבנו לא ידע שמדובר בזיוף מדרשי מאוחר).
3) במורה (ב, ל), רבנו שוב מותח ביקורת על חכמי התלמוד, וכֹה דבריו (עמ' רלג): "לפיכך אמרו בלשון זה: יום ראשון – אמר ר' יהודה ב"ר סימון: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן. וזה יותר מוזר מהראשון [...] אלא-אם-כן רצו שני אלה לומר, שלא ייתכן בלי סדר זמנים מקודם לכן, וזוהי דעת הקדמוּת [=שהעולם היה קיים תמיד ולא נברא], וחלילה לכל בעל דת מזה, ואין אִמרה זו לדעתי אלא כעין אמרת ר' אליעזר שמים מהיכן נבראו? כללו של דבר, אל תביט במקומות אלה לדברי מי שאמר".
קאפח מוסיף ומסביר שם: "רבנו מרוקן פשט אמרה זו בשני דרכים: א) לא ייתכן שהיא כפשוטה כמו שאין דברי רבי אליעזר כפשוטן, כי חלילה לשום בר ישראל להאמין את הקדמוּת; ב) ואף אם יתעקש העיקש לומר שהם דווקא כפשוטן, נֹאמר לו, אין להביט בעניינים על גדולת האומר, ואין הדברים נבחנים ונשקלים מבחינת אומרן אלא מחמת הנאמר בהן".
קאפח התעלם מלשונותיו החריפים של רבנו לעיל, והתייחס רק לַכְּלָל העולה מסוף דבריו והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", ולמדנו מדבריו כי כלל זה כולל את כולם – כולל כל חכמי המשנה והתלמוד. ואף ששיבושי האגדות מלמדים אותנו שלא כל חכמי התלמוד היו בפסגת החכמה והמדע, כולם היו אוהבי אמת ואוהבי ה' יתעלה, ותכונות אלה נדירות מאד בעולם-הדתי הזר של ימינו, אשר הפך את התורה לעסק כלכלי, ואהבת ה' ואהבת האמת מאן דכר שמיה...
4) בהמשך הפרק שם (עמ' רלה), רבנו אומר כך: "וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, הטעם אשר מחמתו לא אמר ביום השני 'כי טוב', וכבר ידעת מאמרי חכמים ז"ל אשר אמרום בזה על דרך הדרש, וטוב שבהם אמרם: לפי שלא שלמה מלאכת המים". נמצא ברור ומפורש, כי יש מדרשים טובים ויש מדרשים טובים פחות...
לאור הדברים נראה ברור, כי לא לחינם פוסק רבנו בסוף הקדמתו לספרו החשוב משנה-תורה: "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", שהרי הנזק שגורמים מביני אגדות חז"ל כפשוטן, שהם רובם של "חכמי ישראל" הכסילים ואולי אף כולם, כל-כך גדול ועצום, עד שעדיף שלא ילמדו תלמוד ולא יהרסו את דת משה – בהחדרת הזיות מאגיות אליליות, בעיוות הלכותיה כמעט לבלי היכר, בהפיכתה לכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, ואף בשיבושי השקפות המינים.
ועדיין נשארה שאלה אחת פתוחה בעניין זה: מדוע רבנו מסתיר את הסתייגותו מאגדות חז"ל ומגלה אותה רק ביני שיטי של נבכי פרקי המורה? מדוע הוא לא מגלה אותה מיד בהקדמותיו למשנה ולפרק חלק? ואפילו כאשר רבנו כבר אומר בהקדמתו למורה שרבות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן, הוא אומר זאת באופן משתמע וחידתי עד שלא כל אחד יכול לזהותו?
ובכן, נראים הדברים, שההבדל בין התייחסותו של רבנו לאגדות בהקדמותיו לבין התייחסותו לאגדות בנבכי המורה, נובע מכך שההקדמות הינן חיבור להמון ובעלות אופי חינוכי, ולכן רבנו מדבר על האגדות באופן כללי כדי להקנות להמון יחס של כבוד כלפי חז"ל. לעומתן, המורה, הוא ספר ליחידי סגולה אשר למדו והשׂכילו וכבר יודעים להעריך ולהוקיר את חז"ל, ולכן רבנו מאפשר לתלמידיו במורה להתייחס לאגדות חז"ל באופן ביקורתי על-מנת שיקנו שלמות.
ואחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ה):
"ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות [=באופן כללי יש להתרחק מלימוד האגדות!]. ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו [=בעניין ימות המשיח] וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי יראה. וכן לא יחשב הקיצין, אמרו חכמים: 'תפוח דעתן של מחשבי קיצין' [סנהדרין צז ע"ב]. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו".
ח. האם היו מקרב חז"ל שנטו אחרי ההזיות?
ובכן, נראה כי גם מקרב חז"ל – בעיקר מקרב החכמים הזוטרים – היו הוזי הזיות, ובמקום אחֵר כבר הבאנו דוגמה לכך מר' מתיא בן חרש אשר סבר, שחולה שנשך אותו כלב שוטה ביום הכיפורים, יש להאכילו ביום הכיפורים מחצר הכבד של הכלב הנושך. כלומר, הוא התיר להאכיל בשר חיה טמאה ביום הכיפורים! וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (יומא ח, ד):
"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון, וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=טענה שאין לה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".
ורבנו עדין מאד בדבריו הללו, וראו נא לקמן את דבריו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה – וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד-מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
נמצא אפוא, שהיו יחידים בודדים אפילו מקרב התנאים אשר נטו אחרי ההזיות, אך בדרך כלל לא מדובר בגדולי החכמים ולא ברובם. כלומר, עצם מציאותן של הזיות אינו מעיד על מגמה בקרב חז"ל לנטות חלילה אחרי ההזיות, אלא הם נשתבחו בישרות המחשבה והמוסר.
זאת ועוד, יש הזיות שהוכנסו לגמרא אשר אין להתייחס אליהן כלל ועיקר, כמו כל מיני ענייני פולקלור ומאגיה, אשר אסור באיסור חמור לסבור שיש בפשוטם או בעצמם זיק של אמת, אלא: או שמדובר באגדות ומשלים, או שמדובר בענייני פולקלור שנועדו ללמד על מצבם המחשבתי העגום של יהודי בבל אז בין הגויים עובדי האלילים, וכן כדי שנבין מדוע נתייסרו בייסורי גלות; או כדי שנבין כיצד לטפל בבני האדם אשר יותר תועים מן הבהמות, כמו בעניין הלוחש על המכה. וכבר ביארתי עניינים רבים מן העניינים הללו במאמרים שבאתר אור הרמב"ם.
ועל כל זאת ועוד ראו: "יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי".
וביתר ביאור: התלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמד אותנו על אפלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי לַלומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד הבבלי!
כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, בוודאות מוחלטת תדרדר את הפתי הנבער לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם.
ולדוגמה נוספת בעניין הנדון ראו: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי".
ט. האם התלמוד הבבלי מדרדר לעבודה-זרה?
טענה נוספת ששמעתי היא, שהתלמוד הבבלי הוא השורש הרע להיותנו עם סכל ונבל. כלומר, אין להאשים את המינים בהליכתם אחרי התוהו וההבל, מי שאשם בכך הם חכמי התלמוד, מפני ששילבו בדבריהם אגדות ומשלים שניתנים להתפרש באופנים מאגיים אליליים!
לדעתי זו טענה שקרית, שהרי ניתן להפנות את אותה הטענה בדיוק כלפי ה' יתעלה ויתרומם: הנוצרים מקדשים את ספרי הקודש ועדיין עובדי אלילים ונכשלים ונחבלים בשחיתות וברשע. וכי יעלה על הדעת שניתן לבוא בטענות לה' יתעלה שהוא זה שהִתעה את הנוצרים בכל מיני פסוקים שהם נתלים בהם? וכי יעלה על הדעת לטעון כנגדו בעניין הפסוק (דב' ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד"? שהרי הנוצרים לומדים ממנו שהוא שלושה והשלושה הם אחד: יְיָ – אחד; אֱלֹהֵינוּ – שניים; יְיָ – שלושה; וכולם אחד – שהרי נאמר בסוף הפסוק: אֶחָד.
ולא רק ביחס לנוצרים, גם המינים יכולים לבוא בטענה גדולה לכאורה כלפי הקב"ה: הלא אתה הקב"ה נקטת בתורה בלשונות של הגשמה ודימוי! ועוד בפסוקים פשטניים מפורשים ולא באגדות ומשלים! וברור שלא טְעָנת הנוצרים טענה ולא טְעָנת המינים טענה, שהרי הקב"ה מחייב אותנו להפעיל את השׂכל הישר ושיקול הדעת כאשר אנחנו קוראים את התורה – ומי שהגשים או שעבד עבודה-זרה במזיד, אין לו שום התנצלות או פתח להצדיק את עצמו בטענה שהקב"ה או התורה הם האשמים בתעייתו. והוא הדין ביחס לאגדות חז"ל, אין לשום אדם הצדקה לטמון את ראשו בחול, לפטור את עצמו משיקול הדעת של השׂכל הישר, ולקבל את כל דברי חז"ל כפשוטם, ובמיוחד שחז"ל היו בני אדם שעלולים כל העת לשגות ולטעות.
וראו נא את דברי חכמים במדרש בראשית רבה (תיאודור, פרשה ח):
"בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו] אמר: 'רבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?', אמר לו [הקב"ה למשה]: 'כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה'. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: 'משה, האדם שאני בורא לא גדולים ולא קטנים אני מעמיד ממנו? שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, הוא אומר: מה אני ליטול רשות מן הקטן? והן אומרים לו: למד מבוראך שברא העליונים והתחתונים, וכיוון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת'".
מן המדרש עולה, שרק מי שרוצה להטעות את עצמו וללכת בדרכי המינות – יטעה וישתף שם-שמים עם דבר אחר, וביתר ביאור: אין שום מקום ואף אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים, שהרי נאמר במפורש שהם מטעים את עצמם ללכת אחרי המינות.
ואם בפסוקי התורה הפשטניים והמפורשים אין שום פתח של התנצלות וטענה למינים, כל-שכן שאין שום פתח של התנצלות וטענה למינים ולצאצאיהם בענייני האגדות והמשלים!
אלא ברור כשמש, שמי שמבקש ללכת בדרכי החושך והתאוות, יעקם ויעקש את כל הנקרה בדרכו כדי שיתאים לשיטתו, ולא לחינם אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". כלומר, מי שמראש מגיע לתורה ולדברי חז"ל במטרה להתאים אותם לתאוותיו, לזימותיו, להזיותיו ולתעלוליו, אין ספק שהוא ייכשל להבין את דברי חז"ל – ולא כי לא ניתן להבין אחרת, שהרי כל מי שמפעיל רק קצת את השׂכל הישר מבין שמדובר במשלים, אלא כי דעתם כבר שועבדה למעלליהם ולתעלוליהם.
וכֹה דברי רבנו במורה בעניין זה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
וזו הסיבה האמיתית שחכמי-יועצי-אשכנז התעקשו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. כלומר, לא התלמוד הבבלי ולא חז"ל גרמו להם, אלא, הם בחרו ללכת בשרירות לבם: רדיפתם אחרי התאוות והזימות דרדרה אותם לזייף, לסלף ולהשחית את האמת עד שהיא תתאים לבהמיוּתם, ותשמש כדת פגאנית פרו-נוצרית אשר תאפשר להם לחיות חיי הבל פגאניים ובהמיים.
לעומתם, חכמי ישראל הטהורים לדורותיהם כגון רס"ג ורבנו הרמב"ם, למדו את אותו התלמוד הבבלי שעמד לנגד עיניהם של המינים הראשונים וצאצאיהם – אך הזיותיהם של המינים הארורים לא עלו על לבם, והם הנחילו לנו דת אמת ישרת-דרך ומחשבה, המקדשת את ידיעת ה' וייחודו, מרוממת את החכמה, ומרחיקה אותנו מן הגשמות והאלילות בכל נפשה ומאודה.
והראיה הגדולה ביותר לצדקת דבריי היא מן המציאות! שהרי גם בימינו, דור הדעת והמדע, דור שבו ההשקפה לפיה אין לתפושׂ את אגדות חז"ל כפשוטן חיה וקיימת ומפורסמת, גם בדור הזה המינים השחורים וצאצאיהם מתעקשים להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ונלחמים לקיימן כפשוטן כמלחמת עובדי האלילים לקיים את הבלי אליליהם, והכסילים בחושך ילכו.
ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "מדוע חכמי-יועצי-אשכנז סילפו את דתנו?".
י. הרחקת הגשמות אצל חז"ל
בספרו מורה-הנבוכים (א, מו) רבנו הרמב"ם עוסק בהרחקת הגשמות של חז"ל, ונלחם כדי להוכיח שהם לא היו מגשימים, ושמשליהם אינם מעידים על השקפות גשמות, וכֹה דבריו:
"וכבר אמרו חז"ל מאמר כללי המסלק כל מה שנדמה בכל התארים הללו הגשמיים שמזכירים הנביאים, והוא מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעות בו ['כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת, וכמו שכתב בסוף פרק לו' (קאפח), וקאפח לא דייק, כי ההגשמה הינה מינות וחמורה בהרבה מעבודה-זרה].
ולפיכך תמצאם בכל התלמוד והמדרשות משתמשים באותם הפשטים הנבואיים, מחמת ידיעתם שזה דבר בטוח שלא יביא לידי ספק, ואין לחוש בו לטעות כלל, אלא הכל על דרך המשל והדרכת המחשבה שיש מצוי [=הנחלת ההשקפה שהקב"ה מצוי], וכאשר הונח המשל [כאשר התקבל אצל הכל להמשיל את הקב"ה למלך], לפי ש[הנביאים] המשילוהו יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל אנשי מדינתו, ולוֹ שמשים ומשרתים המוציאים לפועל את פקודותיו ועושים לו מה שרצונו לעשות, המשיכו גם הם, כלומר החכמים, כפי אותו המשל בכל מקום, ומדַברים כפי מה שמתחייב מן המשל הזה מן הדיבור והמענה והמשא ומתן בדבר, וכל כיוצא בזה מפעולות המלכים [דהיינו שחכמים אף הרחיבו את משלי הנביאים, ולא נמנעו למשול משלים עם ביטויי הגשמה גסים], והם בכל זה בשאננות ובביטחון שלא יגרום דבר זה טעות ולא ספק [שאפילו הסכל והפתי ביותר לא ייכשל בזה בהגשמה. כך חשבו חז"ל].
ואותו המאמר הכללי אשר העירונו עליו הוא אמרם בבראשית-רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו]. הנה ביארו בפירוש, כי כל אותן הצורות שמשיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות, ה' בוראם והוא הנכון, כי כל צורה מדומה היא ברואה [שהרי שֵׂכל הנביא שופע על כוחו המדמה, ואין בכוחו של הנביא לדמות דבר-מה שאינו נברא ואפילו בנבואה ברמה הגבוהה ביותר]. וכמה נפלא אמרם: 'גדול כוחן', כאילו הם [חכמים] עליהם השלום היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זרות, כמו שאמרו: ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה, אמר ר' פלוני: כמה רב גובריה דעביד ביחידאה [יבמות קד ע"א], ורב גובריה הוא 'גדול כוחו', וכאילו הם אומרים: כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בַּדְּבָרִים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב. הנה ביארו וביררו על עצמם ניקיונם מלהאמין בגשמות, ושכל תואר ותבנית הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים אלא שדימו את הצורה ליוצרה כמו שאמרו ז"ל בפירוש. וכל הרוצה לחשוב עליהם רע אחר האמרות הללו מתוך רשעות [שהרי אחרי אמרה ברורה זו אי-אפשר לחשוד בחז"ל שהם ייחסו לה' גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [רמתם המוסרית והמחשבתית של חז"ל], אין עליהם ז"ל נזק בכך".
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).
יא. סיכום ומסקנות
קצרו של דבר, המינים וצאצאיהם בחרו להתמקד בתלמוד בעניינים המשובשים המועטים ולהפוך דווקא אותם ליסודות התלמוד והדת! כמו כן, הם בחרו לעוות את אגדות חז"ל כדי שיתאימו להשקפות הפרו-נוצריות שהם חיבקו וגיפפו ואימצו אל חיקם באהבה, ואף בחרו להתעלם מיסודות טהורים רבים אשר מצויים בתלמוד הבבלי ובספרות חז"ל – ואת הכל עשו בבחירתם הטמאה וברצונם הרע, תוך התעלמות מוחלטת מיסודות הדת הטהורים והישרים.
ואחזור לדוגמה שראינו מקודם ממדרש בראשית רבה (ח, ח), והנה קטע קצר ממנו:
"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".
חכמי-יועצי-אשכנז בחרו להתעלם גם ממדרש זה, אשר מלמד באופן ברור ומפורש שדימוי הקב"ה לבשר ודם הינו בגדר מינות, ובחרו בדרכיהם ובתעלוליהם להגשים את הבורא. וגם תרגומי אונקלוס ויונתן היו לפניהם, כך שהיו יכולים ללכת בדרך הישרה בעניין שלילת הגשמות אם היו רוצים בכך, אך הם בחרו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך ומוות. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית" (מורה א, לו).
ונצרף את פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק שהזכרנו ממשלי (ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דבריו: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת, אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל], היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל, נעשה חטאם כפול".
למדנו אפוא, שיש מאמרים רבים בדברי חז"ל אשר מלמדים השקפות טהורות ונכונות, ואין לראות במיעוט הדברים המשובשים או שאינם מובנים לנו הנמצאים בתלמוד, ראיה על הכלל. ברם, האדם שאינו יודע השקפות נכונות, וכל-שכן אם הוא נוהה אחרי המינים – אל לו להתקרב לתלמוד הבבלי, ואין לו חלק ונחלה עמו, וכמו שביארתי במאמר: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", וכן ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?", ועוד.
והנה לפניכם עוד דוגמה לעניין זה מדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכח):
"אבל זה מר זכריה [=המלמד הראשי בישיבה, סגנו של בן עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות. [...] [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו".
מדברי רבנו עולה, שיגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם עלולים להוביל לעברי פי-פחת! שהרי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם ידרדרו את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיון שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף יטמטמו את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". ובאמרוֹ "ובפירושיהם", ברור שרבנו מתכוון לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי-יועצי-אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לתהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מהשקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
סוף דבר
חז"ל היו חכמים שאהבו את ה' יתעלה באמת ובלבב שלם, והורו לנו דרכי יושר ומוסר שבימינו אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. ולמרות שיש בתלמוד מוסרים נעלים ודברי אמת וחכמה נשׂגבים, יחד-עם-זאת הם היו רחוקים משלמות ולא לחינם סבלו את ייסורי הגלות, ואף הם, למרות צדקתם ויושרם ועבודתם מתוך אהבה עצומה לבורא-עולם – אף הם היו ביניהם בודדים אשר שגו אחרי השקפה רעה כזו או אחרת, ואפילו בתוך דברי החכמים הגדולים ניתן למצוא לעתים רחוקות דברים אשר מהם עולות לכאורה שגיאות מחשבתיות גדולות מאד.
ברם, כלל דבריהם ומעשיהם הינם טהורים ורצויים, ואין מה להשוות בין חז"ל לבין רובם המכריע והמוחץ של הוזי ההזיות אשר נקראים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, אלה שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו – כי אלה האחרונים, כלל דבריהם ומעשיהם אינם טהורים ואינם רצויים, ורק מיעוט קטן מאד מדבריהם נכון ואמת. כמו כן, אף שהיו כאמור בשוליים חכמים מקרב חז"ל אשר נטו להזיות, מטרת רוב החכמים, שמצאנו אצלם עניינֵי פולקלור והשקפות שגויות שפשטו בהמון, לא הייתה אלא לתאר את המציאות שהייתה רווחת באותם הימים – בדומה לקאפח אשר הנציח בספרו "הליכות תימן" את כל ההזיות שנכשלו ונחבלו בהן יהודי-תימן בתימן, בענייני השדים ובניהם, ובכל שאר אמונות ההבל התוהו והמדוחים.
עוד נראה לי, שרב אשי, שחיבר את התלמוד הבבלי, מסיבות שאינן ידועות לנו לא עסק בסינון וניפוי התלמוד הבבלי, ולכן הוא שימר גם את החומרים שחכמי התלמוד שגו בהם בעיתם אף שהם עמדו על טעותם בהמשך הדרך, וגם את החומרים שהיה ידוע לו שהינם שגויים ומשובשים מיסודם – כי כך היא דרכם של כותבי הפרוטוקולים למיניהם שאינם מסננים את המידע, אלא מעתיקים את הכל בכל מכל כל, ובהמשך, כאשר יבוא הזמן, יקומו אנשי אמת ומדע אשר ייקחו מהפרוטוקולים הללו את דברי האמת, ויסננו את הבר מן התבן, וידריכו את העם לדרך האמת הנכונה והמדויקת, ובדיוק כמו שעשה רבנו הגדול ב"משנה תורה".
"לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד). ברם, לאחר תום עוון הגלות המדינית והרוחנית, נזכה למימוש נבואת הנחמה של ישעיה (יא, ט), נחמת הדעת והאמת: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (יח' לו, כד–כח).
נספח: שאלה שנשאלתי
שאל השואל: אני לא מבין, אם פשטי האגדות הן נגד המושכל ויש להבין אותן בדרך משל, מדוע עלינו להבין את קריעת-ים-סוף או עניין תיבת נח שאכן מדובר בעניינים מציאותיים? ואם כבר מאמינים בנסים הפלאיים הללו, מדוע קשה להאמין שכל אגדות חז"ל הינן כפשוטן?
תשובה: התורה-שבכתב אינה מוגדרת כספרות מדרשית אלא כספרות פשטנית, ויש בה נסים מאת ה' שאין ספק שהתרחשו. כמו כן, ההזיות המאגיות שנזכרו באגדות לא ייתכן שהתרחשו כפשוטן, גם כי חז"ל לא היו נביאים עושי נסים, וגם כי מדובר בהזיות מאגיות-פגאניות, כגון שדים, כישופים, ניחוש, עוננות ועוד ענייני מאגיה שהתורה שלפה חרבה עליהם. "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה', 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [יש' לה; ט]" (סוף המורה).