מדוע חכמי-יועצי-אשכנז סילפו את דתנו?

עודכן: 26 בנוב׳

נשאלתי מה הסיבה לכך שהמינים וצאצאיהם סילפו ועיוותו את דתנו? מה הניע אותם לכך?


ובכן, אנהג כמנהגו של רס"ג לוחם הצדק בפירושיו, ואתן תשובה קצרה ותשובה ארוכה, אחל בתשובה הקצרה אשר מופיעה בדברי רבנו בצוואתו למורה, וכֹה דבריו המכוננים:


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


כלומר, הסיבה המרכזית לכך שהמינים סילפו עיוותו עיקמו ועיקשו את דת האמת, באמצעות החדרת זיהומי מינות מרקיבים ומשחיתים למכביר, היא מפני שלימוד תורת האמת ולימוד דרך האמת חושפים את "פסולת הסיגים שבידם". דהיינו, הלומד את יסודות דתנו הנאמנים, והנצמד לדרכם של חז"ל ורבנו שמסרו לנו תורה-שבעל-פה ישרה וטהורה – יגלה במוקדם או במאוחר (תלוי עד כמה הוא הוא זכה לענווה ולמעלת ההודאה על האמת), כי תורת חכמי-יועצי-אשכנז היא תורת מינות ארורה, וכומרי דתם באלף השנים האחרונות הינם מינים.


קצרו של דבר, ללא עיוות וסילוף וזיוף דת האמת – תרמיתם של חכמי-יועצי-אשכנז הייתה נחשפת לעין-כל, והם היו מוקעים לדורי דורות ונזכרים לדיראון עולם, וכפי שעוד יקרה.


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל! הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (יר' טז, יט–כ).


ועתה לתשובה הארוכה:


ובכן, הסיבה המרכזית לסילוף הדת על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים היא רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, התאוות, הבהמיוּת, התֹּהו, השחץ, ועוד. לעתים מדובר ברדיפה של אחד הגורמים הללו ולעתים מדובר בשניים או יותר, ולעתים אף בכולם. וכדי שראשי המינים יוכלו להוסיף ולשגות ברדיפת הבלי העולם-הזה, ולהמשיך להתבוסס ולשקוע בתאוותיהם, מן ההכרח לעקור את יסודות הדת ואף לסלף ולעוות את מצוותיה, כדי שתתאמנה למעלליהם.


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, כג):


"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


ואפרט ואסביר עניין זה באמצעות שבע דוגמאות.


א. עקירת שלילת הגשמות


הסיבה שרש"י-שר"י ושאר המינים וצאצאיהם סילפו את התורה בעניין ההגשמה, ואף החדירו הזיות מאגיות אליליות למכביר, היא מפני שהליכה בדרכי התאוות המשחיתות מחייבת להתרחק ריחוק מחשבתי מוחלט מה' יתעלה. כלומר, כדי לעקור את צו המצפון ואת צו המוסר היהודי האנושי, חובה לעקור תחילה את יראת השמים, וכדי לעקור את יראת השמים, חובה להתרחק ריחוק מחשבתי ומדעי מוחלט מה' יתעלה – רק לאחר התרחקות מדעית ומחשבתית מוחלטת מה' יתעלה, ניתן לעקור את יראת השמים, ולפתוח את הפתח להזיות ולתועבות.


נמצא, שהחדרת המינות וההזיות המאגיות הינה הכרחית לעקירת יראת שמים, ועקירת יראת השמים הכרחית להליכה בשרירות הלב ולהתבוססות בכל התאוות והתועבות. והרחבתי בעניין זה במאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". כמו כן, על רדיפת תופשי הדת לדורותיהם אחר הבלי התאוות הבהמיוֹת, ועל שגיאות מחשבתיות חמורות נוספות שצצו כתוצאה מכך, ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?".


זאת ועוד, אדם שרודף ורדוף על-ידי תאוותיו הבהמיות, ישאף לאמץ לו אלהים בשר ודם, שהרי בכך הוא מצדיק למעשה את רדיפת כל תאוות החומר ואפילו התועבות החמורות, שהרי אפילו אלהים לפי שיטתו מורכב מבשר ודם ונגוע ומנוּגע בשאיפות החומר המטונפות – וזו סיבה מרכזית נוספת לכך שהנצרות וכן היהדות האשכנזית החליטו שאלהיהם הוא בשר ודם.


ואוסיף כמה פְּסקות מתוך המאמר: "מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?":


על הקשר הישיר שבין הגשמת הבורא והתפרצות המחשבה קמי שמיא, לבין רדיפת התאוות והתועבות למיניהן, עומד רבנו הרמב"ם במורה (א, ה), וכֹה דבריו:


"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגתם בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד [...] כיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה [...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם [עונשם נדחה] עד שנשרפו בתבערה".


רבנו הרמב"ם מלמד, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כֹּה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? ובכן, שגיאתם הייתה שנתערבּבו אצלם מושגים גשמיים ומוחשיים בהשגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ודמות הגוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" שבפסוק מלמדות על-כך שאצילי בני ישראל שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.


רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא נראה שמקורו כבר בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והִשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם הִשוו את אמיתת הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות לחלוטין, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, כ).


שגיאה חמורה זו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:


"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".


כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר קאפח השכיר שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת יסוד ייחוד ה' הכרחיים לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי רק בהחרבת צלם האלוה תתמלא תהום התאוות.


ומכאן המסקנה המטלטלת: הגשמת הבורא ואימוץ דעות רעות ומשובשות, פתחו את הפתח לכומרי הדת באלף השנים האחרונות לסטות אחר התאוות, כלומר, לאחר שנפרצה הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות, נפתח פתח רחב לתאוות המטַמטמות. ומכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת לתוצר הסופי: עיוות הדת עד כדי יצירת דת חדשה.


ב. עקירת השכל הישר


הסיבה שהמינים תפשו את אגדות חז"ל כפשוטן והחדירו להמונים הזיות מטמטמות אף היא פשוטה מאד: מן ההכרח היה להרחיק את ההמונים ממדעים ומהשכלה כדי להחדיר להם את הזיות המינות והאלילות אשר באמצעותן ראשי המינים יהפכו את עצמם לאלילים. רק לאחר שהמינים טמטמו את ההמונים בהזיות, התאפשר להם להחדיר להמון את ההזיה הפגאנית שהם בגדר אלילים בעלי כוחות נסתרים ושכל דבריהם דברי אלהים חיים. כך נפתח הפתח לשליטה מוחלטת בהמונים, ולהפיכתם לעדר ממושמע ונרצע אשר מממן את כומריו.


והנה דברי רבנו בעניין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".