נשאלתי מה הסיבה לכך שהמינים וצאצאיהם סילפו ועיוותו את דתנו? מה הניע אותם לכך?
ובכן, אנהג כמנהגו של רס"ג לוחם הצדק בפירושיו, ואתן תשובה קצרה ותשובה ארוכה, אחל בתשובה הקצרה אשר מופיעה בדברי רבנו בצוואתו למורה, וכֹה דבריו המכוננים:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
כלומר, הסיבה המרכזית לכך שהמינים סילפו עיוותו עיקמו ועיקשו את דת האמת, באמצעות החדרת זיהומי מינות מרקיבים ומשחיתים למכביר, היא מפני שלימוד תורת האמת ולימוד דרך האמת חושפים את "פסולת הסיגים שבידם". דהיינו, הלומד את יסודות דתנו הנאמנים, והנצמד לדרכם של חז"ל ורבנו שמסרו לנו תורה-שבעל-פה ישרה וטהורה – יגלה במוקדם או במאוחר (תלוי עד כמה הוא הוא זכה לענווה ולמעלת ההודאה על האמת), כי תורת חכמי-יועצי-אשכנז היא תורת מינות ארורה, וכומרי דתם באלף השנים האחרונות הינם מינים.
קצרו של דבר, ללא עיוות וסילוף וזיוף דת האמת – תרמיתם של חכמי-יועצי-אשכנז הייתה נחשפת לעין-כל, והם היו מוקעים לדורי דורות ונזכרים לדיראון עולם, וכפי שעוד יקרה.
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל! הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (יר' טז, יט–כ).
ועתה לתשובה הארוכה:
ובכן, הסיבה המרכזית לסילוף הדת על-ידי חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים היא רדיפת הבצע, השׂררה, הכבוד, התאוות, הבהמיוּת, התֹּהו, השחץ, ועוד. לעתים מדובר ברדיפה של אחד הגורמים הללו ולעתים מדובר בשניים או יותר, ולעתים אף בכולם. וכדי שראשי המינים יוכלו להוסיף ולשגות ברדיפת הבלי העולם-הזה, ולהמשיך להתבוסס ולשקוע בתאוותיהם, מן ההכרח לעקור את יסודות הדת ואף לסלף ולעוות את מצוותיה, כדי שתתאמנה למעלליהם.
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ואפרט ואסביר עניין זה באמצעות שבע דוגמאות.
א. עקירת שלילת הגשמות
הסיבה שרש"י-שר"י ושאר המינים וצאצאיהם סילפו את התורה בעניין ההגשמה, ואף החדירו הזיות מאגיות אליליות למכביר, היא מפני שהליכה בדרכי התאוות המשחיתות מחייבת להתרחק ריחוק מחשבתי מוחלט מה' יתעלה. כלומר, כדי לעקור את צו המצפון ואת צו המוסר היהודי האנושי, חובה לעקור תחילה את יראת השמים, וכדי לעקור את יראת השמים, חובה להתרחק ריחוק מחשבתי ומדעי מוחלט מה' יתעלה – רק לאחר התרחקות מדעית ומחשבתית מוחלטת מה' יתעלה, ניתן לעקור את יראת השמים, ולפתוח את הפתח להזיות ולתועבות.
נמצא, שהחדרת המינות וההזיות המאגיות הינה הכרחית לעקירת יראת שמים, ועקירת יראת השמים הכרחית להליכה בשרירות הלב ולהתבוססות בכל התאוות והתועבות. והרחבתי בעניין זה במאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". כמו כן, על רדיפת תופשי הדת לדורותיהם אחר הבלי התאוות הבהמיוֹת, ועל שגיאות מחשבתיות חמורות נוספות שצצו כתוצאה מכך, ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?".
זאת ועוד, אדם שרודף ורדוף על-ידי תאוותיו הבהמיות, ישאף לאמץ לו אלהים בשר ודם, שהרי בכך הוא מצדיק למעשה את רדיפת כל תאוות החומר ואפילו התועבות החמורות, שהרי אפילו אלהים לפי שיטתו מורכב מבשר ודם ונגוע ומנוּגע בשאיפות החומר המטונפות – וזו סיבה מרכזית נוספת לכך שהנצרות וכן היהדות האשכנזית החליטו שאלהיהם הוא בשר ודם.
ואוסיף כמה פְּסקות מתוך המאמר: "מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?":
על הקשר הישיר שבין הגשמת הבורא והתפרצות המחשבה קמי שמיא, לבין רדיפת התאוות והתועבות למיניהן, עומד רבנו הרמב"ם במורה (א, ה), וכֹה דבריו:
"אבל אצילי בני-ישראל פרצו ושלחו מחשבתם והשיגו [את ה' יתעלה], אלא שהייתה השגתם בלתי-שלמה, ולפיכך נאמר בהם: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו' וכו' [שמ' כד, י], ולא אמר: 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' בלבד [...] כיוון שלא בא אלא להקפיד עליהם על אופן השגתם אשר כללה מן הגשמיות מה שכללה [...] ונתחייבו הכליה, ונתפלל עליהם [משה רבנו] ע"ה, והאריך להם [עונשם נדחה] עד שנשרפו בתבערה".
רבנו הרמב"ם מלמד, כי אצילי בני ישראל שגו באופן השגתם את ה' יתעלה, ושגיאתם הייתה כֹּה חמורה עד שנתחייבו מיתה! מהי אפוא שגיאתם? ובכן, שגיאתם הייתה שנתערבּבו אצלם מושגים גשמיים ומוחשיים בהשגת ה' יתעלה, שאין לו גוף ודמות הגוף ואינו כוח בגוף, יתעלה ויתרומם לעילא-לעילא מעל כל מושגי החומר. כלומר, המלים "וְתַחַת רַגְלָיו" שבפסוק מלמדות על-כך שאצילי בני ישראל שגו בהגשמת הבורא, שהרי אין רגליים אלא לבעל גוף ותמונה.
רעיון זה אינו חידוש של רבנו הרמב"ם, אלא נראה שמקורו כבר בספרות חז"ל, וכך מובא ב"מדרש הגדול" (שם): "ותחת רגליו – מלמד שהגיסו דעתן והִשוו עליונים לתחתונים". כלומר, הם הִשוו את אמיתת הקב"ה ומלאכיו עושי דברו המעורטלים מן הגשמות לחלוטין, לבני האדם בעלי-הגופות העשויים מחומר הבהמות: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, כ).
שגיאה חמורה זו הובילה לשגיאה חמורה נוספת, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם:
"ואחזור להשלים מה שהתחלתי לבאר, ואומר, כי אצילי בני ישראל, עם מה שאירע להם מן המכשולות בהשגתם, נתבלבלו מחמת כך גם מעשיהם ונטו כלפי הדברים הגופניים מחמת שיבוש ההשגה, ולפיכך אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' [שמ' כד, יא]".
כלומר, הגשמתם את הבורא גרמה להם להתרחק ממנו עד כדי סטייה אחר התאוות! וזו באה לידי ביטוי במלים: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ועל שגיאתם במושגי האלהות וסטייתם אחר התאוות נתחייבו כליה, וכמו שאומר קאפח השכיר שם: "ורבנו מפרש, שמחמת התרופפות מגעם עם המושכלות באמת או אף ניתוק מגע זה לגמרי, שקעו במה ששקע אדם הראשון לאחר החטא [=הנטייה אחר התאוות]. כי חוק הוא במציאות, אם מלאה – הָחֳרָבָה: אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". נמצא, כי הגשמת הבורא והשחתת יסוד ייחוד ה' הכרחיים לניתוק מן המושכלות ולשקיעה בתהום התאוות, כי רק בהחרבת צלם האלוה תתמלא תהום התאוות.
ומכאן המסקנה המטלטלת: הגשמת הבורא ואימוץ דעות רעות ומשובשות, פתחו את הפתח לכומרי הדת באלף השנים האחרונות לסטות אחר התאוות, כלומר, לאחר שנפרצה הפרצה לדמיונות ולהזיות המאגיות האליליות, נפתח פתח רחב לתאוות המטַמטמות. ומכאן הדרך קצרה ביותר וכמעט בלתי-נמנעת לתוצר הסופי: עיוות הדת עד כדי יצירת דת חדשה.
ב. עקירת השכל הישר
הסיבה שהמינים תפשו את אגדות חז"ל כפשוטן והחדירו להמונים הזיות מטמטמות אף היא פשוטה מאד: מן ההכרח היה להרחיק את ההמונים ממדעים ומהשכלה כדי להחדיר להם את הזיות המינות והאלילות אשר באמצעותן ראשי המינים יהפכו את עצמם לאלילים. רק לאחר שהמינים טמטמו את ההמונים בהזיות, התאפשר להם להחדיר להמון את ההזיה הפגאנית שהם בגדר אלילים בעלי כוחות נסתרים ושכל דבריהם דברי אלהים חיים. כך נפתח הפתח לשליטה מוחלטת בהמונים, ולהפיכתם לעדר ממושמע ונרצע אשר מממן את כומריו.
והנה דברי רבנו בעניין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
אגב, יש גם קשר ישיר בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להגשמה, וכֹה דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא), על הראב"ד ושאר חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים (כמו רש"י-שר"י) והמסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז), שסברו שיש להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו"] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר גם מדרדרת לעבודה-זרה – היא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה להם את השקפות המינים בגשמות הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את תופשי אגדות חז"ל כפשוטן.
ג. עקירת ידיעת ה'
הסיבה שהמינים וצאצאיהם עקרו את יסוד ידיעת ה', דהיינו את החובה ללמוד מדעים ולהכיר באמצעותם את מי-שאמר-והיה-העולם, אף היא פשוטה מאד: כל מי שלומד מדעים ומכשיר את שכלו להבין את המושכלות, מתרומם להבחין בין אמת לבין שקר ומסוגל לזהות השקפות אמת. לעומתו, מי שבועט במדעים ושכלו מזוהם בהכרח בשל-כך בהזיות ובדמיונות, לא יהיה מסוגל להבין דברי חכמה, הוא יירתע ולעתים אף יתעב את החכמה, כי העיון בחכמה ובדברי אמת יסב לו כאבי ראש חמורים מאד ויכה את מה שנותר משכלו בסנוורים מייסרים ביותר.
והנה לפניכם שוב דברי רבנו בעניין זה בצוואתו למורה, והפעם נתמקד בהם בעניין אחר:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
לעומתם, רבנו פותח את ספר המדע בידיעת ה' יתעלה ויתרומם וחותם אותו גם כן בידיעת ה', ללמדנו על חשיבות היסוד הזה שהוא העיקר הגדול שבו תלוי הכל. "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" (יש' מ, כו). ברם, המינים וצאצאיהם הפכו את לימוד המדעים ללא פחות מאשר לכפירה בעיקר! ובעשותם כן, מחקו ורמסו הלכה למעשה את יסוד היסודות ועמוד החכמות.
ואם תוסיפו ותתמהו: ומדוע עשו כן? ובכן, מטרתם לזהם את עמנו במינות, ואי-אפשר להחדיר מינות ואלילות להמונים טרם שמחריבים את שכלם ומשחיתים את מחשבתם – כי רק מוחות ריקים ומרוקנים מחכמה ומדע יקבלו את ההזיות המגוחכות שהמינים מלעיטים אותנו בהן.
וביתר ביאור: גדולי האסלה טיפחו באופן תקיף ואגרסיבי מאד את הגישה שאסור באיסור חמור לחקור, רק להאמין, וזאת במטרה להרחיק את העם ממדע ומהשכלה, אם מפני שהם לא היו מסוגלים להתרומם למעלת לימוד המדעים, ואם מפני שהתעצלו להתרומם למעלה הזו.
אך בעיקר עשו כן מפני שהם ביקשו להשאיר את המון העם סכלים ובורים נוהים אחר המאגיה וההזיות, כדי שיהיה קל להפליא אותם בסיפורי הבל ותהו ולהחדיר ללבם אמונות שווא ומדוחים – וכל זאת כדי לרומם את כבודם וגדולתם ולהפיק את מירב טובות ההנאה מן הדת, כי אם המצוה היא רק להאמין בלא שום חקירה והתבוננות, הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, ואף לא אחד יבדוק או יהרהר אחר הוראותיהם ומעשיהם, כי אסור לחקור – רק להאמין...
נמצא, כי מן ההכרח לעקור את מצות ידיעת ה' ולנתק את ההמונים מלימוד החכמות והמדעים, כדי שההמונים יהיו סכלים נבערים ונוחים להחדיר ולהלעיט אותם בכל ההזיות הפגאניות.
ועוד בעניין חשיבות מצות ידיעת ה', ראו: "לימודי ליבה – הלב של עם-ישראל".
ד. עקירת איסורי עבודה-זרה
הסיבה שהמינים וצאצאיהם עקרו את כל איסורי העבודה-הזרה מתורתם החדשה, היא כדי להסתיר את העובדה שהם הפכו את עצמם לאלילים, שהרי מי שמעיין בהלכות עבודה-זרה יבחין מיד שהמינים וצאצאיהם הפכו את עצמם לאלילים ומעודדים ודוחפים לדרכי מינות.
כמו כן, תהליך יצירת דת חדשה פרו-נוצרית מחייב לזהם את עמֵּנו במינות, ואסביר: כדי לאמֵּת את השקר וההבל, התעורר צורך הכרחי ליצור בקרב ההמון הערצה אלילית כלפי ה"גדולים" או כפי שראוי לקרוא להם: גדולי האסלה. ומדוע? ובכן, ללא ההערצה הזו שקריהם והזיותיהם לא היו מחזיקים מעמד, שהרי מי שיבחן את דבריהם של גדולי טחורי האסלה בעין ביקורתית יזהה מיד את סכלותם ונבלותם. ולכן, עבירה גוררת עבירה, והם נאלצו לעבור על איסור עבודה-זרה ולתאר את גדוליהם כאלילים ממש! עד שאינם טועים לעולם, וכל דבריהם צודקים וישרים ונאמרים מפי הגבורה, וכל זאת כדי לחסום כל אפשרות של עיון מדעי וביקורתי בדבריהם.
אגב, שמעתי פעם ביאור נפלא מפי אחד מתלמידיו של ד"ר אורי מלמד, ולפיו, אחת ממטרותיה המרכזיות של התורה בהרחקת הגשמות היא ללמדנו שאין אלוה בשר ודם. כלומר, הרחקת הגשמות נועדה גם להרחיק אותנו מעבודת ומהערצת בשר ודם ולקרב אותנו לעבודת ה' אלהים אמת – אלוה יחיד ומיוחד שאין זולתו ואין-כיוצא-בו, וכל גדולה אדנות ורוממות בעולם הזה, ואפילו אמיתית, אינה אלא אפס מאופס ומוחלט באפסיותו, ביחס לרוממותו יתעלה.
ה. עקירת טוהר לימוד התורה
הסיבה שהמינים וצאצאיהם עקרו את האיסור ליהנות מכבוד תורה אף הוא ברור כשמש, שהרי מטרתם ותכליתם היא לפטם ולממן ולהעשיר שכבה קטנה של מינים מושחתים. כמו כן, הם מתירים ליהנות מכבוד תורה כדי להחזיק את רבבות עובדי האלילים שהולכים אחריהם סנטימטר מעל קו המים, רק כדי שלא יטבעו וימותו, כדי שיוכלו לרוממם להיות שועי הארץ.
והנה שתי פְּסקות מתוך המאמר: "מהם הגורמים לעיווּתה ולמסחוּרה של דת משה?":
תאוות הבצע והשׂררה השתלטה על כומרי הדת בימינו בפרט ובדורות האחרונים בכלל, מפני שהשיקול הראשון של תופשי הדת בימינו אינו השגת האמת או עשייה לשם שמים או עבודת ה' באמת ובלבב שלם – מטרתם הראשונה ולעתים אף היחידה היא להפיק מן הדת את כל מה שניתן להפיק, למקסם רווחים כמו שאומרים, והדת ומצוותיה במקרה הטוב הם רק שניִים בסולם העדיפויות. יש כאלה שיודעים ומכירים ברשעם ונאטם לבם מלחזור בתשובה, אך יש גם כאלה שנדמה להם שהם עובדים את ה' בשלמות, ואפילו אינם שמים לב כיצד הם הפכו את התורה לקורדום חוצבים, וכיצד תפישת עולמם משועבדת לשיקולים פוליטיים וכלכליים.
בדרך זו לא ניתן להגיע לדרך האמת, לא ניתן לעבוד את ה' בלבב שלם, ולעולם לא ניתן לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש, כי כאשר שיקולים זרים חודרים למערכות הממסד האורתודוקסי – לעולם שיקולי הכבוד, השׂררה, הכסף וטובות ההנאה, יהיו מעל ומעבר לשיקולי האמת. כי כאשר הדת מושתתת על טובות הנאה והפקת רווחים, השוחד מעוור ומסמא לחלוטין את עיני הכומרים, הם מגששים באפלת התאוות, נכשלים ונחבלים – וכדי לשמֵּר את מעמדם, יוקרתם, שׂררתם ומשכורותיהם, הם משכנעים את עצמם ששחוֹר-דרכם לבן הוא, ואף חובלים בזולתם ומתירים את דמם של אוהבי ה' שמעזים לפרסם את דת האמת הטופחת על פניהם.
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר, הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כ–כא); "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמוס ה, י); "בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א).
ו. עקירת התורה-שבעל-פה
סיבה נוספת לעיוות דתנו: כדי שאדם מסוים יהפוך לאליל וימשוך אחריו כת של מאמינים אשר תרוממוֹ ותפטמוֹ ותממנוֹ ואף תעשירוֹ ותיתן לו כבוד של מלכים ואף יותר מכך, מן ההכרח הוא ליצור דת חדשה, אשר תובחן ותובדל מן הדת "הרגילה". באמצעות ההבחנה וההבדלה הזו המינים נוטעים בקרב ההמונים את ההזיה שהם "היהדות האורתודוקסית", דהיינו הזרם המרומַם ההולך בדרך הנעלה – וכל השאר במקרה הטוב הינם עמי ארצות, ובמקרה הפחות טוב הינם יהודים כופרים סוג ג' אשר מצוה לעשוק ולגזול ולנצל ולרמות ולהתנשא מעליהם.
וכל נביאי השקר בכל ההיסטוריה האנושית, נאלצו לכזב ולהפיץ דת-בשורה חדשה כדי לשכנע את ההמונים שילכו אחריהם דווקא, ולא אחרי דת האמת או נביאי השקר המתחרים.
אגב, המצאת דת חדשה נובעת גם ממקור נרפש של שחץ יהירות והתנשאות, אשר מעוור את עיניהם של המינים לאחוז בדבקות בדרכים העקושות של אבותיהם ואבות-אבותיהם – שהרי אם יודו שקודמיהם הלכו בדרכי חתחתים ומהמורים, ושדינם היה מורידין ולא מעלין, אנה יוליכו את חרפתם? איך יכלכלו ויפטמו את גאוותם? כיצד יתנשאו בהזיות גדלוּת מעל זולתם?
ז. עקירת המלאכה ומעלתה
הסיבה לעידוד הבטלנות ולעקירת מעלת המלאכה מעם-ישראל גם היא נועדה לשרת את שלטונם המושחת של המינים בעם-ישראל, שהרי כאשר ההמונים משכילים ועובדים ועומדים בזכות כישוריהם ויכולותיהם – לא ניתן לשלוט בהם באמצעות ארגוני צדקה שיחזיקו את ראשם אך ורק מעט מעל המים (כדי שלא ימותו ויוכלו להצביע גימ"ל בקלפי). אך כאשר האדם משכיל ואיתן ועומד על עמדו מבחינה כלכלית, הוא לא נתון לשליטה הכלכלית של המינים. וכאשר האדם חופשי משליטתם הכלכלית של המינים, הוא מסוגל לחשוב באופן עצמאי.
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא), בעניין חשיבות המלאכה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לחיי העולם-הבא!]".
ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת להפוך את המלאכה לחילול-שם-שמים?! ואפילו קאפח השכיר מודה שאין שום חילול-שם-שמים בעשיית מלאכה, וזה לשונו שם (עמ' רפ): "אלא שיהירות הדורות יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו". ואין זו רק דעת רבנו, אלא דעת חז"ל ורבנו, ודעת התורה וכל הנביאים והחסידים ממשה רבנו ע"ה ועד ימינו.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו, יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ, הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ, יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תה' קכח).
קצרו של דבר, המניע הראשון של חכמי-יועצי-אשכנז היה רדיפת התאוות והתועבות למיניהן, ורדיפת הבהמיוּת דרדרה אותם לסכלות לרשעות ולמינות, והסכלות והרשעות דרדרו אותם לסלף ולעוות ולשבש את ספרות חז"ל כדי שזו תתאים למנהגיהם ולשאיפותיהם הבהמיות. לכן חכמי-יועצי-אשכנז סילפו וזייפו את דת משה, הואיל ולעולם הם חתרו להפוך את הנאמר בתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה להזיות מאגיות, במקום להבין את העניינים באופן שכלי ואמיתי – והמאגיה וההזיות הפגאניות הן המאפיין המרכזי של רודפי הבהמיוּת והתועבות.
ויש עוד סילופים וזיופים רבים אשר פירטתי וביארתי בעשרות רבות של מאמרים, ובדרך-כלל גם הסברתי באותם המאמרים מהן הסיבות הנסתרות והגלויות של המינים לעיוותיהם.
ועוד על הזיותיהם ראו: "כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות".
סוף דבר
מן האמור עולה, כי הסיבה המרכזית בימינו שעם ישראל תועה אחרי המאגיה ושאר ההזיות, היא בגלל שראשי העם ומנהיגיו מלעיטים את עמֵּנו בהזיות מזהמות ומשחיתות, וזאת במטרה שהם יוכלו לשלוט בהמונים ולהפיק מהם עושר, שׂררה, כבוד-מלכים ושלל טובות הנאה לרוב. ההליכה בדרכי המאגיה והדת האשכנזית הפרו-נוצרית היא למעשה הליכה בדרך השקר והתעתועים, דרך האלילות העבירות והתועבות. עבותות העוונות והחטָּאים לופתים ומלפּפים את האדם ומדרדרים אותו לעברי-פי-פחת עד לאבדנו המוחלט, בעולם-הזה ובעולם-הבא.
ברור אפוא כשמש, שההמונים סובלים מאד מהליכה בדרכי המאגיה ונכשלים ונחבלים על כל צעד ושעל. הם אינם מאושרים וסובלים מאד מהשקפותיהם הרעות. סכלותם ובערותם שמונצחת על ידי מנהיגי מינות תאבי בצע, גורמת לעמֵּנו לחולשת-דעת כללית, ולחוסר יכולת להתמודד עם קשיי החיים וניסיונותיהם – וכאשר ההמון מרגישים שהם עומדים להתרסק ולהתפרק הם פונים לאותם אלה אשר הנציחו בקרבם את הבערות בבקשה לפתרון או לנס.
הדרך הקלה ביותר הבריאה ביותר והמאושרת ביותר לאדם היהודי היא דרך התורה היא דרך האמת, והיא הדרך שה' יתעלה ציווה עלינו ללכת בה! ואף שלעתים יש קושי לסגֵּל מידות טובות או השקפות נכונות, התועלת והאושר העצומים שצומחים לאדם ההולך בדרך האמת, בסופו-של-דבר מביאים לכך שעצם ההליכה בדרך זו היא הקלה ביותר – כי האדם הולך בה מאהבה ומתוך הבנה ודעת. וה' אף העיד בנו כי הדרך שהוא דורש ומבקש מאיתנו היא הדרך הקלה ביותר מכל הדרכים, שהרי יש דרכים קצרות שהן ארוכות וארוכות שהן קצרות, וזו היא דרך התורה שרק לכאורה נראית ארוכה, אך היא דרך קצרה לחיים מאושרים בריאים ומאוזנים, והנה דבר ה' לנו שנמסר למיכה הנביא (ו, ג): "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ? עֲנֵה בִי!".
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל, יא–יד).
בתמונת שער הרשומה: ציור גרמני מהמאה הי"ט המתאר יהודים נאספים מחוץ לבית-כנסת בשבת.