שלילת ההגשמה של חז"ל
זכורני שיחה שנערכה בעבר ביני לבין אחד מיושבי הישיבות, מדי שבת הייתי פוגש אותו והוא היה מתעניין בנושאים שונים במשנת הרמב"ם. שבת אחת הוא הטיל פצצה, הוא ראה שאני מתמקד ביסודות הדת וביסוד שלילת הגשמות בפרט, ובעקבות זאת הוא תמה עלי: הוא טען שיסוד שלילת הגשמות אינו בהכרח יסוד תורה שהרי חז"ל כלל לא עסקו בו. דהיינו, לפי אותו יושב בישיבה, אין ליסוד שלילת הגשמות מקור בדברי חכמים וכל-שכן שלא בדברי תורה.
דבריו של יושב הישיבה ההוא עוררו אותי לפתוח בסדרת המאמרים: "אונקלוס – ראש פרשני האמת", שהרי באמצעות מאות הרחקות ההגשמה הרבות שבתרגומו, ניתן להוכיח בקלות שיסוד שלילת הגשמות היה מן היסודות החשובים ביותר בקרב החכמים ע"ה. ולא רק מתרגום אונקלוס, גם יונתן-בן-עוזיאל הלך בדרכו, ובתרגומו הרחב יש אלפי הרחקות מן ההגשמה. ואם שני התַּנאים הללו ראו בהרחקת ההגשמה את המטרה המרכזית של תרגומיהם-פירושיהם, ברור כשמש שגם חז"ל ראו בשלילת ההגשמה יסוד מיסודות תורתנו, אף שפחות מרגישים זאת בתלמוד הבבלי, מכיוון שהוא עמוס באגדות וכן מפני שהוא עוסק ברובו בענייני הלכה.
לכל הדברים הללו הנני מבקש להוסיף את המאמר הזה, ואשר בו ארכז את המקומות שבהם חכמים ע"ה הרחיקו מן ההגשמה, ואין ספק שבמשך הזמן ימצאו עוד ועוד ראיות לאמת.
וראוי לצרף למבוא זה את דברי רבנו ביסוד השלישי ופסקיו בהלכות יסודי התורה פרק א:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם [במהות המעצבת את הישות] ולא במקרה [בשום מאפיין חיצוני-גופני]. ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא [ישעיה]: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשׂגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".
ובהלכות יסודי התורה בסוף הפרק הראשון, אומר רבנו כך:
"אילו היה היוצר גוף וגווייה היה לו קץ ותכלית, שאי-אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף [=מי שכוחו מוגבל יש לו קץ ותכלית, ומי שיש לו קץ ותכלית הוא בהכרח גוף], ואלוהינו ברוך שמו: הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל [=היקום] סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד'.
הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת' [יהושע ב, יא], והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], ונאמר: 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [יש' מ, כה], ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים. אם כן, מה הוא זה שנאמר בתורה: 'וְתַחַת רַגְלָיו' [שמ' כד, י], 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' [שמ' לא יח], 'יַד יְיָ' [שמ' ט, ג], 'עֵינֵי יְיָ' [זכ' ד, י], 'אָזְנֵי יְיָ' [במ' יא, א], וכיוצא בדברים האלו? הכל לפי דעתן של בני האדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות, ו'דיברה תורה כלשון בני אדם', והכל כינויין הן כמו שנאמר: 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי' [דב' לב, מא], וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא משל, והכל משל. ראיה לדבר זה, שנביא אחד אומר שראה את הקדוש-ברוך-הוא: 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר' [דנ' ז, ט], ואחד ראהו: 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה' [יש' סג, א], ומשה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח-ציבור עטוף [=לפי מדרשי חז"ל, וברור לנבונים שמדרשי חז"ל הינם משלים וחידות] – לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה [דהיינו הכל משלים במראה הנבואה ובמחזה]. [...]
וכיוון שנתברר ש[הקב"ה] אינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ [=יארע לו] ולא [=אפילו לא] אחד ממאורעות הגוף. לא חיבור ולא פירוד [=לא קִרבה לעצם חומרי ולא התרחקות ממנו] ולא מקום ולא מידה [=שהרי אין לו גוף, ולכן אינו נמצא במרחב החומרי ואף אינו ניתן למדידה בשום דרך], ולא עליה ולא ירידה [=אינו עולה או יורד כמו עצמים חומריים], ולא ימין ולא שׂמאל [=אין לו גוף כדי שיהיה ניתן לחלקו לצד ימין ולצד שמאל, ואינו פונה לימין או לשמאל כמו גוף חומרי שנע לצדדים], ולא פנים ולא אחור [=אין לו גוף אז אין לו צד קדמי וצד אחורי], ולא ישיבה ולא עמידה [=איננו יושב או עומד כי אין לו גוף]. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים [=כל מושגי הזמן אינם חלים עליו]. ואינו משתנה [בשום סוג של שינוי, חיצוני או פנימי], שאין לו דבר שיגרום לו שינוי [הוא אינו תלוי וכפוף להשפעות חיצוניות מכל סוג שהוא].
ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחוכמת האיש החכם [=החכמה היא תואר לאדם והיא דבר נרכש, כלומר האדם וחכמתו הם שניים, לעומת זאת ה' הוא החכמה והחכמה הוא]. לא שינה ולא הקיצה [=אינו גוף ולכן אין לו חולשה או עייפות שמזקיקים אותו לשינה], ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות [=ה' אינו משתנה בשום צורה, וכל התעוררות רגשית, כגון כעס או שמחה, נובעת משינוי במצב הנפשי], ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם [=אינו גוף ולכן אין לו את כלי הדיבור, ואינו זקוק להם]. וכך אמרו חכמים: 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי' [=לא פירוד ולא חיבור; חגיגה טו ע"א].
והואיל והדבר כך הוא [=שאין לה' גוף וכלים גופניים ולא חלים בו שינויים רגשיים או גופניים], כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי הנביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר: 'יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק' [תה' ב, ד], 'כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' [דב' לב, כא], 'כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יי' [דב' כח, סג], וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכן הוא אומר: 'הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים' [יר' ז, יט], הרי הוא אומר: 'אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי' [מלאכי ג, ו], ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם על כל זה".
א. לא עלתה על דעתם הגשמה
במורה (א, מו) רבנו עוסק בהרחקת ההגשמה של חז"ל, ומוכיח מדבריהם שהם לא היו מגשימים, ושמשליהם וחידותיהם אינם מעידים על השקפות גשמות, וכֹה דבריו:
"וכבר אמרו חז"ל מאמר כללי המסלק כל מה שנדמה בכל התארים הללו הגשמיים שמזכירים הנביאים, והוא מאמר המוכיח לך כי החכמים ז"ל לא עלתה על דעתם הגשמה בשום אופן, ולא היה אצלם דבר שאפשר לדמותו או לטעות בו ['כלומר ההגשמה לא הייתה בעיניהם דבר שאפשר שיעלה על הדמיון התועה או השוגה, כי זוהי עבודה-זרה מוחלטת, וכמו שכתב בסוף פרק לו' (קאפח), וקאפח לא דייק, כי ההגשמה הינה מינות וחמורה בהרבה מעבודה-זרה].
ולפיכך תמצאם בכל התלמוד והמדרשות משתמשים באותם הפשטים הנבואיים, מחמת ידיעתם שזה דבר בטוח שלא יביא לידי ספק, ואין לחוש בו לטעוּת כלל, אלא הכל על דרך המשל והדרכת המחשבה שיש מצוי [=הנחלת ההשקפה שהקב"ה מצוי], וכאשר הוּנח המשל [=כאשר התקבל אצל הכל להמשיל את הקב"ה למלך], לפי ש[הנביאים] המשילוהו יתעלה למלך המצווה ומזהיר ומעניש וגומל אנשי מדינתו, ולוֹ שמשים ומשרתים המוציאים לפועל את פקודותיו ועושים לו מה שרצונו לעשות – המשיכו גם הם, כלומר החכמים, כפי אותו המשל בכל מקום, ומדַברים כפי מה שמתחייב מן המשל הזה מן הדיבור והמענה והמשא ומתן בדבר, וכל כיוצא בזה מפעולות המלכים [דהיינו שחכמים אף הרחיבו את משלי הנביאים, ולא נמנעו למשול משלים עם ביטויי הגשמה גסים], והם בכל זה בשאננות ובביטחון שלא יגרום דבר זה טעות ולא ספק [שאפילו הסכל והפתי ביותר לא ייכשל בזה בהגשמה. כך חשבו חז"ל].
ואותו המאמר הכללי אשר העירונו עליו הוא אמרם בבראשית-רבה [כז, א]: גדול כוחן של נביאים שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' [יח' א, כו]. הנה ביארו בפירוש, כי כל אותן הצורות שמשִּׂיגים כל הנביאים במראה הנבואה הן צורות ברואות, ה' בוראם והוא הנכון, כי כל צורה מדומה היא ברואה [=שהרי שֵׂכל הנביא שופע על כוחו המדמה, ואין בכוחו של הנביא לדַמּוֹת דבר-מה שאינו נברא ואפילו בנבואה ברמה הגבוהה ביותר, כלומר כל הצורות שנראות בנבואה נלקחות מעולם החומר]. וכמה נפלא אמרם: 'גדול כוחן', כאילו הם [חכמים] עליהם השלום היה חמור בעיניהם עניין זה, לפי שכך אומרים תמיד בכל דבר חמור שנאמר או שנעשה שיש בפשטו זָרוּת, כמו שאמרו: ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה, אמר ר' פלוני: כמה רב גובריה דעביד ביחידאה [יבמות קד ע"א], ורב גובריה הוא 'גדול כוחו', וכאילו הם אומרים: כמה חמור מה שהוזקקו הנביאים לעשות, במה שהם מורים על עצמותו יתעלה בַּדְּבָרִים הנבראים שהוא בראם, והבן את זה היטב.
הנה ביארו וביררו [חכמים ע"ה] על עצמם את ניקיונם מלהאמין בגשמות, ושכל תואר ותבנית הנראים במראה הנבואה הם דברים נבראים, אלא שדימו את הצורה ליוצרה כמו שאמרו ז"ל בפירוש. וכל הרוצה לחשוב עליהם רע אחר האמרות הללו מתוך רשעות [=שהרי אחרי אמרה ברורה זו אי-אפשר לחשוד בחז"ל שהם ייחסו לה' גשמות], ולהשפיל את מי שלא ראה ולא ידע את מעמדו [=רמתם המוסרית והמחשבתית של חז"ל], אין עליהם ז"ל נזק בכך".
ב. אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה
אחד המאמרים החשובים ביותר של חז"ל שבו הם מרחיקים מן ההגשמה הוא במסכת חגיגה (טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", וכבר ראינו את פסקו של רבנו בעקבותיהם ואת ביאורו לדבריהם ביסוד השלישי ובהלכות יסודי התורה פ"א. במאמר זה חז"ל התכוונו להרחיק את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, וזו הייתה דרכם של חכמים ע"ה לומר שאין לה' גוף ודמות הגוף – ודבר גדול לימדונו חכמים והוא, שלא די לדקלם שאין לה' גוף ודמות הגוף, אלא יש לשלול ממנו את כל מאפייני הגופות, ורבנו הבין זאת, וזו הייתה מטרתו המרכזית של ספרו מורה-הנבוכים.
חשוב לציין שבש"ס המינות של ווילנא הטמאה נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, שוב זהו שר"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ובמלים אחרות, שר"י הצרפתי העילג מעז למחוק ולשבש את התלמוד במטרה לקרב אל ההגשמה.
ויתרה מזאת, שר"י לא רק מקרב מאד אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת שלילת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל המאמר הזה של חכמים ע"ה, אשר הינו כל-כך חשוב ויסודי לשלילת הגשמות, ואסביר מדוע: חז"ל התכוונו לשלול את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו שר"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה – למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בפרק הראשון בנבואת יחזקאל ע"ה, כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.
ראיה נוספת לכך שרש"י-שר"י העביר את המאמר הנפלא והמופלא הזה של חז"ל מהקב"ה – למלאכים, עולה מעצם המצאת הנוסח "ולא תחרות" על-ידי צאצאי המינים ממשיכי דרכו. כלומר, אמנם שר"י היה זה אשר מחק את הנוסח "ולא עמידה" אך לא הוא היה זה שהוסיף את הנוסח "ולא תחרות", שהרי הוא אומר בפירושו "ולא עמידה – לא גרסינן", ותו לא. ובמלים אחרות, צאצאי המינים שבאו אחריו הוסיפו את הנוסח "ולא תחרות" כי הבינו מדברי אלילם רש"י-שר"י בפירושו לעיל: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", שמדובר במלאכים.
אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של שר"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם, כלומר, אפילו אם הם יתאמצו לקרוא בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב... "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
ג. כיסא הכבוד
במורה (א, כח) רבנו מבאר את הפסוק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמ' יז, טז), וכֹה דבריו:
"וכך אמר בתרגום: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' [שמ' יז, יט], אמר: 'מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא' [כלומר, שבועה היא מלפני דְּחִילָא-הַיָּראוּי (=הוא הקב"ה, שהכל יראים מפניו), ששכינתו מאירה על כיסא הכבוד]. וכך תמצא בלשון כל האומה 'כיסא הכבוד' [כלומר, הכיסא אינו של הקב"ה שהרי תתחייב מכך גשמות, אלא של כבודו – האור הנברא]. [...] אלא שתכלית הדברים היא, שהוא [=אונקלוס ע"ה] שלל את הגשמות [...] כי שלילת הגשמות דבר שהוּכח, הכרחי באמונה ['כלומר, שאין הבורא גוף וגווייה כבר הוּכח בבירור, ודבר זה הכרחי באמונה, כי הפכו כפירה מוחלטת' (קאפח שם)], ולפיכך החליט בו [אונקלוס ע"ה] ופירש על-פיו".
ואגב ביאורו רבנו מלמדנו עניין חשוב, והוא שהביטוי המפורסם באומה והנפוץ מאד בספרות חז"ל: "כיסא הכבוד", הינו למעשה ביטוי אשר תכליתו לשלול את ההגשמה, ולהדריך את המחשבות לזכך ולטהר את המושגים הרעיוניים מכל זיק של הגשמה ביחס לבורא-עולם!
ועוד בעניין זה ראו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא?".
ד. דיברה תורה כלשון בני אדם
גם בעניין זה אחל בדברי רבנו במורה (א, כו), וכֹה דבריו:
"כבר ידעת אִמרתם הכוללת [של חז"ל, בעשרות מקומות]: [...] 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. עניינוֹ, שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשׂכילו במחשבה ראשונה [כלומר, כל תיאור שנועד לרומם את בני האדם להשקפות נכונות, כגון השקפת חובת הכבוד ההידור והרוממות כלפי ה'], הוא אשר נעשה ראוי כלפי ה' יתעלה [=ואפשר לדעת קאפח לתרגם הכרחי, שהרי בלעדי תיאורים פשטניים אי אפשר להסביר להמון את מציאות ה' גדולתו ורוממותו], ולפיכך, [התורה הנביאים והכתובים] תיארוהו [את ה' יתעלה ויתרומם] בתארים המורים על גשמות, כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי, כי אין ההמון משִּׂיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דווקא [כלומר, תפישׂתם המציאותית החומרית והגופנית וכן עיונם הפשוט והשטחי, מבינים ומכירים רק את הגופים שהם רואים בעיניהם], ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".
כלומר, כדי לחנך ולהדריך את הילדים וההמון שהקב"ה מצוי, התורה הנביאים והכתובים תיארו את הקב"ה בתארים המורים על גשמות, כי אם כתבי-הקודש היו משתמשים בתיאורים פילוסופים מופשטים ועמוקים, כגון "חכם ולא בחכמה" או "מצוי ולא במציאות" או "גיבור ולא בגבורה" או "יודע ולא בדעה" או "חנון ולא בחמלה", הילדים וההמון היו מדמים שהקב"ה כלל אינו מצוי, ולא היו מצליחים להבין ואף לא להתקרב להבין על מציאותו ואמיתתו של הקב"ה.
נמצא שחז"ל, בטָבעם את הביטוי: "דיברה תורה כלשון בני אדם" ביקשו להרחיק מן ההגשמה, שהרי באמצעותו הם לימדונו שאין להבין את תארי הבורא שבכתבי הקודש – כפשוטם, ובעניין זה ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם".
ה. מה הוא נקרא חנון
וכֹה דברי רבנו במורה (א, נד): "ביארנו מדוע קיצר [בפסוקי התורה] כאן מלהזכיר פעולותיו, והסתפק באלו [בשלוש-עשרה מידות של רחמים] ושיש צורך להן בהנהגת המדינות, כי תכלית מעלת האדם להידמות לו יתעלה כפי היכולת. כלומר, שֶׁנְּדַמֶּה מעשינו למעשיו כמו שביארו בפירוש 'קדושים תהיו', אמרוּ: 'מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום', וכל עיקר הכוונה שהתארים המיוחסים לו הם תארי מעשיו לא שהוא בעל איכות [דהיינו לא שהוא בעל תכונות נפשיות שיש להן מדרג של איכות ומנעד של דרגות התעוררות]".
למדנו אפוא, שהתכלית היא להידמות לפעולות ה' יתעלה ולאופני הנהגתו כפי יכולת האדם. רבנו מוסיף ומצטט את מדרש ספרֵי, אולם, מעיון במדרש עולה כי רבנו טעה בציטוט המדרש, וכך נאמר במדרש שם: "מה הקב"ה נקרא רחום [...] הקב"ה נקרא חנון [...] הקב"ה נקרא צדיק [...] הקב"ה נקרא חסיד". כלומר, במדרשם חכמים ע"ה הדגישו חזוֹר והדגש, שאין אלה באמת מידותיו-תכונותיו של הקב"ה, שהרי אין לו תכונות נפשיות כמו שיש לבני האדם.
ובמלים אחרות, מכיוון שייחוס תכונות נפשיות מוביל להגשמה, חכמים ע"ה הדגישו במדרש שהקב"ה רק נקרא בתארי המידות הנעלות הללו, אך הן אינן מתארות מאומה באמיתת עצמותו, אלא הן מתארות אך ורק את אופני הנהגתו ודרכי פעולתו בעולם-הזה, וכמו שנאמר לעיל, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במקומות נוספים, ראו לדוגמה: "לעורר רחמי שמים?".
זאת ועוד, נוסח רבנו בספר-המצוות הינו כנוסח חכמים בספרֵי (עשין ח): "הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], וגם בפירושו בא, שעניינוֹ להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".
ולא רק בספר-המצוות, גם נוסח רבנו בפסקו בהלכות דעות (א, ח ואילך) הוא כנוסח חז"ל:
"כל אדם שדעותיו [=שמידותיו] כולן דעות [=מידות] בינוניות ממוצעות נקרא חכם [...] ומצֻווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין: ארך-אפיים, ורב-חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק וכיוצא בהן – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו".
נראה אפוא ברור, שרבנו שגה במורה בציטוט נוסח המדרש, והסיבה לכך היא כנראה שכל הפרק עוסק בהרחקת התפעלות והתעוררות מה' יתעלה, עד שכבר לא היה צורך גדול להרחיק שוב גם בתוך הציטוט של דברי חז"ל במדרש, שהרי הדברים מובנים ואין מקום לשגיאה.
ו. מה אתה נותן פתחון פה למינים?
במדרש בראשית רבה (תיאודור, פרשה ח), נאמר כך: "בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו] אמר: 'ריבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?', אמר לו: 'כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה'".
חכמים ע"ה שללו את השקפת השיתוף והריבוי וכינו אותה "מינות", ומהרחקתם זו עולה גם הרחקתם הגדולה מן הגשמות הואיל והשקפת הגשמות הינה הביטוי הקיצוני והחמור ביותר של השקפת השיתוף – וזאת מפני שהמאפיין המרכזי והבולט ביותר של החומר הוא השיתוף וההרכבה מכמעט אינסוף חלקיקים, כך שהמגשים למעשה משתף וּמְרַבֶּה את אמיתת הבורא בדמיונו באופן הקיצוני ביותר. ועוד דבר גדול לימדונו חכמים במדרשם, והוא שהמינים מטעים את עצמם ללכת בדרכי המוות והמינות, ואין להם שום טענת זכות: "והרוצה לטעות יטעה".
כללו של דבר, השיתוף ביצירת האדם פחות חמור מההגשמה, שהרי ההגשמה היא התפרצות ישירה קמי אמיתת עצמותו יתעלה שמו, ואף השיתוף מן הסוג הגרוע ביותר: שהרי בייחוס הגשמוּת מייחסים לו את ריבויו של החומר, אשר מתחלק לכמעט אינסוף חלקים ומחלקות. ולכן, כל מקום שבו חכמים ע"ה הרחיקו מן השיתוף הם למעשה הרחיקו גם מההגשמה.
ז. אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרוֹ
במכילתא דרשב"י (פי"ג) נאמר: "'וַייָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' [שמ' יג, כא] ר"י הגלילי אומר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאב שנוטל פונס לפני בנו וכרב שנוטל פונס לפני עבדו". ושלילת הגשמות ברורה מאד, כלומר בשל ההגשמה שבפשט הפסוק אי-אפשר היה לאמרוֹ.
***
בברכות (לב ע"א) לפי כתבי-יד תימן נאמר כך:
"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול שתפשׂוֹ הקב"ה למשה בבגדו".
ברם, במהדורת המינות של ווילנא הטמאה נאמר כך:
"'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל' [שמ' לב, י], אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שתפסוֹ משה להקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו, ואמר לפניו: ריבונו-של-עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם".
וכל התוספת הרעה הזו איננה מופיעה בכתבי-יד-תימן, ולא רק שהמינים מחקו את המילה "כביכול" ותקעו במקומה את המילה "מלמד" אשר נועדה להחדיר שמדובר בלימוד פשטני, אלא שהמינים החליפו בין התופסים: לא הקב"ה הוא זה שתפס את משה רבנו (ואת זאת עוד ניתן לפרש באופנים מושׂכלים דהיינו שתפס את משה באמצעות כלי נברא כלשהו), אלא מי שתפס הוא משה! משה הוא זה שתפס את הקב"ה "כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו"! ומשפט זה הינו הגשמה מפורשת אשר לא ניתן בשום פנים לתעתעוֹ ולהוציאוֹ מפשוטוֹ.
***
במסכת ראש השנה (יז ע"ב):
"'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא' [שמ' לד, ו], אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, (מלמד) [כביכול] נתעטף הקדוש-ברוך-הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה".
ושוב המינים זייפו ומחקו את המלה "כביכול" והחדירו במקומה את המלה "מלמד" כדי לקרב אל ההגשמה, שהרי אם הפסוק "מלמד" משמע שהוא מלמד על עניין פשטני ופשוט. ואיך ייתכן שאי אפשר לאמרוֹ, ובה בעת חכמים ירמזו לכך שהוא מלמד על עניין פשטני? והנה לכם עוד ראיה לזיופם, במסכת בבא בתרא (י ע"א) נאמר: "אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב: 'מַלְוֵה יְיָ חוֹנֵן דָּל'? [מש' יט, יז] אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה".
***
והנה עוד ראיה לזיופי המינים: במגילה (כא ע"א) נאמר כך: "ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה, ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מיטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע? שנאמר: 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' [דב' ה, כז]".
ורק לאחר שהובאה מטרתו המרכזית של המדרש והיא שלילת הגשמות, הובאה מטרתו המשנית והשולית והיא: לשמש כאסמכתא מסוימת לעניין הלכתי, אף שברור שלא מדובר בפסוק הזה בעמידה פיסית, אלא בהתמדה במצב נבואי מסוים שבו הקב"ה יוסיף ויורה למשה רבנו את התורה והמצוה, וכמו שנאמר שם (דב' ה, כז): "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ".
***
בבבא בתרא (טז ע"א) נאמר: "'וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ וגו' וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם' [איוב ב, ג], אמר ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם [=כאילו הקב"ה הוא כאדם] שמסיתין אותו וניסת". כלומר, לא היה ניתן לאמרו בשל ההגשמה שבו, אלמלא נאמר בכתוב. ובשלילה זו יש מעבר לשלילת גשמות גופנית בסיסית, שהרי יש בו שלילת גשמות מורכבת דהיינו שלילת תכונות נפש אנושיות.
***
בסנהדרין (צה ע"ב) נאמר: "אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, דכתיב: 'בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה' [יש' ז]". וברור שהפסוק אינו כפשוטו, ואף-על-פי-כן אי היה אפשר לאמרוֹ!
***
במסכת חולין (צא ע"ב) נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו – אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו – כאדם שמניף על בנו". כלומר, חז"ל מזהירים אותנו מלהבין את הפסוק הזה כפשוטו, באמרם שאי אפשר היה לאמרוֹ אלמלא הוא נאמר מפי-הגבורה.
ודרך אגב, דעו נא ששר"י הצרפתי העילג שיבש ועיקש בפירושו רבים מדברי חכמים לעיל.
ח. שמענו שיש הילוך לקול
בבראשית רבה (יט, יב) נאמר: "א"ר תחליפי, שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר: 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ'". כלומר, לא ה' יתעלה הוא זה שהתהלך, שהרי תהיה זו הגשמה, אלא הקול שהוא ברא אשר הגיע לאוזניהם של אדם וחווה, הוא זה שנאמר בו "מִתְהַלֵּךְ". וכך הסביר רבנו במורה (א, כד) את השאלותיו השונות של הפועל הלך, וכֹה דבריו: "וכן הושאל להפצת דבר מסוים והופעתו ואף-על-פי שאינו גוף כלל, אמר: 'קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ'. וכך [=ובדומה לזה] אמרוֹ: 'קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן' [בר' ג, ח], הקול הוא האמור עליו שהוא היה מתהלך".
כלומר, חלילה לנו מלייחס את ההליכה להקב"ה ולהעלות על דעתנו שהקב"ה הוא זה שעליו נאמר: "מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן". שהרי אם נייחס לו את ההליכה הגשמנו את הבורא, מפני שפעולת ההליכה נעשית באמצעות כלים גופניים כמו רגליים, אלא, ההליכה שנאמרה בפסוק מתייחסת לקול פלאי שהקב"ה ברא והתפשט בגן, והוא זה שהלך ובא לאוזניו של אדם.
ט. חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים
במכילתא דר' ישמעאל נאמר כך (יתרו, מסכתא דבחודש, ו):
"'עַל פָּנָי' – למה נאמר? שלא ליתן פתחון פה לישראל לומר: לא נצטווה על עבודה-זרה אלא מי שיצא ממצרים. לכך נאמר: 'עַל פָּנָי', לומר, מה אני חי וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים, אף אתה ובנך ובן בנך לא תעבוד עבודה-זרה עד-סוף-כל-הדורות".
ואם הקב"ה "חי וקיים לעולם-ולעולמי-עולמים", הוא בהכרח אינו גוף ואינו כוח בגוף ואינו תלוי בגוף, שהרי ראינו לעיל את המסקנה הפשוטה שהובאה בדברי רבנו בראש ספר המדע:
"אילו היה היוצר גוף וגווייה היה לו קץ ותכלית, שאי-אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף [=מי שכוחו מוגבל יש לו קץ ותכלית, ומי שיש לו קץ ותכלית הוא בהכרח גוף], ואלוהינו ברוך שמו: הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל [=היקום] סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד'".
י. מפי הגבורה
גם הביטוי "מפי הגבורה" אשר מופיע עשרות רבות של פעמים בספרות חז"ל, נועד לשלול את ההגשמה, שהרי במקום לומר "מפי הקב"ה" אמרו חכמים ע"ה "מפי הגבורה", וזאת כדי לשלול את כלי הדיבור מה' יתעלה, כי אם יש לו כלֵי דיבור גופניים הרי שהוא גוף בהכרח.
יא. וכי אפשר לאדם להלך אחרי שכינה?
וכך אמרו חכמים ע"ה במסכת סוטה (יד ע"א): "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב [דב' יג, ה]: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר [דב' ד, כד]: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא'! אלא, להלך אחר מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב [בר' ג, כא]: 'וַיַּעַשׂ יְיָ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' – אף אתה הלבש ערומים; הקדוש-ברוך-הוא ביקר חולים, דכתיב [בר' יח, א]: 'וַיֵּרָא אֵלָיו יְיָ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא' – אף אתה בקר חולים; הקדוש-ברוך-הוא ניחם אבלים, דכתיב [בר' כה, יא]: 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ' – אף אתה נחם אבלים; הקדוש-ברוך-הוא קבר מתים, דכתיב [דב' לד, ו]: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ' – אף אתה קבור מתים".
ושתי המטרות המרכזיות של המדרש הזה הינן להרחיק מן ההגשמה וללמד מידות טובות ונעלות: תחילה להרחיק מן ההגשמה, שהרי המדרש פותח בשאלה איך ניתן ללכת אחרי הקב"ה, והמשך השאלה המשתמע הוא: שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ולכן, איך אפוא ניתן לקיים את הפסוק וללכת אחריו? וכמו שרבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ב, ד):
"וּמֵהֶן [מהדברים שהקב"ה ברא] ברואין צורה בלא גולם כלל והן המלאכים, שהמלאכים אינן גוף וגוויה אלא צורות נפרדות זו מזו. ומה הוא זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים, הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר: 'כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' [דב' ד, כד], ואינו אש אלא משל [לכך שאין הקב"ה גוף וגוויה]. וכמו שנאמר: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד]".
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, נד), בעניין המידות שתואר בהן ה' יתעלה שמו:
"ואין העניין כאן [=בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".
יב. אני יחיד בעולמי
במדרש פרקי דר' אליעזר שרדו כמה עניינים מספרות חז"ל, והנה אחד מהם (פי"ב):
"אמר הקב"ה: אני יחיד בעולמי, וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפני, וזה אין פריה ורביה לפניו – לאחר כן יאמרו הבריות הואיל ואין לפניו פריה ורביה הוא שבראנו".
ומדרש זה מרחיק מן ההגשמה בשתיים: 1) "יחיד בעולמי", דהיינו עולמו של הקב"ה הוא עולם אשר נפרד לחלוטין מכל העולמות, הוי אומר: מציאותו היא מציאות ייחודית שאין להשוותה למאומה; 2) "אין פריה ורביה לפני", כלומר כל מושגי החומר אינם שייכים בו כלל.
אגב, הביטוי "אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו" נמצא גם בתלמוד מסכת פסחים קיח ע"א.
יג. מי איכא זקנה קמיה?
ביבמות (טז ע"ב) נאמר: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: [...] 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' [תה' לז, כה] מאן אמריה? אילימא קודשא-בריך-הוא, מי איכא זקנה קמיה?" וכו'. וזו הרחקה ברורה מן ההגשמה, שהרי רק מי שאינו גוף אין לפניו זקנה ושחיקה וחולשה גופנית. ולעיון בעניינוֹ של "שר העולם" שנזכר שם ראו נא בסדרת המאמרים על שר"י, במבוא לחלק יט.
יד. 'וינח לעולמו ביום השביעי'
והנה לפניכם דברים מתוך המאמר: "לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו":
בהמשך דבריו במורה שם (א, סז), רבנו מצרף את ביאורם של חכמים ע"ה לפועל וינח. כלומר, חכמים אף הם שללו את ההגשמה מן הפועל הזה, כי כאמור לא יעלה על הדעת שהקב"ה נזקק למנוחה וזו השקפת מינות ברורה. ברם, חכמים לא פירשו שמדובר בעניין של הפסקת הדיבור ובהתאמה לאופן שבו תואר הרצון בבריאה, דהיינו באמצעות דיבור ואמירה, אלא, חז"ל פירשו שמדובר בפועל יוצא, דהיינו לא בפועל שמבטא שינוי והתהוות באמיתת עצמותו של בורא-עולם, כפי שהפועל "וַיָּנַח" משמש ביחס לבני האדם שוכני-בתי-חומר הנחים מיגיעם – אלא, הפועל "וַיָּנַח" מבטא לדעתם פעולה שהקב"ה פעל בעולם, וכלשונם: "וינח לעולמו ביום השביעי". דהיינו, הקב"ה לא נח מיגיעו שהרי אין לו גוף שמתייגע, אלא הקב"ה הניח והפסיק את תהליך הבריאה, ומעתה ואילך רק התמיד את קיומה, וכפי שאנחנו רואים בעינינו עתה.
והנה דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, סז):
"אבל חכמים וזולתם מן המפרשים [כוונתו לרס"ג בפירושו לתורה שם, ובספרו הנבחר באמו"ד ב, יב], עשאוהו מעניין המנוחה, ועשאוהו פועל יוצא [כלומר שהקב"ה הניח לעולמו, דהיינו פסק מלהתעסק בו ולברוא אותו], אמרו חכמים ז"ל: 'וינח לעולמו ביום השביעי' [בראשית רבה י, יב], כלומר פסקה הבריאה בו [...] ויהיה עניינו הִנִּיחַ או התמיד את המציאות במצב שהיא בו ביום השביעי. כלומר, בכל יום מן הששה היו מתחדשים בו חדשות מחוץ לטבע הזה היציב המצוי עתה במציאות בכללותה, וביום השביעי התמיד הדבר ונתייצב כפי שהוא עתה".
יה. 'כאילו ממעט את הדמות'
ובכן, בעניין זה ראו נא את דברי חכמים ע"ה במדרש שמופיע במסכת יבמות (סג ע"ב):
"תניא, ר' אליעזר אומר: מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ' [בר' ט, ו] וכתיב בתריה: 'וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ' [שם, ז]. ר' יעקב אומר: כאילו ממעט את הדמות, שנאמר: 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' [שם, ו] וכתיב בתריה: 'וְאַתֶּם פְּרוּ' וגו'. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט את הדמות, שנאמר: 'וְאַתֶּם פְּרוּ' וגו'. [...] תניא אידך, ר' אליעזר אומר: מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם', וסמיך ליה: 'וְאַתֶּם פְּרוּ' וגו'. ר' אלעזר בן עזריה אומר: כאילו ממעט את הדמות. [...] לא נמצא זה גורם שתסתלק שכינה מישראל? [...] ר' אליעזר אומר חייב מיתה".
ובכן, אפילו שמדובר במדרש, חכמים ע"ה הרחיקו מן ההגשמה בתרתי: 1) הם טרחו להדגיש שהביטוי "ממעט את הדמות" אינו אלא משל, באמרם שוב ושוב "כאילו"; 2) הם אמרו בסתם "ממעט את הדמות" מבלי כינוי שיוך להקב"ה, דהיינו מבלי לומר "דמותו". וברור שמטרתם של החכמים היא לזעזע את האדם שלא יישב לבדו אלא ישא אשה ויפרה וירבה, שהרי מדבריהם עולה שמי שאינו נושא אשה ואינו עוסק בפריה ורביה, אוחז בידו עוון חמור מאד.
יו. 'ערבות רם ונישא שוכן עליו'
ובכן, בעניין זה ראו נא כמה פְּסקות מן המאמר: "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ – וכי השמים רכובו?":
בהמשך דבריו במורה (א, ע), רבנו מסביר מדוע חכמים ע"ה מנו את הרקיעים שבעה, אך העיקר מבחינת רבנו שם הוא, שבכל מקום שחכמים ע"ה עסקו בענייני הרקיעים הם אמרו שהרקיע ששמו "ערבות" הוא הרקיע העליון מעל כל שאר הרקיעים ואף מקיף את כולם. רבנו אינו מרחיב בעניין הרקיע הזה העליון, אך מבטיח שבהמשך המורה הוא ירחיב בעניינוֹ.
והנה דברי רבנו הללו בהמשך המורה שם (א, ע):
"ואל תתמה על שהם [=חז"ל] מונים את הרקיעים שבעה והם יותר, לפי שפעמים מונים את העיגול [=הגלגל] אחד אף-על-פי שיש בו מספר גלגלים, כפי שהדבר ידוע אצל המעיינים במקצוע זה וכמו שאבאר [לקמן במורה א, עב; ב, ד], ואין הכוונה כאן אלא אמרם בַּפֵּירוּשׁ תמיד כי ערבות הוא מעל לכל, ועל ערבות נאמר: 'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ'. ולשון חגיגה [יב ע"ב], אמרוּ: ערבות רם ונישא שוכן עליו, שנאמר: 'סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת', ומנא לן דאיקרי שמים? כתיב הכא: 'לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' וכתיב התם: 'רֹכֵב שָׁמַיִם'. הנה נתבאר, כי כל הרמז לגלגל אחד, והוא המקיף את הכל אשר תשמע מעניינוֹ מה שתשמע [לקמן כאמור]. והתבונן אמרם: 'שוכן עליו' ולא אמרוּ 'שוכן בו', כי אילו אמרוּ 'שוכן בו' היה זה מחייב לו מקום, או שיהיה [האל יתברך] כוח בו [בדומה לאדם שהוא כוח בגוף, דהיינו נפש שכנוסה בגוף], וכמו שדימו כיתות ה'צאבה' שה' רוח הגלגל, והרי באמרם 'שוכן עליו' ביארו שהוא יתעלה נבדל מן הגלגל ואינו כוח בו".
בסוף דבריו האחרונים רבנו מצביע על נקודה חשובה מאד, ואסביר: לדעת רבנו, במסכת חגיגה שם (יב ע"א), חכמים ע"ה בחרו דווקא בביטוי: "שוכן עליו", ולא בחרו בביטוי: "שוכן בו", מפני שהביטוי: "שוכן בו" מוביל קל מהרה לאחת משתי הזיות מינות: 1) או שהקב"ה שוכן במקום מסוים, ואם הקב"ה יתרומם שמו שוכן חלילה במקום מסוים, הרי שהוא בהכרח חומר וגוף, כי רק חומר וגוף תופס מקום במרחב היקום החומרי; 2) או שהקב"ה הוא כוח מופשט שכנוס במקום מסוים, כמו נפש האדם או נפש הבהמה אשר כנוסים בחומר וגוף. ואם כך, הרי שהקב"ה הוא בהכרח גוף, שהרי הוא מורכב מכוח, דהיינו מרוח או נפש, שכנוסים בחומר. כללו של דבר, בנוסחם הקדום חכמים ע"ה ביקשו לשלול את ההגשמה מה' יתעלה שמו!
נוסח רבנו לעיל הינו מרגלית יקרה לכל מבקשי ה' באמת, ולא רק בשל התובנות המחשבתיות הטהורות אשר הוא מרומְמֵנו אליהן, אלא לא פחות מפני שבמהדורת המינות של ווילנא זייפו כמנהגם את הנוסח המקורי שהיה בידי רבנו, וכך אמרו שם זייפני ווילנא: "מלך אל חי רם ונישא שוכן עליהם [על המלאכים] בערבות". כלומר, הקב"ה שוכן בערבות דהיינו במקום מסוים, ואין דרך להימלט מאחת משתי הזיות המינות שראינו לעיל, דהיינו: או שהקב"ה שוכן באופן ממשי חומרי וגופני בערבות, או שרוחו או נפשו כנוסים שם, בדומה לנפש האדם והבהמה. ותודה לאל יתברך שמו שזכינו לנוסחו הטהור של רבנו, גם כדי ללמוד את דרך האמת והשקפות האמת בעניין ייחוד ה', וגם כדי לחשוף ולהוקיע את זיופי המינים האירופים מחריבי תורתנו.
יז. 'כביכול תהות היא לפניו'
במדרש ספרֵי לדברים (האזינו, שכו) נאמר כך:
"'כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ [וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם]' [תה' קלה, יד] – כשהקדוש-ברוך-הוא דן את האומות שמחה היא לפניו, שנאמר: 'כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ', וכשהקדוש-ברוך-הוא דן את ישראל כביכול תהות היא לפניו, שנאמר: 'וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם' ואין נחמה [כלומר חרטה] אלא תהות, שנאמר: 'כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם' [בר' ו, ז], ואומר: 'נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ' [ש"א טו, יא]".
והואיל ומדובר במדרש הלכה ההרחקה בו מן ההגשמה חד-משמעית ומשמעותית יותר מן המקבילה של המדרש האמורה במדרש בראשית רבה שנראה לקמן, שהרי במדרש ספרֵי חכמים הוסיפו את המילה "כביכול" כדי להדגיש שמדובר במשל: "כביכול תהות היא לפניו". כמו כן, המילה "תהות" היא מילה קשה, איני יודע כיצד יש לנקדהּ אך חכמים הבהירו היטב את משמעותה במדרש ספרֵי, שהרי הם אומרים "ואין נחמה אלא תהות, שנאמר: 'כִּי נִחַמְתִּי' [...] ואומר: 'נִחַמְתִּי'" וכו'. כלומר משמעותה של המילה "תהות" היא חרטה. נחזור למדרש הנדון, במקור השני דהיינו במדרש בראשית רבה ההרחקה מן ההגשמה פחות משמעותית מן ההרחקה במדרש ספרֵי, שהרי ברור לכֹּל שמדובר במדרש אגדה שחלילה להבינו כפשוטו.
וכך נאמר במדרש בראשית רבה (פרשה כז, לפי כתבי-יד):
"'וַיִּנָּחֶם יְיָ כִּי עָשָׂה [אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ]' [בר' ו, ו], ר' יהודה אמר: תהות [=חרטה] הייתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתיו מלמעלה לא היה מורד בי, ר' נחמיה אמר: מנוחם אני [כלומר אין לפניי חרטה על] שבראתיו מלמטן שאילו בראתיו מלמעלן כשם שהמריד את התחתונים כך המריד את העליונים; אמר ר' אייבו: תהות היתה לפני שבראתי בו יצר הרע שאילולי בראתי בו יצר הרע לא היה מורד בי, אמר ר' לוי: מנוחם אני שעשיתיו מן הארץ".
וגם במדרש זה ישנה הרחקה מן ההגשמה, שהרי נאמר בו: "תהות [=חרטה] הייתה לפנַי", כלומר אפילו במדרש האגדה הודגש שהחרטה איננה תכונה נפשית במהותו של בורא-עולם אלא אך ורק לפניו, דהיינו היא עניין חיצוני מאמיתתו של בורא-עולם, לרמוז שמדובר במשל. ובמאמרים על שר"י (דוגמה מח) הרחבתי בביאור המדרש ובניתוח סכלותו של הצרפתי.
יח. 'תקין מילין! ובר אית ליה?'
והנה לנו גם מדרש מעניין שמופיע בירושלמי, ואחל בדברי נבוכדנצר בדניאל (ג, כה): "עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְּכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין", ועל דבריו אלה של נבוכדנצר נאמר בתלמוד הירושלמי (שבת ו, ט):
"באותה שעה ירד מלאך וסטרו לההוא רשיעא [לנבוכדנצר] על פיו [מכיוון שייחס בֵּן להקב"ה], אמר ליה: תקין מילין! [תקן את דבריך!] ובר אית ליה? [וכי יש בן לבורא-עולם?] חזר [נבוכדנצר ותיקן את דבריו] ואמר: 'בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ' [דנ' ג, כח], 'די שלח בריה' לית כתיב כאן, אלא: 'דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזֵב לְעַבְדוֹהִי דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי' [שם]".
חכמים מלמדים אפוא על חומרת ייחוס בן להקב"ה וברור שמטרתם להרחיק כל דימוי בינו לבין ברואיו ואפילו מלאכיו, הוי אומר: מטרתם היא להרחיק את ההגשמה מה' יתעלה! ודרכם של חז"ל כאן הפוכה מדרכו של רש"י אשר קבע שהמלאכים הם בני האלהים. "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (יש' מ), "לְמִי תְדַמְּיוּנִי וְתַשְׁווּ וְתַמְשִׁלוּנִי וְנִדְמֶה" (יש' מו, ה).
סוף דבר
פתחתי ביושבי ישיבות המינות ואחתום בכסילים הנבערים הללו, המסקנה הברורה היא: שמי שאינו יודע מדעים ואת יסודות דתנו, ואינו מבין את דרכם ומטרתם של חז"ל אסור לו באיסור חמור וגמור ללמוד תלמוד בכלל, ותלמוד עם פירוש רש"י בפרט! לימוד התלמוד יזיק לו וישבש אותו מאד, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן תגרום לו לאמץ אל חיקו הזיות על-גבי הזיות, אשר נוגעות נגיעה ישירה ורחבה במאגיה, בהגשמה ובעבודה-זרה, וכן שאר זיופים ומרעין בישין אשר ימלאו את מוחו בהבלים ובהזיות. סופו של הלומד אפוא להשתבש ולהתטמטם, ושכלו יזוהם קשות במשׂאות שווא ובתעתועים מכל הסוגים והמינים אשר יוציאו אותו מן העולם.
לצערי, רש"י-שר"י זיהם והחדיר עמוק מאד את שיטת פרשנותו הרעה, דהיינו: עקירת פשטי מדרשי חז"ל ממקומם בספרות האגדה, והחדרתם הגסה לתוך הפרשנות למקרא; וכן פירוש אגדות חז"ל שבתלמוד באופנים פשטניים ומאגיים מובהקים – עד ששיטתו חדרה עמוק לליבו של עם-ישראל, ולכן קשה לעמֵּנו להבין ולקבל ששיטה זו היא שורש הפורענות והאלילות.
לפיכך, רבנו מורה בהקדמתו למשנה-תורה להתרחק מלימוד התלמוד, ומטרתו בזה אינה רק כדי "לחסוך לנו זמן", ולא רק כדי שלא נשתבש בפסיקת הלכה, אלא בעיקר כדי שלא נשתבש בענייני מחשבה, שלא נאמץ אל חיקנו הזיות מאגיות-פגאניות אשר מוציאות אותנו מן הדת, ומרחיקות אותנו בתכלית הריחוק מאל אמת, עד שראוי לומר על התועים בהן: "טוב להם שלא נבראו משנבראו". ולכאורה יש לתמוה, וכי יושבי הישיבות אינם יודעים ללמוד גמרא? וכי "עילויי" פוניבז' הטמאה אינם יודעים גְמָיְרֵא? וכי הם מתנענעים כחרדונים שיכורים ומסובבים גודלים לחינם? וכי הם קופצים אנה ואנה לחינם? וכי הם מלהגים אלפי מלים לחינם?
והתשובה לכולן היא: כן! לא רק שהם אינם יודעים ללמוד תלמוד, הם תועים באפֵלת הסכלות והטמטום, מגששים כעיוורים נכשלים ונחבלים, כי מי שלומד את פירוש רש"י במשך שנים, לא יעלה על הדעת שהוא יהיה חכם ונבון, ולא יעלה על הדעת שלא תחדורנה לליבו ההזיות המאגיות הפרו-נוצריות והניאו-אליליות אשר מכלות את הרוח והמחשבה. הוא אולי יהיה מפולפל למראית עין, הוא יידע אולי לתכסס תכסיסים, לעטות ארשת של חשיבות והתבוננות מעמיקה, להתבונן בגאווה מסותרת על זולתו הנחוּת לפי דמיונו, להתלהב ולהרשים כאשר הוא "מחדש חידושים", אך למעשה הוא אמן רק בדבר אחד: באומנות הוויכוח וההתעיה, שחקן במשחק תפקידים חיצוני אלילי, שמקורו הנרפשׂ בבמות כומרי הנוצרים המושחתים.
מילואים: שאלה ותשובה
בעבר נשאלתי מדוע הנני קובע "שהמגשימים הם מינים? מי אמר שהרמב"ם צדק בזה?".
וכך השבתי:
ראה דברי חז"ל בעניין תשובת משה להקב"ה: מה אתה נותן פתחון פה למינים? כלומר, לדעת חכמים ע"ה המשתף הוא מין! ואם המשתף הוא מין, כל-שכן שהמגשים הוא מין, שהרי הוא מְְרַבֶּה את אמיתת עצמותו של הבורא באופן הקיצוני ביותר, ואף מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בהתפרצותו הישירה כלפיו במחשבתו, ובייחסו לו את טינופי החומר השפל והבהמי.
"מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (ירמיה י, ו), כלומר אין להשוותך למאומה ובוודאי שלא לענייני החומר.
שבוע טוב יקירי, אחד המאמרים החשובים ביותר לדרך האמת , והוכחות גדולות אשר יש לכל אחד לשנן אותם ,
לעניות דעתי מאמרים מהסוג הזה צריכים להיות נעוצים ובהישג יד לכל צופה , גם שנוכל לקחת בשעת הצורך את המקורות למען התוכחה
עלה והצלח!
חזק וברוך
האם אפשר לפרש את בפסוק " עושה מלאכיו רוחות" על כוחות הטבע?