שמעתי את תלונות הדרדעים

פרשת בשלח שבספר שמות היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בחמשת-חומשי-תורה, וזאת כמובן בשל השירה הנשׂגבה ששרים משה ובני-ישראל על ההצלה הגדולה ממצרַים ועל הנקמה בפרעה ובמצרִים הנוגשׂים בעם-ישראל. כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. לדוגמה, לאחר ששילח פרעה את בני-ישראל מארצו הקב"ה אינו מוליך את עם-ישראל דרך ארץ פלישתים, שמא ייבהל וייחרד העם מחוסנם של הפלישתים ומגבורתם במלחמה, ובראות עם-ישראל את עוצמתם כוחם ואכזריותם של הפלישתים רוחם תישבר והם יזעקו לחזור לחיק העבדות והשעבוד במצרים (שמ' יג, יז).


כמה פסוקים לאחר-מכן (יג, כא–כב) אנו רואים ביטוי נוסף לחמלה הגדולה שבהנהגת ה' את עם-ישראל: בכל עת ובכל שעה הלכו לפניהם עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, להאיר להם את הדרך ולטעת בהם תחושת ביטחון שהנה השגחת ה' נלווית אליהם וה' שומר עליהם מפני כל צרה וצוקה ומפני כל מבקשי נפשם. לאחר ביטויי האהבה והחמלה הללו אנו מגיעים אל התשועה הגדולה, אל הנסים האותות והמופתים שעשה ה' לעם-ישראל: הצלתם הגדולה על ים-סוף והנקמה הסופית מהמצרים הצוררים, שעינו ושעבדו, התעללו ורצחו במשך שנים רבות את עם-ישראל, שֶׁיָּגַע נאנק והתייסר מאד בעבודה הקשה ובשעבוד האיום הקשה והמפרך.


א. מסכת התלונות


בתום השירה הנשׂגבה מסופר על מסעם של בני-ישראל במדבר שׁוּר ועל הגעתם למרה. המים במרה היו כשם המקום: מרים כלענה. אולם, לאחר שלושה ימים בלבד מהתרחשות האותות והמופתים הגדולים על ים-סוף, מסופר שעם-ישראל מתלונן על משה רבנו: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמ' טו, כד), והדברים כמעט בלתי נתפשׂים: וכי לא עברו רק שלושה ימים מיום התשועה הגדולה? וכי ה' לא הולך לפניכם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה? ה' מורה למשה רבנו להשליך עץ אל המים ולטהרם ממרירותם, והעם שותה לרוויה.


בסוף פרשת מרה נאמר פסוק חשוב מאד, אשר רומז על-כך שמרירות המים במרה הייתה עונש על התנהגות לא נאותה מצד עם-ישראל: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ" (טו, כו). מכל מקום, מיד לאחר-מכן מסופר על חסד נוסף שה' עושה לעמו במה שהוא מביא אותם למקום ושמו אֵלים, נווה מדבר נפלא שבו שתים-עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים, ועם-ישראל מתענג על כל הטובה והשפע שה' מעניק לו.


עם-ישראל ממשיך במסעותיו ולאחר כמה שבועות הוא מגיע למדבר סין, ושוב העם מתלונן, הפעם לא על חוסר במים, אלא על חוסר במזון. דברי העם כלפי משה ואהרון הזויים לחלוטין: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמ' טז, ג). סיר הבשר? לחם לשובע? על מה אתם מדברים? על מה הנכם מתלוננים?


למרות זאת, ה' בהנהגתו המתונה והסובלנית איננו מעניש את העם על כפיות הטובה המחרידה, ואף מבטיח להם על-ידי משה רבנו שהוא ימטיר להם מדי יום ביומו לחם מן השמים, הלא הוא הַמָּן שטעמו כצפיחית בדבש. עם-ישראל כנראה לא מסתפק במן הקל והמשובח, ומתעקש למלא את תאוותו גם בבשר. ראו נא את הפסוקים ואת ריבוי התלונות שנזכרות בהם, וכל זאת רק כמה שבועות מיום התשועה הגדולה והשירה המרוממה על ים-סוף (טז, ו–י):


"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְיָ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְיָוְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ יְיָ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶםאֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְיָ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן".


משה ואהרן מנסים להזכיר לעם בפתיחת הדברים שה' הוציא אותם ממצרים מבית עבדים, כדי שייזכרו בטובותיו ובחסדיו של הקב"ה ויחדלו מתלונותיהם. אך הם אינם חדלים וה' נעתר לתביעתם ומגיש להם את השׂלו מדי ערב. זאת ועוד, משה רבנו מורה לעם-ישראל שלא יותירו מן המָּן עד הבוקר, אך הם אינם שומעים לו: "וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (טז, כ). כמה פסוקים לאחר-מכן שוב הם אינם נשמעים להוראות, והפעם הם יוצאים ביום השבת לחפש אחר הַמָּן, וזאת לאחר שהוזהרו שלא לעשות-כן. ולאחר שמרדו ויצאו ביום השבת, ה' נוקט בלשון חריפה מאד כלפי עם-ישראל (כז–כח): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ, וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי".


חשבתם שנסתיימה מסכת התלונות? עדיין לא, בני-ישראל מגיעים לרפידים, ושוב הם מתלוננים ותובעים ממשה רבנו בחוזקה ואף באיומים שיספק להם מים: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה: מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְיָ? וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (יז, ב–ד).


וכל מסכת התלונות הללו רוכזה בפרשה אחת: בפרשת בשלח היא שבת שירה!


ב. מסר לדורות


הבלטת הניגוד החד שבין חסדי ה' על עם-ישראל והשיא כמובן בתשועה הגדולה מהמצרִים האכזריים, לבין כפיות הטובה והתלונות הרבות כלפי ה' ומשה רבנו עד כדי פסע מרגימת משה באבנים, נועדה לזעזע אותנו ולהעביר מסר לדורות. לבל נהיה קשים ואטומים, לבל נהיה ערלי-לב, לבל נתעה בדרכי החושך והתאוות, ולבל נסור מדרכי ה' הישרות.


לצערנו, גם בימינו, אלפי שנים לאחר שהשתחררנו מעבדות מצרים ומאליליהם, עדיין לא מעטים הם מעם-ישראל אשר מבכּרים את דרכי המינים החשוכים, ועדיין מעדיפים ליהנות מדברי תורה ולהפוך תורת חיים לקרדום חוצבים. לא די להם בעבודת ה' ובאהבתו, הם מוכרחים למלא את תאוותיהם: הכבוד והשררה, הממון והשלטון, הגדולה והרוממות. כל זאת הם מנסים להשיג באמצעות טיפוח דת חדשה פרו-נוצרית אשר מקדשת את הפקת הרווחים מדת משה, ואף מחדירה לתוכה מאפיינים אליליים רבים מאד עד כדי החרבתה כליל.


במאמר המסוים הזה איני בא בטענות לצאצאי המינים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אלא לאחיי הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, אשר מתלוננים עלי ושׂוֹטמים אותי על השקפותיי הנכונות המבוססות והמוכחות, ועל שאני מרים על נס את אור האמת הבוהק והחזק. הם אינם מבססים את תלונותיהם על ראיות אמיתיות, אלא על ראיות-כזב מתעתעות ואף אינם בוחלים בהוצאת-שם-רע, וכמו שאומר רבנו באיגרתו לתלמידו (עמ' קכח): "ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשיי יעשו זאת". וזכורני ששמעתי בעבר על כמה דרדעים מחבלים כרמים אשר טוענים שאני "לא ישר". ובכן, במה אני לא ישר? במה שכל דבריי מבוססים על תורת אמת ועל מקורות חז"ל ודברי רבנו והגאונים? במה שהם מבוססים על ההיגיון והשכל הישר? במה שהם בנויים בסדר מדעי ובהוכחות מופתיות נדבך על גבי נדבך? בַּמֶּה?


תלונותיהם נובעות מכמה מקורות נרפשׂים, המקור הראשון נוגע בעיקר לאותם אשר חוצבים טובות הנאה מדת משה, וזקוקים לשמור על יחסי חסות ושעבוד כלפי המינים וצאצאיהם. אלה מחויבים לגנות אותי מכוח חשבון הבנק שלהם, ומכוח שלל טובות ההנאה שאימצו אל חיקם ברבות השנים מאת צאצאי המינים. ודי בשוחד פעוט וזעיר כדי לשבש את כל מערכות החשיבה של האדם, וכל-שכן כאשר מדובר ברבי-חוצבים חלקלקים ומיומנים בעלי ניסיון חציבה של שמיטין ויובלין: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


המקור השני הוא פחד בלתי מוסבר מצאצאי המינים, רבים הם מקרב אחיי הדרדעים אשר טרם השתחררו ממצרַים, עדיין הם זקוקים לאדון הבהמי והאכזר שיאמר להם מה תעשו ומה תפעלו, הם אינם מסוגלים לעמוד בזכות עצמם. ברם, גאוותם ויהירותם אינן מאפשרות להם להודות בשעבודם הנפשי ובחולשתם הרוחנית, ולכן הם טופלים עלי שקרים: "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים" (תה' קיט, סט), כדי להישאר עבדים נרצעים ומשועבדים לצאצאי המינים אשר מחריבים את דת משה ומנציחים את גלותנו הרוחנית. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג), תחילה נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", ורק לאחר-מכן נאמר: "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – קודם האדם נדמה בעיני עצמו לחגב ורק לאחר-מכן הוא נדמה לחגב גם בעיני זולתו.


המקור השלישי הוא סכלות, רבים מקרב אחיי הדרדעים ושאינם דרדעים פשוט אינם יודעים להבחין בין אמת לבין שקר בעיקר מכיוון שהם לא למדו מדעים, וכל ידיעותיהם בתורה ובחכמה מסתכמות בידיעת האסור והמותר לפי הזיות הרי"ש-בי"ת הממסדי התורן על שלל שאיפותיו ודמיונותיו. ויתרה מזאת, הם אינם יודעים מחשבה כלל! מעטים הם שיעורי המחשבה, וגם השיעורים הללו נמסרים על-ידי חוצבים ממסדיים מיומנים וחלקלקים, אשר יודעים להסתיר ולטשטש באופנים מתוחכמים מאד את האמת, ולהותיר רק את ההשקפות שנוחות להם (לדוגמה, הם בורחים לבאר את אגדות חז"ל במקום לעסוק בהרחקת האלילות והמינות).


המקור הרביעי הוא עבודה-זרה, רבים מאחיי הדרדעים פשוט עובדי אלילים! הם מתייחסים לקאפח ולערוסי החוצבים ולשאר ראשי הכומרים השכירים בימינו כאילו הם היו משה רבנו! ובמלים אחרות, כל דבריהם הם "דבר