מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ב)

ה. קמיעות ושמות קדושים


רבנו הרמב"ם קידש מלחמה כנגד הנטייה אחר המאגיה והמיסטיקה, ובכלל זאת גם כנגד כותבי הקמיעות והמקובלים המהובלים, אשר נדמה להם שהם מכשפי כישופים ופועלים ישועות בלחשיהם וסגולותיהם המאופסים, וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, סא):


"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".


מי הם אלה כותבי הקמיעות? מי הם אלה שעוסקים ב"שמות קדושים" ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה? מי הם אלה אשר נדמה להם שהם מסוגלים לחולל נפלאות? מי הם אלה שספריהם טיפשיים? מי הם אלה שלא ראוי לאדם שלם לשמוע את סיפוריהם ההזויים, וכל שכן לסבור אותם? תשובה, כל גדולה האסלה לדורותיהם אשר נטו אחר המאגיה המיסטיקה והאלילות, ויש כאלה רבים מאד שמטעים את הפתאים לסבור שיש להם כוחות עליונים.


רבנו מוסיף ומלמד אותנו שם (א, סב) כיצד התפתחה תעשיית "שמות הקודש":


"וכאשר מצאו האנשים הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שירצו, ואומרים שֵׁם זה פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים], ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


כלומר, לפי רבנו הרמב"ם, "גדולי התורה" הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים", ואין זו גוזמא, שהרי מכשף הוא בגדר עובד עבודה-זרה וחייב כרת וסקילה: "כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק" (שם ג, לז), ו"גדולי התורה" אשר באו אחריהם ודעתם חלושה כדי להבחין בין אמת לשקר, הם בגדר "פתאים". כך או כך אינם גדולים ואינם אפילו קטנים, אלא שפלים מאד מאד. וכֹה דברי רבנו בעניינם בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


קאפח מסביר במורה שם (הע' 23), כי הכשרים החלשים שנזכרו בדברי רבנו, אשר מצאו את "הספרים הקדושים" בעיזבון הרשעים הראשונים, הם: "בני אדם הספקנים, החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים".


מדוע קאפח חושש לציין ספרים? והאם פשוטי העם כותבים ספרים? ברור אפוא כי מדובר בגדולי האסלה בעלי השם מן הדרג הידוע ביותר בציבור, אשר האמינו שיש ממש בעבודה-זרה. כלומר, שיש ממש בכל מה שקשור לאסטרולוגיה, לכישופים, לניחוש, לעוננות, לשדים, וכיו"ב, ואף שהתורה אסרה אותם היא מודה באמיתתם – והוי שוטים ייאמר להם!


ו. מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת


רוב גדולי האסלה ואולי אפילו כולם האמינו במאגיה ובמיסטיקה על שלל גרורותיה הסרטניות מחריבות הדעת והמחשבה הזכה. על רבים מהם כתבתי במאמריי, וכנגדם, ובעיקר כנגד גדולי התורה שבהם, פוסק רבנו את דבריו הנחרצים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכֹה דבריו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


וכי כל עם-ישראל "חכמים מחוכמים"? ברור אפוא שכוונתו בראש ובראשונה לגדולי האסלה, אשר מתעים את העם אחר ההבל להיכשל ולהיחבל בדרכי חושך. בהמשך דבריו רבנו רומז רמז עבה מאד לחכמי ישראל אנשי השם לדורותיהם אשר רובם המכריע והמוחץ סברו שיש אמת במאגיה ובאלילות, אף שהקדוש-ברוך-הוא אסרן, וכֹה דברי רבנו שם:


"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


רבנו הגדיר את המאמינים בהזיות המאגיות האליליות כ"סכלים ומחוסרי דעת", ולצערי מי שייסד את המועדון המפוקפק הזה היו חכמי אשכנז הראשונים שתפשו את דרשות חז"ל כפשוטן, ואחריהם החרו החזיקו חכמי-יועצי-ספרד, ואלה אף הוסיפו לההביל שבע על חטֹאת אדוניהם האשכנזים. במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת חברים כמעט כל גדולי האסלה באלף השנים האחרונות, מראשוני אשכנז המינים דרך הרמב"ן שנחשב למיסטיקן מובהק ועד לאלי מווילנא שנחשב לשכלתן מובהק – ועד לעצם היום הזה, רבים הם האלילים אשר מתעים את העם כאילו יש להם כוחות מאגיים להושיעם. וכולם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.


ז. המאגיה – סרטן המחשבה


על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא שראינו.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ונחתום בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


ח. שנאת הפילוסופיה


רבים מגדולי טחורי האסלה שנאו את הפילוסופיה ושנאו את רבנו הרמב"ם, וכידוע אף הורו לשרוף את ספרי המורה והמדע. בשורות הבאות נראה כיצד רבנו התייחס לאותם גדולי האסלה, וכיצד הוא מנתח את נבכי נפשם החשוכה, וכֹה דבריו בצוואתו למורה-הנבוכים:


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


מי הם אלה אשר "מדמים שהם בעלי עיון"? מי הם אלה אשר "אין להם ידיעה בשום דבר הנקרא מדע באמת? מי הם אלה אשר אינם מסוגלים ללמוד ולהבין בספרו של רבנו מורה-הנבוכים? מי הם אלה אשר מתוך ההשקפות הישרות של המורה "תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם"? מי הם אלה אשר רבנו בהשקפותיו הישרות מסיר את הלוט מעל פני השקר וההטעיה שתפרו להם לגלימה? התשובה לכל אלה היא: אלה הם גדולי טחורי האסלה, אשר נדמה להם שהם חכמים גדולים ובעלי עיון, אך באמת שוטים הם ואף גרוע מכך.


ונסיים פרק זה בנקודה למחשבה, מדוע רבנו אומר שההשקפות הנפסדות הן "סגולתם ורכושם המיועד לאידם"? תשובה, מתוך השקפותיהם הנפסדות יצמיח הקב"ה את העונש לאותם ה"חכמים" רודפי הבצע והכבוד. כלומר, במעשיהם הרעים הם מכשירים את הקרקע למפלתם שתבוא כתוצאה טבעית של עוונותיהם מעלליהם תעלוליהם ושקריהם.


במקור נוסף במורה (ג, כט) רבנו מבאר, כי ככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דע