מלחמתו של הרמב"ם ב"גדולי הדור" – חלק ד

עודכן ב: לפני 2 שעות

טז. הוי שוטים ייאמר להם


בתוספתא למסכת פסחים מובאת ברייתא שמתארת ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה [סוף המאה השמינית לפנה"ס]. על שלושה מן הדברים שעשה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, אך על שלושת האחרים הוא ספג גינוי וביקורת. אחד מן הדברים החיוביים שעשה חזקיהו הוא "גניזת ספר הרפואות", על גניזת ספר זה הודו לו חכמים, כלומר אישרו והביעו תמיכה במעשהו זה. התוספתא שבה נזכרו מעשיו של חזקיהו צורפה על ידי הרמב"ם למשנה, והיא מובאת בספרו פירוש-המשנה (פסחים ספ"ד), וזה לשון התוספתא: "ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו [...] גנז ספר רפואות והודו לו [...]".


לדעת רבנו, ספר הרפואות היה ספר שכלל אופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש ששוגים וסוברים שיש אמת בהבלים שכלולים בתוכו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו. ועל זאת הודו לו חכמים שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. ואף שבפירושו שם רבנו מציע כמה פירושים, במורה-הנבוכים (ג, לז) רבנו מגלה לנו, שפירושו זה הוא היותר נכון לפי דעתו: "והיותר נכון לדעתי, כי ספר רפואות אשר גנז חזקיהו היה מן הסוג הזה בלי ספק".


הרמב"ם מודע לקיומם של פירושים אחרים, והוא מסביר בהמשך דבריו שם, מדוע האריך לבאר מהו אותו ספר רפואות. מדבריו עולה, שהוא האריך בעניין זה מפני שהוא שמע פירוש אחר שפשט בעם אשר קומם אותו מאוד. לפי הפירוש האחר, ספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר שחובר על ידי שלמה המלך, ובו הוא כתב כיצד להתרפא מכל מחלה ומחלה, אך כאשר ראה חזקיהו שהעם סומכים על ספר הרפואות בעת חוליים, ואינם זועקים אל ה' שירפא אותם, עמד וגנז את אותו הספר. וזה לשון הרמב"ם שם:


"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה [המלך] חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו [כלומר פנה לעיין בספר] ועשה כמו שהוא [הספר] אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".


כאמור, פירוש זה שפשט בהמון קומם מאד את הרמב"ם, ובכל מקום שהרמב"ם מוצא השקפה לא נכונה הוא מיד מניח את הכל, ופונה לבער את ההשקפה הזרה, להנחיל את ההשקפה הנכונה, וליישר את הדעת והמחשבה. וזה לשונו בהמשך דבריו שם:


"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון! ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".


ראשית הרמב"ם קובע שמדובר בפירוש הבל שיסודו בעולם ההזיות. שנית הוא מצביע על העובדה שאותם פרשנים ייחסו לחזקיהו מלך יהודה, ולחכמים שהיו בתקופתו והודו לו, סכלות שאין למצוא כמותה אלא אצל הגרועים שבהמון. שלישית, הרמב"ם מציב שאלה תוך שהוא משתמש בלשונות חריפים מאוד: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש" וכן "הוי שוטים ייאמר להם!", ושאלתו היא, האם ייתכן לומר על אדם שאכל והשביע את רעבונו, ומתרפא מצער הרעב ומזין ומחזק את גופו, שהוא הסיר את בטחונו מהשם? שהרי כמו שמודים לה' על האוכל שנתן לנו כדי שנשביע את רעבוננו ונחיה ולא נמות, כך אנו מודים לו על הרפואות שנתן בעולם כדי שנרפא את גופנו מהמחלות.


הרמב"ם מסיים את ביקורתו במלים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". והשאלה המתבקשת היא, מי הם אותם מפרשים מפורסמים הוזי הזיות, רוחשי הדמיונות המשובשים והמטופשים? מי הם שעליהם קורא רבנו הוי שוטים ייאמר להם? מָרי יוסף קאפח מעיר בפירוש-המשנה שם שמדובר בשניים: רש"י, וממשיך דרכו של רש"י ודרך חכמי אשכנז אוהבי המאגיה – הרמב"ן.


רש"י כותב בפירושו לתלמוד (פסחים נו ע"א), וזה לשונו: "וגנז ספר רפואות – כדכתיב 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' [מלכים ב כ, ג], ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה לבם נכנע על חוליָם אלא מתרפאין מיד". ובתלמוד מסכת ברכות (י ע"ב) הוא מפרש: "שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים". וממה שמָרי יוסף קאפח מפנה אל פירוש רש"י לתלמוד, נראה שאליו ואל פירושו זה רומז רבנו הרמב"ם בפירושו-למשנה.


הרמב"ן כנראה לא ראה את פירוש-המשנה או שראה ולא רצה להבין, והוא כותב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית, ששלמה המלך חיבר ספר רפואות שהיו בו רפואות לכל המחלות, וזה לשון הרמב"ן בהקדמתו: "ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה [...], וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם עד שכתב בהם [...] ספר רפואות".


נראה אפוא שרבנו קידש מלחמה כנגד רש"י ובית מדרשו, מפני שתפישתם את אגדות חז"ל כפשוטם הרסה את חומות שכלם, וכל אמונות ההבל וההזיות האליליות קיפצו לתוך מוחם וריקדו שם כשדים וכשעירים משוגעים.


יז. "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"


לדעת רבנו, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך הוא כותב בספרו מורה-הנבוכים (ג, כו; ג, לא):


"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...]. ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".


"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי באר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".


אולם, רבים מחכמי ישראל סברו שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית. הרמב"ם קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב בספרו מורה-הנבוכים (ג, נא): "וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".


כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. רבנו לא מסתפק בביקורת זו, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולי ששיבש את נפשם, וזה לשונו במורה (ג, לא):


"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".


ויש לשאול, מי הם אלה שעושים מצוות "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער"? מי הם אלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"? מי הם אלה חלושי הדעת חולֵי הנפשות?


הטור החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו, ונראה שהוא ממשיך את דרכם של חכמי אשכנז הראשונים אשר רבים מהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וזה לשון מָרי יוסף קאפח בבארו עניין זה בפירושו לספר המדע (עמ' תקנד):


"והטור סימן קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. ועיין בית-יוסף שם שהטעים שיטת רבנו גם לפי שבילי חשיבת הטור. אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה ג, נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם בפרק לא".


יח. האם המלאכים בעלי גוף כבני אדם?


רבנו הרמב"ם מותח ביקורת חריפה על אותם הסוברים שיש למלאכים גופות כבני-אדם. וזה לשונו במאמר תחיית-המתים (עמ' עו): "וכן כל נברא נפרד [מגוף], כלומר המלאכים והשכל [=של האדם שהגיע לדרגת אדם, והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל], הרי הוא במציאותו יציב מאד וקיים יותר מכל גוף [=שהגוף כולה ובולה ונהפך לעפר בבחינת כי עפר ואל עפר]. ולפיכך אנו בדעה כי המלאכים אינם גופות, ושבני העולם-הבא נפשות נפרדות, כלומר שׂכלים [=נפרדים מן החומר ונקיים ממנו]".


עוד הוא אומר שם: "ואם לא יסבור כן אחד הסכלים, וייטב בעיניו לסבור שהמלאכים גופות, ושהם גם אוכלים לפי שכבר נאמר בלשון הכתוב 'וַיֹּאכֵלוּ' [בראשית יח, ח]. [...] ולואי שכל סכל לא יסכל אלא בכיוצא בזה, ונקווה שיהיו דעותיהם שלמות מלסבור את הגשמות בבורא". כלומר, סבירת הגשמות ביחס לבורא חמורה בהרבה מסבירת הגשמות ביחס למלאכים, אך אין ספק כי יישור הדעת בעניין המלאכים, הוא שער ליישור הדעת גם ביחס לסילוק כל מושגי ההגשמה מהבורא יתעלה.


ויש להבין, מי הם אלה אשר סברו שהמלאכים בשר ודם כבני אדם? ראש וראשון לאותם פרשנים היה רש"י אשר פירש את הפסוק בבראשית (ו, ב): "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", וזה לשונו: "בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". ואין לי ספק שרש"י מייצג את בית המדרש האשכנזי הקדום, ורבים מאד מהפרשנים שנחשבים לגדולי ישראל הלכו בעקבותיו באלף השנים האחרונות.


יט. תכלית מצות המזוזה


אחד מיסודי דת משה החשובים ביותר הוא, שהמצוות שנצטווינו בהם בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות לתועליות דמיוניות, אלא נועדו לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא. וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [משלי ג, כב]".


כלומר, מי שמתייחס למצוות ה' יתעלה כאל תיקונים או מתכונים להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר, אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של רבנו על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו אפוא, כי שתיים רעות עשו בכתבם שמות מלאכים בתוך המזוזות: א) ביטלו את מצות ייחוד השם, שהיא תכלית כל המצוות, וביטלו שתי מצוות נוספות שמובילות למצות ייחוד השם והן: עבודתו ואהבתו; ב) הפכו את המצוה שנועדה לרומם את האדם למעלת ייחוד השם, לקמיע שנועד לספק טובות הנאה חומריות.


רבים מחכמי ישראל באלף השנים האחרונות סברו, כי תכלית המזוזה היא לשמור על בית-האדם ואוצרותיו הגלויים והספונים. ובכלל, יחסם למצוות באופן כללי הוא כאל סגולות וקמיעות להפקת רווחים ותועלת חומרית. נצרף כאן דוגמה אחת מראשון התועים והמתעים, אשר גרר "גדולים" רבים אחריו לדרכי חתחתים, מפני שהוא סבר שמצות המזוזה נועדה לשמש כחיישן של חברת שמירה או כפוליסת ביטוח נכס.


ראשון התועים והמתעים היה רש"י (צרפת, 1040–1105), ואל נא תתפלאו כי הוא כבר שגה בדברים חמורים מזאת: בהגשמת הבורא יתעלה ויתרומם ובהבנת מדרשי התורה כפשוטם. בשתי רעות חולות אלה הוא ובית מדרשו החדירו לדת משה את המאגיה האלילית, והכשירו את הקרקע ואף זרעו את הזרעים לדת חדשה ניאו-אלילית פרו-נוצרית, הרחוקה מידיעת השם כרחוק מזרח ממערב (וכתבתי על כך מאמרים רבים), וזה לשונו בסידורו (בסימן תנה), שם הוא מתאר את אופן כתיבת המזוזה ותכליתה לפי דמיונו:


"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותה השעות מצליחין [...]. וצריכה להיכתב בכ"ב שורות. וצריכה מלאכים בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, ובסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל, ובסוף 'מצוה' עזריאל [...]".


לדעת הרמב"ם, יש בדברי רש"י הללו כמה וכמה איסורי תורה חמורים ביותר:


1) "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" – וזה לשון רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י): "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים [=האסטרולוגים], הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויקרא יט, כו]".


2) פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה – כתיבת המזוזה באותן השעות שהמלאכים "ממונים עליהן", היא פעולה שנועדה להוריד שפע מהמלאכים, ובזאת היא מחזקת את רוממותם ומטשטשת את ייחודו ויחידותו של בורא-עולם שאין עוד מלבדו (ובעניין זה הרחבתי במאמרי: "הפיוט שלום עליכם – שלום שלום ואין שלום").


3) שיבוש מצות התפילין – רש"י משבש גם את מצות התפילין והופך אותה גם-כן לקמיע שנועד להועיל בענייני העולם-הזה, בכך הוא מקנה למעשה למצות המזוזה מעמד של בנין-אב לכל המצוות שבתורה, כלומר שכולן נועדו לתועלת ענייני העולם-הזה.


4) הנחלת אמונת ההבל בקמיעות – הקמיעות הם מתשמישי העבודה-הזרה הקדומים והיסודיים ביותר, ומאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועליות מיסטיות לפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בהם מתפלש בזוהמת עבודה-זרה (ועל עניינים אלה ראו בהרחבה במאמרי "מבט למיסטיקה ולאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם").


5) כתיבת שמות מלאכים או שמות אחרים במזוזה, הופכת את מצות המזוזה, ממצוה שנועדה לרומֵם את הנפש, לפעולה שמזהמת את הנפש – בהחדירה למחשבה את ההשקפה הנפסדת שמצוה זו מיועדת לשמירה ולהפקת תועלת חומרית, וכלשון רבנו: "קמיע להנאת עצמן". ולא אתפלא כלל אם תפיסתם המחשבתית המעוותת של חכמי אשכנז, שהובילה אותם לעשות את התורה קרדום לחפור בה, מנעה מהם גם להבין שיש למצות המזוזה תכלית שלא מעורבת בה הנאה חומרית ותועלת ממונית.


כ. חומרת החדרת ההזיות המאגיות לדת משה


רבנו קידש מלחמה כנגד האמונות הטפלות הם ההזיות המאגיות-האליליות, מפני שדי בהזיה אחת כדי לזהם את שכלנו, ובהיחלש הכוח השכלי-האלהי מתגבר הכוח הרגשני-החושני שפונה להזיות ולדמיונות, וכך נפתח השער לכניסת הזיות נוספות שיסודן באמונות ההבל של עובדי-האלילים הקדמונים. וכדברי רבנו על ההזיות הללו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא: "ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן". וככל שכוח הדמיון והתעתועים מגביר את שליטתו באדם, מתגבר בו הכוח הרגשני-החושני הפונה אל התאוות, והאדם הולך ומתרחק מאנושיותו ומתדרדר לעבר בהמיותו.


ההזיה שהמצוות נועדו לשמש כסגולות מיסטיות, היא ענף מענפי המאגיה והכשפים שיסודם בעובדי-האלילים הקדמונים, והיא חלק ממכלול רחב מאד של אמונות הבל, שכל אחת מהן גוררת להזיות בהבלים נוספים ומדרדרת את האדם לעברי פי פחת. שהרי אם יסודות מאגיים קיימים במצוות, מדוע שלא יהיו קיימים גם בעניינים אחרים בעולם? ולכן רבנו קידש מלחמה נגד האמונה בהבל ובנמנעות [=בהזיות], כי האמונה בהזיה מאגית מכל סוג שהוא שולחת גרורות כסרטן אלים, מזהמת את כל שאר השקפות האדם ומוליכה אותו לדרכי חתחתים.


וכן כותב רבנו בספר-המצוות (לאווין לב): "ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...]. והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


ונסיים פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


כא. מלחמתו של רבנו בטועני הנבואה


לעתים לא רחוקות אנו שומעים או קוראים על אחד מן הנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות, שטען שנתגלה לו מלאך בחלום וגילה לו הלכות או השקפות, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. כמובן שרבנו סובר שכל חכמי ישראל הללו סכלים הוזי הזיות, וזה לשונו במורה-הנבוכים (ב, לח):


"ודע כי הנביאים האמתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם [מעלות] הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר מה שמשיגים אותם האנשים [בדמיונם], אינם אלא רעיונות שהיו להם ["אשר קלטום ושמעום מאחרים" (מָרי שם)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז לבהמיות השקפותיהם?], ויצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני [=השכלי] ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".


רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו. והאמת שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון, עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו. כלומר, כל אנשי הסוג הזה השלישי, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות.


רבנו ממשיך ואומר שם: "ומקום זה מן המקומות המטעים המאבדים [=ההזיות הללו מכלות ומאבדות את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [="מן המחזיקים עצמם כחכמים" (תרגום ר"ש שם); ומָרי מוסיף בהערה: "ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם 'מאותם הרוצים להתבלט'"]. ולפי זה תמצא אנשים שבררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".


כלומר, רבים הם ה"גדולים" שמרוב להיטותם ליוקרה ומעמד, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים וטובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראיית מגידים שמימיים בחלומות או עשיית נסים נפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בסכל הוזה הזיות שנוטה נטייה חמורה כלפי שאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום מדעת שמטמטם את ההמונים אחר שיבושיו, כדי לזכות בהערצתם ובממונם.


רבנו מוסיף ומלמד שם (א, לז), וזה לשונו:


"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה [=הדמיון] וחולשת ההגיוני [=השכל], והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו "חכם" לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני-השכלי שבו ייצא אל הפועל]".


שם בפרק לח (הע' 28), מָרי מתייחס לכללות דברי רבנו בעניין זה ואומר: "ושמא רומז רבנו לשאלות מן השמים או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לעיל נכונים גם לר' יוסף קארו שטען שמגיד שמימי מתגלה אליו בחלום באופן קבוע, ולרבים מאנשי השם המפורסמים ב"גדולתם" באלף השנים האחרונות.


ונסיים בכמיהתו של הרמב"ם בחתימתו למורה: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [ישעיה לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]".


תמונת שער הרשומה מאת: אלי קובין, רישיון תמונה: CC BY 3.0.



51 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!