top of page

מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)

עודכן: 13 בדצמ׳ 2023

יח. הוי שוטים ייאמר להם


בתוספתא למסכת פסחים מובאת ברייתא שמתארת ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה (חי ופעל בסוף המאה השמינית לפנה"ס). על שלושה דברים מתוך השישה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, אך על שלושת האחרים הוא ספג גינוי וביקורת. אחד מן הדברים החיוביים שעשה חזקיהו הוא "גניזת ספר הרפואות", על גניזת הספר המסתורי הזה הודו לו חכמים, כלומר, הם אישרו והביעו תמיכה במעשהו זה. התוספתא שבה נזכרו ששת מעשיו של חזקיהו צורפה על-ידי הרמב"ם למשנה, והיא מובאת בספרו פירוש-המשנה, במסכת פסחים בסוף הפרק הרביעי, וזה לשון התוספתא: "ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו [...] גנז ספר רפואות והודו לו" וכו'.


לדעת רבנו, ספר הרפואות שגנז המלך חזקיהו היה ספר שעסק באופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש פתאים נבערים ששוגים לסבור שיש אמת בהבלים שנזכרים ומתוארים בו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו. ועל זאת הודו לו חכמים, שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. אמנם, בפירושו שם רבנו מציע כמה פירושים, ברם, במורה-הנבוכים (ג, לז) רבנו מגלה לנו, שפירושו זה הוא היותר נכון לפי דעתו: "והיותר נכון לדעתי, כי ספר רפואות אשר גנז חזקיהו היה מן הסוג הזה בלי ספק".


רבנו הרמב"ם היה מודע לקיומם של פירושים אחרים, והוא מסביר בהמשך פירושו שם מדוע האריך לבאר מהו אותו ספר רפואות. מדבריו עולה, שהוא האריך בעניין זה מפני שהוא שמע פירוש אחר שפשט בעם שקומם אותו מאוד. לפי הפירוש האחר, ספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר שחובר על ידי שלמה המלך, ובו הוא כתב כיצד להתרפא מכל מחלה ומחלה, אך כאשר ראה חזקיהו שהעם סומכים על ספר הרפואות בעת חוליים, ובעקבות זאת אינם זועקים עוד אל ה' שירפא אותם, עמד וגנז את אותו הספר, וכֹה דברי רבנו שם (פסחים ד, י):


"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה [המלך] חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו [כלומר האדם החולה פנה לעיין בספר] ועשה כמו שהוא [=הספר] אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".


כאמור, פירוש זה שפשט בהמון קומם מאד את רבנו הרמב"ם, ובכל מקום שהרמב"ם מוצא השקפה לא נכונה הוא מיד מניח את הכל ופונה לבער את ההשקפה הזרה, להנחיל את ההשקפה הנכונה, וליישר את הדעת והמחשבה, וכֹה דבריו בהמשך הדברים שם:


"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".


ראשית, רבנו הרמב"ם קובע שמדובר בפירוש הבל שיסודו בעולם ההזיות. שנית, רבנו מסביר, שהפרשנים הללו ייחסו לחזקיהו מלך יהודה, ולחכמים שהיו בתקופתו והודו לו, סכלות שאין למצוא כמותה אלא אצל הגרועים שבהמון. שלישית, רבנו מציב שאלה, תוך שהוא משתמש בלשונות חריפים מאוד: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש" וכן: "הוי שוטים ייאמר להם!", ושאלתו היא: האם ייתכן לומר על אדם שאכל והשביע את רעבונו, ומתרפא מצער הרעב ומֵזין ומחזק ומחיה את גופו, שהוא הסיר את בטחונו מה' יתעלה? שהרי כמו שמודים לה' על האוכל שנתן לנו כדי שנשביע את רעבוננו ונחיה ולא נחלה ולא נמות, כך אנו מודים לו על הרפואות שנתן בעולם כדי שנרפא את גופנו מהמחלות ונחזק את עצמנו לעבודתו יתברך.


רבנו הרמב"ם מסיים את ביקורתו במלים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". והשאלה המתבקשת היא, מי הם אותם מפרשים מפורסמים הוזי הזיות, רוחשי הדמיונות המשובשים והמטופשים? מי הם שעליהם קורא רבנו הוי שוטים ייאמר להם? קאפח מעיר בפירוש-המשנה לפסחים שם, שמדובר בשמשון ויובב, הלא המה: רש"י והרמב"ן.


רש"י-שר"י בפירושו לתלמוד מסכת פסחים (נו ע"א) כתב כך: "וגנז ספר רפואות – כדכתיב: 'וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' [מ"ב כ, ג], ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות, לפי שלא היה ליבם נכנע על חוליָם אלא מתרפאין מיד". ובתלמוד מסכת ברכות (י ע"ב) הוא מפרש: "שגנז ספר רפואות – כדי שיבקשו רחמים". נראים הדברים אפוא, שפירושו הזה של רש"י הגיע לרבנו, וההזיה הזו זעזעה והחרידה אותו, מפני שהיא מחדירה השקפות רעות מאד לעם-ישראל, אשר שולחות גרורות מאגיות פגאניות ממאירות שמחריבות את מחשבתו של עם חכם ונבון.


ביחס להרמב"ן, ובכן, נ-נח-נחמ-נחמן בר-המן כנראה לא ראה את פירוש-המשנה או שראה ולא רצה להבין כדרכו במינות, לפיכך הוא כתב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית, ששלמה המלך חיבר ספר רפואות שהיו בו רפואות לכל המחלות, וזה לשונו של נחמן בר-המן בהקדמתו: "ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה [...] וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם עד שכתב בהם [...] ספר רפואות".


נראה אפוא שרבנו הרמב"ם קידש מלחמה כנגד רש"י ובית מדרשו הצרפתי, מפני שתפישתם את אגדות חז"ל כפשוטן הרסה את חומות שכלם, וכל אמונות ההבל וההזיות האליליות קיפצו לתוך מוחם וריקדו שם כשדים וכשעירים משוגעים, משחיתים את כל הנקרה בדרכם.


יט. "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"


לדעת רבנו, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך רבנו כותב בספרו מורה-הנבוכים (ג, כו; ג, לא):


"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".


"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא, הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא, שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".


אולם, רוב "חכמי ישראל" הוזי ההזיות סברו שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית. רבנו קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב במורה (ג, נא):


"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.


רבנו לא מסתפק בביקורת שראינו לעיל, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולי ששיבש את נפשם של אותם "חכמי ישראל" ההוזים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):


"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".


ויש לשאול, מי הם אלה שעושים מצוות "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער"? מי הם אלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם"? מי הם אלה חלושי הדעת חולֵי הנפשות? מי הם אלה אשר "האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו"?


ובכן, יענקל בן הרוֹש (האשכנזי שחדר לספרד) החזיק בדעה ההפוכה לדעת רבנו, ואין ספק שהוא ממשיך את דרכם של חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שרבים מהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, וזה לשונו של קאפח בבארו עניין זה בפירושו לספר המדע (עמ' תקנד):


"והטור סימן קפא חלק על רבנו, ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. ועיין בית-יוסף [ח'רבת יוסוף] שם, שהטעים שיטת רבנו גם לפי שבילי חשיבת הטור. אבל באמת סבור רבנו כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במורה ג, נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמו שכתב שם בפרק לא".


ואם כך, מדוע קאפח וערוסי פוסחים על שתי הסעיפים ומרוממים את המינים וצאצאיהם? מדוע הם קוראים להם "קדושי עליון" ו"אדירי עולם" ו"ענקי התורה" ו"מרנן ורבנן"? מדוע הם כורעים ומשתחווים להם? מדוע הם התעוורו ומעוורים את עיני בני האדם? "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


כ. האם המלאכים בעלי גוף כבני אדם?


רבנו הרמב"ם מותח ביקורת חריפה על אותם הסוברים שיש למלאכים גופות כבני-אדם, וכֹה דבריו בעניין זה במאמר תחיית-המתים (עמ' עו):


"וכן כל נברא נפרד [מגוף], כלומר, המלאכים והשכל [=של האדם שהגיע לדרגת אדם, והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל], הרי הוא במציאותו יציב מאד וקיים יותר מכל גוף [=שהגוף כוֹלה ובוֹלה ונהפך לעפר בבחינת כי עפר ואל עפר]. ולפיכך אנו בדעה כי המלאכים אינם גופות, ושבני העולם-הבא נפשות נפרדות, כלומר שׂכלים [=נפרדים מן החומר ונקיים ממנו]".


עוד הוא אומר שם: "ואם לא יסבור כן אחד הסכלים, וייטב בעיניו לסבור שהמלאכים גופות, ושהם גם אוכלים לפי שכבר נאמר בלשון הכתוב 'וַיֹּאכֵלוּ' [בר' יח, ח]. [...] ולוואי שכל סכל לא יסכל אלא בכיוצא בזה, ונקווה שיהיו דעותיהם שלמות מלסבור את הגשמות בבורא". כלומר, סבירת הגשמות ביחס לבורא חמורה בהרבה מסבירת הגשמות ביחס למלאכים, אך אין ספק כי יישור הדעת בעניין המלאכים, הוא שער ליישור הדעת גם ביחס לסילוק כל מושגי ההגשמה מהבורא יתעלה, ושיבוש הדעת בעניין המלאכים הוא פתח רחב מאד להגשמת הבורא.


ויש להבין, מי הם אלה אשר סברו שהמלאכים הינם בשר ודם כבני האדם? ובכן, ראש וראשון לאותם פרשנים היה רש"י-שר"י אשר פירש את הפסוק בבראשית (ו, ב): "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ", וזה לשונו: "בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". ואין לי ספק שרש"י מייצג את שיטות המינות של חכמי-יועצי-אשכנז הקדמונים. ורבים מאד מהפרשנים האורתודוקסים שנחשבים בימינו ל"גדולי ישראל" הלכו בעקבות הכסיל הזה באלף השנים האחרונות.


כא. תכלית מצות המזוזה


אחד העקרונות היסודיים ביותר בדת משה הוא, שהמצוות שנצטווינו בהן בהר סיני לא נועדו לשמש כסגולות מאגיות-דמיוניות לתועליות גשמיות שונות, אלא, מצוות התורה נועדו לרומם את נפשנו לזכות בחיי הנצח בעולם-הבא – וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


והוא הדין בעניין המזוזה, מי שרואה במזוזה סגולה מאגית שפועלת לשמירת ביתו ושכיות חמדתו הדמיוניות, חוטא חטא גדול לאלהים. כמו כן, מי שמאמין שנישוק המזוזה עשוי להועיל לו בדרך זו, שוגה מאד, ועליו לחדול מנישוק המזוזה ולהתמקד בתכליתה הרעיונית הנשׂגבה.


וכאמור, לא רק בעניין המזוזה, כל מי שמתייחס לכל מצוה מן המצוות כאל תיקון או מתכון סגולי מאגי-פגאני דמיוני, להצלחה או לזיווג או לפרנסה או לרפואה או לכל דבר אחר – אינו אלא כופר בתורה. ומכאן נבין את ביקורתו החריפה של הרמב"ם על אותם השוגים במחשבה שהמזוזה נועדה לשמירה על הבית מפני גנבים, פיצוצי אינסטלציה, שריפות, רעידות אדמה ושאר אסונות, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (ה, ה):


"מנהג פשוט שכותבין על המזוזה מבחוץ כנגד הריווח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה [=שביטלו את מצות המזוזה ותכליתה המחשבתית הנעלה], אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן [=להנאות גופניות], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


למדנו מדבריו, כי שתיים רעות עשו בכתבם שמות מלאכים בתוך המזוזות:


א) מחקו את האמת – ביטלו את מצות המזוזה אשר נועדה לרומם את האדם לייחוד שמו, לאהבתו ולעבודתו; ב) החדירו את השקר – עיוותו את מצות המזוזה שנועדה לייחוד שמו של הקב"ה והפכוה לקמיע אלילי, שפועל להוריד שפע וטובות הנאה חומריות בעולם ההבל.


ועל מחיקת האמת והחדרת השקר אומר רס"ג בפירושו למשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", וכֹה דבריו שם:


"ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת, אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ' [מש' ב, יג], לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [להבל], היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


באופן כלל לא מפתיע, רבים מקרב הוזי ההזיות המהובלים, אשר נחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, סברו, כי תכלית המזוזה היא לשמור על בית-האדם ואוצרותיו הגלויים והספונים. ובכלל, יחסם לכל המצוות באופן כללי הוא כאל סגולות וקמיעות להפקת רווחים ותועלת חומרית. נציין כאן לדוגמה רק אחד מאותם הוזי ההזיות שהִתעו את עמנו אחרי ההבל – שסברו שמצות המזוזה נועדה לשמש כחיישן של חברת שמירה או כפוליסת ביטוח נכס.


ראשון התועים והמתעים היה כמובן רש"י-שר"י (צרפת, 1040–1105), ואל נא תתפלאו, כי הוא כבר שגה בדברים אשר חמורים מזאת בהרבה: בהגשמת הבורא יתעלה ויתרומם ובהבנת מדרשי התורה כפשוטם. בשתי הרעות החולות הללו הוא החדיר לדת משה את המאגיה והאלילות, והכשיר את הקרקע ואף זרע את הזרעים לדת חדשה ניאו-אלילית פרו-נוצרית, הרחוקה מידיעת ה' כרחוק-מזרח-ממערב (והנני מוכיח זאת במאמרים רבים), וזה לשונו בסידורו (בסימן תנה), שם הוא מתאר את אופן כתיבת המזוזה ותכליתה לפי דמיונו:


"ואינה נכתבת אלא בשני בשבת בשעה חמישית בתחילת חמה, במלאך רפאל הממונה באותה שעה, ונכתבת בחמישי בשבת בשעה רביעית במלאך ענאל הממונה על אותה שעה, וכן תפילין וקמיעות הנכתבין באותן השעות מצליחין [...] וצריכה להיכתב בכ"ב שורות. וצריכה מלאכים: בסוף שורות 'הדברים' מיכאל, בסוף שורות 'ובשכבך' גבריאל ובסוף 'מצוה' עזריאל".


לדעת רבנו הרמב"ם, יש בדברי רש"י-שר"י הללו חמישה איסורי תורה חמורים ביותר:


א) "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" – וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י): "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".


ובהלכה הבאה שם פוסק רבנו כך: "אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות [האסטרולוגיה], וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


ב) פנייה למלאכים היא בגדר עבודה-זרה – כתיבת המזוזה באותן השעות שהמלאכים "ממונים עליהן", היא פעולה שנועדה להוריד שפע מהמלאכים, ובזאת היא מחזקת את רוממותם ומטשטשת ואף מבטלת את ייחודו ויחידותו של בורא-עולם שאין עוד מלבדו ואין כיוצא בו (ובעניין זה הרחבתי במאמר: 'הפיוט שלום עליכם – שלום שלום ואין שלום').


ג) שיבוש מצות התפילין – רש"י משבש גם את מצות התפילין והופך גם אותה לקמיע אשר מסוגל לפעול ולהועיל בענייני העולם-הזה, ובכך הוא מקנה למעשה למצות המזוזה מעמד של בנין-אב לכל המצוות שבתורה, כלומר שכולן נועדו לתועלת עניינֵי-החומר בעולם-הזה.


ד) הנחלת אמונת ההבל בקמיעות – הקמיעות הם מתשמישי ומכלי פולחנה הקדומים והיסודיים ביותר של העבודה-הזרה. מאז ומעולם שימשו הקמיעות את עובדי-האלילים כדי להשיג תועליות מאגיות לפי הזיותיהם ולפי דמיונות שווא ומדוחים. נמצא, שהאמונה בקמיעות יסודה בעבודה-זרה, וכל המאמין בה מתפלש בזוהמת עבודה-זרה (ועל עניינים אלה ראו: 'מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם', 'יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה', ועוד).


וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז):


"ואחר-כך הרכיבו [הצאבה, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שקר אחֵר על השקר הזה הראשון [=האמונה שיש זמנים 'טובים' וזמנים 'רעים' הנקבעים לפי מערך הכוכבים בשמים], והוא [=השקר השני הוא] ה'טלאסם' [=הקמיע לכל צורותיו]. ואמרו, שאם היה כוכב האושר פלוני במקום פלוני המתאים לו, עושין צורה באופן כך וכך, ומביאין בה מן התועלת כך וכך".


האמונה בקמיעות היא אפוא השלב השני בהתפתחותה של העבודה-הזרה הקדומה, והיא בגדר שורש עבודה-זרה וכפסע מן העבודה-הזרה גופה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו שם: "ואחר כך הרכיבו שקר שלישי על זה השני והוא עבודה-זרה". כלומר, השקר השלישי שהורכב על השני היה טענתם, שהקמיע או הצורה, "אם מקטרין לה [=לצורה] בדבר פלוני [=דהיינו שׁשׂוֹרפים קרבן או צמחים לפני הצורה] ומתפללין לה בתפילה פלונית ומשתחווים לה [בעת עליית כוכבים או מזלות מסוימים] [...] הרי היא מסלקת נזק כוכב פלוני, ומביאה תועלת כוכב פלוני" – וזו עבודה-זרה גופה, וכאמור, מי שמנשק את המזוזה מתוך מחשבה שהיא קמיע לשמירה ולתועלת חומרית, עובד עבודה-זרה, כי זו היא דרך עבודתה.


ה) כתיבת שמות מלאכים במזוזה היא כפירה בתורה, שהרי כותבי שמות המלאכים סוברים שמצות המזוזה נועדה לעורר את המלאכים לשמור על גופנו ונכסינו מכל מיני מרעין בישין, אמיתיים או דמיוניים. ברם, כאמור, מטרת כל מצוות התורה היא להביאנו לחיי העולם-הבא.


ויודע אני כי רבים מאד הם התועים שהמליכו את רש"י-שר"י עליהם לאלוה, והם יתקפו אותי בחמת זעם, ולכן הנני מבקש לצטט שוב את דברי רבנו החריפים על רש"י, וכל מי שמקדש פרשנדתא האגגי מבלי לבדוק את השקפותיו וכתביו, עובד אלהים אחרים, וכֹה דברי רבנו:


"אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאלו הוא קמיע להניית עצמן [=להנאות העולם], כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".


כתיבת שמות מלאכים או שמות אחרים במזוזה, הופכת את מצות המזוזה, ממצוה שנועדה לרומֵם את הנפש ולטהרהּ מטומאת ההשקפות הנפסדות, לפעולה שמזהמת את הנפש – בהחדירה למחשבה את ההשקפה הרעה שמצוה זו מיועדת לשמירה ולהפקת תועלת חומרית, וכלשון רבנו: "קמיע להנאת עצמן". ולא אתפלא כלל אם תפישתם המחשבתית המעֻוותת של חכמי-יועצי-אשכנז, שהובילה אותם להפוך את התורה לקורדום חוצבים פגאני, מנעה מהם גם להבין שיש למצות המזוזה תכלית שלא מעורבת בה הנאה חומרית ותועלת ממונית.

"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).


כב. מלחמתו של רבנו בטועני הנבואה


לעתים לא רחוקות אנו שומעים או קוראים על אחד מן הנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות, שטען שנתגלה לו מלאך בחלום וגילה לו הלכות או השקפות, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. כמובן שרבנו סובר שכל חכמי ישראל הללו הינם סכלים הוזי הזיות ולעתים אף מינים גמורים, וכֹה דבריו במורה-הנבוכים (ב, לח):


"ודע, כי הנביאים האמיתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם [מעלות] הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר, מה שמשיגים אותם האנשים [בדמיונם], אינם אלא רעיונות שהיו להם ['אשר קלטום ושמעום מאחרים' (קאפח)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז עבה לבהמיוּת השקפותיהם] ויצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני [=השכלי] ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".


רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו. אך האמת שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון (וּמָשַׁל רבנו את 'רעיונותיהם' לבעלי חיים, לרמוז על כסילותם), עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו ע"ה. כלומר, כל אנשי הסוג הזה השלישי, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות.


רבנו ממשיך ואומר שם:


"ומקום זה מן המקומות המטעים המאבדים [=ההזיות הללו מכלות ומאבדות את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [='מן המחזיקים עצמם כחכמים' (תרגום ר"ש שם); וקאפח מוסיף: 'ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם מאותם הרוצים להתבלט', והצעת תרגומו של קאפח תמוהה, שהרי רבנו אינו עוסק בנדון דידן בסתם אנשים שמחפשים תשומת לב, אלא באנשים שמבררים הלכות והשקפות, דהיינו בגדולי האסלה המתעים את העם]. ולפי זה תמצא אנשים שבררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוהָ בהקיץ".


כלומר, רבים הם השוטים מגדולי טחורי האסלה במהלך הדורות, אשר מרוב להיטותם לשׂררה ולמעמד, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים וטובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראִיית מגידים שמימיים בחלומות או על עשיית נסים ונפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בסכל הוזה הזיות שנוטה נטייה חמורה כלפי שאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום מדעת שמטמטם את ההמונים אחר השקפות מינות כעורות, כדי לזכות בהערצתם ובממונם.


רבנו מוסיף ומלמד שם (א, לז), וכֹה דבריו:


"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה [=הדמיון] וחולשת ההגיוני [=השכל], והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו סכל לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני-השכלי שבו ייצא אל הפועל]".


שם בפרק לח (הע' 28), קאפח מתייחס לכללות דברי רבנו בעניין זה ואומר בחששנות: "ושמא רומז רבנו לשאלות מן השמים או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לעיל נכונים גם לקארו הקראי אשר טען שמגיד שמימי התגלה אליו בחלום באופן קבוע, וכן לרבים מאנשי השם המפורסמים ב"גדולתם" באלף השנים האחרונות. אך קאפח השכיר החליט להסיט את דברי רבנו לשו"ת שאינו ידוע כל-כך במקום להצביע על גדולי טחורי האסלה, ושוב קאפח נזהר מלתקוף את מעסיקיו הפרו-נוצריים אוכלי לחם העצבים.


ויתרה מזאת, במאמרים לא מעטים כבר הוּכח, שמי שמתיימר לטעון שנגלה אליו מלאך בחלום הוא למעשה מטועני הנבואה, והואיל ולא שלם כוחו השכלי, אין צל של ספק שהוא אינו בגדר נביא, ולכן דינו בחנק, ככל נביא שקר (ראו לדוגמה: 'על נביאי השקר האורתודוקסים').


סוף דבר


באיגרת תימן (עמ' כג–כד) רבנו מבאר את הסיבה להיווצרות דתות השקר ומביאורו הזה ניתן ללמוד על מניעיהם של גדולי האסלה בהשחתת דת האמת וביצירת דת חדשה:


"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


ואחתום בחתימת רבנו למורה שמבטאת את הכמיהה לה' יתעלה ולדרך האמת: "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]".


תמונת שער הרשומה מאת: אלי קובין, רישיון תמונה: CC BY 3.0.

מלחמתו של הרמב''ם בגדולי האסלה (ח''ד)
.pdf
Download PDF • 238KB

212 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page