מלחמתו של הרמב"ם ב"גדולי הדור" – חלק ג

עודכן ב: 13 דצמ 2018

ט. גדולי הדור גומלין זה את זה


בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של ה"גדולים" לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כיחידי פוסקי וגדולי הדור. נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי מָרי יוסף קאפח כדי להבין מעט משיטותיהם (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה".


הרמב"ם באיגרתו מספר לתלמידו ר' יוסף, שר' זכריה כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את ר' שמואל בן עלי, ולאחר מכן כתב אליו ר' שמואל איגרת ובה הוא משבח ומפאר את ר' זכריה, ונמצאו גומלין זה את זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף שנוא נפשם, ואגב למדנו מעט על שיטותיהם ליצור סביבם הילה של גדלות.


וזה לשון רבנו באיגרתו (עמ' קכט):


"וכבר הגיעני מכתבו [של ר' זכריה] בענווה יתירה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [ר' שמואל] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו. וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [ר' שמואל] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו [הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם (מָרי שם)]. והאריך גם בענין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פ"ד דדמאי שאין נאמנין (מָרי שם)]".


וזו דרכם, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען. וכמו שכותב הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם מנהגי החברות [...], ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כה".


אגב, מעניין שהרמב"ם השאיל את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פירוש המשנה, שם), כך אין לנו להאמין לאותם "גדולים" בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


י. העדר ידיעת השם


רבנו הרמב"ם מאשים את גדולי התורה בהזנחת יסוד היסודות ועמוד החכמות ידיעת השם יתעלה, וזה לשונו במאמרו תחיית המתים (עמ' עא–עב), ואף שכבר הבאנו את דבריו הללו לעיל, עתה אנו מביאים אותם תוך שימת דגש על העדר ידיעת השם, וראוי נושא זה שאעתיק ואחזור שוב על הדברים:


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו [=יסודות הדת, כגון ידיעת השם וייחוד השם] מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. [...].


אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [נשמע לכם מוכר? האשמות בכפירה היו מאז ומעולם כלי מלחמתם], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו אוהבי הדמיונות], וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו, וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [הם שרויים בספק: האם ה' הוא גוף או לאו?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים – ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת [...].


ולפיכך העדפנו שיהו הדברים האמתיים [=בהשקפות הדת] מקובלים אצל הכל [...], ולפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור המשנה יסודות [...] כלומר מה שקשור בייחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא משנה-תורה [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו [...] בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [=כללים הלכתיים סדורים, ולא יתדרדרו לכאוס הלכתי כמו בימינו] [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=כללים מחשבתיים]. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".


כמו כן, באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו מתאר את ריחוקם הגדול של גדולי הדור בזמנו מידיעת השם, וזה לשונו שם (עמ' קכח): "כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה", וביאר שם מָרי את כוונת רבנו בהערה 39: "כי לא רק אהבת האמת והצדק רחוקים מהם, אלא גם דברים חמורים מאד, וכנראה רומז רבנו למושגי האלהות".


וכבר קדם ירמיה הנביא לרבנו בתוכחתו הקשה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי".


יא. שחיתות מוסרית


באיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מגלה לנו את רמתם המוסרית הירודה של רוב גדולי הדור, ובמיוחד רמי הדרג והשררה שביניהם, וזה לשון רבנו (עמ' קלא):


"ואין לך צורך בְּאָמְרְךָ: היכן יראת שמים? [=כלומר אל תתמה כיצד נעדרת יראת שמים מגדולי הדור] כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן [העבירות] החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".


מה שאמר רבנו "רוב אנשי הדת" הוא לשון עדין ביותר, וכמו שלמדנו לעיל מביקורתו של רבנו על גדולי התורה אשר לוקחים כסף בעבור לימוד התורה, ומנצלים את הדת להפקת רווחים אסורים וטובות הנאה מפליגות. וזה לשונו בפירושו למשנה, שם הוא מודה שגדולי התורה ישטמו אותו על פסקו שאסור ליהנות מדברי תורה (אבות ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


הרמב"ם ידע כי הטובים שב"גדולי התורה" ישטמו אותו שהרי הוא מסכן את מעמדם יוקרתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי יודע היטב הוא עם מי יש לו עסק... וככל ששׂררת הגדול רבה יותר וטובות ההנאה נפוחות יותר, כך הסיכויים שרמתו המוסרית נמוכה גדולים יותר.


ונצרף את דברי מָרי יוסף קאפח במהדורתו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב): "כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'".


יב. העדר ידיעת המדעים


בכמה מקומות במורה-הנבוכים רבנו מגלה לנו כי חכמי ישראל היו למעשה בורים ונבערים בענייני מדע. סכלותם זו גרמה להם כידוע לתפוש את דרשות חז"ל כפשוטן, ולאמץ אל חיקם אינספור אמונות הבל והזיות מאגיות-אליליות. הזיות אלה החריבו את שכלם, והם החריבו את דת משה בסכלותם.


עולמם המחשבתי לקה במחלה סופנית, והשפיע השפעה עצומה על עולמם ההלכתי, עד שגם זה האחרון שובש כמעט לחלוטין. כלומר, תפישתם המחשבתית האלילית שלחה גרורות לתפישותיהם והבנותיהם ההלכתיות, עד שגם אלה האחרונות לקו בסרטן ממאיר, אשר מאיים להחריב את יסודותיה ההלכתיים של דת משה. ואלמלא הבטיח לנו ה' יתעלה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), אז אבדתי בעניי.


1) והנה לשון הרמב"ם בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' ט): "וראיתי עוד, שאותם הדרשות [=אגדות חז"ל] כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [=ההזיות]. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".


אין ספק שהרמב"ם איננו מדבר כאן ברב אחד ונדיר, וכפי שנראה בפרק הבא: "תפישת דרשות חז"ל כפשוטן", אלא כוונתו לומר בעדינות שאין חכמי ישראל יודעים מאומה בענייני מדע, רבים מהם סכלים ופתאים, ריקים מהבנת טבע המציאות, ולכן נפשם מהווה כר פורה לכל ההזיות והדמיונות ששכל האדם השלם מבין שהם בגדר "נמנעות". וכך מבאר מָרי את דברי רבנו, וזה לשונו (הע' 60):


"וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים, ובאחת יסכלו ויבערו כידוע [עדה"כ בירמיה י, ח]. וראה הגדרתו הבהירה של רבנו שהגדיר סוג חכמים אלה בספרונו מאמר תחיית המתים מהדורתי עמ' עא, ד"ה וכאשר נחלצנו. ובפירושו למשנה סנהדרין [עמ' קלו], ד"ה והכת הזו".


במאמר תחיית המתים רבנו אומר במפורש שמדובר בחכמי ישראל, וכבר חזרנו פעמיים על המקורות הללו, ושם רבנו אומר שהם יותר תועים מן הבהמות. ואת דברי רבנו במשנת סנהדרין נראה כאמור בפרק לקמן, ושם בעמ' קלו–קלז רבנו אומר שמדובר ברובם המכריע והמוחץ של חכמי ישראל, ולעומתם יחידי הסגולה בודדים מאד: "והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקורא להם 'כת' כמו שאפשר לקרוא לשמש 'מין'".


ואציין עניין מדהים לדעתי, רבנו אומר לעיל: "וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה". כלומר, אפילו ייחוס סכלות לחכמי המשנה והתלמוד מתוך מטרה להרחיק הזיות מאגיות-אליליות – איננו בגדר הרס ליסודות האמונה! ראו עד כמה יש להתרחק מן ההזיות האליליות!


2) בהמשך ספרו שם רבנו אומר כך (א, לד): "ורוב החכמים, כלומר המפורסמים בחכמה, נגועים במחלה זו, כלומר דרישת התכליות והדיון בהם בלי עיון במצעיהם [=מתיימרים להבין בחכמות שברומו של עולם, ללא עיון בהקדמות ובמדעים ההכרחיים כדי לגשת לאותם עניינים עמוקים]. ומהם מי שהביאתו הסכלות או בקשת השררה לזלזל באותן המצעים אשר אין ביכולתו להשיגן, או שמתעצל מללמדן, וִידַמֶּה להראות שהם [המדעים] מזיקים או בלתי מועילים [בדיוק כמו שנוהגים הגדולים בימינו]".


כלומר, רוב חכמי ישראל נגועים במחלת הגדלוּת, ולכן הם מדברים גבוהה גבוהה בעניינים שלא למדו את ההקדמות הנחוצות להבנתם. ויש אף מהם שסכלותם או תאוות השררה השחיתו את נפשם, עד שהם אינם מסוגלים או מתעצלים ללמוד את המדעים, ולכן הם מתעים ומשקרים להמונים שהמדעים מזיקים או שאינם מועילים.


בהערה 48 שם, מָרי יוסף קאפח מתייחס לאותם "מפורסמים בחכמה": "כלומר לא החכמים באמת, אלא אותם הידועים בציבור כי חכמים המה, 'שהם אמה, וזקנם אמה, וכובעם אמה', וכו' [וההמשך: 'ומדברין מֵחֶצְיָן' (ירושלמי גטין א, ה)]", ולמי מכוון מָרי כאן? והאם לחינם נקט מָרי בלשון גנאי חמור מענייני אישות?


"ומדברין מחצין" הוא שמדברים בקול רב רושם עבה ועמוק נפוח מחשיבות עצמית, כאילו מוציאים את הקול מחצין – מחצי גופם, כלומר מכרסם התפוחה. ולעתים לא רחוקות אני שומע ברדיו את אחד מאותם בעלי השׂררה המפורסמים בחכמה, ובשמעי את קולו מירושלים, עולים דברי חז"ל הללו לנגד עיניי.


3) בהמשך ספרו שם (ב, כו), רבנו אומר במפורש כי חכמי ישראל הללו אינם אלא סכלים, מפני שריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, והזיותיהם עיוורו אותם מלראות את האמת, וזה לשונו:


"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...], יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמתית הזו".


חכמי ישראל אינם חכמים באמת, רק מדמים שהם כאלה, ובימינו הבערות מהמדעים בקרב חכמי ישראל גדולה מזו שהייתה בימי הרמב"ם, עד כדי שרבים והגדולים שבהם רואים בלימודי המדעים כפירה. וסכלותם מזעזעת, שהרי כיצד ניתן לומר על מצות ידיעת השם, יסוד היסודות ועמוד החכמות, שהיא כפירה?!


יג. תפישת דרשות חז"ל כפשוטן


כבר הזכרנו לעיל את מגרעת תפישת דרשות חז"ל כפשוטן, ושהדבר גורר לאמונה בהזיות אליליות אשר פוֹשֹוֹת בשכלו של האדם ומחריבות את הדעת והמחשבה. והנה לשון רבנו בהקדמתו לפרק עשירי במסכת סנהדרין (עמ' קלו–קלז):


"דברי חכמים עליהם השלום [כלומר בדרשותיהם], נחלקו בהם בני אדם [...]: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל] כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], היו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם [ואפילו אדם פשוט שאינו נחשב לחכם מחכמי ישראל] שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה [=מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת] רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושים כן הדרשנים המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיון שאינם מבינים: 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו [...]. אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה [כנהוג בימינו אצל גדולי התורה ואחרוני הדרשנים כאחד]".


אין פלא אפוא, שרבים מהיהודים שאינם שומרי תורה ומצוות רואים בדתיים "עובדי אלילים", ובצדק הם אומרים עלינו כן. ריחוק העולם הדתי מדרך האמת גדול מאד, והראיה מהבטחת ה' לנו בתורתו: שאם נלך בדרך האמת, אפילו הגויים, לא רק היהודים החילוניים, יהללו וישבחו אותנו ויאמרו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"!


ומאין אנו יודעים שרבנו כאן מדבר ברובם המכריע והמוחץ של גדולי התורה? שהרי רבנו מתאר שם את מיעוט יחידי הסגולה, וזה לשונו: "והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין'. [...] [אשר] נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות [...] ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו [חז"ל] מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל".


וממשיך עוד רבנו שם לתאר את הכת הראשונה, שבה נכללים רוב חכמי ישראל ואולי כולם: "ואם אתה מאחת משתי הכיתות הראשונות אל תעיין בדבריי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים? הלא רק יזיקוהו וישנאם. הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא: 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה]".


יד. רמתם המחשבתית של גדולי התורה


בראש הקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין אומר רבנו כך (עמ' קלג): "דע שבעלי התורה נחלקו דעותיהם בעניין האושר שישיג האדם בקיום המצוות הללו אשר ציוונו ה' בהם על-ידי משה רבנו, ובנקמה אשר תבואינו בעברינו עליהם, מחלוקות רבות מאד כפי שינויי שכליהם, ונשתבשו בכך המחשבות שיבוש רב, עד שאפשר שלא תמצא כלל אדם שנתברר אצלו עניין זה, גם לא תמצא בו דברים סדורים לאף אחד אלא בערבוב רב".


רבנו מצביע כאן על רמתם המחשבתית הירודה של גדולי התורה, אשר אינם יודעים להשיב על שאלות פשוטות במחשבה, לדוגמה: מהו השכר בעבור קיום מצוות התורה, ומהו העונש לאלה שעוברים עליהן (רבנו השיב על כך שם בעמ' קלג–קלו, וכן בהלכות תשובה פרקים ט–י). נקודה נוספת שרבנו מצביע עליה כאן, היא רמת החיבורים הירודה של חכמי ישראל, כלומר דבריהם בחיבוריהם קשים מאד להבנה, מפני שהם מעורבבים ומלאי שיבושים למכביר מכל הסוגים והמינים.


ואם בימינו יכתוב אדם פשוט חיבור ברמת חיבוריהם של הראשונים והאחרונים, חיבורו לא ייחשב למאומה, ובצדק, כי רוב חיבוריהם ברמה נמוכה מאד, ולא רק בשל שיבושיהם המחשבתיים וההלכתיים העצומים וריחוקם מן המדעים ומידיעת השם, אלא גם בשל הכשרתם הלשונית והתחבירית שהיא מתחת לכל ביקורת. חיבוריהם נחשבים למכוננים רק בשל הילת הגדלות המדומה האופפת אותם, וקביעת רף איכות כל כך נמוך לחיבורי חכמי ישראל אפשרה לרבים להצטרף למועדון ה"גדולים", וליהנות מכבוד תורה.

טו. פרסום הדבר אינו מעיד בהכרח על אמיתתו


בהקדמת רבנו ל"ספר המצוות", הוא מתאר את כאב הלב שחש כאשר ראה כיצד הנחות שגויות נתפרסמו בקרב העם והפכו לאמיתות מוחלטות שאין להרהר אחריהן, כביכול ניתנו למשה בסיני. עד כדי-כך, שאם יבוא מישהו ויטען היפך הדברים, הוא ייחשב מיד לטועה, והראיה לכך שהוא טועה תהיה, שהוא כתב היפך הדברים שנתפרסמו בקרב העם.


והנה לשון רבנו שם (עמ' ה–ו):


"וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צִירַי עלי [עדה"כ בדניאל י, טז] מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. [...] כי נמשכו בו אחר בעל 'הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים. [...] וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בלבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו היפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון".


ראויים לתשומת לב מיוחדת דברי רבנו: "כך היא דעת רוב יחידי הסגולה", כלומר רוב "גדולי ישראל" המפורסמים בתקופתו של רבנו הרמב"ם, היו אנשים קטנים מאד, אשר אינם בוחנים את דרכם ואת השקפותיהם, ואולי אף אינם מסוגלים מבחינת רמת מחשבתם לעשות כן. וזו בדיוק דרכם של "גדולי ישראל" גם בימינו, שהרי האמת אינה נבחנת לגופה, אלא לפי כמות הפוסקים ורמת "גדולתם" המדומה, אשר מסכימים על פסק מסוים, ואת הדרך הכוזבת הזו הנחיל לעם ישראל ר' יוסף קארו.


באמצעות דיקטטורת הרוב והתעלמות כמעט מוחלטת מדרך האמת, יצרו "גדולי ישראל" באלף השנים האחרונות דת חדשה, אשר אפשרה להם לעשות את התורה קורדום לחפור בה. כך חשך אור ההלכה ונעדר אור המחשבה, ודת משה יושבת בגלות על הארץ, בוכה ומתייפחת על "עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" (כדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק), אשר הפנה עורף לקריאת הצדק של אברהם אבינו: "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!