מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ג)

יא. גדולי הדור גומלין זה את זה


בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של ה"גדוילים" לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כיחידי פוסקי וגדולי הדור. נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח השכיר כדי להבין מעט משיטותיהם (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת 'הגאון', והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה [שמואל אבו עלי] מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה 'המלמד בישיבה' שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה".


הרמב"ם באיגרתו מספר לתלמידו ר' יוסף, ש"המלמד בישיבה" הלא הוא זכריה הפתי, כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את "הגאון" שמואל אבו עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל אבו עלי איגרת ובה הוא משבח ומפאר את סגנו זכריה הפתי, ונמצאו גומלין זה את זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף תלמידו שנוא נפשם, ואגב נלמד מעט על שיטותיהם ליצור סביבם הילה של גדלות.


וכֹה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט):


"וכבר הגיעני מכתבו [של זכריה הפתי] בענווה יתירה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [הכוונה לשמואל אבו עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו. וכן הגיעני מכתב שני, [הפעם] מראש הישיבה [הוא שמואל אבו עלי, אשר] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו ["הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם" (קאפח)]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פרק ד דדמאי שאין נאמנין (קאפח)]".


וזו דרכם של גדולי האסלה רודפי הכבוד והשררה, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם מנהגי החברות [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם, ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כה".


אגב, מעניין שרבנו הרמב"ם השאיל את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פירוש המשנה, שם), כך אין לנו להאמין לאותם גדולי אסלה רודפי שררה בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


יב. העדר ידיעת ה'


רבנו הרמב"ם מאשים את גדולי התורה בהזנחת יסוד היסודות ועמוד החכמות: ידיעת השם יתעלה ויתרומם, וכֹה דבריו במאמר תחיית המתים (עמ' עא–עב), ואף שכבר הבאנו את רוב דבריו הללו לעיל, עתה אנו מביאים אותם תוך שימת דגש על העדר ידיעת השם מקרב גדולי טחורי האסלה, וראוי וחשוב הוא עניין זה מאד-מאד, ולכן אעתיק ואחזור שוב על הדברים:


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שניגש למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים [=דיני התורה הלכותיה ומשפטיה] ואניח יסודותיו [=יסודות הדת, כגון ידיעת השם וייחוד השם] מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף. [...]


אבל אחדים [...] מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [נשמע לכם מוכר? והאשמות בכפירה היו מאז ומעולם כלי מלחמתם], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כגדולי האסלה של ימינו הוזי ההזיות], וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו, וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד, ושהם מסופקים [הם שרויים בספק: האם ה' הוא גוף או לאו?], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים – ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת [...]


ולפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [=בהשקפות הדת] מקובלים אצל הכל [...] ולפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור המשנה יסודות [...] כלומר מה שקשור בייחוד, ובעולם הבא, עם שאר היסודות. וכך עשינו גם בחיבור הגדול הנקרא משנה-תורה [...] והזכרנו את כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהיו [...] בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים [=כללים הלכתיים סדורים, ולא יתדרדרו לכאוס הלכתי כמו בימינו] [...] וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=כללים מחשבתיים]. ולא ישליכו ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם".


כמו כן, באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו מתאר את ריחוקם הגדול של גדולי הדור בזמנו מידיעת השם, וכֹה דבריו שם (עמ' קכח): "כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה", ושום הסביר קאפח את כוונת רבנו: "כי לא רק אהבת האמת והצדק רחוקים מהם, אלא גם דברים חמורים מאד, וכנראה רומז רבנו למושגי האלהות", כלומר, קאפח ידע היטב שחבריו בממסד הכמורה האורתודוקסי הם מינים וכופרים, אך הכסף וטובות ההנאה הכשירו את השרץ; וכבר קדם לרבנו ירמיה הנביא בתוכחתו הקשה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי".


יג. שחיתות מוסרית


באיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מגלה לנו את רמתם המוסרית הירודה של רוב גדולי הדור, ובמיוחד רמי הדרג והשררה שביניהם, וכֹה דברי רבנו (עמ' קלא):


"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


מה שאמר רבנו "רוב אנשי הדת" הוא לשון עדין ביותר, וכמו שלמדנו לעיל מביקורתו של רבנו על גדולי התורה אשר לוקחים כסף בעבור לימוד התורה, ומנצלים את הדת להפקת רווחים אסורים וטובות הנאה מפליגות. וכֹה דבריו בפירושו למשנה, שם הוא מודה שגדולי התורה ישׂטמו אותו על פסקו שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה (אבות ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


הרמב"ם ידע כי הטובים שב"גדולי התורה" ישטמו אותו שהרי הוא מסכן את מעמדם יוקרתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי יודע היטב הוא שמדובר ברודפי בצע ותאוות שוטים וכסילים... וככל ששׂררת החשמן האורתודוקסי רבה יותר וטובות ההנאה נפוחות יותר, כך הסיכויים שרמתו המוסרית נמוכה גדולים יותר.


ונצרף את דברי קאפח במהדורתו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' קעב), שם, בנבכי ההערות לפירוש רס"ג, הוא הכמין והטמין הערה חשובה מאד, מפני שהיא נובעת מתוך ממסד הכמורה האורתודוקסי, וזה לשונו של קאפח השכיר, אשר אין ספק מתאר את חבריו לממסד:


"כי ישנם רבים העושים עָוֶל ופשעים מתוך שֶׁקָּו הבחנתם מעוות מעוקם ומעוקש וטוענים כי בצדק הם עושים ולא עוד אלא שאומרים זהו 'דעת תורה'".


יד. העדר ידיעת המדעים


בכמה מקומות במורה-הנבוכים רבנו מגלה לנו כי חכמי ישראל היו למעשה בורים ונבערים בענייני מדע. סכלותם זו גרמה להם כידוע לתפוש את דרשות חז"ל כפשוטן, ולאמץ אל חיקם אינספור אמונות הבל והזיות מאגיות-אליליות. הזיות אלה החריבו את שכלם, והם החריבו את דת משה בסכלותם.


עולמם המחשבתי לקה במחלה סופנית, והשפיע השפעה עצומה על עולמם ההלכתי, עד שגם זה האחרון שובש כמעט לחלוטין. כלומר, תפישתם המחשבתית האלילית שלחה גרורות לתפישותיהם והבנותיהם ההלכתיות, עד שגם אלה האחרונות לקו בסרטן ממאיר, אשר מאיים להחריב את יסודותיה ההלכתיים של דת משה. ואלמלא הבטיח לנו ה' יתעלה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא), אז אבדתי בעניי.


1) והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' ט):


"וראיתי עוד, שאותם הדרשות [=אגדות חז"ל] כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים לא יקשה לו מהם מאומה, כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות [=ההזיות]. וכאשר יראה אותן [=את דרשות חז"ל] שלם מעולה, לא ימלט מאחד משני דברים: או שיפרשם כפשוטם ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה. או שיחשוב שיש להן סוד הרי זה ניצול ודן את האומר לזכות".


אין ספק שהרמב"ם איננו מדבר כאן ברב אחד ונדיר, וכפי שנראה בפרק הבא: "תפישת דרשות חז"ל כפשוטן" (שם רבנו מתאר את הרוב המכריע והמוחץ של גדולי האסלה כהוזי הזיות, ואילו יחידי הסגולה השלמים נדירים מאד מאד), אלא כוונתו לומר בעדינות שאין גדולי האסלה יודעים מאומה בענייני מדע, רובם נוכלים או פתאים, ריקים מהבנת טבע המציאות, ולכן נפשם מהווה כר פורה לכל ההזיות והדמיונות ששכל האדם השלם מבין שהם בגדר "נמנעות".


וכך מבאר קאפח את דברי רבנו, וזה לשונו (הע' 60):


"וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים, ובאחת יסכלו ויבערו כידוע [עדה"כ בירמיה י, ח]. וראה הגדרתו הבהירה של רבנו שהגדיר סוג חכמים אלה בספרונו מאמר תחיית המתים מהדורתי עמ' עא, ד"ה וכאשר נחלצנו. ובפירושו למשנה סנהדרין [עמ' קלו], ד"ה והכת הזו".