רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סג)

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך: "תנו רבנן: [...] ריאה שואבת כל מיני משקין", ושם פירש רש"י: "שואבת כל מיני משקין – אף-על-פי שהן נכנסין בכרס דרך הושט, הריאה מוצצתן ושואבתן מבעד לדופני הכרס". כלומר, לפי רש"י הריאה "מוצצת" משקין שהאדם שותה "מבעד לדופני הכרס". מפירוש זה עולה באופן ברור כי רש"י לא ידע מאומה במדע האנטומיה, ולא רק זאת, הוא גם היה כל-כך שיכור וסכל עד שהוא התיימר להסיק מסקנות מדעיות ממשפטים בתלמוד שהוא כלל לא הבין! ואין סכל גדול יותר מן הכסיל שמתעקש לדמות שהוא חכם גדול...


וביתר ביאור: רש"י הטיפש ראה שכתוב בתלמוד שהריאות שואבות משקין, והחליט באופן שרירותי לחלוטין שהריאה מוצצת משקין שהאדם שותה בפיו, כגון מיץ או יין, "מבעד לדופני הכרס". וזה כמובן טמטום מטומטם בהחלט, כי לא רק שהריאות אינן שואבות משקין שהאדם שותה, ואוי ואבוי אם הן היו שואבות משקין, אלא ששריר הסרעפת מפריד בין הכרס לבין הריאות, כך שאין אפשרות שהריאות ישאבו נוזלים מן הכרס לפי דמיונו וטמטומו של רש"י.


ואולי כוונת חכמים בתלמוד לנוזלים שהריאות שואבות במצבים של חולי, כגון מחלת לב (בעיקר אי-ספיקת לב שמאלית) אשר גורמת "להצטברות נוזל הדם בכלי הדם הנכנסים אל הלב מכיוון הריאות, וכתוצאה יוצרת עומס נוזלים על כלי הדם הריאתיים. המים שבנוזל הדם עוברים באוסמוזה אל הנאדיות, ויוצרים בצקת ריאות" (מתוך ויקיפדיה ערך בצקת ריאות).


***

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך:


"תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן [...] רשעים יצר רע שופטן [...] בינוניים זה וזה שופטן, שנאמר: 'כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ' [תה' קט, לא]".


ושם פירש רש"י: "כִּי יַעֲמֹד – הקדוש-ברוך-הוא".


והאופן שבו רש"י ניסח את פירושו מדיף ריח חריף וסרוח של הגשמה אירופית כעורה, כי יעמוד הקב"ה? וכי יש לפניו עמידה? והלא דווקא באמצעות שלילת העמידה חכמים בחרו ללמד על שלילת הגשמות! וכֹה דבריהם (חגיגה טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", ובעקבותיהם הטהורים דרך רבנו בפסקו בהלכות יסודי התורה (א, יב):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד [=התקרבות לדבר והתרחקות ממנו, שהרי אין לו יחס למקום], ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל [שהרי ימין ושמאל הם יחסיים למקום, ואין לו לא מקום ולא מידה כאמור, כי כל אלה תיאורים גופניים], ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה".


וכן כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), ביסוד השלישי:


"והיסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. [...] ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' וכו' [יש' מ, יח–כה]. ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאָלה, וכמו שאמרו [חז"ל, ברכות לא ע"ב]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] זה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר [דב' ד, טו]: ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה', כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה [במעמד הר סיני המרומם], לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


נעבור עתה לעיין במסכת חגיגה טו ע"א ובפירוש רש"י שם, כדי להבין שכוונתו של רש"י בפירושו בברכות לעיל: "כי יעמוד – הקדוש-ברוך-הוא", היא להגשים את הבורא יתעלה.


כאמור, חכמים קבעו במסכת חגיגה (טו ע"א): "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי", ברם, בגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, אני מניח שאתם כבר לא מתפלאים, כי שוב זהו רש"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ובמלים אחרות, רש"י מוחק ומשבש את התלמוד, ומקרב אל ההגשמה.


ויתרה מזאת, רש"י לא רק מקרב אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת שלילת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל המאמר הזה של חכמים ע"ה, אשר הינו כל-כך חשוב ויסודי לשלילת הגשמות! ואסביר מדוע: חז"ל התכוונו לשלול את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו רש"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בנבואת יחזקאל בפרק הראשון כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.


זאת ועוד, המאמר הזה של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו לדעתי מאמרם היסודי והחשוב והפשוט ביותר בעניין שלילת הגשמות! ולא רק שרש"י הטמא ביטל את מאמרם הנעלה הזה אשר שולל את הגשמות מה' יתעלה, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשם!


ועל המגרעת הגדולה שיש בהגשמת המלאכים ראו מאמרי זה חלק לב במבוא.


אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של רש"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם. כלומר, אפילו אם הם יתאמצו לקרוא בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב.


והנה לפניכם פירושו של רבנו הרמב"ם לסנהדרין שם (י, א), ביסוד השלישי, שם הוא מבאר את דברי חז"ל שפסק בהלכות יסודי התורה (א, יג), שאין לפניו: "לא עורף ולא עיפוי":


"ולפיכך, [מכיוון שאין לו גוף ואינו כוח בגוף], שללו ממנו עליהם-השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי', כלומר לא פירוד והוא עורף; ולא חיבור, כי עיפוי [הוא] מן: 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם [דהיינו יתחברו יחדיו לפעולה צבאית, שהרי המשך הפסוק הוא: "יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב" וכו', וההתחברות בכתף הינה משל, וכמו שאומרים בימינו "כתף אל כתף"]".


"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


***

במשנה ברכות (ט, ה) נאמר כך: "'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' [דב' ו, ה] [...] 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך". ובתלמוד (סב ע"ב) נאמר כך:


"תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך".


ביאור הדברים: על האדם לעבוד את ה' גם בגופו וגם בממונו, ונאמר: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", כדי ללמד שציווי התורה כולל את שני העניינים החשובים ביותר לאדם, וכדי ללמד שאסור לו לאדם לבחור לעבוד את ה' רק באחד מהם, דהיינו בגופו או בממונו, אלא עליו לעבוד את ה' יתעלה בשני העניינים הללו, אף שאחד מהם חביב עליו והוא חס עליו ומתעצל בו.


ברם, שימו לב כיצד רש"י מפרש שם: "לכך נאמר בכל מאדך – מן החביב עליך". כלומר, לפי רש"י האדם רשאי לבחור לעבוד את ה' במה שנראה חביב בעיניו. ובמלים אחרות, כל אדם יכול לומר גופי חביב עלי ולכן איני מחויב לעבוד את ה' בממוני! והנני מכיר כומר אורתודוקסי דרדעי בכיר מבקעת העצמות שנטה באופן כל-כך מכוער אחר רדיפת הבצע עד שהוא אפילו אינו מחזיק ארנק בכיסו! וזכורני פעם שהוא מסר הרצאה על גמילות חסדים, וכולה נסובה סביב גמילות חסדים שבגופו, וגמילות חסדים שבממונו נעדרה לחלוטין מכל הרצאתו!


נמצא, שרש"י בפירושו הזה פָּתח פֶּתח רחב לכל כומרי ההבל האורתודוקסים למיניהם לרדוף אחר הבצע! שהרי הם מצדיקים את בצעם בכך שהם עובדים את ה' בגופם, ורש"י הנה אמר שהאדם רשאי לבחור לעבוד את ה' במה שחביב בעיניו, כאילו מדובר כאן בהלכות ברכות ובענייני הרשות, שהאדם רשאי לבחור ולברך על מה שחביב בעיניו... לפיכך, הם כמובן יטענו שגופם חביב בעיניהם יותר מממונם, ולכן הם עובדים את ה' בגופם בלבד: במה שחביב בעיניהם יותר; ולפי רש"י זו מטרת חכמים במשנה ובתלמוד: להורות לאדם לבחור לעבוד את בוראו במה שחביב עליו, ובמלים אחרות, במה שהוא בוחר ונוח לו לעבוד את בוראו... ודברי רש"י הינם זיוף וסילוף, שהרי המשנה קובעת: "'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך". נקודה.


***

בברכות (סא ע"ב) רש"י אומר כך:


"מפני שירושלים בארץ-יהודה היא בצפונה של ארץ-יהודה, בגבול שבין יהודה לבנימין, ויש מארץ-יהודה הימנה למזרח עד סוף ארץ-ישראל והימנה למערב עד סוף ארץ-ישראל, שארץ-יהודה על פני כל אורך ארץ-ישראל היא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה".


לפי רש"י ירושלים נמצאת בנחלת יהודה, ונחלת יהודה משתרעת למזרח עד סוף ארץ-ישראל וכן למערב עד סוף ארץ-ישראל, וצורתה היא "כרצועה ארוכה וקצרה".


ובכן, יש שלוש טעויות בפירוש רש"י לעיל:


האחת, ירושלים נמצאת בנחלת שבט בנימין ולא בנחלת שבט יהודה, וכמו שנאמר בספר יהושע (יח, כא–כח): "וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן [...] וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַים". וכן נאמר בשופטים (א, כא): "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".


השנייה, נחלת יהודה אינה משתרעת לכל רוחבה של ארץ-ישראל, שהרי ממערב לנחלת שבט יהודה, מעבר לירדן, נמצאת נחלתו של שבט ראובן.


השלישית, נחלת יהודה אינה "מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה", כדברי רש"י הטיפש, ההיפך הגמור! צורתה של נחלת יהודה הוא כרצועה רחבה מן הצפון לדרום, דהיינו שאורכה (מן הצפון לדרום) גדול בערך פי שלושה מרוחבה (דהיינו מן המזרח למערב).


מה הנני לומד מפיר