רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סג)

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך: "תנו רבנן: [...] ריאה שואבת כל מיני משקין", ושם פירש רש"י: "שואבת כל מיני משקין – אף-על-פי שהן נכנסין בכרס דרך הושט, הריאה מוצצתן ושואבתן מבעד לדופני הכרס". כלומר, לפי רש"י הריאה "מוצצת" משקין שהאדם שותה "מבעד לדופני הכרס". מפירוש זה עולה באופן ברור כי רש"י לא ידע מאומה במדע האנטומיה, ולא רק זאת, הוא גם היה כל-כך שיכור וסכל עד שהוא התיימר להסיק מסקנות מדעיות ממשפטים בתלמוד שהוא כלל לא הבין! ואין סכל גדול יותר מן הכסיל שמתעקש לדמות שהוא חכם גדול...


וביתר ביאור: רש"י הטיפש ראה שכתוב בתלמוד שהריאות שואבות משקין, והחליט באופן שרירותי לחלוטין שהריאה מוצצת משקין שהאדם שותה בפיו, כגון מיץ או יין, "מבעד לדופני הכרס". וזה כמובן טמטום מטומטם בהחלט, כי לא רק שהריאות אינן שואבות משקין שהאדם שותה, ואוי ואבוי אם הן היו שואבות משקין, אלא ששריר הסרעפת מפריד בין הכרס לבין הריאות, כך שאין אפשרות שהריאות ישאבו נוזלים מן הכרס לפי דמיונו וטמטומו של רש"י.


ואולי כוונת חכמים בתלמוד לנוזלים שהריאות שואבות במצבים של חולי, כגון מחלת לב (בעיקר אי-ספיקת לב שמאלית) אשר גורמת "להצטברות נוזל הדם בכלי הדם הנכנסים אל הלב מכיוון הריאות, וכתוצאה יוצרת עומס נוזלים על כלי הדם הריאתיים. המים שבנוזל הדם עוברים באוסמוזה אל הנאדיות, ויוצרים בצקת ריאות" (מתוך ויקיפדיה ערך בצקת ריאות).


***

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך:


"תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן [...] רשעים יצר רע שופטן [...] בינוניים זה וזה שופטן, שנאמר: 'כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ' [תה' קט, לא]".


ושם פירש רש"י: "כִּי יַעֲמֹד – הקדוש-ברוך-הוא".


והאופן שבו רש"י ניסח את פירושו מדיף ריח חריף וסרוח של הגשמה אירופית כעורה, כי יעמוד הקב"ה? וכי יש לפניו עמידה? והלא דווקא באמצעות שלילת העמידה חכמים בחרו ללמד על שלילת הגשמות! וכֹה דבריהם (חגיגה טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", ובעקבותיהם הטהורים דרך רבנו בפסקו בהלכות יסודי התורה (א, יב):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד [=התקרבות לדבר והתרחקות ממנו, שהרי אין לו יחס למקום], ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל [שהרי ימין ושמאל הם יחסיים למקום, ואין לו לא מקום ולא מידה כאמור, כי כל אלה תיאורים גופניים], ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה".


וכן כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), ביסוד השלישי:


"והיסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. [...] ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' וכו' [יש' מ, יח–כה]. ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאָלה, וכמו שאמרו [חז"ל, ברכות לא ע"ב]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] זה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר [דב' ד, טו]: ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה', כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה [במעמד הר סיני המרומם], לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בג