top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סג)

עודכן: 21 במרץ 2023

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך: "תנו רבנן: [...] ריאה שואבת כל מיני משקין", ושם פירש רש"י: "שואבת כל מיני משקין – אף-על-פי שהן נכנסין בכרס דרך הושט, הריאה מוצצתן ושואבתן מבעד לדופני הכרס". כלומר, לפי רש"י הריאה "מוצצת" משקין שהאדם שותה "מבעד לדופני הכרס". מפירוש זה עולה באופן ברור כי רש"י לא ידע מאומה במדע האנטומיה, ולא רק זאת, הוא גם היה כל-כך שיכור וסכל עד שהוא התיימר להסיק מסקנות מדעיות ממשפטים בתלמוד שהוא כלל לא הבין! ואין סכל גדול יותר מן הכסיל שמתעקש לדמות שהוא חכם גדול...


וביתר ביאור: רש"י הטיפש ראה שכתוב בתלמוד שהריאות שואבות משקין, והחליט באופן שרירותי לחלוטין שהריאה מוצצת משקין שהאדם שותה בפיו, כגון מיץ או יין, "מבעד לדופני הכרס". וזה כמובן טמטום מטומטם בהחלט, כי לא רק שהריאות אינן שואבות משקין שהאדם שותה, ואוי ואבוי אם הן היו שואבות משקין, אלא ששריר הסרעפת מפריד בין הכרס לבין הריאות, כך שאין אפשרות שהריאות ישאבו נוזלים מן הכרס לפי דמיונו וטמטומו של רש"י.


ואולי כוונת חכמים בתלמוד לנוזלים שהריאות שואבות במצבים של חולי, כגון מחלת לב (בעיקר אי-ספיקת לב שמאלית) אשר גורמת "להצטברות נוזל הדם בכלי הדם הנכנסים אל הלב מכיוון הריאות, וכתוצאה יוצרת עומס נוזלים על כלי הדם הריאתיים. המים שבנוזל הדם עוברים באוסמוזה אל הנאדיות, ויוצרים בצקת ריאות" (מתוך ויקיפדיה ערך בצקת ריאות).


***

בברכות (סא ע"ב) נאמר כך:


"תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: צדיקים יצר טוב שופטן [...] רשעים יצר רע שופטן [...] בינוניים זה וזה שופטן, שנאמר: 'כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ' [תה' קט, לא]".


ושם פירש רש"י: "כִּי יַעֲמֹד – הקדוש-ברוך-הוא".


והאופן שבו רש"י ניסח את פירושו מדיף ריח חריף וסרוח של הגשמה אירופית כעורה, כי יעמוד הקב"ה? וכי יש לפניו עמידה? והלא דווקא באמצעות שלילת העמידה חכמים בחרו ללמד על שלילת הגשמות! וכֹה דבריהם (חגיגה טו ע"א): "גמירי דאין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי", ובעקבותיהם הטהורים דרך רבנו בפסקו בהלכות יסודי התורה (א, יב):


"וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד [=התקרבות לדבר והתרחקות ממנו, שהרי אין לו יחס למקום], ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל [שהרי ימין ושמאל הם יחסיים למקום, ואין לו לא מקום ולא מידה כאמור, כי כל אלה תיאורים גופניים], ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה".


וכן כותב רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), ביסוד השלישי:


"והיסוד השלישי – שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. [...] ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' וכו' [יש' מ, יח–כה]. ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאָלה, וכמו שאמרו [חז"ל, ברכות לא ע"ב]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] זה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר [דב' ד, טו]: ['וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה', כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה [במעמד הר סיני המרומם], לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


נעבור עתה לעיין במסכת חגיגה טו ע"א ובפירוש רש"י שם, כדי להבין שכוונתו של רש"י בפירושו בברכות לעיל: "כי יעמוד – הקדוש-ברוך-הוא", היא להגשים את הבורא יתעלה.


כאמור, חכמים קבעו במסכת חגיגה (טו ע"א): "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי", ברם, בגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, אני מניח שאתם כבר לא מתפלאים, כי שוב זהו רש"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "לא עמידה – לא גרסינן; לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים; עיפוי – עייפות", ובמלים אחרות, רש"י מוחק ומשבש את התלמוד, ומקרב אל ההגשמה.


ויתרה מזאת, רש"י לא רק מקרב אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת שלילת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל המאמר הזה של חכמים ע"ה, אשר הינו כל-כך חשוב ויסודי לשלילת הגשמות! ואסביר מדוע: חז"ל התכוונו לשלול את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו רש"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בנבואת יחזקאל בפרק הראשון כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.


זאת ועוד, המאמר הזה של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו לדעתי מאמרם היסודי והחשוב והפשוט ביותר בעניין שלילת הגשמות! ולא רק שרש"י הטמא ביטל את מאמרם הנעלה הזה אשר שולל את הגשמות מה' יתעלה, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשם!


ועל המגרעת הגדולה שיש בהגשמת המלאכים ראו מאמרי זה חלק לב במבוא.


אגב, ממה שרש"י מפרש עיפוי – עייפות, עולה בבירור שהוא כלל לא הבין את האמור בישעיה (יא, יד): "וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם, אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹח יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם", וכך תרגם שם יונתן: "וְיִתְחַבְּרוּן כְּתַף חַד לְמִמְחֵי יָת פְּלִשְׁתָּאֵי דִּבְמַעְרְבָא, כַּחְדָּא יִבְּזוּן יָת בְּנֵי מַדְנְחָא, בֶּאֱדוֹם וּמוֹאָב יוֹשְׁטוּן יַדְהוֹן וּבְנֵי עַמּוֹן יִשְׁתַּמְעוּן לְהוֹן". ובאותה הסכלות ממשיכים גם צאצאי המינים לובשי השחורים, מעריציו וממשיכי דרכו של רש"י בימינו, אשר אינם יודעים אפילו לקרוא את פסוקי התנ"ך ללא שגיאות, ואפילו אם לא יקראו בעגת היידיש המבחילה שלהם. כלומר, אפילו אם הם יתאמצו לקרוא בעברית צריך לתקן אותם שוב ושוב.


והנה לפניכם פירושו של רבנו הרמב"ם לסנהדרין שם (י, א), ביסוד השלישי, שם הוא מבאר את דברי חז"ל שפסק בהלכות יסודי התורה (א, יג), שאין לפניו: "לא עורף ולא עיפוי":


"ולפיכך, [מכיוון שאין לו גוף ואינו כוח בגוף], שללו ממנו עליהם-השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי', כלומר לא פירוד והוא עורף; ולא חיבור, כי עיפוי [הוא] מן: 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם [דהיינו יתחברו יחדיו לפעולה צבאית, שהרי המשך הפסוק הוא: "יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב" וכו', וההתחברות בכתף הינה משל, וכמו שאומרים בימינו "כתף אל כתף"]".


"כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).


***

במשנה ברכות (ט, ה) נאמר כך: "'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ' [דב' ו, ה] [...] 'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך". ובתלמוד (סב ע"ב) נאמר כך:


"תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך? ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך".


ביאור הדברים: על האדם לעבוד את ה' גם בגופו וגם בממונו, ונאמר: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", כדי ללמד שציווי התורה כולל את שני העניינים החשובים ביותר לאדם, וכדי ללמד שאסור לו לאדם לבחור לעבוד את ה' רק באחד מהם, דהיינו בגופו או בממונו, אלא עליו לעבוד את ה' יתעלה בשני העניינים הללו, אף שאחד מהם חביב עליו והוא חס עליו ומתעצל בו.


ברם, שימו לב כיצד רש"י מפרש שם: "לכך נאמר בכל מאדך – מן החביב עליך". כלומר, לפי רש"י האדם רשאי לבחור לעבוד את ה' במה שנראה חביב בעיניו. ובמלים אחרות, כל אדם יכול לומר גופי חביב עלי ולכן איני מחויב לעבוד את ה' בממוני! והנני מכיר כומר אורתודוקסי דרדעי בכיר מבקעת העצמות שנטה באופן כל-כך מכוער אחר רדיפת הבצע עד שהוא אפילו אינו מחזיק ארנק בכיסו! וזכורני פעם שהוא מסר הרצאה על גמילות חסדים, וכולה נסובה סביב גמילות חסדים שבגופו, וגמילות חסדים שבממונו נעדרה לחלוטין מכל הרצאתו!


נמצא, שרש"י בפירושו הזה פָּתח פֶּתח רחב לכל כומרי ההבל האורתודוקסים למיניהם לרדוף אחר הבצע! שהרי הם מצדיקים את בצעם בכך שהם עובדים את ה' בגופם, ורש"י הנה אמר שהאדם רשאי לבחור לעבוד את ה' במה שחביב בעיניו, כאילו מדובר כאן בהלכות ברכות ובענייני הרשות, שהאדם רשאי לבחור ולברך על מה שחביב בעיניו... לפיכך, הם כמובן יטענו שגופם חביב בעיניהם יותר מממונם, ולכן הם עובדים את ה' בגופם בלבד: במה שחביב בעיניהם יותר; ולפי רש"י זו מטרת חכמים במשנה ובתלמוד: להורות לאדם לבחור לעבוד את בוראו במה שחביב עליו, ובמלים אחרות, במה שהוא בוחר ונוח לו לעבוד את בוראו... ודברי רש"י הינם זיוף וסילוף, שהרי המשנה קובעת: "'וּבְכָל מְאֹדֶךָ' – בכל ממונך". נקודה.


***

בברכות (סא ע"ב) רש"י אומר כך:


"מפני שירושלים בארץ-יהודה היא בצפונה של ארץ-יהודה, בגבול שבין יהודה לבנימין, ויש מארץ-יהודה הימנה למזרח עד סוף ארץ-ישראל והימנה למערב עד סוף ארץ-ישראל, שארץ-יהודה על פני כל אורך ארץ-ישראל היא מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה".


לפי רש"י ירושלים נמצאת בנחלת יהודה, ונחלת יהודה משתרעת למזרח עד סוף ארץ-ישראל וכן למערב עד סוף ארץ-ישראל, וצורתה היא "כרצועה ארוכה וקצרה".


ובכן, יש שלוש טעויות בפירוש רש"י לעיל:


האחת, ירושלים נמצאת בנחלת שבט בנימין ולא בנחלת שבט יהודה, וכמו שנאמר בספר יהושע (יח, כא–כח): "וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן [...] וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַים". וכן נאמר בשופטים (א, כא): "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ‍ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".


השנייה, נחלת יהודה אינה משתרעת לכל רוחבה של ארץ-ישראל, שהרי ממערב לנחלת שבט יהודה, מעבר לירדן, נמצאת נחלתו של שבט ראובן.


השלישית, נחלת יהודה אינה "מן המזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה", כדברי רש"י הטיפש, ההיפך הגמור! צורתה של נחלת יהודה הוא כרצועה רחבה מן הצפון לדרום, דהיינו שאורכה (מן הצפון לדרום) גדול בערך פי שלושה מרוחבה (דהיינו מן המזרח למערב).


מה הנני לומד מפירושו הזה של רש"י הדביל? ובכן, מדובר בשיכור אשר רדוף בהזיות גדלות חמורות. שהרי רק טיפש וסכל יתיימר להסביר ולהורות בעניינים שהוא אינו מבין בהם מאומה! ובמלים אחרות, אפילו לשתוק או לומר "איני יודע" רש"י לא היה מסוגל! ובניגוד גמור ומוחלט להוראת חז"ל בברכות (ד ע"א): "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה וְתֵאָחֵז".


כמו כן, מדובר בעצלן גדול אשר אינו טורח לעיין וללמוד ולבדוק את דבריו, כמו שיכור אשר משרבט ומפטפט ומגבב ופולט הזיות ובלבולים על-גבי בלבולים בלי הבחנה ואבחנה.


***

טרם שנדון בסוגיה הבאה עלינו לעיין בהלכות בית הבחירה (ז, ח):


"אסור לאדם לעולם שייפָּנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הַכְסֵא בין מזרח למערב בכל מקום: מפני שההיכל במערב. לפיכך לא ייפָּנה לא למערב, ולא למזרח שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים".


ועתה לסוגיה:


בברכות (סא ע"ב) נאמר כך: "רבה הוו שדיין ליה לבני מזרח ומערב", כלומר, רבה לא רצה להיפָּנות, דהיינו לעשות את צרכיו הגדולים, כאשר פניו למזרח או למערב, משום כבודו של בית-המקדש אשר בנוי ממזרח למערב (כאמור בהלכה לעיל). לפיכך, היו מסדרים בעבורו את הלבנים שהיו יושבים עליהן, אחת במזרח ואחת במערב, כך שפניו יהיו או לצפון או לדרום. ומי שהיה בשבועות שטח בצבא יבין על מה אני מדבר. ומי שאינו מבין אסביר: כדי לעשות צרכים גדולים בשטח באופן נוח ותוך הרפיה מוחלטת של הגוף, דהיינו מבלי להפעיל את שרירי הרגליים, יש צורך לשבת על שתי לבנים מקבילות אשר יוצרות מעין בית שימוש זמני.


ועתה נעבור לפירוש העילג של רש"י:


"הוו שדיין ליה לבני – לבנים שישב עליהן לפנות היו מתוקנים וזקופות על צדיהן ראשן אחד למזרח והשני למערב, לבנה אחת לצפון ולבנה אחת לדרום, והוא יושב על האחת ונפנה בינתיים. נמצא הוא נפנה צפון ודרום, ולא היה רוצה לפנות בבבל מזרח ומערב לפי שבבל במזרחה של ארץ ישראל עומדת, שלא יהא פרועו לא מלפניו ולא מלאחריו לצד ארץ ישראל".


תחילה רש"י אומר שהלבנים היו מונחות באופן כזה ש"ראשן אחד למזרח והשני למערב", דהיינו קצה אחד של הלבנים היה במזרח והקצה האחר במערב, ובמלים אחרות: "לבנה אחת לצפון ולבנה אחת לדרום", כדברי רש"י, וכציור הזה = ואם כך, לפי רש"י רבה היה נפנה ממזרח למערב! וזאת ההיפך הגמור ממה שנאמר בתלמוד: "רבה הוו שדיין ליה לבני מזרח ומערב", וזאת כדי שהוא יוכל להיפנות כשפניו לצפון או לדרום, וכהִלכת חז"ל ורבנו שראינו לעיל.


בהמשך רש"י אומר: "נמצא הוא נפנה צפון ודרום", ואיך יימצא שרבה נפנה צפון ודרום, כאשר הלבנים "אחת לצפון ואחת לדרום"? ורק טיפש או שיכור יכתוב דברי שיבוש ועילגות כאלה. ואגב, נראה לי שיש ראיה מפירושו הזה שהוא לא ידע מאומה במדע ההנדסה...


כמו כן, מהי השוטות שרש"י כותב לעיל: "והוא [רבה] יושב על האחת ונפנה בינתיים", מדוע שרבה יישב רק על לבנה אחת? וכי לא סידרו בעבורו שתי לבנים? ואף שלבנה אחת טובה מלא-כלום (והנני אומר זאת מניסיון), עדיין, שתי לבנים עדיפות בהרבה על לבנה אחת...


והניתוק של רש"י ממציאות החיים דבקה במינים ובצאצאיהם שהלכו בעקבותיו, עד שלעתים הנני תמה על פלפוליהם והזיותיהם: איך אפילו הם עצמם לא הבחינו בטמטומם? והאם הם בני אדם או שהם סתם הולכי על שתיים שדמות אדם להם, אך בזה מסתיים דמיונם לאדם.


ועל חכמי-יועצי-אשכנז של אלף השנים האחרונות יש לומר: חבורת טמטום מטומטם בהחלט, או בקיצור: חבורת חטמב"ה הראויים ללטמה, ובמקום ירון זהבי שלמה המִּין יצחקי.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


***

בברכות (סב ע"א) נאמר כך:


"רב כהנא עָאל, גנא תותי פורייה דרב [נכנס ונשכב תחת מיטתו של רב בעת שהיה עם אשתו]. שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".


ושם פירש רש"י: "דשח ושחק – עם אשתו, שיחה בטלה של ריצוי תשמיש", ועל פירושו יש לתמוה: וכי ראוי לומר על השיחה עם האשה שלפני התשמיש שהיא "שיחה בטלה"? ומדברי רש"י עולה שראוי לאדם לבוא על אשתו בגסות ובניכור כאילו היא הייתה זרה לו, שהרי שיחת ריצוי ופיוס לפי רש"י היא "שיחה בטלה", דהיינו שיחה של הבל וגנאי שיש להתרחק ממנה.


ולפי האמת מדובר במצוה ובחובה! והנה פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ה, ו–ח):


"אף-על-פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה [...] ולא יקל ראשו ביותר [...] ולא יאנוס אותה [כלומר, לא יכביד עליה בתביעה ודרישה עד שתסכים בלית ברירה כנגד רצונה], והיא אינה רוצה – אלא ברצון שניהם, ובשמחתם. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשו. ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד".


גם מהמשך פירושו של רש"י עולה שעל האדם לשמש עם אשתו באופנים גסים ומנוכרים, שהרי רש"י ממשיך ומפרש שם: "כדלא שריף תבשילא – כאדם רעב, כמו שלא שימשת מיטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאוותך". כלומר, אין לנהוג עם האשה בעת התשמיש בקלות ראש כלל! דהיינו לא לשחוק ולא לפייס ולא לרַצות אותה! וזה היפך דברי חז"ל ורבנו לעיל: "ולא יקל ראשו ביותר", משמע שחובה להקל ראשו מעט בעת התשמיש, כי זה משמחתה של האשה, ורצונה הוא בדברי פיוס ריצוי וחיבה, ובלעדיהם עינוי הוא לאשה!


ובהלכות אלה הרחבתי במאמרי: "דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ב".


ומפירושו זה של הארור עולה שהוא נהג בשעת התשמיש במנהג ביזיון גסות ניכור ועינוי.


כ. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת בשלח


דוגמה ראשונה


בשמות (יג, יח) נאמר כך: "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י: "וַיַּסֵּב – הסיבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה", וכמה עקום פירושו, שהרי אם הוא היה עומד לפני מלך-בשר-ודם ואומר לפניו לפני כל העם שהוא הסב את העם "מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה" המלך היה מסיר את ראשו מעליו מיניה וביה... ואיה כבודו של מלך מלכי המלכים? איה האהבה כלפיו? איה היראה מפניו? אלא, רק מין שיכור ונבער מסוגל להתנסח באופנים כאלו ולהתפרץ כך לפני מלך מלכי המלכים.


"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?" (מלאכי א, ו).


דוגמה שנייה


בשמות (יג, כא) נאמר כך: "וַייָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה", ושם פירש רש"י: "לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ – [...] אף כאן להנחותם על-ידי שליח. ומי הוא השליח? עמוד הענן, והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם". כלומר, לפי רש"י עצמותו של הקב"ה הולכת לפני עם-ישראל, שהרי רש"י מדגיש שהקב"ה מוליך את עמוד הענן לפני העם בכבודו, ולא באמצעות פקודה והוראה שמימית וכיו"ב. ואם אמיתת עצמותו של הבורא יתעלה הולכת לפני עם-ישראל הרי שהוא בהכרח גוף, שהרי רק גוף תופס מקום במרחב, ורק גוף ניתן להגדרה על-ידי תנועה ממקום למקום בעולמנו, עולם החומר.


ודברי רש"י גם מנוגדים לפשט הפסוק! שהרי בפסוק מודגש שלא אמיתת עצמותו של הקב"ה היא זו אשר הולכת לפני העם, אלא ההליכה שנזכרה בפסוק היא באמצעות עמוד הענן אשר מנחה את עם ישראל. כלומר, נאמר בפסוק: "וַייָ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם", ומיד מגיעה התשובה לשאלה: וכיצד ה' יתעלה "הולך" לפני העם? "בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ".


דוגמה שלישית


בשמות (יד, יג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם", ושם פירש רש"י: "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם וגו' – מה שראיתם אותם אינו אלא היום, היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד". והנני מתבונן בפירושו ואיני יודע מה הוא מפרש, וכי יש צורך באיזה פירוש למלים שהוא מפרש? ופירוש דברים ברורים מעיד על טמטום ונחיתות שכלית.


דוגמה רביעית


בשמות (יד, טו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", ושם פירש רש"י: "מַה תִּצְעַק אֵלָי – [...] דבר אחר, 'מַה תִּצְעַק אֵלָי', עלי הדבר תלוי ולא עליך, כמו שנאמר להלן: 'עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי' [יש' מה, יא]".


ופירושו טמטום ורשעות, ואסביר:


א) איך עלה על דעתו של רש"י שהקב"ה הוכיח את משה רבנו: "עלי הדבר תלוי ולא עליך"? וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ראה את עצמו כאלוה שישועת עם-ישראל תלויה בו? והיכן נרמז בפסוק שמשה רבנו נהג שלא כהוגן? כל-שכן שהתפרץ קמי שמיא? ומי שמייחס למשה רבנו ע"ה התפרצות קמי שמיא, פוסל במומו וחושף את נבלותו ומינותו שלו.


ב) רש"י מתעה באופן שפל ביותר, הוא מביא ראיה להתפרצותו הדמיונית של משה רבנו ע"ה ממה שנאמר "להלן", וכפי שהוא אומר לעיל: "כמו שנאמר להלן" – והיכן "להלן" אפילו נרמז כדבר הרע הזה? והפסוק "להלן" שרש"י הרשע מביא ממנו ראיה הוא בספר ישעיה! האם זה בגדר "להלן" שיש להביא ממנו ראיה להתפרצותו הדמיוניות של משה רבנו ע"ה קמי שמיא? והלא אין שום קשר בין הפסוק שרש"י מעתיק מישעיה לבין הפסוק שהוא מפרש בשמות!


וכדי לחדד את רשעותו של רש"י נעיין בשני הפסוקים בישעיה שם: "הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ. הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין. כֹּה אָמַר יְיָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי".


כלומר, הנביא ישעיה מותח ביקורת קשה על התפרצותו של עם-ישראל כלפי ה' יתעלה, אשר תובעים לידע את העתידות ומתיימרים לצוות על ה' יתברך כיצד לפעול ולנהוג בבריאתו.


האם זהו מצבו של משה רבנו ע"ה? האם משה רבנו ע"ה התפרץ כלפי ה' יתעלה? ההיפך הגמור! מן הפסוק עולה שמשה רבנו זועק אל ה' יתעלה שהוא יושיע את עמו, ולכן ה' משיב לו: מה תצעק אלי? עליך לפעול! דהיינו ההיפך הגמור מדברי הבלע שרש"י מלהג! משה רבנו תולה את הכל בה' יתברך ויתרומם, ואילו ה' משיב לו, שגם עליו ועל עם-ישראל לפעול.


אגב, בפירושו לישעיה שם, רש"י מודה שהפסוק עוסק בהתפרצות קמי שמיא, והנה לפניכם קטע מפירושו: "אבל על בני ועל פועל ידי ישרים שבשבילם יצרתי את הכל אתם באים לצוותי ולקרוא לפני תגר?", והאם בחיר הנביאים משה רבנו ע"ה קרא תיגר לפני ה' יתעלה ויתרומם? ודבריו הללו של רש"י הם לא פחות מדברי מינות חמורים מאד, אשר די בהם כדי לקבוע שדינו הוא מורידין ולא מעלין, שהרי ערעור על ייחודיות נבואתו ומעלתו ומעמדו של משה רבנו ע"ה, הינה הלכה למעשה ערעור על תורת משה שניתנה לו מפי הגבורה, ומסרהּ לנו בנאמנות!


וזו הסיבה שרבנו קובע את היסוד הזה בשלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצֵא. ושהוא [משה רבנו] עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעוֹ ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים [=החושניים] בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר [=הושבת חומרו הבהמי לחלוטין], ונשאר שכל בלבד, ועל עניין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים".


ורבנו מרחיב שם מאד ביסוד הזה, והבאתי רק את הפסקה הראשונה מדבריו.


ומה דינו של המערער על ייחודו ומעלתו ורוממותו של משה רבנו? ובכן, הנה לפניכם המשך דברי רבנו שם בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הנשגבה שקיבלנו מאת אלהים חיים:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ואין זה המקום היחיד שבו רש"י מערער על מעמדו של משה רבנו! וכבר ראינו לכך דוגמאות וייחדנו על-כך את הדיבור. ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".


וברור שמי שמבקש לסלף ולזייף את דת האמת ולהנחיל לעם-ישראל דת חדשה, מחויב לערער על מעמדו של מוסֵר הדת, וכך נהגו האלילים והאטים במשך הדורות, כמו שיקוץ מנדל מחב"ד אשר ייחס לעצמו גדולה יותר ממשה רבנו, וכן הכלב מברסלב, ועוד מינים רבים.


דוגמה חמישית


בשמות (יד, כד) נאמר כך: "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְיָ אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם", ושם פירש רש"י:


"בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר – שלושת חלקי הלילה קרויין אשמורות, ואותה שלפני הבקר קורא אשמורת הבוקר. ואומר אני לפי שהלילה חלוק למשמרות שיר של מלאכי השרת, כת אחר כת לשלשה חלקים, לכך קרוי אשמורת, וזהו שתרגם אונקלוס במטרת".


כלומר, לפי רש"י מושג הזמן חל על המלאכים, יש אצלם לילה ויום, והם מחלקים את הלילה לשלושה חלקים כדי לשבח ולפאר ולרומם את ה' יתעלה – ואם מושגי הזמן והלילה והיום חלים על המלאכים הרי שהם בהכרח גוף, כי הזמן הוא תוצר של תנועת היקום והחומרים, וכל מי שמושגי הזמן חלים עליו, בהכרח חלים עליו גם כל מושגי החומר ותנועתו הבלתי נפסקת. תפישתו הפשטנית הזו של רש"י הינה טמטום מוחלט, חירוף וגידוף כלפי המלאכים, ופתיחת שער רחב גם להגשמת הבורא. וכבר הרחבתי בעניין חומרת השקפת הגשמת המלאכים, ראו מאמרי זה: במבוא לחלק לב, ושם גם ריכזתי את כל ההפניות למאמרים שעוסקים בנושא.


אגב, אונקלוס אכן תרגם שם "בְּמַטְּרַת", דהיינו במשמרת, אך מי אמר שכוונתו למשמרות המלאכים בלילה הדמיוני של רש"י-שר"י? מדוע שלא לפרש שכוונתו למשמרות הכהונה והלוויה? או למשמרות השומרים על בית המקדש? וכי אין משמרות אצל בני האדם?


דוגמה שישית


בשמות (יד, לא) נאמר כך: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ וַיַּאֲמִינוּ בַּייָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושם פירש רש"י: "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש-ברוך-הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן".


והרחבתי בביאור כל מופעי היד בפירוש רש"י וייחוסה לה' יתעלה בחלק נח (דוגמה ד).


ונצרף משם רק כמה קטעים קצרים שעוסקים בפסוק הזה באופן ישיר:


וראוי לצרף לעניין הנדון חירוף וגידוף נוסף של רש"י שאני נזכר בו עתה, והוא בפירושו לשמות (יד, לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכך רש"י מפרש שם: "אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש-ברוך-הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן".


ואיני מבין, שהרי בשונה מהפסוק בשמות (ז, ה) שראינו לעיל: "בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" – בפסוק בשמות (יד, לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל" וכו', כלל לא נאמר שהיד האמורה היא ידו של הקב"ה! אלא נאמר בסתם: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה", ורש"י הוא זה אשר החליט שמדובר ב"ידו של הקדוש-ברוך-הוא", ובמלים אחרות, אפילו שאין בפסוק הגשמה מפורשת, רש"י מעוות ומגשים! ולאחר שרש"י קובע שמדובר ב"ידו של הקדוש-ברוך-הוא", הוא מוסיף חטא על פשע: "והרבה לשונות [במקרא] נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן". ובזאת רש"י גם מגלה שמינותו מקיפה את כל פירושיו: שהרי כל לשון "יד" שנאמר במקרא ביחס לה', הוא לפי רש"י לשון יד ממש! כלומר, בקביעה זו הוא מגשים את כל הפסוקים שנאמר בהם לשון יד!


לעומתו, אונקלוס בשמות (יד, לא) תרגם כך: "וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל יָת גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא דַּעֲבַד יְיָ בְּמִצְרַיִם" וכו'. גם כאן, כמו במקומות רבים אחרים, אונקלוס מוסיף מילה כדי להרחיק מן הגשמות, כלומר, עם ישראל ראה את גבורת היד החזקה, כלומר את העונש הכבד שנחת על המצרים, אך עם-ישראל לא ראה יד ממש שיוצאת מן השמים. ואין לי ספק, שאונקלוס תרגם את המלים: "הַיָּד הַגְּדֹלָה" – "יְדָא רַבְּתָא", כי היד הגדולה הזו לא יוחסה בפסוק לה' יתעלה. ודי היה לדעתו בתוספת המלה "גבורת", גם ללא השמטת המלים "היד הגדולה", כדי להרחיק מן ההגשמה – כי אם היד הגדולה לא יוחסה להקב"ה, ברור כשמש שהיא סמל ומשל לעוצמת המכה שה' הנחית על המצרים, ולא יד ממש אשר ירדה מהפנתיאון הדמיוני של רש"י.


ובמאמר מוסגר, אם תשימו לב, בדוגמה הקודמת, כאשר היד יוחסה לה' יתעלה, אונקלוס מתרגם את הפסוק בלא שום אזכור ליד מכל סוג שהוא, וכך נאמר בפסוק שנדון לעיל: "בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי עַל מִצְרָיִם".


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג בשמות (יד, לא) אשר מרחיק עוד יותר מן ההגשמה, מפני שהוא מוחק כל זכר ליד בפירושו, אף שהיד שנזכרה בדוגמה הזו כאמור כלל לא יוחסה לה' יתעלה! וכֹה דבריו: "הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה – המכה הגדולה אשר הנחית". וההשוואה בין פירושיהם של אונקלוס, רס"ג והרמב"ם לבין פירושו של רש"י, סותמת את פיותיהם של כל הוזי ההזיות למיניהם האוכלין מן התורה, אשר זועקים וצווחים שרש"י-שר"י היה "רבן של ישראל"...


דוגמה שביעית


בשמות (טו, ב) נאמר כך: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ", ושם פירש רש"י: "זֶה אֵלִי – בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". כלומר, לפי רש"י עם-ישראל ראו את אמיתת עצמותו של ה' יתעלה! שהרי הוא אומר מפורשות "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע".


ורק מין סכל ונבל מסוגל לכתוב את הדברים הללו בפירוש פשטני לתורה, ולהשליך אחר גוו את איומו של ה' יתעלה במעמד הר סיני: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו), וכן את דברי הנביא ישעיה ע"ה (מה, יח–כה): "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ".


חשוב לציין, כי רש"י מזייף ומסלף מאמר מדרשי מסוים שמובא במדרש שיה"ש רבה (ב, ג). נצרף אותו לדיון, ונראה שחכמים ע"ה נזהרו והרחיקו מן ההגשמה, ורש"י עיוות כמנהגו. בשיר השירים (ב, יד) נאמר כך: "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", ובמדרש שיה"ש רבה שם דרשו את הפסוק הזה:


"ר' אלעזר פתר קרייה בישראל בשעה שעמדו על הים: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע', שהיו חבויים בסתרו של ים; 'הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ', הדא הוא דכתיב: 'הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ' [שמ' יד, יג]; 'הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ' זו השירה, שנאמר: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה' [שמ' טו, א]; 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' זה השיר, 'וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה', שהיו ישראל מראין באצבע ואומרים 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' [שמ' טו, ב]".


נשים לב, במשפט הראשון שהדגשתי נתבאר במדרש כי המראה שראו בני ישראל על ים סוף הוא ישועת ה'! ולא תמונת ה' כמו שעולה בבירור מפירושו של רש"י-שר"י! כמו כן, מה שנאמר במשפט השני שהדגשתי במדרש: "וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" וכו', כבר נסמך וסומך על מה שנאמר שתי שורות לפני-כן, דהיינו שעם-ישראל היו מראין באצבע על ישועתו של הקב"ה, דהיינו על נפילת וטביעת המצרים, ואומרים ומודים ומשבחים לה' יתעלה: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".


לעומת זאת, רש"י להזכירכם פירש לעיל: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע" – ולא רק שרש"י השמיט את הרחקת הגשמות שמובאת במדרש: "'הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ', הדא הוא דכתיב: 'הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְיָ' [שמ' יד, יג]", אלא שהוא מוסיף ארבע מלים מגשימות אשר כלל לא נזכרו במדרש המקורי, והדגשתי אותן בציטוט דבריו בראש הפסקה הזו.


נוסיף ונציין, שבהמשך מדרש שיר השירים רבה (ד, ג) דרשו את הפסוק בשיר השירים (ד, ג): "כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ", וכך נאמר שם:


"'כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ', בשעה שאמרו את השירה: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה' [שמ' טו, א]; 'וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה', שמראין באצבע ואומרים: 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ' [שמ' טו, ב]".


וברור שהדגש במדרש הזה הוא לא על המראה אלא על דיבורם ושבחם של עם-ישראל, שהרי המדרש דורש את הפסוק שנאמר בו: "וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה", ולכן חכמים קיצרו את דרשתם. אך גם במובאה הזו המקוצרת של המדרש לא נזכרו המלים המגשימות שרש"י הוסיף לפירושו, אשר מתיימר להיות פירוש פשטני מוצהר: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע".


והנה לנו דוגמה נוספת כיצד רש"י זייף סילף ועיוות את מדרשי חז"ל בשני שלבים: הראשון, רש"י שיבש את משליהם והפכם להגשמות מפורשות; והשני, הוא עקר את המשלים מספרות מדרש ואגדה והחדירם לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת, שאין להבינה כמשל וחידה.


ובל נשכח גם את המשך פירושו של רש"י לעיל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". כלומר, רש"י גם מעוות ומסלף את המדרש המפורסם של חז"ל במכילתא דרי"ש (בשלח, ג): "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל", כאילו כוונת חז"ל היא שראתה שפחה את אמיתת עצמותו של הקב"ה! ובנוסף למינות, יש כאן גם הוצאת לעז חמורה על חז"ל.


דוגמה שמינית


בפירושו לפסוק שנדון בדוגמה הקודמת, רש"י מוסיף ואומר כך: "ואני תמה על לשון המקרא [...] לכך אני אומר ליישב לשון המקרא" וכו'. ומי הוא בכלל שיתמה על לשון המקרא? ומי הוא בכלל שיטען שלשון המקרא צריך יישוב? וכי הוא מתיימר לתקן את לשון המקרא? וכן הוא מפרש בשמות (יד, כט) על אות מסוימת: "ואינה אלא תיקון לשון", וכי יש תיקונים במקרא?


דוגמה תשיעית


עוד בפירושו לפסוק שנדון בדוגמות השביעית והשמינית, רש"י מוסיף ואומר כך: "ולשון וזמרת לשון: 'לֹא תִזְמֹר' [ויק' כה, ד], 'זְמִיר עָרִיצִים' [יש' כה, ה], לשון כיסוח וכריתה. עוזו ונקמתו של אלהינו היה לנו לישועה". ופירושו עקוש ביותר, שהרי אם מדובר בזמירה כיסוח וכריתה, היה נאמר: "עזי וזמירת יה", וממה שנאמר "זִמְרָת" ברור כשמש שמדובר בזמרה ושבח.


ובכלל, איך אפשר לומר בנשימה אחת את הפסוק: "וְזִמְרָת יָהּ", ועמו את הפסוק: "זְמִיר עָרִיצִים"? האם כך ראוי לרמוז כלפי ה' יתעלה? והתנהלותו ופרשנותו המגושמת והמגשימה של רש"י היא כמו של פיל בחנות חרסינה, הורס בטמטומו ובגסותו כל חלקה טובה.


דוגמה עשירית


בשמות (טו, ג) נאמר כך: "יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ", ושם פירש רש"י כך: "יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה – בעל מלחמות, כמו 'אִישׁ נָעֳמִי' [רות א, ג], וכל איש ואישך מתורגמין בעל, וכן: 'וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ' [מ"א ב, ב] – לגיבור". כלומר, רש"י טוען לכלל בתרגומו של אונקלוס, דהיינו שבכל מקום שמופיע "איש" או "אישך" אונקלוס מתרגם "בעל". ובכן, בדקתי, ובתורה מופיעים כ-300 פעמים המלה "איש" או "אישך" או "אישי" וכיו"ב, אך רק ב-26 מקומות מתוכם אונקלוס מתרגם "בעל", ובכל שאר המקומות הוא מתרגם באופנים אחרים, כגון: "גְּבַר" או "אֱנָשׁ", ועד כמה שראיתי כמעט תמיד אונקלוס מתרגם במלה "גְּבַר" להטיותיה השונות.


ואפילו בפסוק הזה עצמו שרש"י מפרש, אונקלוס לא תרגם את המלה "איש" במלה "בעל", והנה תרגומו של אונקלוס לפניכם: "יְיָ מָארֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא, יְיָ שְׁמֵיהּ"; ואפילו בפסוק שהוא מעתיק מספר יהושע (מ"א ב, ב): "וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ", יונתן לא תרגם שם במלה "בעל" או במלה "גיבור", אלא כך: "אֲנָא אָזֵיל בְּאוֹרַח כָּל אַרְעָא וְתִתַּקַּף וּתְהֵי לִגְבַר דָּחֵיל חִטְאִין".


ורק שיכור וטיפש יהיר שנדמה לו שהוא גאון עולם יתיימר לקבוע כללים כל-כך הזויים, ועוד יסתור פעמיים את הכלל שהוא קובע מיד לאחר שהוא משרבטו, פשוט פירוש הזוי לחלוטין.


והנה לפניכם עשרים וששה המקומות שבהם אונקלוס מתרגם במלה "בעל": ספר בראשית: ב, כג; ג, ו; ג, טז; טז, ג; כט, לב; כט, לד; ל, טו; ל, יח; ל, כ; ספר ויקרא: כא, ז; ספר במדבר: ה, יג; ה, יט; ה, כ (X2); ה, כז; ה, כט; ל, ח; ל, ט; ל, יא; ל, יב; ל, יג (X2); ל, יד (X2); ל, טו; ספר דברים: כה, יא. ולא אביא את רשימת המקומות שאונקלוס תרגם "גְּבַר" כי רבה היא.


אגב, לא בדקתי לעומק את תרגום יונתן לספרי הנביאים, כי למיטב זכרוני כאשר רש"י מזכיר תרגום כוונתו לאונקלוס, אך בדיקה כללית הראתה שכך הם פני הדברים גם אצל יונתן.


דוגמה אחת-עשרה


בשמות (טו, ו) נאמר כך: "יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב", ושם פירש רש"י:


"יְמִינְךָ... יְמִינְךָ – שתי פעמים, כשישראל עושין את רצונו של מקום השמאל נעשית ימין; יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ – להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב [עד כאן בכת"י לייפציג ובדפוס ראשון]".


המקור שאותו רש"י מזייף ומסלף הפעם הוא מכילתא דרשב"י (פרק טו), ושם נאמר כך:


"כשישראל עושין רצונו שלמקום, עושין את השמאל ימין, שנאמר: 'יְמִינְךָ יְיָ... יְמִינְךָ יְיָ', וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, עושין את הימין שמאל, שנאמר: 'הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב' וגו' [איכה ב, ג]".


ברם, במדרש לא נוספה הפרשנות שרש"י החדיר: "יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ – להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב". כלומר, לפי רש"י יש להקב"ה שתי ידיים ימניות! בימין אחת הוא הציל את ישראל, ובימינו השנייה הוא רעץ את האויב! במדרש לעומת זאת נזהרו שלא לומר שמדובר בימינו או בשמאלו של הקב"ה, אלא נאמר בסתם: "עושין את השמאל ימין" וכו', וברור שהשמאל והימין הם משלים להצלחה ולהשגחה ולעזר אלהי או חלילה להעדרם – שהרי לא רק שהימין והשמאל לא יוחסו לה' יתעלה, אלא מדובר במדרש שאין להבינו כפשוטו!


אך רש"י שוב, כמו שראינו בדוגמה השביעית לעיל, גם סילף את המדרש והוסיף תיאורים מגשימים, וגם החדיר את זיופו לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת! וזו דרכם של המינים.


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סג)
.pdf
Download PDF • 279KB

152 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


Moshe Sellam
Moshe Sellam
Mar 06, 2022

תודה רבה תשובותך מאירת עיניים.

ברשותך אוסיף לשאול


בפסוקים נראה כביכול דברים סותרים שכן רשום:

"ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (יהושע ט"ו, סג)".

לעומת זאת בשופטים א', כא:

"ואת היבוסי יֹשב ירושלם לא הורישו בני בנימן וישב היבוסי את בני בנימן בירושלם עד היום הזה". והניסוחים נראים זהים וכיצד לישבם?


ובנוסף רשום בשופטים ח:

"וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שִלחו באש."


כאן נראה פתאום שבני יהודה כבשו את ירושלם, אם כי לא ברור שזה אומר משהו על מיקומה בשטח יהודה אלא רק שנלחמו בה אנשי יהודה, אבל כביכול אם כבשו אותה אז אולי עברה לנחלתם?

Like

Moshe Sellam
Moshe Sellam
Mar 06, 2022

שלום. לגבי פירוש רש"י על מקומה של ירושלים, ייתכן שהסתמך על מה שנאמר בגמרא מסכת יומא דף יב עמוד א: ..."תנא קמא סבר בירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה סבר ירושלים נתחלקה לשבטים ובפלוגתא דהני תנאי דתניא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר (דברים לג, יב) חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן.."?

Like
Replying to

נראה לי די ברור שמדובר בסוגיות מדרשיות, שהרי מדובר בסוגיות שהן נגד פסוקים מפורשים. כמו כן, וכי יעלה על הדעת שבנימין בן יעקב היה מצטער עליה לבלעה? והרי בנימין כלל לא היה בחיים בעת שחולקה ארץ ישראל לנחלות...


מכל מקום, גם במדרש הזה לא נאמר במפורש שירושלים ניתנה ליהודה... כל מה שנאמר הוא שהר הבית והלשכות והעזרות היו בחלקו של יהודה, ותו לא.


זאת ועוד, לא יעלה על הדעת שבית המקדש נחלק באופן כל-כך שרירותי, ואין לזה שום זכר במקורות למיטב הבנתי. לפיכך, מן ההכרח לבאר, שכל מטרת המדרש היא לתת טעם מדרשי לפסוק "ובין כתפיו שכן", וכן ללמד ולרומם את גדולתו וחשיבותו של בית המקדש עד שהתאווה לו בנימין שיהיה בחלקו לפי פשט התיאור.


ואם אכן רש"י למד משהו…

Like
bottom of page