תורת שלילת התארים – תארי החיוב

במורה פרק נב רבנו ממשיך בביאור תורת שלילת התארים ומסביר ומנתח את תארי החיוב. תארי החיוב הינם תארים שמתארים עניין על דרך החיוב, כגון: צבע השמש הוא הצבע הצהוב; וזאת בשונה מתארים שמתארים עניין על דרך השלילה, כגון: צבע השמש הוא לא הצבע הכחול. רבנו מחלק את תארי החיוב לחמש קטגוריות, ומטרתו היא לנתח את כל סוגי תארי החיוב ולהוכיח שאף לא אחד מתארי החיוב מתאר באופן מדויק ואמיתי את ה' יתעלה שמו. רבנו אף מוכיח, שרובם המכריע של התארים מובילים לשיבושי השקפה קשים מאד, מפני שהם מדרדרים בהכרח להשקפות משובשות ביחס לבורא-עולם – כגון להשקפה שאמיתת עצמותו מורכבת ממספר עניינים או להשקפה שהוא אינו קדמון שאין ראשית לראשיתו או חמור מכולן להשקפה שיש להקב"ה תכונות נפשיות אנושיות, דהיינו הגשמה. ועוד.


כל זאת תשתית ומצע לגיבוש ההשקפה הנכונה לפיה לא ניתן לתאר את ה' בתארי החיוב, והדרך היחידה לייחד את שמו הנכבד והנורא, להשיג את אמיתת עצמותו ככל יכולת האדם, ולהתקרב אליו במחשבה באמת לא בהזיות שווא ומדוחים – היא באמצעות תיאור ה' יתעלה על דרך השלילה, כגון: אין לו גוף ולא דמות הגוף, הוא לא שניים ולא יותר על שניים וכו'. ברם, את זאת לא נלמד בפרק נב שיידון לקמן, שהרי כאמור, פרק נב הוא תשתית מצע ונדבך.


חשוב לציין שהבנת פרק זה תלויה בהבנת הפרק הקודם בסדרת "מורה הנבוכים".


נחל אפוא בדברי רבנו במורה (א, נב), וכֹה דבריו: "כל מתואר שיש לייחס לו תואר חיובי [=על דרך החיוב] ולומר: 'הוא כך', אין מנוס משיהיה אותו התואר אחד מחמישה חלקים אלו".


החלק הראשון והשני


וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, נב) שם:


"החלק הראשון לתאר את הדבר בהגדרתו, כמו שמתארים את האדם שהוא החי ההוגה, וזהו התואר המורה על מהות הדבר ואמיתתו, וכבר ביארנו [בפרק נא שנדון במאמר הקודם בסדרה זו, וכותרתו: "תורת שלילת התארים – בירור מושגים"] שהוא [דהיינו תיאור הדבר באמצעות הגדרתו] פירוש שם ולא יותר [כגון: האדם הוא החי ההוגה, כלומר לא מדובר בתארים אלא בהגדרת מהות העצמות]. ואופן זה מן התארים משולל מה' אצל כל אדם, לפי שאין לו יתעלה סיבות [=הגדרות] קדומות שהן סיבות מציאותו [כמו אצל האדם שחיותו והגיונו הם אלה אשר מעצבים את היותו אדם] כדי שיוגדר בהן [שהרי אם נגדיר את ה' יתעלה בהגדרות נחייב בהכרח את הריבוי בעצמותו ואף חמור מכך, נחייב בהכרח שיש סיבות חיצוניות אשר הן הגורמות למציאותו, והשקפה זו תשלול את היותו אל אחד שאין כיוצא בו], ולפיכך ברור אצל כל אחד מן המעיינים, המשכילים את אשר הם אומרים [המתבוננים במה שהם מוציאים מפיהם, ולא מדקלמים את התפילה וקריאת התורה כמו שירה בציבור], כי ה' לא יוגדר".


החלק הראשון של תארי החיוב הוא תיאור הדבר בהגדרתו, וכבר למדנו במאמר הנזכר שאין תארים אלה תארים אלא הגדרות, אך קוראים להם תארים על דרך שיתופי השמות. מכל מקום, תואר כזה לא ייתכן ביחס לה' יתעלה מפני שלא ניתן להגדירו, ואם נתעקש לחייב לו הגדרות נגיע להזיה שיש ריבוי בעצמותו ואף שיש סיבות למציאותו דהיינו שיש לו מפעיל ויוצר.


נמשיך עתה לחלק השני של תארי החיוב, וכֹה דברי רבנו:


"והחלק השני לתאר את הדבר במקצת הגדרתו, כגון לתאר את האדם בחיות או בהגיון, וזה עניינו ההקשר [כלומר, תיאור האדם באחת מהגדרותיו תגרור בהכרח את רעותה], כי כאשר אנו אומרים: 'כל אדם הוגה', הרי עניינו שכל מי שמצויה לו האנושיות [החיות האנושית] מצוי בו ההגיון, ואופן זה מן התארים משולל מה' יתעלה אצל כל אדם, לפי שאילו היה לו חלק של מהות הרי תהיה מהותו מורכבת, וביטולו של חלק זה כלפיו כביטול אשר לפניו".


גם תיאור ה' במקצת הגדרתו משולל מיסודו, שהרי גם אם נתארו במקצת הגדרתו לפי דמיוננו, הרי שבהכרח אנחנו מרכיבים אותו מכמה הגדרות. קצרו של דבר, ביטול החלק הראשון והחלק השני מתארי החיוב עומד על שלושה אדנים: א) אין לו סיבות קדומות שבגללן הוא קיים, ואם חלילה נסבור זאת בהכרח נגיע למסקנה שהוא אינו הקדום הראשון שאין ראשית לראשיתו; ב) לא ניתן להגדירו באמצעות תואר שמנוסח על דרך החיוב, ולכן נאמר בשמות (לג, כ): "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"; ג) לא ייתכן שמהותו תהיה מורכבת, ולא רק העיון הפילוסופי מחייב זאת שהרי הוא אינו גוף המורכב, אלא גם התורה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד" (דב' ו, ד).


החלק השלישי


נמשיך עתה לחלק השלישי, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, נב):


"והחלק השלישי שיתואר הדבר במה שהוא מחוץ לאמיתתו ועצמותו [בתואר שאינו מבטא הגדרה אלא תואר רגיל שהוא נספח למהות], כך שאין אותו הדבר [=שאין אותו התואר] ממה שמשלים ומייצב את העצמות [אותו התואר אינו מבטא הגדרה, כגון הגדרות האדם חי והוגה, שהרי כל הגדרה זקוקה לחברתה כדי להשלים את הגדרת האדם]. ויהיה אותו הדבר [אותו התואר שמתאר עניין נוסף על העצמות, הוא יהיה] אם כן איכות מסוימת בו [איכות היא תכונה נפשית או גופנית שניתנים למדידה, דהיינו שיש בה דרגות כגון ריבוי ומיעוט], והאיכות והיא [קטגוריה אחת מעשר קטגוריות שבהן הוגדר העצם על-ידי הפילוסופים הקדמונים, ועשר הקטגוריות הללו נקראו בימי קדם:] 'הסוג הנעלה', [והאיכות הזו הינה] מקרה מן המקרים [שהרי היא תכונה נפשית או גופנית שניתנת למדידה, כלומר, האיכות היא מאפיין שנספח לעצמות ומחייב את ריבוי העצמות ולעתים באופן ישיר אף את הגשמתה]. ואם היה שיימצא לו יתעלה תואר מן החלק הזה [מן התארים שמובילים להשקפה שיש להקב"ה מקרים דהיינו מאפיינים שנספחים לעצמותו] הרי שהוא יתעלה נושא המקרים [ואם הוא נושא מקרים הרי שהוא אינו אחד במהותו], ודי בזה ריחוק מאמיתתו ועצמותו, כלומר שיהא בעל איכות [די בהשקפה שיש להקב"ה מאפיינים שנספחים לעצמותו, כדי לשלול את התארים הללו]".


החלק השלישי מתארי החיוב כולל את תארי החיוב שאינם מגדירי עצמות כגון החי ההוגה (הוא האדם), אלא, בחלק זה נכללים תארי החיוב שהם ככל התארים לריבוי מיניהם וסוגיהם, כגון: הגדול הגיבור והנורא או החכם והעזוז או הרחום והחנון, ועוד רבים. כל התארים מתארי החיוב הללו מדרדרים להשקפת הריבוי דהיינו שה' מורכב מעצמות וממקרים שנספחים לעצמות, לדוגמה: ייחוס חכמה לה' יתעלה לפי מושגי בני האדם מוביל בהכרח להשקפה שהקב"ה מורכב משני מרכיבים: מאמיתת עצמותו ומחכמתו שנספחת לאמיתת עצמותו.


אולם, התארים הללו עלולים גם לדרדר לשוחה עמוקה מזאת, מפני שאם הם לא יוותרו בגדר של דקלום חיצוני שֶׁמּוֹרֶה על ריבוי בלבד (כנהוג אצל עמי הארצות בבתי-הכנסת בימינו) ויהפכו להשקפה ולדעה, אז לא יהיה מדובר רק בריבוי אלא בהגשמה ובמינות, שהרי ייחוס תכונות נפשיות אנושיות לבורא-עולם, כגון רחום וחנון, מדרדר בהכרח להשקפה שבורא-עולם הוא בעל נפש אנושית אשר כנוסה בתוך גוף, ואשר נפעלת ופועלת וכפופה להשפעות חיצוניות שנקלטות בחושים גופניים אשר מפעילות ומעצבות אותה – וכל המייחס לה' יתעלה שינוי של תכונה או התפעלות רגשית, מייחס לו באופן מיידי תכונות-נפש אנושיות שכנוסות בגוף.


כלומר, יש הבדל משמעותי בין דקלום תארים כגון חכם גדול וגיבור שמובילים לריבוי אמיתת עצמותו, לבין ייחוס התארים הללו ודומיהם כגון רחום וחנון שמובילים באופן ישיר ומיידי לייחוס תכונות נפשיות אנושיות, דהיינו להגשמה (וכל-שכן תארים גופניים מפורשים). ובמלים אחרות, מַעֲבָר מדקלום תארים לאימוץ השקפת התארים מוסיף על עוון המֶרִי וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא (כאמור במאמר הקודם בסדרה) את עוון המינות, כי ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה ויתרומם הוא כבר בגדר הגשמה. והוא הדין כאמור לדימוי גופני או לייחוס מאורעות הגוף וכן ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרים ייעודיים, ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם", "חומרתה העצומה של ההגשמה".


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, נב) הוא תמה על סוברי התארים, וכֹה דבריו:


"ותימה הוא שאותם אומרי [=סוברי] התארים שוללים ממנו יתעלה את הדימוי והאיכות [דהיינו שהם מצהירים ומדקלמים שהם שוללים מה' יתעלה את הדימוי ואינם מייחסים לו מאפיינים נוספים על אמיתת עצמותו, שהרי בפועל הם מדמים את ה' לבני האדם בייחסם לבורא תארים מעולם החומר שנספחים לאמיתת עצמותו]. [כלומר,] אין די באמרם [=בהצהרתם החיצונית בפיהם] שאין לייחס לו איכות [=מאפיינים נמדדים מעולם החומר שנספחים לאמיתת עצמותו] כדי לקבוע במחשבה שה' יתעלה אינו בעל איכות [=כדי לקבוע שאמיתת עצמותו אחת ללא נספחים], שהרי כל תואר שהוא חיובי לעצמות מסוימת חיוב עצמי הרי הוא [אחד משניים]: או מייצב את העצמות, והיינו הך [כלומר שהוא חלק מהגדרת העצמות לפיכך הוא אינו בגדר תואר אלא פירוש שם וכאמור לעיל], או [שהוא] איכות [מאפיין נמדד הנספח] לאותה העצמות".


ועתה אוסיף ואסביר את הדברים:


רבנו תמה על סוברי התארים אשר מצהירים בפיהם הצהרות שמנוגדות להשקפתם במחשבה בפועל. כלומר, סוברי התארים מצהירים שהם שוללים את ריבוי הבורא ושה' יתעלה ויתרומם אחד מכל בחינה ונקודת מבט, ויחד-עם-זאת הם מצמידים לה' יתעלה תארים אשר בהכרח מובילים לריבוי הבורא במקרה הפחות גרוע, ומדרדרים להגשמה ולמינות במקרה הגרוע.


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, נב) הוא מחלק את האיכות, דהיינו את התכונות הנפשיות והגופניות הנמדדות (שיש בהן ריבוי ומיעוט וכיו"ב) לארבע קטגוריות, וכפי שנראה לקמן, יש מן האיכויות והמאפיינים הללו שהם הגשמה מפורשת ולכן אין בהם חילוק בין דקלום חיצוני לאימוץ דעה, כמו לדוגמה דקלום תכונות גופניות כגון ארוך, גבוה, חזק, קשה וכו' – שהרי די בדקלומם החיצוני והשטחי של התארים הללו כדי לייחס לה' הגשמה באופן ישיר ומיידי.


וליתר דיוק, שלוש מתוך ארבעת קטגוריות האיכות שנראה לקמן, די בדקלומן במועדון בית-הכנסת כדי לחייב את ההגשמה והמינות! רק בקטגוריה הראשונה, שהיא אמנם הקטגוריה המרכזית, ניתן לחלק בין דקלום חיצוני שהוא בגדר מֶרי וחירוף וגידוף בשגגה מצד ההמון, לבין אימוץ השקפה, שכל מי שמחדיר לשכלו השקפה בקטגוריה הזו הראשונה הוא בגדר מין.


והנה לפניכם ארבע הקטגוריות שרבנו מסווג לפיהן את התכונות הנפשיות והגופניות:


"וסוגי האיכות ארבעה כפי שידוע לך. והנני ממשֵּׁל לך משל על דרך אופני התיאור [המצויים והרווחים בלשון] מכל סוג מהן, כדי שיובן לך מניעת מציאות אופני תארים אלה לה' יתעלה".


נחל אפוא בקטגוריה הראשונה, וכֹה דברי רבנו:


המשל הראשון כתארךָ אדם בתכונה מתכונותיו העיוניות או המידותיות, או בתכונה מתכונותיו המצויות לו בשל היותו בעל נפש [דהיינו בשל היותו כוח בגוף], כאמרך: 'פלוני הנגר' [=תכונה עיונית] או 'הפרוש' [=תכונה מידותית] או 'החולה' [=תכונה המצויה לאדם בשל היותו בעל נפש שכנוסה בגוף], ואין הבדל בין אמרך: 'הנגר' או אמרך: 'היודע' או 'החכם' – הכל תכונות בנפש [שהרי כדי לזכות בתואר "נגר" מן ההכרח לשכלל תכונה עיונית של מלאכת הנגרות], ואין הבדל בין אמרך: 'הפרוש' א