top of page

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם (חלק ח)

איגרת החרם של ראש הגלות והנלווים אליו


כותרת האגרת הבאה שבקובץ "אגרות קנאות" היא: "מכתב הנשיא ראש הגולה מדמשק" (עמ' 48–50). איגרת זו נכתבה על-ידי ישי בן חזקיהו בן ישי ובית דינו, בחודש תמוז בשנת ה'מ"ו ליצירה (יולי 1286), כ-44 שנה לאחר שריפת ספרי רבנו בשנת 1242. אין באיגרת זו כמעט שום מידע על שריפת ספרי המדע והמורה, למעט כמה פירורים. איגרת זו היא איגרת חרם כנגד המינים הצרפתים ועוזריהם, וכנגד כל מי שמפיץ את חרמותיהם וכתביהם.


העניין הראשון שנזכר באיגרת הוא התעוררותם של המינים, עשרות שנים לאחר שריפת ספרי רבנו והייסורים הקשים שניחתו עליהם, שוב לקרוא ולהחרים את ספרי רבנו. התעוררותם זו של המינים פורטה במאמר זה חלק ו, שם סופר על מין בשם שלמה שליט, וכך נאמר שם:


"וזה עתה ימים רבים ששמעתי שבא בפרארה [=עיר בצפון איטליה] אחד מאשכנז שמו שלמה שליט [=ממשיך דרכו של שלמה המין ממונפלייה], עיקָר עקבותיו והליכותיו היו להילחם בה' ובמשה עבדו, וכי הוא נושא עמו כלי חרס מלא טומאה מתוכם, כלומר שהחתים אגרות מצד חכמי-אשכנז דוברות סרה על רבנו משה ובפרט על מורה-הנבוכים, כדי לגזור על ביעורן".


למיטב הבנתי המין הזה נזכר שוב באיגרת דנן, וכך נאמר בעניינו בהמשך האיגרת:


"כי שמענו דיבת עמים שיש מערער על הגאון הגדול רבנו משה [...] ויבוא המערער [=שלמה שליט] ויחפא על הספר הזה דברים אשר-לא-כן [...] ועתה לא די לו שלא נמנע ושלא נפחד מחרמנו ומנידויינו, אבל הוסיף על חטאתו פשע והשתדל ללכת אל איי הים הרחוקים והלך וחזר והביא עמו כתבים אשר חתימת רבנים בתוכה לפי דבריו, וגוזרים למנוע קריאת 'מורה הנבוכים' ולגונזו גניזת עולמים [...] ומאחר שרואים אנחנו כי מאן המערער לשמוע את דברינו ומוציא דיבה על ספר 'מורה הנבוכים' אין עמו להתאפק, עוד גזרנו ונידינו והחרמנו" וכו'.


עוד נאמר באיגרת זו שהיו רבנים שחתמו בתחילה על אגרותיהם של המינים, אך בהמשך חזרו בהם, וכך נאמר באיגרת בעניין זה: "ומקצת החתומים [על כתבי המינים] הם-הם אשר הסכימו באזהרותינו אשר שלחנו שם [דהיינו שהם חזרו בהם מללכת בעקבות המינים], ויחתמו שמותם באגרותיהם, להחרים ולנדות על כל מי שידבר תועה על הגאון רבנו משה" וכו'.


ועתה אביא בפניכם מעט מלשון החרם שהובא באיגרת הזו:


"וכל איש ואשה קטן וגדול שידבר תועה על הגאון רבנו משה ז"ל או על ספרו 'מורה הנבוכים', הן בפני יחיד הן בפני רבים, או שיאמר שיש בו דבר-מינות, או שיאמר שהקורא [במורה] יצא לדרך מינות בקריאתו בו, הן שיאמר אלו הדברים בפני יחיד או בפני רבים, או שימנע קריאתו או שיצווה לגונזו, בין בפיו בין בכתב, או כל מי שיש בידו כתב או העתקה או הסכמה או אגרת חתומה בשמות האנשים או בלתי חתומה, שכתוב בה אחד מכל הדברים הנזכרים למעלה, הן ציווי ליחיד או לרבים, יתחייב להוציאם מרשותו ומיכולתו וימסרם הם והעתקותיהם ביד הנגיד רבנו דוד ש"ץ בן הנגיד רבנו אברהם ז"ל, או ביד אחד מבני הנגיד תחתיו לקבלם, וימסרם תוך שלשה ימים משתיקָּרא גזרתנו בפני עשרה מישראל [...] ואם לא יהיה בעיר שום אחד מהם, יתחייב המביא הכתבים להראותם ולהביאם בפני עשרה מחשובי העיר המחזיקים בתורת ה' ובדברי הגאון ז"ל רבנו משה ז"ל, ויבערום מיד, וכל מי שיעבור אפילו על אחת מכל גזרותינו הכתובות למעלה יהיה באלה ובחרם ובנידוי ובשמתא הוא והמהנים אותו והעוזרים אותו".


לאחר מכן מובאת חתימתו של בית-הדין, והסכמתם של כשנים-עשר רבנים נוספים שהצטרפו לדברי בית-הדין. לאחריהם מובאת הסכמת "הקהל הדרים בצפת", שבסופם חותם "משה הכהן בן הרב הגדול רבנו יהודה הכהן זצ"ל". ולאחריו מובאים עוד שני רבנים שצירפו את חתימתם. בסוף האיגרת הצטרף לחרם גם רב בשם "דוד קלונימוס", ובתוך דבריו יש איזה רמז לעניין הנדון, וזה לשונו: "והנה נתעוררתי בזה לסיבת הגזרות והגרושים ושריפת החבורים הקדומים בעוונותיהם שהיו במערב קשטיליאה [קסטיליה הינה חבל ארץ בצפון-מרכז ספרד] וקטלוניא [חבל ארץ בצפון-מזרח ספרד] וגם ממעלה מהם במלכות פורטוגל". ומן המעט הזה למדנו שהיו גזרות, וגירושים, ושריפת חיבורי רבנו (ספר המדע והמורה), ואלה התרחשו במערב קסטיליה, ובקטלוניה, ונראה מדבריו שהאירועים הקשים הגיעו גם לפורטוגל.


המכתב בעניין המורה שבסוף קובץ "אגרות קנאות"


כותרת האיגרת האחרונה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" (עמ' 51–54) היא: "מכתב על דבר המורה אשר מצאתי בכתב-יד ישן". גם בראש איגרת זו נזכרה התעוררותם המחודשת של המינים הצרפתים כנגד ספרי המדע והמורה, אלא שבאיגרת זו נאמר שהם התעוררו בשנת ה'נ ליצירה (1290), דהיינו כשש שנים לאחר שראש הגולה פרסם את החרם כנגדם.


ונראה ברור שתאריך התעוררותם של המינים אינו מדויק, והנה דברי האיגרת-המכתב:


"בשנת חמשת אלפים וחמשים ליצירה [1290] קמו שנית מקצת מהצרפתים לעורר על 'מורה הנבוכים', ונודעו הדברים אל הנשיא וראש הגולה בדמשק תינשא ממשלתו! ונידה הוא ובית דינו וכל קהילות ארץ הצבי ורבני עכו, כל איש שידבר תועה על הרמב"ם ז"ל ועל ספריו, ושלחו הכתבים לברצלונה, ומשם נשלח אלינו וכראותי אותו נתעוררתי לכתוב אלה הדברים [וכאמור התאריך שנאמר לעיל אינו מדויק, שהרי ראש הגלות כתב את חרמו בשנת 1286]".


כותב האיגרת משבח את הרבנים שחתמו על האיגרת של ראש הגולה, ולאחר-מכן מצהיר שהוא עבר על המורה "פעמים רבות", ולא מצא בו "אפילו דיבה אחת מכל הדיבות שמוציאין עליו [המינים הצרפתים] וכל מה שאומרים אין לו שורש וענף ואין להם על מה שיסמוכו". הוא מוסיף שרבנו ממשיך את דרכם של חז"ל: "יוודע כי רוב מה שכתב באותו הספר כבר קדמהו רבנן אלא שהם דברו בסתום והוא דיבר במפורש", ושכל מטרת רבנו היא "לבטל דברי המינים הכופרים בתורה הַנֵּאָרִים במארה". הכותב מוסיף שרבנו ביקש להרחיק את המשׂכילים מדרכי הפילוסופים השגויות (כמו בעניין שיטת הקדמות), ולהנחות את הלומדים לדרכי מישרים.


לאחר הדברים האלה עובר הכותב להסביר את מניעוֹ של רבנו לכתיבת המורה:


"ולי נראה שצורך אחד [מרכזי] הכריחוֹ לחבר את אותו הספר: בראותו רבים מהעם מאמינים בדעות המביאות להגשמה, ותמונה לנגד עיניהם ודמות יערכו לו, חושבים שמייחדים, וּמְרַבִּים, מחפאים דברים אשר-לא-כן על ה' אלוהיהם [עדה"כ במ"ב יז, ט] [...] והעוון טמון בחובם, ולא ישִׁיתו לב למה שאמרה תורה: 'וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], 'וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים' [דב' ד, יב], ו[דבר] זה הצריכוֹ לדבר בתארים [=לבאר את תורת שלילת התארים] בספר ההוא [=במורה הנבוכים], ובכל הדברים שמביאים להגשמה [בכל ענייני הרחקת ההגשמה שבחלק א של המורה], כי עיניו [של רבנו] ראו רבים מהנקראים 'רבנים' חוטאים לה' בזה החטא [בהגשמה] כמו שכתב ב'אגרת תחיית המתים', אמר:


'ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת [כלומר, שהוא באמת נחשב בעיני ההמונים לאחד מחכמי ישראל], ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור לי שכוונת רבנו לפוחז מפוסקיירא, והרחבתי בעניין זה במאמר: 'אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז']. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [וברור שכוונת רבנו לאסכולת המינים אשר תפשה את אגדות חז"ל כפשוטן, ובראש האסכולה הזו עמדו רש"י-שר"י וחבר מרעיו]', ע"כ [לפי תרגום קאפח].


ואחד מהרבנים [=הפוחז הידוע] כתב על מה שכתב [רבנו] בספר המדע [תשובה ג, טו]:


'והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה' וכו', ואמר: 'ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות', ע"כ.


[...] ואני לא אומר בעדם שהיו קטני אמונה אם האמינו גשמות [...] אלא אומַר כי אבדה האמונה מלבם ונכרתה מפיהם, ורבנו ז"ל דיבר בזה העניין בפרק (לה) [לו] מחלק ראשון, ודיבר במה שאמר זה הרב [=הפוחז] שהלכו באותה המחשבה לפי מה שראו במקראות [כלומר, רבנו השיב לפוחז במורה שם, ובעניין זה ראו: 'אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז (חלק א)'].


וגם אני ראיתי מהם רבים ואחד הוא מוחזק ברב גדול, והיה מהקצינים, והיה מדבר תועה על רבנו ז"ל על שהרחיק מה שהרחיק מהדברים הגשמיים [מה' יתעלה], ואני שאלתיהו: התאמין כי יד ה' כיד האדם? והשיב כי היא יד ממש בְּרוּאָה [כלומר יש לבורא יד כבני האדם שיש להם יד שה' בראה, דהיינו לפי דמיונו ה' ברא לעצמו יד גשמית], כשמעי דברו החרשתי ממנו וידעתי כי לא ייתן להטותו אל הדרך, כי היה כְּפָרה סוררה והגיע לגבורות וגם שיבה זרקה בו, ולא ידע את ה' וגדל על אותה הדעת מנעוריו. [...] ואל תחשוב כי האנוש ירבה שכלו לרוב שָׁניו".


מדברי הכותב עולה, שהיו רבים מקרב אנשי הדת, חכמי-יועצי-אשכנז, אשר נכשלו בהשקפות הגשמות: "חושבים שמייחדים, וּמְרַבִּים, מחפאים דברים אשר-לא-כן על ה' אלוהיהם". כן למדנו שהזקנה אינה ערובה לחכמה: "ואל תחשוב כי האנוש ירבה שכלו לרוב שָׁניו"... ועוד למדנו שדברי רש"י בפירושו הידוע "יד ממש" הינם כפשוטם, וכפי שהבין המין הישיש הלז.


בהמשך דבריו מוסיף ואומר הכותב כך:


"ולא רצה לאבֵּד ספרו המועיל לחכמים שהם מעטים, ואחד בדור, בעבור סכלים שהם רבים שאפשר שיקלקלו ולא יבינו כוונתו ויסברו סברות כוזבות. והנה בתורה, שהוא דבר אלהים חיים, [יש] מקומות פקרו בהם המינים והבינו הדברים בהיפך הכוונה, ובכיוצא בזה אמרו חז"ל [בב"ר ח, ח]: בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק הזה שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים? אמר לו הקב"ה: כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה".


הכותב עוד ממשיך ומרבה מאד בשבח רבנו, אך אין לנו עניין במליצות וכיו"ב כי מי שלומד את דברי רבנו ומכיר בערכם ובמעלתם, אינו זקוק לריבוי הדברים המיותר הזה בעניין גדולתו.


ואוסיף ואציין כמה עניינים בדבריו שמצאו חן בעיניי, הראשון הוא משפט שכתב על מעללי המינים להחרים ולהשמיד ולאבד את ספרי רבנו, וזה לשונו:


"מי שהוכה בסנוורים ויזיקֵהו אור השמש ולא יוכל להסתכל באורו, ויסתום חלונות בידו, כדי שלא יכנס בהם אורו – היכולת בידו, אבל לא יוכל למנוע שלא יזרח אורו על הארץ".


עוד כתב שם על המינים: "ומי שאין לו עסק אלא בהוויות דאביי ורבא איך יוכל לקום על איש שהכל בו והוא אוצר בלום" וכו', ומזאת למדנו שהמינים הצרפתים ועוזריהם היו לומדי גמרא יומם ולילה, ואף-על-פי-כן היו מינים ארורים אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו! ללמדנו, שלימוד הגמרא אינו ערובה לחכמה, וחמור מכך, לימוד הגמרא באופנים מעוקלים ומעֻוותים מוביל למינות – וזו נובעת כמובן מתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, וכן מלימוד הלכה שנובע משרירות לבם הרע ומשאיפתם לעצב את ההלכה באופן שיתאים למידותיהם הרעות של המינים: לתאוותיהם ולזימותיהם, ולקורדום החוצבים שבידם, וכך נעשתה להם סם המוות.


והוא מוסיף ומתאר שם את המינים: "אנשים שלא הורגלו לקרוא בספרי החכמה [המדעים והפילוסופיה] ולא למדו לשון ערבי שרוב ספרי החכמה [המדע והדעת] מחוברים באותו לשון". ומזאת למדנו שמי שלומד תורה מבלי מדע, יוצא למינות, וכאמור, נעשית לו סם המוות.

עוד אומר שם הכותב: "החולק על האמת חולק על אלהי האמת ועל תורתו שהיא אמת".


והוא מוסיף שם שיר שהוא או מישהו אחר כתב, והבאתי שורותיים ממנו, וזה לשונו:


שׁוּעָל אֵיכָה יִפְרוֹץ חוֹמָה \ יִסְּדוּ אוֹתָה בַּעֲלֵי חָכְמָה

וּזְבוּב מָוֶת אֵיכָה דִּמָּה \ כִּי בִּכְנָפָיו יַחְשִׁיךְ חַמָּה


סוף דבר


אבקש לסכם לקמן את מסכת ההתרחשויות שאירעו באותם ימים חשוכים, כפי שהיא קמה וניצבה מדברי בעלי האיגרות: אוהדי רבנו, ומתנגדיו המינים האירופים ועבדיהם הנרצעים:


ובכן, זמן תחילת המחלוקת היה קרוב לשנת תתק"ץ (1230), והיא החלה במונפלייה שבדרום-צרפת, המינים הצרפתים זעמו על הספר "מורה הנבוכים", בעיקר כנגד הרחקת ההגשמה שיש במרכזו, אך בהחלט גם כנגד השקפות נוספות שבו, כגון: שכר ועונש, דהיינו ההשקפה לפיה "שכר מצוות בהאיֵ עלמא ליכא"; העולם-הבא הוא עולם רוחני ללא גופות וזך מכל חומר; שלילת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן; שלילת תפישת מעשה בראשית כפשוטו; חשיבות לימוד הפילוסופיה והמדעים; השקפת חז"ל ודת האמת לפיה "דיברה תורה כלשון בני אדם"; ועוד.


בסמוך לשנת ד'תתק"ץ (1930) כאמור, המינים מדרום-צרפת וכן מינים נוספים מצפון-מזרח-ספרד הצליחו לשכנע את חכמי-יועצי-צרפת לגזור "לבער ספרי המורה והמדע בכל אשר ימָּצאו שם, וכל ההוגה בהם יחרם הוא וכל רכושו ויבָּדל מקהל הגולה". כלומר, להשמיד את ספרי המדע והמורה, ולהחרים את ההוגים בהם, הם וכל רכושם. והנה תיאור נוסף לפקודת החרם הראשונה: "וקשרו קשר וגזרו לבלי ללמוד בספרים הנזכרים וגם אסרו להשכינם בבתיהם, ונלוו עליהם רבים וגדולים. ויתמרמרו מאד נגד ספרי רבנו לבערם ולכלותם מכרם ישראל".


והנה עוד תיאור של החרם מפי יהודה אלפאכר, המין הרופא ממונפלייה (עמ' 10–11):


"ויקומו כאיש אחד כל העדה [...] על אותו ספר מורה כולם, כי הוא מולדת חוץ לא יבוא להם בקהל יי עד עולם, וגזרו [חכמי-יועצי-צרפת] שלא יהיה אדם רשאי ללמוד בו וללמד כי לשריפה הוא עומד [...] הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם [=ביטוי חמור שמתאר עבודה-זרה] [...] ולוואי הספר הזה לא היה ולא נברא לא מִתרגם ולא נקרא [...] מחשיך עצה במלים, ממשל משלים, לעמי הארץ ולסכלים [...] והם לא ידעו דין הספר ודתו, ולא הבינו עצתו".


קצרו של דבר, בתחילה המינים פעלו במו ידיהם לבער לכלות ולשרוף את ספרי המדע והמורה. ראשי המינים שיצאו כנגד ספרי רבנו היו שלמה המין ממונפלייה ושני תלמידיו: השטן מגירונדי ועוד מין פחות מוכר, שלושת אלה הפיצו כתבי חרמות ונידויים כנגד ספרי רבנו האמורים.


מסופר באגרות ששלמה המין ממונפלייה שלח את תלמידו השטן מגירונדי לעוד ערים בצרפת כדי להחתים את חכמיהם על כתבי החרם והנידוי כנגד ספרי המורה והמדע. ברם, לאחר שהוא לא הצליח במזימתו ולא מעטים מקרב חכמי-צרפת התנגדו לו, פנה השטן מגירונדי לכומרים אשר יפעילו את כוח הזרוע של הכנסייה, וישרפו המה את ספרי רבנו, ספרי המדע והמורה:


"ולא היה דיים בזה, אבל נתנו למאכולת אש לעיני השמש כל אותם הכרכים. ולא דיים בתבערה לבד [דהיינו המינים לא הסתפקו בשריפתם את ספרי רבנו], אמנם עוד האש אשר בה שרפום הבעירוה מן הנר הגדול שהיה דולק בבית הכומרייא הגדולה של פריז לפני המזבח, והכומרים הבעירו אש ונתנוה עליהם ונשרפו הספרים ברחוב עיר פריז לעיני כל העם".


מן האמור עולה, שבנוסף לשריפת ספרי רבנו שנעשתה בכל מקום ומקום בהוראת חכמי-יועצי-צרפת כאמור: "לבער ספרי המורה והמדע בכל אשר ימָּצאו שם", הייתה שריפה נוספת, שריפה גדולה מאד ברחוב העיר בפריז. על השריפה הזו ניצחו כומרי הנוצרים, וזאת בעקבות הסתתם על-ידי המינים הצרפתים והספרדים. הסתה קשה שנסתיימה בשריפה גדולה.

עוד עולה מן האגרות, שהשטן מגירונדי היה מן המינים שהובילו את שריפת ספרי הרמב"ם, ואף מראשי המסיתים שהסיתו את הכומרים הגלחים לבצע את שריפת ספרי הרמב"ם הגדולה מכולן שהתרחשה בכיכר פריז על-ידי הכומרים: "על אשר שלח יד בספרים הקדושים", ולפי הלל, השטן מגירונדי היה "ראש וקצין על כל אותם הרעות הגדולות שנעשו בצרפת".


וכך מתוארת פעולתו של השטן מגירונדי באיגרתו של ד' קמחי (עמ' 13):


"ויקרא תחילה לכל הצעירים היחפים ויאמר להם: ראו כי בני עמנו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבנו משה ממצרים אשר כתב ספרי מינות, ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו את שלנו, וציוו לשרוף הספרים ההם והם ספר המדע וספר המורה. ולא נח לבבו הערל, וידבר גם אל הדורשים הם הפרידיקאדורי"ש ואל הכמרים הגלחים כדברים האלה. עד שהגיעו הדברים אל הקרדינא"ל. עד אשר היו היהודים במונפילי"ר והנלווים אליהם בסכנה גדולה".


נמצא, ששלמה המין ממונפלייה, בעזרת תלמידיו השטן מגירונדי ודוד בן שאול, הסיתו את הכומרים הערֵלים לשרוף את ספרי רבנו: ספר המדע והמורה. כלומר, לא די היה להם בהחרמת ספרי רבנו ותלמידיו ובשׂריפת ספריו – הם חתרו לביצוע שריפת ספרים גדולה בהרבה: ואכן כך היה, ספרי רבנו נשרפו על-ידי הכומרים הערֵלים בשריפת הספרים הגדולה בכיכר פריז.


והנה עדות נוספת לכך מן האגרות בעניין פעלו השפל של השטן מגירונדי:


"וידבר על לב הכומרים והעמיד [השטן מגירונדי] להם עדים כי יש בספרי המורה והמדע דברים מתנגדים גם ליסודי דתם, ויצוו לשרוף הספרים ההם, ונתעורר על-ידי זה גזרות וצרות רבות כי נתנו יד לממשלת הכומרים בפאריז [...] ואחר-כך הוזמו העדים ונדונו עשרה מהם בכריתות לשונם, ונהרגו יותר משלושת אלפים נפשות ושרפו כל הספרים הנמצאים שם".


השטן מגירונדי הוביל אפוא להתרחשויות המחפירות בצרפת ובאשכנז וכן בצפון-מזרח-ספרד: החרמת ספרי רבנו, החרמת תלמידיו ורכושם, שריפת ספרי רבנו על-ידי המינים – וכן שריפת הספרים הגדולה מכולן שבוצעה בכיכר פריז על-ידי הכומרים הנוצרים, אשר הוסתו על-ידי שלמה המין והשטן מגירונדי. בעקבות הפשעים הללו התרחשו אסונות קשים, ובראשם טבח של כשלושת אלפי יהודים בצרפת. כמו כן, הנוצרים גזרו שלא ללמוד בספרי התלמוד ופרשניו, ולפי דברי הלל באיגרתו הגזירה הזו החזיקה מעמד לפחות כשישים שנה לאחר שנגזרה!


גם באיגרת של ראש הגלות שראינו לעיל יש התייחסות לייסורים שהתרחשו בעם-ישראל: "והנה נתעוררתי בזה לסיבת הגזרות והגרושים ושריפת החבורים הקדומים בעוונותיהם שהיו במערב קשטיליאה [קסטיליה הינה חבל ארץ בצפון-מרכז ספרד] וקטלוניא [חבל ארץ בצפון-מזרח ספרד] וגם ממעלה מהם במלכות פורטוגל". ומן המעט הזה שבדבריו למדנו שהיו גזרות, ואף גירושים של יהודים, וכן שריפת חיבורי רבנו (ספר המדע והמורה), ואלה התרחשו במערב קסטיליה, ובקטלוניה, ונראה מדבריו שהאירועים הקשים הללו הגיעו גם לפורטוגל.


השוחד ששיחדו המינים את הכומרים


לכל האמור לעיל יש להוסיף את הנאמר בראש הספר "מלחמות השם" (עמ' מז):


"ספר מלחמות ה' [...] על עניין המחלוקת שנפלה בין חכמי עיר לוניל ובין חכמי עיר מונטשפלי"ר על דברי המאמר הנכבד ספר 'מורה הנבוכים' וארבעה פרקים ראשונים של 'ספר המדע', עד שגרם רוב מחלוקתם שנשרפו הספרים הנזכרים [...] בחוזק שוחד שהשחידו לשלטון ושאר שרי הארץ".


מן הפסקה הזו אנו למדים שהמינים הצרפתים שיחדו את שלטון הכנסייה בצרפת, כדי שהם ישרפו את ספרי רבנו. ויש להבין: מדוע המינים הצרפתים עירבו את שלטון הכנסייה? מדוע הם לא שרפו את הספרים בעצמם? ובכן, לא היה בכוח זרועם לעשות-כן, כלומר מה שהיה בידם הם וודאי שרפו, אך מה שהיה ברשות המתנגדים להם לא היה בכוח זרועם לגזול ולשרוף. ולכן הם פנו לכנסייה ושיחדו את הגויים הערֵלים, כדי שישלחו את קלגסיהם לשרוף את ספרי רבנו הרמב"ם. כלומר, הם הזדקקו לגויים ולכן שיחדו אותם כדי שישתמשו בכוח הזרוע כנגד תלמידי רבנו, וכדי שיאכפו, תוך שימוש בהפחדה ובאלימות אם נדרש, את שריפת הספרים.


עוד אומר בעניין זה ר"א בן הרמב"ם שם (עמ' נה):


"ספרי [...] מורה-הנבוכים וספר-המדע, שרפו אותם [...] אנשי מונפשלי"ר בכוח השׂרים העוזרים אותם [הנוצרים] מפני שהם [ספרי האמת והצדק] חולקים על אמונתם [של הנוצרים] ומגלים זיוף דעתם, ובוודאי יעזרו אותם הנוצרים, כי אמונתם אינה רחוקה מאמונתם".


כלומר, היה קל למינים הארורים לשחד ולהסית את הנוצרים הקלגסים, שהרי לא מדובר רק בכסף שהועבר לגויים הערֵלים, אלא גם בהכרתת השקפות-האמת שמנוגדות לנצרות. וכבר ראינו לעיל בסדרה זו, שהמינים הסיתו את הגויים האכזריים ומסרו בידיהם את אנשי האמת, וזאת בשל השקפות-האמת שבספרי רבנו הנזכרים אשר מנוגדים להבלי הנצרות הכעורה.


השטן מגירונדי שוכר עדי שקר


באיגרתו, הלל מתאר מלחמה קשה שהתעוררה בעקבות החרמות והנידויים ששלחו המינים. כלומר, רבים מעם-ישראל התנגדו למינים הצרפתים ולעבדיהם הנרצעים. המינים גם שיקרו שקרים חמורים והעידו עדי שקר לפני הכנסייה כנגד תלמידי רבנו, וכמו שאומר הלל שם:


"וכת המורים במורה-צדק [כלומר כת המינים המורים כנגד 'מורה הנבוכים', כת המלעיבים והמתעתעים] נפלו בפח יקושן [=בפח שֶׁכָּרוּ לתלמידי רבנו], כי שכרו עדי שקר נגד הכת העלובה [נגד תלמידי רבנו, ונקראים 'עלובים' בשל הוצאת הלעז כנגדם ובשל שלל הנידויים והחרמות שסבלו] והעידו עליהם עדיות רבות ורעות לפני שופטי הארץ, והוזמו. ובכן נדונו בקציצת לשונות ונחתכו יותר מעשרה לשונות של טובי הכת המורה [=המלעיבה] במורה".


כלומר, כת המינים שכרו עדי שקר כדי שיעידו בשקר כנגד המורה וכנגד תלמידי רבנו, ובסופו-של-דבר הוזמו אותם עדי שקר ארורים ונתגלתה חרפתם, והגויים קצצו את לשונותיהם!

ועניין זה נרמז ביתר ביאור בדברי המבוא לספר "אגרות קנאות", וכך נאמר שם (עמ' 5):


"וידבר על לב הכומרים והעמיד [השטן מגירונדי] להם עדים כי יש בספרי המורה והמדע דברים מתנגדים גם ליסודי דתם, ויצוו לשרוף הספרים ההם, ונתעורר על-ידי זה גזרות וצרות רבות כי נתנו יד לממשלת הכומרים בפאריז [...] ואחר-כך הוזמו העדים ונדונו עשרה מהם בכריתות לשונם, ונהרגו יותר משלושת אלפים נפשות ושרפו כל הספרים [של התלמוד] הנמצאים שם".


שריפת התלמוד הגדולה בפריז


לא עברו 40 ימים מאז שריפת ספרי המדע והמורה בכיכר העיר בפריז, ושריפה אחרת גדולה מאד התרחשה באותה כיכר העיר. ביום שישי, ו בתמוז ה'ב (13.6.1242) שרפו הכומרים הנוצריים בכיכר העיר פריז כ-1200 ספרי תלמוד ואגדה בעקבות פולמוס שנכפה על היהודים, ואשר בו הוּכח לפי הנוצרים והמשומדים, שספר התלמוד מחנך לשנאת הגויים והנוצרים.


והנה לפניכם תיאור שריפת ספרי התלמוד בפריז, על-ידי הלל בן שמואל, וזה לשונו:


"ועתה אשוב אל מה שנעשה בעיר פריז ומה [עונש] קיבלו על ככה ומה הגיע אליהם. ה' משמים השקיף ויקנא לכבוד רבנו הקדוש ולכבוד ספריו וישלח בקהילות צרפת חרון אפו וחמתו ולא נשא פנים לתורתו [...] ולכן אחי אל תתמה אם השם יתברך ענש את תורת בני צרפת לכבוד רבנו משה [=הרמב"ם] ולא נשא פנים לספרי התלמוד שלהם וישקף עליהם בעמוד אש וענן עד שהרעיש עליהם כל הגלימות [=כומרי הנוצרים] ואז נתחדשו הגזירות הגדולות: את הקהילות הרגו יותר משלושת אלפים, ואת ספרי התלמוד שלהם כולם נתנו לשריפה ולמאכולת אש, ואז יצאה הגזירה שלא ילמדו עוד ספרי תלמוד בגלוי עד היום הזה [והלל כותב זאת כ-48 שנה לאחר שנשרפו ספרי רבנו בשנת 1242]. ואם תשאל מי יודע שאותן הגזירות היו בעניין שריפת המדע והמורה? אענך, הנה האות והמופת שלא הפסיקו ארבעים יום בין שריפת ספרי רבנו לשריפת ספרי התלמוד, ובאותו מקום עצמו נשרפו כל הסדרים והפירושים [=פירושי המינים] שנמצאו בפריז ונתערב אפר ספרי התלמוד באפר ספרי המדע והמורה, כי עדיין היה האפר במקום. וזה דבר אמת וגלוי ומפורסם לכל העמים, יהודים וגויים, ולאלתר ידעו הכל כי דין שמים היה וממרום שלח אש על אשר שלחו יד בספרו הקדוש [ספרי המדע והמורה]".


המינים מרימים את ראשם כשישים שנה לאחר שהחל הפולמוס


טרם סיימנו, כי כחמישים ושש שנה לאחר שהחל הפולמוס בשנת ד'תתק"ץ (1930), קמו ממשיכים לשלמה המין ממונפלייה ולשטן מגירונדי, וכך נאמר במבוא לאגרות: "ובשנת מ"ו לאלף השישי [1286] קמו שנית מעוררי ריב בצרפת" וכו'. וכך נאמר גם באיגרתו של הלל:


"וזה עתה ימים רבים ששמעתי שבא בפרארה [=עיר בצפון איטליה] אחד מאשכנז שמו שלמה שליט [=ממשיך דרכם של שלמה המין ממונפלייה והשטן מגירונדי], עיקָר עקבותיו והליכותיו היו להילחם בה' ובמשה עבדו, וכי הוא נושא עמו כלי חרס מלא טומאה מתוכם, כלומר שהחתים אגרות מצד חכמי-אשכנז דוברות סרה על רבנו משה ובפרט על מורה-הנבוכים, כדי לגזור על ביעורן [...] והנה עתה קמו אלה תחת אבותיהם [שלמה שליט תחת שלמה ממונפלייה] תרבות אנשים חטאים לספות חרון אף ה' עליהם, ואוי לנפשם כי גמלו לה רעה".


הדברים הללו נכתבו בשנת 1290 דהיינו כארבע שנים לאחר שקמו ממשיכי דרכם של המינים הראשונים, וכשישים שנה לאחר שהחלה המחלוקת בשנת ד'תתק"ץ (1230), ומכל מקום, מן הדברים הללו עולה, שגם לאחר כחמישים שנה מאותן הגזרות וייסורי האימים, המינים שוב מרימים את ראשם, ושוב חכמי-יועצי-אשכנז "דיברו סרה" על רבנו, ושוב הם גזרו לבער לכלות ולהשחית את ספריו. והנה גם הדברים שנאמרו לעיל באגרת החרם של ראש הגלות:


"כי שמענו דיבת עמים שיש מערער על הגאון הגדול רבנו משה [...] ויבוא המערער ויחפא על הספר הזה דברים אשר-לא-כן [...] ועתה לא די לו שלא נמנע ושלא נפחד מחרמנו ומנידויינו, אבל הוסיף על חטאתו פשע והשתדל ללכת אל איי הים הרחוקים [כוונתו לאיטליה] והלך וחזר והביא עמו כתבים אשר חתימת רבנים בתוכה לפי דבריו, וגוזרים למנוע קריאת 'מורה הנבוכים' ולגונזו גניזת עולמים [...] ומאחר שרואים אנחנו כי מאן המערער לשמוע את דברינו ומוציא דיבה על ספר 'מורה הנבוכים' אין עמו להתאפק, עוד גזרנו ונידינו והחרמנו" וכו'.


והנה גם הדברים שנאמרו לעיל במכתב שבסוף האגרות:


"בשנת חמשת אלפים וחמשים ליצירה (1290) קמו שנית מקצת מהצרפתים לעורר על 'מורה הנבוכים', ונודעו הדברים אל הנשיא וראש הגולה בדמשק תינשא ממשלתו! ונידה הוא ובית דינו וכל קהילות ארץ הצבי ורבני עכו, כל איש שידבר תועה על הרמב"ם ז"ל ועל ספריו, ושלחו הכתבים לברצלונה, ומשם נשלח אלינו וכראותי אותו נתעוררתי לכתוב אלה הדברים".


אגב, התאריך שנאמר לעיל אינו מדויק, שהרי ראש הגלות כתב את חרמו בשנת 1286.


גרוסמן – ממשיך דרכם של הצרפתים מן ההר


לדעת החוקר א' גרוסמן (גרוסמין) לא שרפו את ספרי הרמב"ם אלא רק החרימו אותם, כך הוא טוען בסרטון (youtube.com/watch?v=Z-dTrqBlRcQ) שכותרתו: "הניסיונות להטיל חרם על ספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם". ובכן, זה אותו גרוסמן אשר מהלל ומשבח את רש"י בראש מאמרו עליו: "יצירתו הספרותית – הפירוש לתלמוד", להלן רק מקצת מהבליו של הטמבל:


"יצירתו הספרותית החשובה ביותר של רש"י, שהקנתה לו את פרסומו הגדול לדורות, היא פירושו לתלמוד הבבלי. הפירוש הזה הוא ממיטב היצירה העברית בכל הדורות. אמנם, קדמו לו חכמים אחרים בכתיבת פירושים למסכתות מן התלמוד ואף פירושים כוללים, אך איש מהם לא הגיע להישגיו הפרשניים של רש"י והשפעתם על לימוד התלמוד במרוצת הדורות הייתה קטנה. כמעט כל הפירושים שנכתבו באשכנז לפני רש"י נדחו מפני פירושו".


"הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).


חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק ח)
.pdf
הורידו את PDF • 249KB

97 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 Comment


עבודה יסודית. כל הכבוד

Like
bottom of page