"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" – לאן הוא עלה?

עודכן ב: פבר 25

במקומות לא מעטים בכתבי-הקודש נאמרו הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס להקב"ה, או ביחס לבני האדם אשר עולים אל המקום או יורדים מן המקום שבו נמצא כביכול הקב"ה. אם נבין את הפעלים הללו כפשוטם נבוא לידי הגשמה בהכרח, שהרי אם הקב"ה יורד ועולה סימן שיש לו גוף שבו הוא יורד ועולה ובאמצעותו ניתן להגדיר אותו במקום מסוים – דהיינו למעלה או למטה. וכן אם נבין כפשוטם את הפעלים הללו שנאמרו ביחס לנביאים אשר עולים אל הקב"ה או יורדים מן המקום שבו הוא כביכול מצוי, גם אז נתדרדר במדרון ההגשמה, כי אם יש מקום מוגדר ומסוים להקב"ה יש לו בהכרח גוף וגוויה.


כמו שציינו פעמים רבות, במסגרת מסעו המחשבתי הנשגב של רבנו במורה, הוא מבאר שמות ופעלים שנאמרו בכתבי-הקודש במטרה להרחיק את מחשבתנו מכל זיק של הגשמה, ולרומם את מחשבתנו להבין ולו משהו מאמיתת עצמותו של אל יחיד שאין-כיוצא-בו. לשם מטרה נעלה זו הקדיש רבנו כמעט את כל החלק הראשון של המורה, וכן פרקים נבחרים נוספים ברחבי כתביו. רבנו הבין היטב, כי ללא לימוד מתמיד ועקבי בהרחקת הגשמות האדם לא יצליח להסיר ממחשבתו את סעיפי ההגשמה, וייכשל בניסיונו להשיג את ה' יתעלה.


את הפרק העשירי של החלק הראשון של המורה רבנו מקדיש לפעלים "ירד" ו"עלה", ובו הוא מבאר כיצד עלינו להבין את הפעלים הללו בכתבי-הקודש שנאמרו בזיקה לה' יתעלה. רבנו פותח את הפרק הזה בתזכורת שאין מטרת ספרו לשמש כמילון ולעסוק בכל המקומות שנזכרו בהם הפעלים והשמות שהוא מסביר ולא בכל משמעויותיהם, אלא מטרתו להנחות אותנו כיצד יש להבין את הפעלים והשמות הללו אשר נוגעים לענייני ידיעת ה'. ומן הדוגמאות המעטות שהוא מזכיר נלמד על שאר המקומות, והנה דברי רבנו בפתיחת הפרק (א, י):


"כבר קדם לנו [בפרק ח, ועסקתי בו במאמרי: "אַיֵּה מקום כבודו?"] כי כאשר אנו מזכירים במאמר זה שם מן השמות הללו המשותפים [=שיש להם משמעויות מגוונות ובכל מקום יש למצוא את המשמעות המתאימה], שאין כוונתנו להזכיר כל עניין שנאמר עליו אותו השם [=את כל המשמעויות של השמות וכל המקומות שבהם הם נזכרו], כי אין מאמר זה בענייני לשון, אלא נזכיר מאותם העניינים מה שאנחנו צריכים לו לענייננו [=לידיעת ה', ומָרי כתב: "לנושא שאנחנו מטפלים בו והוא הרמת מסך מסוים משערי אולם התבונה"] לא יותר".


א. שימוש הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס לבני האדם


דרכו של רבנו, בבארו את השמות והפעלים אשר נוגעים להרחקת הגשמות ולידיעת ה', היא שהוא בכל מקום פותח בהסבר משמעותם הבסיסית והרווחת בשפה, דהיינו ביחס לבני האדם ולא ביחס לה' יתעלה. מטרתו בזה היא להראות כי גם ביחס לבני האדם המושגים הנדונים משמשים לעניינים מופשטים, ולאחר שרבנו מוכיח שאפילו ביחס לבני האדם המושגים הנדונים משמשים לעניינים מופשטים, הוא עובר להסביר שגם ביחס לבורא המושגים הללו מתארים עניינים מופשטים. האדם שלומד לפי סדר ההוכחה הזה, יֵקַל עליו מאד להבין שהמושגים הנדונים הינם מופשטים, שהרי אם ביחס לבני האדם השפלים העשויים מחומר גס ואפל המושגים הללו עשויים לתאר עניינים מופשטים – כל-שכן וקל-וחומר שכך, ורק כך, יש להבין אותם ביחס לבורא-עולם.


וכֹה דברי רבנו שם (א, י):


"ומזה ירד ועלה, הירידה והעליה שני שמות מונחים בלשון העברי לנחיתה ולסליקה [=מלה מהשפה הארמית שמשמעה עליה, לדוגמה "וַיַּעַל מֹשֶׁה" תרגומו "וּסְלֵיק מֹשֶׁה" (דב' לד, א)], וכאשר נעתק הגוף ממקום מסוים למקום נמוך ממנו אומרים 'ירד', וכאשר נעתק ממקום מסוים אל מקום גבוה מאותו המקום אומרים 'עלה'".


עד כאן רבנו מסביר את המשמעות הבסיסית הרווחת של הפעלים ירד ועלה בלשון העברית. עתה רבנו ממשיך ומבאר את ההשאלות של הפעלים הללו אשר מתארות עניינים מופשטים ביחס לבני האדם, וכֹה דבריו (א, י):


"ואחר-כך הושאלו שני שמות הללו לרוממות ולגדולה, עד שאם הושפלה מעלת האדם אומרים 'ירד', ואם רמה מעלתו בגדולה אומרים 'עלה', אמר יתעלה: 'הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד [מַטָּה מָּטָּה'] [דב' כח, מג], ואמר: 'וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ' [דב' כח, א], ואמר: 'וַיְגַדֵּל יְיָ אֶת שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה' [דבה"א כט, כה], וכבר ידעת ריבוי שימושם [של חז"ל בביטוי:] 'מעלין בקודש ולא מורידין' [שקלים ו, ג; ברכות כח ע"א; מנחות צט ע"ב]".


למדנו אפוא, כי הפעלים ירד ועלה עשויים לתאר רוממות וגדולה מדינית או חברתית או דתית, וכל סוגי הרוממות הללו אינם דבר גשמי-מוחשי, אלא עניין מופשט אשר אמנם קשור בהכרח למצבו ולמקומו של האדם במציאות הגשמית, אך עדיין עצם המושג הוא מושג מופשט שלא ניתן לאחוז בו ולמששו, אלא רק את הביטויים שלו במציאות. מהשאָלה זו רבנו עובר להשאלה קרובה לה, שהיא לחלוטין עניין מופשט אשר אין לה בהכרח שום קשר למציאות הגשמית, ולפיה האדם אשר דרדר את מחשבתו לתהום הסכלות מתואר בירידה, והאדם אשר רומם את מחשבתו לעסוק במושכלות מתואר בעליה. ובמלים אחרות, הפעלים ירד ועלה הושאלו לתאר את שפלות המחשבה או רוממותה, שהיא דבר מופשט לחלוטין! והנה דברי רבנו:


"ועל דרך זו אומרים גם בשפלות המחשבה, וכאשר האדם פונה במחשבתו כלפי דבר פחות מאד אומרים שהוא 'ירד', וכן אם פנה במחשבתו כלפי דבר נעלה ונכבד אומרים 'עלה'".


ושוב אנחנו רואים את ההדרגתיות שבה רבנו מוליך ומנחה אותנו במעלה החכמה והתבונה כדי לעקור את ההגשמה מדעתנו: בתחילה רבנו מבאר כיצד הפעלים הללו מתארים עניינים מופשטים אשר נוגעים לבני האדם ויש להם קשר בהכרח עם עניינים חומריים גשמיים, בהמשך הוא מבאר כיצד הפעלים הללו מתארים עניינים מופשטים אשר נוגעים לבני האדם ואין להם קשר בהכרח עם עניינים גשמיים – עד שזיככנו את המחשבה להבין שאפילו ביחס לבני האדם המושגים הללו עשויים לתאר עניינים מופשטים ומזוכּכים מכל גוף וחומר.


ב. שימוש הפעלים "ירד" ו"עלה" ביחס להקב"ה


עתה, לאחר שהמחשבות הוכשרו להבין שהפעלים הללו עשויים לתאר עניינים מופשטים אפילו ביחס לבני האדם הגשמיים והחומריים, רבנו יעבור להסביר את הפעלים הללו ביחס לבורא-עולם, וכבר לא יהיה קשה לאדם להבין שהם אינם מתארים עניינים גשמיים-חומריים, שהרי כאמור אפילו ביחס לבני האדם השפלים יש להם משמעויות מופשטות.


וכֹה דברי רבנו שם (א, י):


"ולפי שאנחנו מקהלות בני האדם בשפל השפלים במקום ובמעלת המציאות ביחס לסובב אותנו, והוא יתעלה נעלה על כל נעלה באמיתת מציאות וגדולה ורוממות לא עליונות מקום, ורצה יתעלה – במה שרצה – להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו, אז קרא ניחת [=ירידת, והכוונה להגעת] החזון על הנביא או השראת השכינה במקום מסוים: 'ירידה', וקרא הסתלקות אותו המצב הנבואי מן האדם או סילוק השכינה מן המקום: 'עליה'. אם כן, כל 'ירידה ועליה' שתמצאם מיוחסים לבורא יתעלה אין הכוונה בהם אלא עניין זה".


כלומר, המרחק הבלתי-נתפש בין שפלותו של האדם לבין רוממותו של הקב"ה הוביל לכך שלא יהיה ראוי לתאר את הגעת המדע הנבואי לבני האדם ללא שימוש בפעלים אשר יבטאו את שפלותו של האדם לעומת רוממות הבורא – וזו מטרת השימוש בפעלים הללו, כדי להחדיר לנו את התובנה והתודעה שהקב"ה הוא "נעלה על כל נעלה באמיתת מציאות וגדולה ורוממות" כמו שאומר רבנו לעיל, ואילו האדם לעומת זאת הינו בלשונו של רבנו: "בשפל השפלים במקום ובמעלת המציאות ביחס לסובב אותנו".


נמצא, כי השימוש בפעלים הללו נועד להחדיר ללבנו אימה ויראה וענווה והכנעה לפני בורא-עולם, כלומר שלא נשגה לחשוב ולו לרגע קט, שהעובדה שמגיע מדע נבואי מאת בורא-העולם לבני האדם, מלמדת על חשיבות כלשהי שישנה לאדם ביחס לכללות היצירה. מעין הדברים הללו רבנו פוסק בהלכות יסודי התורה (ד, יח), וכֹה דבריו:


"בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו [=במעשה בראשית ובמעשה מרכבה], ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חוכמתו של הקדוש-ברוך-הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמהּ בשרו לאהוב המקום ברוך-הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך [=כשישווה] עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים. כל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן מהגלמים שלא נתחברו בגולם כלל [=המלאכים]. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר".


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, י), הוא מביא לנו כמה דוגמאות מן התורה לפעלים ירד ועלה אשר מבטאים את הגעת הנבואה, וחותם את דבריו בקביעה שרק בדמיונות הסכלים יש להקב"ה מקום שבו הוא שוהה ואליו ניתן לעלות וממנו ניתן לרדת, וכֹה דבריו:


"אבל העניין הראשון, כלומר עניין החזון וההיעלות [=וסילוקו] רבים הם: 'וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ' [במ' יא, יז], 'וַיֵּרֶד יְיָ עַל הַר סִינַי' [שמ' יט, כ], 'יֵרֵד יְיָ לְעֵינֵי כָל הָעָם' [שמ' יט, יא], 'וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים' [בר' לה, יג], 'וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם' [בר' יז, כב]. אבל אמרוֹ: 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים' [שמ' יט, ג] הרי הוא מן העניין השלישי [=חלות הנבואה] נוסף על היותו גם [מתאר את משה רבנו אשר] עלה אל ראש ההר אשר חנה עליו האור הנברא, לא שה' יתעלה יש לו מקום שעולים אליו או יורדים ממנו, יתעלה מדמיונות הסכלים לעילא לעילא".


לסיכום, העניין הראשון אשר מתארים הפעלים ירד ועלה הוא עליה וירידה פיזית ממשית; העניין השני הוא שתי ההשאלות אשר נוגעות לבני האדם, דהיינו רוממות וגדולת מעמד וכן שפלות ורוממות המחשבה; והעניין השלישי הוא חלות הנבואה מאת הקב"ה על בני האדם. אמנם, רבנו קורא לעיל לעניין השלישי גם "העניין הראשון" כי הוא העניין הראשון אשר נוגע לאמיתת עצמותו של הקב"ה, ובפרק הבא נדון בעניין השני ביחס להקב"ה שהוא למעשה העניין הרביעי ביחס לכללות הפרק.


בעניין השלישי שהוא חלות הנבואה מָרי מוסיף ואומר שם כך:


"[הפסוק "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" מבטא את] חלות הנבואה בשיא רמתה. ואף-על-פי ששאר ימיו של משה רבנו היו תוך השראה מתמדת של נבואה כמו שכתב רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, יד): 'לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו בצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים', בכל זאת היו זמנים של קלישות ההשראה, וראה לקמן (ב, לו)".


ג. "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ"


העניין השני אשר נוגע לאמיתת עצמותו של הקב"ה או במלים אחרות לידיעת ה', הוא הביאור הרביעי והאחרון לפעלים ירד ועלה. רבנו מסביר, כי גם כאשר כתבי-הקודש מבקשים לתאר שפיטה של הקב"ה וחלות עונש קשה על אנשי מדינה או מקום מסוים, נאמר בהם לשונות של ירידה ביחס לבורא-עולם, וגם כאן המטרה היא החדרת התובנה והתודעה של אפסיות האדם ביחס לכללות הבריאה. ברם, לא רק על אפסיות האדם ואי-חשיבות קיומו יש ללמוד כאן, אלא השקפה חשובה נוספת והיא: בשל אפסיות קיום האדם הוא כלל לא היה ראוי שהקב"ה יפקוד ויבקר את מעשיו ויעניש את הרשעים על שחיתותם, שהרי האדם הוא כל-כך אפס מאופס חסר חשיבות, עד שאין שום משמעות ביחס לכללות הבריאה אם מעשיו ייפקדו ויבוקרו או שהוא יוזנח לחלוטין מכל השגחה.


וכֹה דברי רבנו שם (א, י):


"וכן אם חלה מכה על אומה או על אקלים [="ארץ או מחוז המוגדר בשם בפני עצמו" (מָרי)] כפי רצונו המוקדם, אשר מקדימים ספרי הנבואה לפני תיאור אותה המכה שאותם האנשים פקד ה' את מעשיהם ואחר-כך הביא עליהם את העונש – הרי הוא מכנה גם את העניין הזה בירידה, מפני שהאדם קל מכדי שייפקדו מעשיו וייענש עליהם אלמלי הרצון. וכבר נתבאר זה בספרי הנבואה, ונאמר: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ' וכו' [תה' ח, ה], רומז לעניין זה. ולפיכך כינה את זה [=את פקידת מעשי בני האדם וחלות העונש] בירידה, אמר: 'הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם' [בר' יא, ז], 'וַיֵּרֶד יְיָ לִרְאֹת' [בר' יא, ה], 'אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה' [בר' יח, כא] – וכל העניין הוא חלות העונש באנשי העולם השפל".


ד. מהו הרצון של הקב"ה?


בתוך דברי רבנו שהובאו לעיל בפרק ב, נאמר משפט שיש לתת עליו את הדעת, וכך נאמר שם (א, י): "ורצה יתעלה – במה שרצה ["כלומר גם מה שאנו אומרים 'רצה' אינו הרצון שאנו מסוגלים להבין, ולפיכך הוסיף 'במה שרצה', [דהיינו] באותו סוג של רצון שבו הוא רוצה ושאין בנו כוח לתארו לעצמנו" (מָרי)] – להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו".


השימוש בפעל "רצה" ביחס להקב"ה מאד נפוץ בימינו, כגון: ה' רוצה, אם ה' ירצה, ה' רצה שכך יהיה, וכיו"ב, ולכן חשוב להבין ולזכור שהביטוי הזה אינו מדויק כלל ביחס לבורא-עולם, ורק מפני שאין לנו שום יכולת אחרת לבטא את דרישתו ומטרתו של הקב"ה בנו, אנו אומרים שזה הוא "רצונו". ברם, אם אנחנו מתארים את רצונו של הקב"ה מאיתנו במילת "רצון", אשר לקוחה מעולם בני האדם ומתארת את רצונו של האדם, אנחנו עלולים בקלות לשגות במחשבה שרצונו של הקב"ה דומה לרצון של בני האדם, וששניהם נובעים ממקורות דומים.


כלומר, כמו שיש לאדם רצון נפשי אשר מבטא שאיפה או כמיהה או השתוקקות, כך כביכול יש להקב"ה רצון אשר נובע מרגשות ומנטיות להשגת כיסופים ומאוויים. וברור שכל התיאורים הללו שגויים ביחס להקב"ה ואף עלולים לדרדר להגשמה, כי אין לו שום שאיפות או כמיהות או השתוקקויות או כיסופים או מאוויים וכיו"ב, ולא רק כי אין שום דבר אשר אין ביכולתו להשיג, אלא ובעיקר כי אין בינינו לבינו שום נקודת דמיון השקה והשוואה.


ולכן רבנו מוסיף בתוך דבריו שתי מלים חשובות מאד: "במה שרצה", ולכן מָרי מוסיף ומעיר על שתי המלים הללו, והבאנו את דבריו בסוגריים הרבועים לעיל, והנה שוב דברי רבנו ומָרי: "ורצה יתעלה במה שרצה ["כלומר גם מה שאנו אומרים 'רצה' אינו הרצון שאנו מסוגלים להבין, ולפיכך הוסיף 'במה שרצה', [דהיינו] באותו סוג של רצון שבו הוא רוצה ושאין בנו כוח לתארו לעצמנו" (מָרי)] להגיע מדע מאיתו ושפע נבואה על אחדים ממנו".


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).

"וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם, כה).


בתמונת שער הרשומה: אזור הר סיני המשוער.

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!