קול ה' אלהים מתהלך בגן

במאמר זה נעסוק בפועל "הלך" אשר מופיע בכתבי-הקודש לעתים גם ביחס לה' יתעלה. רבנו עוסק בעניין זה במורה (א, כד), ומאמר זה הינו עוד מאמר במסעו הקדוש של רבנו להרחקת הגשמות ולייחוד ולידיעת ה' יתברך. גם בפרק זה רבנו פותח במשמעות הבסיסית והנפוצה של הפועל "הלך", וכֹה דבריו: "ההליכה גם היא מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות החי ["כלומר להליכה מכוונת ומחושבת מראש: ללכת אל... או ללכת מ... לא סתם עקירה וסילוק ממקום למקום" (מָרי)], [כגון:] 'וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ' [בר' לב, ב], וזה הרבה [כלומר יש לכך דוגמאות רבות בתורה ובנביאים ובכתבי-הקודש]".


א. גופים עדינים מגוף החי


לאחר שרבנו מסביר כדרכו את המשמעות הבסיסית, הוא עובר להסביר את המשמעויות הנוספות: "ויש שהושאל שֵׁם זה להתפשטות הגופים שהם יותר עדינים מגוף החי [כגון]: 'וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר' [בר' ח, ה], 'וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה' [שמ' ט, כג]". רבנו אומר ביחס למים ולאש שהם "יותר עדינים מגוף החי", מפני שהם גופים אשר מתכלים במהירות יחסית, לא כמו אדם או בעלי חיים בשר ודם אשר מסוגלים להתקיים שנים רבות.


מכל מקום, רבנו מלמד כיצד הפועל "הלך" משמש גם לעצמים שאינם בשר ודם, ומטרתו בזה לרכך את המחשבה ולהכשיר את הקרקע להבנת השלב הבא: השלב שבו נלמד כיצד הפועל "הלך" עשוי לשמש גם לעניינים מופשטים לחלוטין מכל זיק של חומר.


ב. הפצת דבר מסוים והופעתו


רבנו עובר לשלב הבא ומבאר את המשמעות השנייה של הפועל "הלך": "וכן הושאל להפצת דבר מסוים והופעתו ואף-על-פי שאינו גוף כלל, אמר: 'קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ'. וכך [=ובדומה לזה] אמרוֹ: 'קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן' [בר' ג, ח], הקול הוא האמור עליו שהוא היה מתהלך".


לאחר שראינו שהפועל "הלך" משמש גם לגופים עדינים כמו מים ואש, רבנו כאמור ממשיך ללמד ולהדגים כיצד הפועל הזה משמש גם לעניינים שאינם גוף כלל:


הדוגמה הראשונה שרבנו מביא לעניין זה היא מנבואת החורבן של ירמיה על מצרים (פרק מו). ירמיה מדמה את התפשטות הפורענות שתחול על מצרים להתפשטות הקולות באוויר, אך הוא לא הסתפק בזה, והוסיף משל בתוך משל: "קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ". כלומר, התפשטות הפורענות נמשלה גם להליכת נחש, כדי להעצים את תיאור הפורענות וללמד שהיא תהיה קשה ונוראה מאד, וכמו שמָרי אומר שם: "ודימה אֵד מצרים לנחש כי הוא מזיק וממית".


והנה כמה פסוקים מתוך נבואת ירמיה על מצרים שם (מו, כ–כו):


"עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא [...] כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם. קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְיָ כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן. אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ. וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד עֲבָדָיו".


הדוגמה השנייה לשימוש בפועל "הלך" לעניינים שאינם גוף כלל, היא מן הפסוק: "קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בר' ג, ח), רבנו מלמד, ש"הקול הוא האמור עליו שהוא היה מתהלך". כלומר, חלילה לנו מלייחס את ההליכה להקב"ה ולהעלות על דעתנו שהקב"ה הוא זה שעליו נאמר: "מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן". שהרי אם נייחס לו את ההליכה הגשמנו את הבורא, מפני שההליכה נעשית באמצעות כלים גופניים כמו רגליים, אלא, ההליכה שנאמרה בפסוק מתייחסת לקול פלאי שהקב"ה ברא והתפשט בגן, והוא זה שהלך ובא לאוזניו של אדם הראשון.


ולאחר שראינו לעיל שהפועל "הלך" עשוי לשמש גם לעניינים אשר רחוקים מבשר ודם (כמו מים ואש), וגם לעניינים שאינם גוף כלל (כמו התפשטות פורענות קשה), ולאחר שהוספנו לראות בדוגמה הקודמת כיצד גם יוחסה ההליכה לקול (קולה כנחש ילך) – קל יהיה לנו להבין עתה, שההליכה האמורה בבראשית מתארת התפשטות של קול ולא הליכה גופנית.


מָרי מוסיף ומעיר שם, וזה לשונו: "והנה זה חזון שנוסף בו גם חוש שמע לדבר נברא", כלומר, ה' יתעלה הִשרה שכינתו על אדם הראשון בחזון נבואי, ובאמצעותו הוא הוכיח אותו ובישׂר לו על העונש בעקבות חטא עץ הדעת. ברם, לחזון הזה נוסף גם קול שנקלט בחוש השמע. כלומר, נראה שהקב"ה החל לפנות לאדם הראשון באמצעות חוש השמע, ולאחר שהקב"ה הסב את תשומת לבו של אדם הראשון בהשמעת הקול, החל החזון הנבואי, בדומה למה שתיארתי במאמרי: "והסנה איננו אוכל" בעניין נבואתו של משה. כמו כן, במאמרי: "וַיַעֲבֹר יְיָ – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?", כבר למדנו, שגם קולות ממשיים או רשמים חזותיים שנקלטים בחוש העין, עשויים להיות חלק או הקדמה לחזונות נבואיים.


ראוי לציין, שהקולות אינם עניינים אשר מופשטים לגמרי מחומר, שהרי מדובר בגלי קול אשר עוברים ומתפשטים באוויר. ברם, תפישת האדם הפשוט את גלי הקול היא כאילו היה מדובר בעניינים מופשטים מחומר, מפני שהוא אינו רואה אותם במו עיניו. לפיכך, המשל הזה ממלא את תפקידו בשלמות, שהרי כמו שהקולות הללו אינם נתפשים בחוש הראייה, כך הקב"ה אינו נתפש בחוש הראייה, ודי במכנה המשותף הזה, אף שהוא אינו מדויק ביחס לה' יתעלה, כדי ללמד על ה' יתברך שהוא אינו גוף ולא דמות הגוף ולא כוח בגוף.


ובדומה לזה נאמר בספר דברים (ד, טו) בעניין מעמד הר סיני הגדול והנורא: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".


ג. הַשְׁאָלַת לשון הליכה לה' יתעלה


ראינו אפוא כיצד יש להבין את הפועל "הלך" בפסוק: "קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בר' ג, ח), ולמדנו שיש לייחס את ההליכה לקול ולא לה' יתעלה. בהמשך המורה שם (א, כד), רבנו מוסיף ומלמד כיצד יש להבין את הפועל "הלך" כאשר הוא מתאר במישרין את ה' יתעלה:


"ועל דרך הַשְׁאָלָה זו כל לשון הליכה שנאמרה בה' יתעלה, כלומר שהיא הושאלה למה שאינו גוף, או להפצת הפקודה, או לסילוק ההשגחה אשר דומה לכך בָּחַי [=בבעלי החיים] הפנייה מן הדבר [=הפניית העורף והליכה בכיוון הנגדי], אשר זה בָּחַי נעשה על-ידי ההליכה [=כאשר כל בעל חיים מבקש לחדול מלעסוק ומלהשגיח על עצם מסוים הוא פונה בגופו ממנו]".


נמצא, שישנן שלוש אפשרויות להבין את הפועל "הלך" בכתבי-הקודש כאשר הוא מתאר במישרין את ה' יתעלה: 1) הַשְׁאָלָה לדבר שאינו גוף (כגון קול); 2) הפצת פקודה (כגון פקודה מאת ה' להחיל פורענות מסוימת והתפשטותה על החוטאים); 3) סילוק השגחה. כלומר, בגלל שבעולמנו החומרי המוכר לנו סילוק השגחה נעשה באמצעות עזיבת הדבר והליכה ממנו, כאשר הקב"ה או הנביאים ביקשו לתאר את סילוק ההשגחה האלהית, הם תיארו את פנייתו והליכתו כביכול של הקב"ה מן הדבר שהוא טיפל והשגיח בו עד עתה.


בהמשך לאפשרות השלישית בעניין סילוק ההשגחה, רבנו מוסיף ומלמד, שסילוק ההשגחה תואר לא רק באמצעות פנייה מן הדבר והליכה ממנו, אלא גם באמצעות הסתרת פנים, ולמעשה שני התיאורים והמשלים הללו בכתבי-הקודש מתארים את אותו עניין והוא סילוק ההשגחה, וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, כד): "וכדרך שכינה את סילוק ההשגחה בהסתרת פנים באמרוֹ: 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי' [דב' לא, יח], כך כינה אותה בהליכה שהיא כעניין הפנייה מן הדבר, אמר: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי' [הו' ה, טו]".


וכבר הסברנו מעט את ענייני ההשגחה וְהַהַשְׁאָלוֹת בעניין הסתרת הפנים במאמרי: "לצאת ולבוא ומשהו בעניין ההשגחה", ורבנו עוד יבאר עניינים אלה בהמשך המורה.


ד. "וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ"


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, כד), הוא מבאר פסוק מסוים אשר נאמר בפרשת אהרון ומרים שדיברו במשה (במ' פרק יב), וכך נאמר שם (א–ט): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה [...] וַיִּשְׁמַע יְיָ [...] וַיֵּרֶד יְיָ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי [...] וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ".


כיצד יש להבין אפוא את ההליכה שתואר בה ה' יתעלה? וכֹה דברי רבנו במורה:


"אבל אמרוֹ: 'וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ' [במ' יב, ט], יש בו שני העניינים יחד, כלומר עניין סילוק ההשגחה שמכנים אותה בפנייה מן הדבר, ועניין הפצת הפקודה והתפשטותה והופעתה, כלומר חרון-האף הוא אשר הלך ונתפשט אליהם ולפיכך נעשית מצורעת כשלג".


נמצא, כי לדעת רבנו הפועל "וַיֵּלַךְ" מבטא כאן את שני העניינים שראינו לעיל: גם סילוק השגחה אשר באה לידי ביטוי בתיאור הליכתו ופנייתו של הקב"ה מאהרון ומרים, וכמו שאומר מָרי שם: "והפנייה עצמה [=סילוק ההשגחה] כונתה בהליכה"; וגם הגעת פקודת העונש על מרים והופעתה, וכמו שנאמר בהמשך הפרשה: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת" (במ' יב, י). רס"ג פירש בדומה לאופן הביאור הראשון של רבנו, וכֹה דבריו בפירושו שם (יב, ט): "וַיֵּלַךְ – ותסתלק שכינתו".


ה. הליכה בדרכי המידות הטובות


בסוף הפרק הנדון במורה (א, כד), רבנו מוסיף עוד אפשרות להבין את הפועל "הלך", באותם המקומות המסוימים בכתבי-הקודש שבהם הוא מתאר את ה' יתעלה, וכֹה דבריו:


"וכן הושאל לשון הליכה להתנהגות בדרך הטובה בלי תנועת גוף כלל, אמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], 'לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ' [יש' ב, ה]".


כלומר, התנהגות נאותה ומשובחת נמשלה להליכה בדרכיו של הקב"ה, שהרי ברור שלא מדובר כאן בהליכה פיסית אחריו, אלא, ההליכה האמורה מבטאת את שאיפתנו להִתדמות במעשינו למידות הנעלות שהתורה מפרסמת ומתארת בהן את ה' יתעלה.


דברים דומים כותב רבנו בספר המצוות (עשין ח):


"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".


נשים לב, כי בספרֵי (מדרש הלכה לספרי במדבר ודברים) נאמר כך: "מה הקב"ה נקרא רחום [...] הקב"ה נקרא חנון [...] הקב"ה נקרא צדיק [...] הקב"ה נקרא חסיד". במדרש הדגישו שאין אלה באמת מידותיו של הקב"ה, שהרי אין לו תכונות נפשיות כמו שיש לבני האדם. ובמלים אחרות, מכיוון שייחוס תכונות נפשיות מוביל להגשמה, הדגישו במדרש שהקב"ה רק נקרא בתארי המידות הנעלות הללו, אך הן אינן מתארות מאומה באמיתת עצמותו, אלא אך ורק את אופני הנהגתו ודרכי פעולתו בעולם-הזה. והרחבתי בעניינים אלה במאמריי: "לעורר רחמי שמים?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)", שם בפרק ו: "ייחוס תכונות נפשיות לבורא-עולם הוא הגשמה"; "מבוא למצוַת ייחוד השם"; ובעוד מקומות.


נצרף עתה גם את פסק רבנו בהלכות דעות (א, ח–יב) בשלוש הפסקות לקמן:


"כל אדם שדעותיו [=שמידותיו] כולן דעות [=מידות] בינוניות ממוצעות נקרא חכם [...] ומצֻווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש.


ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויים: ארך אפיים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גיבור וחזק, וכיוצא בהן, להודיע שֶׁאֵלּוּ דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.


ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו: דרך ה'. והיא שלימדהּ אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ' [בר' יח, יט], וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו' [שם]".


וכבר הרחבתי בענייני תיקון איזון וריפוי מידות הנפש במאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם"; "תחלואי הנפש וריפוים", ובמאמרים הבאים אחריהם בסדרת: "מצוות משנה תורה".


נקודה מעניינת נוספת לדעתי היא, שבתלמוד מסכת שבת (קלג ע"ב) נאמר כך: "אבא שאול אומר: 'וְאַנְוֵהוּ' [שמ' טו, ב] – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". נמצא, שמילת "נקרא" שמופיעה בספרֵי נעלמה מדברי התלמוד! האם זה דבר של מה בכך? והלא המילה הזו חשובה מאין-כמותה כדי להרחיק מן ההגשמה! לפיכך, קרוב לוודאי מדובר כאן בעוד אחד מאלפי הזיופים והסילופים שצאצאי המינים החדירו לתלמוד.


אגב, רש"י שם פוסח שם על שתי הסעיפים, וזה לשונו: "הוי דומה לו – ולשון אנוהו: אני והוא, אעשה עצמי כמותו, לדבק בדרכיו". מצד אחד הוא אומר ביטוי מאד חצוף ויהיר: "אעשה עצמי כמותו" שהוא גם הגשמה ברורה ומפורשת; ומצד שני הוא אומר: "לדבק בדרכיו". וזו דרכם של המינים, לטשטש את השקפותיהם כדי להחדיר את תבשילם הנתעב, וכך נהגו גם הנוצרים אשר טענו שה' יתעלה שמו, הוא שלושה שהם אחד – הנה לנו אפוא ראיה חותכת לכך שהנוצרים מייחדים שהרי הם אומרים במפורש שהוא אחד! והרחבתי בעניין שיטתם זו במאמרי: "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו" (בעיקר בראיה השביעית שם).


ו. כניעה ומשמעת לדבר ה'


נחזור למורה, בהמשך שם (א, לח) רבנו מוסיף כי ההליכה אחרי ה' שנאמרה בכתבי-הקודש, אינה מבטאת רק שאיפה להתדמות במעשינו למידות שהוא יתעלה מתואר בהן, אלא גם נועדה לתאר את ההליכה במשמעתו. כלומר, רעיון ההליכה אחרי ה' יתברך מבטא גם את הכניעה והמשמעת המוחלטים לפני ה' יתעלה, מילוי כל ציווייו ושמירה על כל אזהרותיו.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, לח):


"אחור, שם משותף [...] ויהיה בעניין ההימשכות וההליכה בעקבות בהתנהגות ובמנהגות מי שהוא: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], 'אַחֲרֵי יְיָ יֵלְכוּ' [הו' יא, י], כלומר ההליכה במשמעתו וההימשכות בעקבות פעליו ולנהוג בדרכיו: 'הָלַךְ אַחֲרֵי צָו' [הו' ה, יא]".


נשים גם לב, כי הפסוק האחרון שרבנו מצטט אינו עוסק בהליכה אחרי ה' ובדרכיו הטהורים, אלא בהליכה בדרכי השקר והמדוחים, וכך נאמר בהושע (ה, יא): "עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו", ותרגם שם יונתן: "אֲנִיסִין דְּבֵית אֶפְרַיִם כְּבִישִׁין בְּדִינְהוֹן אֲרֵי אִתְפְּנִיאוּ דַּיָינֵיהוֹן לְמִטְעֵי בָּתַר מָמוֹן דִּשְׁקַר", וזאת בהתאם לדברי רבנו לעיל: "ויהיה בעניין ההימשכות וההליכה בעקבות בהתנהגות ובמנהגות מי שהוא", טוב או רע.


ז. מעט על מינותו של רש"י


"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (ג, ח) – רש"י פירש שם: "שמעו את קול הקדוש-ברוך-הוא שהיה מתהלך בגן". מפירושו לפסוק זה עולה, שלא הקול הוא זה שהתהלך בגן, אלא הקב"ה, יתעלה לעילא-לעילא מכל זיק של הגשמה, ואסביר את הדברים:


אם רש"י היה מפרש מעין מה שכתוב בתורה: "שמעו את קול הקדוש-ברוך-הוא מתהלך בגן", ניחא, למרות שאיני מבין מה פירוש יש בזה. אבל תוספת המילה "שהיה מתהלך בגן", עלולה בקלות לתאר את הקדוש-ברוך-הוא כבשר ודם בעל רגליים שנוהג להתהלך בגן-עדן להנאתו כמנהג המלכים, שהרי הקול היה חד-פעמי, מדוע אפוא יש לתארו במילת הווה מתמשך: "שֶׁהָיָה" שמשמעהּ מנהג קבוע? נראה אפוא כי לכך חתר, כלומר לרמוז להשקפות המינים שה' יתעלה מתהלך בגן-עדן להנאתו, כמנהג המלכים בשר-ודם.


מקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה (יט, יב): "א"ר תחליפי, שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר: 'וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ'". ברם, גם במדרש לא נוספה מילת ההווה המתמשך "שהיה", ומכיוון שהקול היה חד פעמי כאמור, ניתן בקלות ללמוד מפירוש רש"י כי לפי דמיונו הקדוש-ברוך-הוא זה שנהג להתהלך בגן. ויתרה מזאת, מדוע רש"י השמיט את הרחקת ההגשמה המפורשת שהובאה במדרש: "שמענו שיש הילוך לקול", כלומר, למדנו מהמדרש שמילת "מתהלך" נאמרת גם על מעבר של קול – מדוע אפוא רש"י השמיט זאת?! ונראה לי ברור, שהשמטת הרחקת ההגשמה יחד עם תוספת מילת הווה מתמשך "שהיה" – מעידות בבירור שרש"י בסכלותו המחרידה הגשים את הבורא יתעלה.


שלמה המלך תיאר במשלי (ב, יג), את דרכו של רש"י בפירושו כאן: "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", ופירש שם רס"ג: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת [=בהשמטת הרחקת ההגשמה] אלא שהלכו אחרי ההבל [=בתוספת תיאורים מגשימים], ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".


לעומת רש"י, אונקלוס הדגיש בתרגומו את עניין הקול, כדי שיהיה ברור כשמש שהקול הוא נושא המשפט, ועליו וכלפיו נאמר בהמשך הפסוק הפועל "מִתְהַלֵּךְ", וכֹה דבריו בתרגומו: "וּשְׁמַעוּ, יָת קָל מֵימְרָא דַּייָ אֱלֹהִים, מְהַלֵּך בְּגִנְּתָא לִמְנָח יוֹמָא", ותרגומו לעברית כך: "וישמעו את קול דברו של ה' אלהים מהלך בגן", ובמלים אחרות, מאופן תרגומו של אונקלוס ברור כְּשמש הצדק בעולם האמת, שהקול הוא זה שהתהלך ולא ה' יתעלה.


זאת ועוד, נשים לב שאונקלוס מחליף את המלה: "מִתְהַלֵּךְ" במלה "מְהַלֵּךְ" – כי המלה "מְהַלֵּךְ" משמעהּ קרוב יותר להילוך חד פעמי של קול שעבר בגן, לעומת "מִתְהַלֵּךְ", שמשמעהּ קרוב יותר להילוך שהוא מנהג קבוע, וכאמור יש בה רמז להגשמה. גם רס"ג הרחיק מן ההגשמה וכתב בפירושו שם: "וישמעו את קול ה' עובר בגן", כלומר, הוא החליף את מלת "מִתְהַלֵּךְ" במילת "עוֹבֵר" שאין בה רמז להליכת רגליים וכלים גופניים. אך בניגוד לאונקלוס ורס"ג, רש"י נכשל ונחבל גם בעניין זה, ופירש לעיל: "שהיה מתהלך בגן". ורש"י לא ידע ולא יבין, בדרכי החושך יגשש וייחבל, ובאפלת הסכלות ייכשל ויתגלע.


"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).

"וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קה' י, ג).

"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!