"וַיַּעֲבֹר יְיָ" – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במורה (א, כא) רבנו מבאר את הפעל "עבר", במטרה להבהיר את שימושיו בספר התורה ובספרי הנביאים ביחס לה' יתעלה. שהרי אם חלילה נבין את הפעל הזה ביחס לה' כפי שאנו מבינים אותו ביחס לבני האדם וביחס למציאות החומרית והגופנית אשר סובבת אותנו, נגיע קל מהרה להגשמה שהיא העבודה-הזרה והכפירה החמורה ביותר לדעת רבנו הרמב"ם, וכמו שרבנו קובע באופן חד, פסקני ונחרץ במורה (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [=ייחוס של מאפיין גופני כלשהו לה'], הנך מקנא ומכעיס וקודח-אש [ומעלה]-חמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


א. המשמעות הבסיסית של הפעל "עבר"


נחל את עיוננו בדברי רבנו במורה (א, כא), שם הוא פותח כדרכו בביאור המשמעות הבסיסית של הפעל "עבר" בלשון העברית, וכֹה דבריו: "עבר – עניינו הראשון הוא [...] תנועת החי במרחק מסוים באופן ישר: 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם' [בר' לג, ג], 'עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם' [שמ' יז, ה], וזה הרבה". כלומר, הפעל "עבר" מבטא תנועה של אדם או בעל חיים לפנינו בקו ישר.


ב. ארבע השאלותיו של הפעל "עבר"


מכאן רבנו עובר לבאר ארבע הַשְׁאָלוֹת, כלומר ארבעה שימושים נוספים בלשון העברית לפעל "עבר", ונקראו "השאלות" מפני שהם שימושים משניים ושוליים ביחס למשמעות המרכזית והבסיסית אותה הסביר רבנו לעיל, והנה דברי רבנו בעניין ארבע ההשאלות:


"[1] ואחר-כך הושאל להתפשטות הקולות באוויר: 'וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה' [שמ' לו, ו], [וכן הוכיח עלי את בניו:] '[אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה] אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם יְיָ' [ש"א ב, כד]; [2] ואחר-כך הושאל לחלות האור [הנברא] והשכינה שרואים אותם הנביאים במראה הנבואה, אמר: 'וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה' [בר' טו, יז]. והיה זה במראה הנבואה כי בתחילת הפרשה אמר: 'וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם [וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו]' [בר' טו, יב]. ועל-פי השאלה זו נאמר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם' [שמ' יב, יב] [וקצת קשה לי להבין פסוק זה כאן, ונראה שכוונתו לומר, כי שכינתו והשגחתו של הקב"ה תתגלה במצרים במלא עוזהּ באותו הלילה, מפני שבו הוא יעניש את כל בכורי מצרים, ויוציא את עם-ישראל ממצרים], וכל הדומה לזה; [3] וכבר הושאל גם למי שעושה פעולה מסוימת והפליג בה ועבר את גבולו, אמר: 'וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן' [יר' כג, ט; "ופירושו שהאדם הזה עבר את גבול יכולתו בשתיית יין" (מָרי)]; [4] וכבר הושאל גם למי שהחטיא מטרה מסוימת ונתכוון למטרה אחרת ותכלית אחרת: 'וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ' [ש"א כ, לו]".


נמצא, כי ההשאלה הראשונה מתארת התפשטות של שמועה בקרב בני אדם; ההשאלה השנייה מתארת התגלות של אור נברא במראה הנבואה, וכן השכנת שכינה במשמעות של החלת עונש לרשעים והצלה לצדיקים; ההשאלה השלישית מתארת התנהגות או פעולה שעוברת את הגבול הראוי או הנכון; וההשאלה הרביעית מתארת העברה של חפץ או עניין ממטרה אחת למטרה אחרת.


מטרתו ויעדו של רבנו בארבע ההשאלות הללו הינה ההשאלה הרביעית, כי על-פיה הוא מסביר את הפעל "עבר" בפסוק: 'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו' [שמ' לד, ו], וכֹה דבריו: "ועל-פי השאלה זו הוא לדעתי אמרוֹ: 'וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו'". כלומר, הקב"ה העביר והעלים ממשה רבנו את השׂגת ה' יתעלה הנשׂגבה, אשר נמשלה בראיית פנים (שהרי משה רבנו היה שׂכל בגוף ואין אדם עלי-אדמות שמסוגל להשיג את ה' באופן זה), להשׂגת ה' יתעלה אשר נמשלה בראיית אחור, אשר זכה בה משה רבנו, ולא זכה ולא יזכה לה עוד שום אדם על-פני האדמה.


ואת שני אופני ההשׂגה הללו, האפשרי והנמנע, ביארתי מעט במאמרי, אשר מתאר את שתי בקשותיו של משה רבנו, וכותרתו: "מה ביקש משה רבנו מאת הקב"ה?". ובשתי הפסקות הבאות מובאים לפניכם דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות סוף הפרק השביעי, וכֹה דבריו:


"ולפי שידע משה רבנו שלא נשאר לפניו מסך שלא קרעו, ושכבר נשלמו בו המעלות המידותיות כולן והמעלות ההגיוניות כולן, ביקש שישיג את ה' כפי אמיתת מציאותו כיוון שלא נשאר לו שום מונע, ואמר: 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' [שמ' לג, יח], אז הודיעו ה' יתעלה שזה בלתי אפשרי מכיוון שהוא שֵׂכל מצוי בחומר, כלומר מחמת היותו אדם, והוא אמרו: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ]. ולא נשאר בינו ובין השׂגת ה' יתעלה כפי אמיתת מציאותו אלא מסך אחד בהיר והוא השֵּׂכל האנושי שאינו נפרד, והיטיב לו ה' ונתן לו מן ההישג אחר ששאל יותר ממה שהיה לו קודם ששאל, והודיעו שהתכלית בלתי אפשרית לו כל זמן שהוא בעל גוף.


וכינה את אמיתות ההשגה בראיית פנים, לפי שהאדם כאשר רואה את פני חברו תיקָּבע לו בליבו צורה שאינה מתחלפת לו בזולתו, אבל אם ראה אחוריו, ואף-על-פי שהוא מכירו באותה הראייה, [...] אפשר שיסתפק בו ואפשר שיתחלף לו בזולתו. כך השׂגתו יתעלה לפי האמת: [...] שתושג בנפש מאמיתת מציאותו באופן שלא ישותף באותה המציאות זולתו משאר הנמצאים, עד שימצא [המשׂיג] את מציאותו [יתעלה] קבועה בנפשו באופן שונה ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאים, ואין יכולת בהשׂגת האדם להשיג עד כדי השגה זו, אבל הוא עליו השלום השיג פחות מזה מעט, והוא שכינה בו 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' [שמ' לג, כג]".


ג. המילה "פָּנָיו" נסובה על השׂגת ה' יתעלה


המילה "פָּנָיו" נסובה אפוא על השׂגת ה' יתעלה, כלומר, ה' העביר-העלים את השׂגתו משׂכלו ומתפישׂתו של משה רבנו, נמצא ש"פָּנָיו" הינו משל לאופן מסוים בהשׂגת ה' יתעלה, אופן אשר נעלם ונחסם מבני האדם בשל היות נפשם ושׂכלם קשורים בחומר המטונף. והנה דברי רבנו בעניין זה: "ויהיה הכינוי במילת 'פָּנָיו' מוסב עליו יתעלה", דהיינו להשׂגת ה' יתעלה אשר נמשלה בראיית פנים, ומכיוון שאין אדם אשר יכול להשיגה, הקב"ה השיב למשה רבנו על בקשתו הראשונה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמ' לג, כ).


רבנו מאשש את שיטתו, ומראה שגם חז"ל ייחסו את המלה "פָּנָיו" שנאמרה בפסוק לעיל, לה' יתעלה, ואף שחז"ל אמרו את דבריהם בתוך משלים לעניינים אחֵרים, סוף-סוף יש ראיה בדבריהם שהם מייחסים את מילת "פָּנָיו" לה', ומבחינת רבנו, יש בזה ראיה לפרשנותו, שמדובר בהשׂגה פלאית שהקב"ה העביר והעלים ממשה רבנו ומכל האנושות.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, כא):


"וכך הסבו חכמים 'פָּנָיו' האמורים כאן אליו יתעלה, ואף-על-פי שהזכירו את זה דרך-אגב באגדות שאין זה מקומן, אלא שיש בהן חיזוק לשיטתנו, ויהיה 'פָּנָיו' הכינוי להקב"ה [כלומר, שמלה זו נאמרת כלפי הקב"ה בגוף נסתר, לא שזהו כינוי להקב"ה כמו "חנון" ו"רחום" ו"חזק" ו"גיבור", וכיו"ב. לפיכך, מה שרבנו אומר: "ויהיה 'פָּנָיו' הכינוי להקב"ה", כוונתו שמילת "פָּנָיו" היא משל להשׂגתו הנעלמה שאינה בהישׂג שׂכלם של בני האדם]".


חשוב מאד לרבנו ללמד, שראוי ורצוי לפרש, שהמילה "פָּנָיו" נסובה כלפי הקב"ה – דהיינו כלפי השׂגת ה' יתעלה באופנים שהאדם אינו יכול להשיג – עד שהוא אפילו מזכיר את אגדות חז"ל שפשוטן אינו כלום! וכמו שרבנו מלמד והראיתי במאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם". ברם, למרות שפשוטן אינו כלום, רבנו אומר שניתן ללמוד מאגדות חז"ל על-כך שהם פירשו את מילת "פָּנָיו" כלפי ה' יתעלה! ובמלים אחרות, אף שחז"ל כלל לא התכוונו ללמד באותן האגדות על עניינים אלה שאנו דנים בהן, ניתן ללמוד מן האופנים שבהם הם תיארו והתייחסו לפסוקים הללו ולמעמד הזה, שהם ייחסו את מילת "פָּנָיו" לה' יתעלה.


וכל החרדה הזאת שרבנו חרד, עד שהוא אפילו מזכיר את האגדות שאין לפשוטן שום מקום, ובמיוחד בספר "מורה הנבוכים" שהוא ערשׂ הדעת, כל החרדה הזאת היא רק כדי להרחיק אותנו מלשגות בפרשנות שמילת "פָּנָיו" נסובה כלפי הקב"ה! כי אם חלילה נסבור כך, נגיע קל מהרה למסקנה שהפסוק: "וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו" (שמ' לד, ו) מתאר את הקב"ה עובר "עַל פָּנָיו" של משה רבנו, דהיינו שהקב"ה עובר לפניו ככל הגופים! ומסקנה זו הינה עבודה-זרה הגשמה וכפירה!


ואגב, מָרי מנסה לשער לאיזו אגדה התכוון רבנו, וזה לשונו במורה שם: "כנראה שכוונתו לאמור בראש השנה יז ע"ב: 'מלמד שנתעטף כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה. והובא ביסודי התורה א, ט". ונראה לי שמָרי שגה בהשערתו, כי לפי פשט האגדה הזו, הקב"ה נראה למשה בדמות של שליח ציבור, ובמלים אחרות, הדמות של שליח ציבור עטוף בטלית היא זו אשר עברה לפני משה רבנו. כך שלפי האגדה הזו, מילת "פָּנָיו" נסובה על משה רבנו, וזה הפוך ממטרתו של רבנו בדבריו לעיל, והיא להראות שמילת "פָּנָיו" נסובה כלפי הבורא.


ד. רבנו מבאר את הפסוק: "וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו"