המקום הראשון שבו רבנו מלמד על מידות האדם וריפוין הוא בהקדמתו למסכת אבות, ודומני שמן הראוי לפתוח נושא זה בקטע ממבואו להקדמתו שם (עמ' רמז), מכיוון שיש בו עידוד וחיזוק להליכה בדרכים הטובים, וגם מפני שבסוף דבריו שם רבנו מלמד על המידה החשובה ביותר מכל המידות – המידה שהיא שער לכל המידות והחכמות, וכֹה דבריו:
"כבר [...] הזכרנו את גודל התועלת שיש במסכת זו, וכבר הבטחנו כמה פעמים [...] שאנו נאריך בה מעט, כי אף-על-פי שהיא פשוטה וקלה להבנה לפי הפשט – הרי אין עשיית כל הכלול בה קל לכל אדם, [...] ונוסף לכך שהיא מביאה לידי שלמות גדולה ואושר אמתי, ולפיכך ראיתי להרחיב בה את הדיבור, [...] לפי שהיא כוללת חלק גדול מן המידות. [...] ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם – וקבל האמת ממי שאמרו".
מבוא
לאחר שרבנו מסיים ללמד את "הלכות יסודי התורה" בספר המדע, הוא עובר ללמד קבוצת הלכות נפרדת שנקראת "הלכות דעות". כוונת רבנו במילת "דעות" אינה להשקפות וסברות אלא למידות – מהן טובות ומהן רעות, ומטרתו בלימוד הלכות אלה היא איזון מידות האדם והדרכתו לדרך הישרה והטובה מבחינה מידותית ומוסרית. רק לאחר שהאדם ילמד כיצד לאזן את מידותיו הוא ראוי ורשאי ללמוד תורה ומדע, ולכן רבנו משבץ את הלכות דעות מיד לאחר הלכות יסודי התורה – שהן כידוע "יסוד היסודות ועמוד החכמות".
החובה המוטלת על האדם לאזן את מידותיו וליישרן ל"שביל הזהב" (עליו נלמד בהמשך) – היא מצוה מן התורה, ובמצוה הזו תלויות כמעט כל שאר המצוות, כי אדם שאינו מודע לחובה זו או שהוא מתעלם ממנה, עלול לשגות ולהתדרדר במדרון החלקלק של המידות הרעות. בסופו של דבר המידות הרעות יאחזוהו וילפתוהו, וירחיקו אותו מקיום המצוות ומלימוד התורה מרחק רב מאד, ואף ידחפוהו וימשכוהו בעבותות החטאים והפשעים לדרכי חושך אפלה וכפירה – בשם "הדת" או בשם החילוניוּת.
רבנו מגדיר מצוה זו ב"ספר המצוות", וכֹה דבריו שם:
"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [שם יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: 'מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד', זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [שם יג, ה], ובפירושו בא [=במסורת תורה-שבעל-פה] שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".
נשים לב, כי רבנו חוזר ומדגיש שוב ושוב: "מה הקב"ה נקרא רחום" וכו', כלומר הקב"ה אינו "רחמן" במובן המידותי שאנחנו מכירים מעולמם של בני האדם, הוא אינו מתרגש ו"לבו" אינו נכמר ומתפעל, אלא הוא רק נקרא רחום, כי הנהגתו את העולם נעשית בפעולות של רחמנות. ואם חלילה נייחס להקב"ה מידות נפשיות-אנושיות של חמלה ורחמים, הרי שנייחס לו בהכרח את ההגשמה, ועברנו לעבודה-הזרה הכעורה ביותר (וכבר ייחדנו לעניין זה כמה וכמה מאמרים: "מבוא למצוַת ייחוד השם", "מצוַת ייחוד השם – חלק ב", "לעורר רחמי שמים?", ועוד). בסוף דבריו רבנו שב ומדגיש עניין זה, ואומר: "שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל", ולאחר-מכן הוא מוסיף עוד הרחקה: "יתעלה על הכל עילוי רב" – כדי שלא חלילה נתבלבל ולו לרגע קט.
את החובה המוטלת עלינו לאזן את מידותינו, רבנו פוסק בהלכות דעות (א, י):
"כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין: 'ארך-אפיים ורב-חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק' – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות [בהן] כפי כוחו".
מָרי מוסיף שם: "וכתב רבנו בהל' שבועות (ב, ב): 'במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפיים' וכו', [...] וכוונתו ברורה שחנון ורחום כתארים הם התפעלויות נפשיות וחלילה לאל מכך" – ויותר מדויק לומר, וחלילה לנו מלייחס לאל התפעלויות נפשיות.
א. מגוון הדעות בקרב בני האדם
"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"א) – בראש הלכות דעות רבנו מלמד על מגוון הדעות-המידות שיש לבני האדם, ועל ההבדלים הרבים שקיימים בין בני האדם באופיים ובהתנהגותם. בדבריו לקמן רבנו יתאר ויבאר חמש מידות והיפוכן, ולאחר מכן יוסיף לציין בקצרה ארבע מידות נוספות והיפוכן, וכֹה דבריו (א, א–ב):
"דעות [=מידות] הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר: [1] יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם כָּעַס – יכעס כעס מועט בכמה שנים; [2] ויש אדם שהוא גבה-לב ביותר, ויש שהוא שפל-רוח עד מאד; [3] ויש שהוא בעל-תאווה לא תשבע נפשו מֵהֲלוֹך בתאוותה, ויש שהוא טהור-גוף ביותר, לא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להן; [4] ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר: 'אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף' [קה' ה, ט], ויש מְקַצֵּר [=עצלן] שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג כל צרכו; [5] ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ-על-ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו – ועל דרכים אלו שאר כל הדעות, כגון מהולל [=בליין] ואונן [=מלנכולי], וכילַי [=קמצן] ושוֹע [=נדיב], ואכזרי ורחמן, ולב-אמיץ ורך-לבב, וכל כיוצא בהן".
נשים לב, כי המידה היחידה אשר לה רבנו מביא דוגמה וראיה היא אהבת הממון, ושמא לא לחינם רבנו הביא רק למידה הזו ראיה מן הכתוב – שהרי לכאורה מה פגם יש במידה הזו? ורבים "וטובים" מאנשי הדת בימינו, כמו בימיו של רבנו, נטו ונוטים אחר המידה הרעה הזו, ונדמה להם שאין הם חוטאים במאומה – ואף נדמה להם שהפיכת התורה לקרדום לחפור בה היא "מצוה", ומשכנעים את עצמם שהם מקבצים ממון כדי "להגדיל תורה ולהאדירה", ואינם שמים לב, אך עבותות תאוות הממון לופתות את נפשם, ואינם מסוגלים לקדש שם שמים כאברהם ואלישע – כי אהבת הממון הבזויה גברה על אהבת השם יתעלה!
אהבת הממון שפשׂתה בממסד הרבנים השכירים מאיימת להחריב את דת משה, כי "גדולי ישראל" אינם יודעים שׂבעה, לא די להם רבבות טובות ההנאה שהם מקבלים מחסידים שוטים או ממעריצים עובדי-אלילים – הם התמכרו למשכורותיהם המנופחות, ולחשבון הבנק העמוס לעייפה, עד שהם הפכו להיות כאותם עשירים חולים בנפשם, אשר מרוב אהבתם לממונם – אינם מסוגלים להוציא לזולתם פרוטה אחת מכיסם.
עד כדי כך הסתאבו, שנדמה להם שמצוה לקחת ממון מן הציבור (כדי "לְזַכּוֹת" אותם), ואפילו מאנשים כשרים שנמצאים בחובות וחיים בתכלית הצניעות. ושמעתי על רי"ש-בי"ת אחד, עשיר גדול, שיש לו מיליונים על גבי מיליונים בחשבון הבנק מהתורה שהפך לקרדום, אך אינו מסוגל לשלם על עצמו לנסיעה במונית! או שהוא מתעקש לכלות את זמנו בפקקים ולסכן את עצמו בנסיעה באוטובוסים (שהרי נפילה באוטובוס לאדם זקן עלולה להסתיים בשבירת אגן וכיו"ב), וברוב המקרים הוא יטריח אנשים שיסיעו אותו על חשבונם, או שהוא ייקח מהם מאות שקלים למונית – ולא ירגיש בכך שום זרות כלל!
לכאורה לא ברור, איך קרה כדבר הזה? היכן מוסריותם? מדוע אינם מסתפקים במיליונים הרבים ששוכבים כאבן-שאין-לה-הופכין בחשבונות הבנק שלהם? מדוע הם אינם מסתפקים במשכורותיהם המנופחות ובטובות ההנאה הרבות? מדוע הם מוסיפים לנצל את הציבור בדרכים שונות? מדוע בעלי מקצוע שמפארים את ביתם היוקרתי עובדים בחינם? איך הם מסוגלים שלא לשלם לבעל מקצוע? מדוע הם לוקחים מן הציבור מתנות, כגון מצות לולב, טלית, ספרי קודש, שבתות בבתי-מלון בחינם, נסיעות לחו"ל, וכיו"ב... איך למרות כל הכסף הרב שיש בידם – הם עדיין מתנהגים כעניים מרודים? והלא הם עשירים גדולים?!
התשובה פשוטה, והיא טמונה בראיה שהביא רבנו לעיל: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" – מי שהתמכר לממון והפך אותו למקור של אהבה וסיפוק דמיוני חולני, ככל שהוא יהיה עשיר יותר, כך יהיה לו קשה יותר להיפרד אפילו מפרוטה אחת – "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" (מש' כח, כב), כלומר העני המרוד עשיר ממנו, מפני שהוא מסוגל להעניק לחברו בשמחה ללא צער הפרידה מן הממון. ומן המפורסמות היא, שרוב בני האדם העשירים – ככל שהם עשירים יותר כך הם יותר קמצנים וצרי עין.
רבני ישראל חלו במחלת אהבת הממון, בעיקר כי ממונם הגיע ומגיע אליהם שלא בצדק – ועבירה גוררת עבירה, כי לקיחת הכסף בעוול גרמה להם לאהבו אהבה עזה. על העבירות החמורות הללו הקב"ה מעניש אותם שלא יהיו מסוגלים ליהנות מן הכסף הזה, אלא הוא שוכב כאבן-שאין-לה-הופכין בחשבונות הבנק שלהם – הם אינם מסוגלים להוציא ממנו פרוטה אחת לזולתם ובקושי לעצמם, ואפילו למצוה ולמטרה נעלה אינם מסוגלים להוציא, וילכו להתרפס לפני תורמים עשירים להקמת מפעליהם, אף שיש בחשבונות הבנק שלהם את כל הכסף הדרוש להם ולמפעליהם, די והותר... עד כדי כך חלו ולעו, שיש מהם אשר אינם הולכים עם ארנק כלל, כדי שלא ייווצר מצב שהם ייאלצו לפתוח את סגור לבם ולשלם מכיסם בכספם היקר להם מכל – אהוב לבם וחמדת נפשם.
בהתנהגות זאת, ממסד הרבנים השכירים מחלל את ה', כי לא רק שהם אינם מסוגלים לומר "איני מעוניין בכסף" כדי לקדש את שם ה' יתעלה, אלא שאהבת הממון מסלפת ומעוותת את שיקול דעתם ההלכתי והמחשבתי. שיקוליהם ופסיקותיהם משועבדות לאהבת הממון שרוחשת בקרבם, וכדי שלא לסכן את מעמדתם שׂררתם קשריהם-הפוליטיים וממונם – הם יעוותו את ההלכה ואף יכשירו עבודה-זרה! קצרו של דבר, עד שלא יתנערו מאהבת הממון אין לממסד הרבנים השכירים זכות קיום, כי הם אינם מסוגלים לקרוא בשם ה' אל עולם! ריבוי הממון שקיבלו באיסור חמור ותוך חילול ה', החדיר ללבם ארס ממית ושעבד אותם לאינטרסים פוליטיים כלכליים ועוד, הזרים מאד לדרך האמת.
נחתום פרק זה בנקודה נוספת למחשבה: נשים לב כי רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (ב, ו), שאחד התנאים המרכזיים לדיינים הוא "שנאת ממון", וכֹה דבריו:
"צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי-שם-טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".
ולכאורה לא ברור, מדוע לא אמר רבנו שדי להם לדיינים שיהיו אדישים כלפי הממון? מדוע יש לשנוא את הממון? שאלה זו נכונה גם לגבי התורה שהיא היסוד לפסק רבנו, שהרי נאמר בספר שמות (יח, כא): "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", ואונקלוס תרגם שם: "דְּסָנַן לְקַבָּלָא מָמוֹן", כלומר שונאים לקבל כסף אפילו בצדק, שהרי "שוחד" אונקלוס מתרגם בכל מקום "שׁוּחְדָּא". אלא יש להשיב, כי החכמים-באמת שונאים את הממון, כי הם מבינים את נזקו הממכר, וכמו האלכוהול ודומיו, ההתמכרות לממון מוציאה את האדם מן העולם – וכדי להתרחק ממנו ומנזקיו, החכמים-באמת שונאים אותו, מסתפקים ממנו רק במועט הדרוש להם ולבני ביתם, ואינם מוכנים בשום פנים ואופן לקבוץ אותו, שמא תתגבר עליהם תאוות הבצע ויפסידו את עולמם.
נשים לב כי רבנו פוסק את "שנאת הממון" לפני "אהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי-שם-טוב" – ושמא לא לחינם רבנו סידר כך את ההלכה, ללמדנו כי אהבת הממון פוגעת ישירות באהבת האמת! ואף גורמת לחילול-השם ולשנאת-הדת ונושאיה תאבי הבצע.
ב. מקור עיצוב דעות-מידות האדם
בהמשך דברי רבנו שם (א, ג), הוא מבאר מהם המקורות המשפיעים על מידות האדם:
"וכל הדעות, יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטִבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותן במהרה יותר משאר הדעות; ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו אלא למד אותן מאחרים, או שנפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג את עצמו בה עד שנקבעה".
רבנו מציין חמישה מקורות אשר משפיעים על עיצוב מידותיו של האדם: 1) נטייה טבעית למידה מסוימת – "דעות מתחילת ברייתו לפי טבע גופו"; 2) מצע מידותי לקבלת מידה מסוימת – "שטבעו [...] מכוון ועתיד לקבל אותן"; 3) לימוד מהתנהגות החברה – "למד אותן מאחרים"; 4) לימוד עצמי – "נפנה להן מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו"; 5) לימוד מדברי אחרים – "שמע שזו דעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג את עצמו בה עד שנקבעה".
ניתן דעתנו לשני מקורות ההשפעה הראשונים שרבנו קובע כאן, לכאורה מן המקור הראשון עולה, שיש לאדם תכונות נפשיות אשר נקבעות לאדם עם ברייתו ואין לו יכולת השפעה לעצבן או לשנותן. ברם, בהלכה הבאה שם רבנו מסביר למה כוונתו: "ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא דרך הישרה". נמצא, כי רבנו חוזר ומסביר את חמשת מקורות ההשפעה: 1) המקור הראשון – נטייה טבעית למידה מסוימת; 2) המקור השני – מצע מידותי לקבלת מידה מסוימת; 3) ושלושת המקורות האחרונים – לימוד נרכש. ובמלים אחרות, שני המקורות הראשונים עוסקים בהשפעות גנטיות על אופיו של האדם, ושלושת המקורות האחרונים עוסקים במידות שהאדם לומד בעצמו בדרכים שונות.
חיזוק לדברינו אלה אנו מוצאים בעצם ההלכה שבה אנו דנים: לאחר שרבנו מתאר את שני מקורות ההשפעה הראשונים, ולפני שהוא עובר לתאר את שלושת מקורות ההשפעה האחרונים, הוא חוזר ואומר כך: "ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו" וכו'. כלומר, רבנו מגדיר מצע מידותי אשר מכוון לקבלת מידה מסוימת, כמקור השפעה שהוא "מתחילת ברייתו", אף-על-פי שלא מדובר בגזירת-שמים על מידה מסוימת. אם-כן-אפוא, גם המקור הראשון שבו נאמר שיש דעות שהן לאדם "מתחילת ברייתו לפי טבע גופו", אין הכוונה לגזירת-שמים אלא לנטייה טבעית למידה מסוימת, וכמו שביאר רבנו בהלכה הבאה לאחר-מכן כפי שראינו לעיל, ובהתאם למשנתו בעניין עקרון הבחירה שנראה בהמשך.
ברם, מה ההבדל בין נטייה טבעית למידה מסוימת, לבין מצע מידותי לקבלת מידה מסוימת? נראים הדברים, כי נטייה טבעית היא כאשר האדם נמשך למידה מסוימת ללא השפעה חיצונית, אלא כתוצאה מבניין גופו או מצע תכונות נפשו; לעומת זאת, מצע מידותי הוא מצע תכונות נפשי אשר לא בהכרח יתפתח לכיוון מסוים, אך בבואו במגע עם נסיבות חברתיות ונסיבות חיצוניות אחרות, הוא עשוי או עלול להתפתח בקלות לכיוון מידה מסוימת. הכלל החשוב ביותר הוא, שנטיותיו הטבעיות ומצעו הנפשי של האדם אינם מובילים את האדם בהכרח לכיוון מסוים, וכמו שרבנו אומר בהקדמתו לאבות בפרק השמיני (עמ' רסא):
"אי אפשר שיהא האדם מראשיתו בטבעו בעל מעלה או בעל מגרעת, כשם שאי אפשר שיהא אופי האדם בטבעו בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות [=אדם לא נולד נגר או טייס או צייר], אבל אפשר שיהא אופיו בטבעו מוכן למעלה או למגרעת, שיהו פעולות אלו יותר קלות עליו מפעולות זולתם. המשל בזה, כגון שהיה מזגו נוטה אל היובש יותר, ותהיה מהות מוחו זכה מעטת הלחיות – הרי אדם זה יֵקל עליו הזכרנות והבנת העניינים [...], אבל אם יוזנח אותו שיש בו הכנה במזגו כלפי המעלה הזו בלי לימוד כלל, ובלי לעורר בו שום כוח – הרי הוא יישאר סכל בלי ספק. וכן אם ילַמדוּ וישכילו [את] אותו גס הטבעים [...] – הרי הוא ילמד ויבין אבל בקושי ויגיעה. ועל האופן הזה עצמו יהיה אדם מזג לבו יותר חם ממה שראוי מעט ואז יהיה אמיץ, כלומר שיש בו הכנה לאמיצות, ואם ילומד לאמיצות יהיה אמיץ בקלות. ואחֵר מזג לבו קר יותר מן הראוי, הרי יש בו הכנה למורך ולפחד, שאם לוּמד לכך והורגל בזה יקבלהו בקלות, ואם יטוהו לאמיצות הרי בקושי יהיה אמיץ, אבל יהיה אם יורגל בכך בלי ספק".
נמצא, שהנטיות למידות מסוימות שהאדם נולד עמן, אינן גורמות בהכרח לסיגול מידות מסוימות, וכל אדם יכול לבחור באיזו דרך שיבחר ללכת בה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות תשובה (ה, א–ג):
"רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו [...]. אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גלמי בני-ישראל, שהקדוש-ברוך-הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע – אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שימשכוֹ לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. [...] ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה".
גם מפסק רבנו ב"משנה תורה" עולה בבירור, כי דברי רבנו לעיל בהלכות דעות ביחס למידות שהן מתחילת ברייתו של אדם, אין כוונתו אלא לנטיותיו הטבעיות של האדם וכן למצעו הנפשי-מידותי אשר מוכן לקבלת מידה מסוימת ביתר קלות, אך שני מקורות השפעה אלה אינם כופים את האדם בהכרח ללכת בדרך מסוימת – והעיקר הוא שכל המידות ניתנות לעיצוב מחדש בהתאם לרצונו של האדם (והרחבנו בכל העניינים הללו במאמר: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם" – פורסם בספרי "אפיקים להרמב"ם").
ג. שביל הזהב של הרמב"ם
המידות הטובות שאליהן יש לשאוף, נמצאות לדעת רבנו בשביל הזהב, כלומר בדרך המאוזנת והממוצעת בין שתי דרכים שליליות. כלומר, לכל אדם יש תכונות נפש רבות, וכל תכונה ותכונה מתכונות נפשו של האדם מכילה בתוכה שלוש מידות: שתי מידות רעות אשר נמצאות בשני הצדדים הקיצוניים של תכונת הנפש, ומידה טובה אחת הנמצאת באמצע – אליה יש לשאוף והיא שביל הזהב לאיזון נפשו של האדם ולאושרו בעולם הזה.
לקמן מצורף פסק רבנו בהלכות דעות (א, ג–ד), נשים לב כי בפסק זה המילה "דעה" היא שם משותף – לעתים היא מבטאת "מידה" ולעתים "תכונה" (=כלומר תכונת נפש שבה יש שלוש מידות, שתיים הן מגרעות בשני הקצוות, והמידה הממוצעת ביניהן היא מעלה):
"ויש בין כל דעה ודעה [=מידה ומידה] הרחוקה ממנה בקצה האחֵר דעות בינוניות. [...] שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה [=תכונה ותכונה] אינן דרך טובה, ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן ולא ללמדן לעצמו – ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן או מוכן לאחת מהן או שכבר למד אחת מהן ונהג בה – יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים והיא דרך הישרה".
נשים לב לדברי רבנו בראש ההלכה: "ויש בין כל דעה ודעה [=מידה ומידה] הרחוקה ממנה בקצה האחֵר דעות בינוניות זו רחוקה מזו", כוונתו לומר שמנעד המידות שבין שני הקצוות הוא רחב מאד. לדוגמה, בתכונת הנפש המכילה את מידות הקמצנות הנדיבות והפזרנות, יש דרגות שונות של נדיבות שנוטות לקמצנות, ודרגות שונות של נדיבות שנוטות לפזרנות, ונקראו כאן "מידות בינוניות" לא כי הן "שביל הזהב", אלא מפני שאינן נמצאות באחד הקצוות, אלא קרובות במידה כזו או אחרת ל"שביל הזהב" מאחד הצדדים, ועליהן אמר רבנו כאן שהן "רחוקות זו מזו", מפני שהן נמצאות משני עברי "שביל הזהב".
נמשיך עתה לראות את דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו למסכת אבות בפרק הרביעי (עמ' רנא), נשים לב שגם "תכונה" היא שם משותף, לעתים היא מבטאת "מידה" ולעתים "תכונה" המכילה שלוש מידות (כמו שנתבאר לעיל ויתבאר עוד לקמן):
"המעשים אשר הם טוב הם המעשים המאוזנים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה והשני מיעוט. והמעלות [=המידות הטובות] הם תכונות [=מידות] נפשיות והרגלים ממוצעים בין שתי תכונות [=מידות] רעות שהאחת ייתור והשנייה חיסור [...]. המשל בזה, הפרישות היא מידה ממוצעת בין התאוותנות ובין העדר הרגשת ההנאה [="אינו חש צורך בשום עונג גשמי, לא מתוך עצירת התאווה וריסונה אלא מתוך קהיון חושים" (מָרי שם)] [...], וכן הנדיבות ממוצעת בין הכיליות והפזרנות, והאומץ ממוצע בין חירוף הנפש והמורך [...], והענווה ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, [...] ועין טובה ממוצעת בין התאוותנות והעצלות, והמתינות ממוצעת בין הרגזנות והקרירות".
דילגנו על המידות שהן מעט קשות להבנה ללא ביאורו של מָרי, כי הגדרות אלה תורגמו באופן בלתי מוצלח מיוונית למקור בערבית שעמד לפני רבנו (וכפי שמָרי מעיר שם בהערה 7). רבנו מודע לקושי זה, ולכן הוא כותב בסוף דבריו: "ואינן צריכות [=המידות] לשמות מונחים להם דווקא אם העניינים מוסברים ומובנים", ועתה נראה את שאר המידות שרבנו מונה שם ובסוגריים הרבועים נוסיף את ביאורו של מָרי שם:
"והבדיחוּת [="יכולת ההתנהגות החופשית בהתאם לדרישת המצב המקום והזמן"] ממוצעת בין החוצפה [="חוצפה פראית בהתנהגות ובמעשים"] והטמטום [="ביישנות שנובעת מחוסר התפתחות שכלית"]; והרצינות [="ההתנהגות בכבוד וברצינות בדיבור במעשה ובלבוש"] ממוצעת בין ההתהדרות והשפלות; והביישנות ממוצעת בין העזות וההיכלמות [="רתיעה מופרזת מכל דבר, בושה עד כדי חיל ורתת"]".
נחזור עתה לעסוק בדרך הישרה הוא שביל הזהב המפורסם של רבנו, וכֹה דבריו בהלכות דעות (א, ה–ז), להלן בשתי הפסקות הבאות:
"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה [=תכונה ותכונה] מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה [=המידה] שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שָׁם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם".
"כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני – לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא יֵעָשֶׂה כיוצא בו פעם אחרת; וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי-אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' [מש' יג, כה]; וכן לא יהיה עמל בעסקיו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כעניין שנאמר: 'טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק' [תה' לז, טז]; ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מִסַּת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך; ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים".
מעניין שגם כאן, הראיות היחידות שרבנו מביא מן הכתובים הן למידות ההסתפקות במועט וההתרחקות מן המותרות, וכנראה שעוד בתקופתו של רבנו היו רבים מ"חכמי ישראל", אשר ביקשו חיי מותרות מדושנים ומפונקים יחד עם לימוד התורה – ולבסוף נותרו רק עם המותרות מפני שלימוד התורה שבידם שובש ועוות, עד שראויים היו שרבנו יאמר עליהם ב"מאמר תחיית המתים" – ש"הם יותר תועים מן הבהמות" ו"יותר סכלים בבני אדם".
ד. מיהו חכם ומיהו חסיד?
רבנו פוסק לעיל, כי מי שמאזן את תכונות נפשו ל"שביל הזהב" הוא בגדר "חכם" או כלשונו: "ודרך זו היא דרך החכמים". אולם יש לדעת, כי ישנה הגדרה חיובית נוספת, חשובה ונעלה עוד יותר מן "החכמה" והיא "החסידות", וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (א, ח–ט):
"כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות נקרא 'חכם', ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה [=ממידה] בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא 'חסיד'. כיצד? מי שיתרחק מגובה-הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל-רוח ביותר – נקרא 'חסיד', וזו היא מידת חסידות; ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו – נקרא 'חכם', וזו היא מידת החכמה – ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות [=מידות] שלהם מדרך האמצעית כנגד שני הקצוות, יש דעה [=מידה] שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה [=מידה] שמטין אותה כנגד הקצה הראשון – וזהו 'לפנים משורת הדין'".
וכן כותב רבנו בפירושו למסכת אבות (ה, ו):
"וחכם, הוא האדם שנקנו לו שני סוגי המעלות [ההגיוניות והמידותיות] בשלמות וכפי הראוי; וחסיד, הוא האדם החכם אם הוסיף בחסידות, כלומר במעלות המידותיות עד שֶׁיִּטֶּה מעט כלפי הקצה האחד, [...] ולפיכך נקרא 'חסיד' בעבור התוספת, כי ההפלגה בדבר נקרא 'חֶסֶד' בין שתהיה אותה ההפלגה בטוב או ברע".
במאמרים הבאים בסדרה זו נלמד מהו "חוק ריפוי המידות" ולאיזה צד ראוי לחסיד להטות מעט את עצמו משני הצדדים. כמו כן, בפרק הבא נבאר מעט כיצד האדם משפיע באופן מעשי על תכונות נפשו, וכיצד הוא מטה אותן לכיוון "שביל הזהב" הרצוי והמשובח, ובמאמרים הבאים בסדרה זו נרחיב ונבאר גם בנושא זה ככל יכולתנו.
ה. מעט על איזון וריפוי נפש האדם ותכונותיו
כאמור, השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא, כיצד האדם משפיע על מידותיו? כיצד האדם מכניע את תאוותיו ומגביר את חשקו לכיוונים הנעלים? על שאלה זו עונה רבנו בעיקר בפרק השני בהלכות דעות, אך גם בפרק הראשון הוא מתייחס אליה מעט, וכֹה דבריו (א, יא):
"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על-פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהן תמיד עד שיהיו מעשיו קלים עליו, ולא יהיה בהם טורח, ויקבעו הדעות בנפשו".
נראים הדברים, כי רבנו עוסק בהלכה זו באדם אשר עדיין לא חלתה נפשו במידות הרעות, ואינו זקוק לריפוי ולאיזון, ולכן עליו להרגיל את עצמו ללכת ב"שביל הזהב" באמצעות חזרה שוב ושוב על הפעולות הממוצעות והטובות עד שהמידות הטובות הללו יקבעו בנפשו. ובמלים אחרות, עד שעשיית המעשים הטובים תהיה לאדם כטבע שני, ויעשה אותם ללא קושי וללא המאמץ הכרוך בהכנעת היצר ובריסון התאוות. בפרק שני של הלכות דעות רבנו יעסוק במי שחלתה נפשו ובריפויה מן המידות הרעות.
ואגב הדברים למדנו עניין נפלא, והוא שיש ביכולת האדם להשפיע על נפשו! כלומר, לא רק שיש בכוח האדם לעצב את החומרים השונים שבטבע, ולא רק שיש ביכולתו לעצב את נפשות ילדיו ותלמידיו, אלא יש בכוחו ויכולתו וזו אף חובתו לעצב את נפשו שלו!
ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ג, יח):
"אין המידות הטובות נקנות על-פי גודל המעשה אלא בריבוי מספר המעשים – והוא, שאין המידות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות ובכך נקנית לאדם תכונה [=מידה] לכך, לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. המשל בזה, אם נתן האדם למי שראוי ליתן לו אלף דינרין בפעם אחת [...], לא תיקנה לו מידת הנדיבות בזה המעשה היחיד הגדול, כמו שנקנית למי שנתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה. לפי שזה [האחרון] חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה [הראשון] פעם אחת בלבד נתעוררה נפשו התעוררות גדולה למעשה הטוב, ואחר כך חדלה ממנו. וכך בתורה, אין שכר מי שפודה שבוי אחד במאה דינרין או נתן צדקה לעני מאה דינרין [...], כמי שפדה עשרה שבוים או מילא מחסור עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרין".
ו. חשבון נפש – מצוה מן התורה
בדברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנו), אנו לומדים על חובת עריכת חשבון נפש תמידי, לא רק לפני ראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא בכל עת ובכל שעה על האדם לבחון את התנהגותו ומידותיו שמא חרג מ"שביל הזהב", שמא נטה אחר הכעס או התאווה וחרג מן המידה המאוזנת הרצויה, וכֹה דברי רבנו שם:
"ואם היה האדם שוקל את מעשיו תמיד ומתכוון למיצוע – הרי יהיה במעלה הרמה ביותר ממעלות האדם, ובכך יתקרב לפני ה' וישיג את רצונו, וזו היא דרך העבודה השלמה ביותר, וכבר הזכירו חכמים ז"ל עניין זה, וזה לשונם בו, אמרוּ: 'כל השׁם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה, שנאמר: וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים [תה' נ, כג], אל תקרי וְשׂם אלא וְשָׁם דֶּרֶךְ' – ושומה הוא השיעור וההערכה".
דברי רבנו לעיל אינם בגדר המלצה אלא זוהי המצוה מן התורה שהזכרנו בראש מאמר זה, כפי שהעתקנו שם מתוך "ספר המצוות": "הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו [...] שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל", וכפי שהעתקנו שם מתוך "משנה תורה": "כך למדו בפירוש מצוה זו, [...] להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות [בהן] כפי כוחו".
נמצא, שיש חובה מן התורה לכוון ולאזן את תכונות נפשנו למיצוע, כלומר ל"שביל הזהב" שבו נמצאות המידות הטובות, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (א, י): "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט]", וכן רבנו מוסיף ופוסק שם (א, יב):
"ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר [='חנון' 'רחום' וכיו"ב], הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו: דרך ה', והיא שלימדהּ אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ' [בר' יח, יט], וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו' [שם]".
ז. שגיאות בני אדם בהגדרת מידות טובות
נחתום מאמר זה בדברי רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנב), שבהם הוא מלמד אותנו, כי רבים הם אשר טועים ורואים במידות רעות מידות טובות, לדוגמה שחושבים כי מי שמסכן את נפשו הוא בגדר "אמיץ", כמו אלה שהולכים על חבל דק מגג בניין לגג בניין אחר וכיו"ב; וישנן מוסכמות חברתיות לא מעטות בענייני המידות שהן שגויות ביותר, והנה דברי רבנו:
"ורבות טועים בני אדם בפעולות הללו וחושבים את אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש, יש שחושבים את הקצה האחד טוב, כמו שחושבים חירוף-הנפש מעלה וקורין למחרפים נפשם – 'אמיצים', וכאשר רואים מי שהוא בתכלית חירוף הנפש וההתמסרות לסכנות [...] – משבחים אותו בכך ואומרים 'זה אמיץ'. ויש שחושבים את הקצה האחרון ואומרים על קריר הנפש – 'מתון', ועל העצלן – 'טוב עין', ועל נעדר ההרגש בהנאות מחמת רדמות טבעו [=שרגשותיו רדומים] – 'פרוש'. ועל דרך הטעויות הללו חושבים את הפזרנות וההתהדרות [=גנדרנות] מן המעשים המשובחים – כל זה טעות, אלא משובח באמת המיצוע, ואליו צריך האדם להתכוון, ויכוון כל מעשיו תמיד כלפי המיצוע הזה".