שביל הזהב של הרמב"ם

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

המקום הראשון שבו רבנו מלמד על מידות האדם וריפוין הוא בהקדמתו למסכת אבות, ודומני שמן הראוי לפתוח נושא זה בקטע ממבואו להקדמתו שם (עמ' רמז), מכיוון שיש בו עידוד וחיזוק להליכה בדרכים הטובים, וגם מפני שבסוף דבריו שם רבנו מלמד על המידה החשובה ביותר מכל המידות – המידה שהיא שער לכל המידות והחכמות, וכֹה דבריו:


"כבר [...] הזכרנו את גודל התועלת שיש במסכת זו, וכבר הבטחנו כמה פעמים [...] שאנו נאריך בה מעט, כי אף-על-פי שהיא פשוטה וקלה להבנה לפי הפשט – הרי אין עשיית כל הכלול בה קל לכל אדם, [...] ונוסף לכך שהיא מביאה לידי שלמות גדולה ואושר אמתי, ולפיכך ראיתי להרחיב בה את הדיבור, [...] לפי שהיא כוללת חלק גדול מן המידות. [...] ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם – וקבל האמת ממי שאמרו".


מבוא


לאחר שרבנו מסיים ללמד את "הלכות יסודי התורה" בספר המדע, הוא עובר ללמד קבוצת הלכות נפרדת שנקראת "הלכות דעות". כוונת רבנו במילת "דעות" אינה להשקפות וסברות אלא למידות – מהן טובות ומהן רעות, ומטרתו בלימוד הלכות אלה היא איזון מידות האדם והדרכתו לדרך הישרה והטובה מבחינה מידותית ומוסרית. רק לאחר שהאדם ילמד כיצד לאזן את מידותיו הוא ראוי ורשאי ללמוד תורה ומדע, ולכן רבנו משבץ את הלכות דעות מיד לאחר הלכות יסודי התורה – שהן כידוע "יסוד היסודות ועמוד החכמות".


החובה המוטלת על האדם לאזן את מידותיו וליישרן ל"שביל הזהב" (עליו נלמד בהמשך) – היא מצוה מן התורה, ובמצוה הזו תלויות כמעט כל שאר המצוות, כי אדם שאינו מודע לחובה זו או שהוא מתעלם ממנה, עלול לשגות ולהתדרדר במדרון החלקלק של המידות הרעות. בסופו של דבר המידות הרעות יאחזוהו וילפתוהו, וירחיקו אותו מקיום המצוות ומלימוד התורה מרחק רב מאד, ואף ידחפוהו וימשכוהו בעבותות החטאים והפשעים לדרכי חושך אפלה וכפירה – בשם "הדת" או בשם החילוניוּת.


רבנו מגדיר מצוה זו ב"ספר המצוות", וכֹה דבריו שם:


"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [דב' כח, ט], וכבר כפל ציווי זה ואמר: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [שם יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: 'מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד', זה לשון ספרי [פרשת עקב]. וכבר כפל ציווי זה בלשון אחר ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [שם יג, ה], ובפירושו בא [=במסורת תורה-שבעל-פה] שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".


נשים לב, כי רבנו חוזר ומדגיש שוב ושוב: "מה הקב"ה נקרא רחום" וכו', כלומר הקב"ה אינו "רחמן" במובן המידותי שאנחנו מכירים מעולמם של בני האדם, הוא אינו מתרגש ו"לבו" אינו נכמר ומתפעל, אלא הוא רק נקרא רחום, כי הנהגתו את העולם נעשית בפעולות של רחמנות. ואם חלילה נייחס להקב"ה מידות נפשיות-אנושיות של חמלה ורחמים, הרי שנייחס לו בהכרח את ההגשמה, ועברנו לעבודה-הזרה הכעורה ביותר (וכבר ייחדנו לעניין זה כמה וכמה מאמרים: "מבוא למצוַת ייחוד השם", "מצוַת ייחוד השם – חלק ב", "לעורר רחמי שמים?", ועוד). בסוף דבריו רבנו שב ומדגיש עניין זה, ואומר: "שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל", ולאחר-מכן הוא מוסיף עוד הרחקה: "יתעלה על הכל עילוי רב" – כדי שלא חלילה נתבלבל ולו לרגע קט.


את החובה המוטלת עלינו לאזן את מידותינו, רבנו פוסק בהלכות דעות (א, י):


"כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין: 'ארך-אפיים ורב-חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק' – להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הן, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות [בהן] כפי כוחו".


מָרי מוסיף שם: "וכתב רבנו בהל' שבועות (ב, ב): 'במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפיים' וכו', [...] וכוונתו ברורה שחנון ורחום כתארים הם התפעלויות נפשיות וחלילה לאל מכך" – ויותר מדויק לומר, וחלילה לנו מלייחס לאל התפעלויות נפשיות.


א. מגוון הדעות בקרב בני האדם


"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"א) – בראש הלכות דעות רבנו מלמד על מגוון הדעות-המידות שיש לבני האדם, ועל ההבדלים הרבים שקיימים בין בני האדם באופיים ובהתנהגותם. בדבריו לקמן רבנו יתאר ויבאר חמש מידות והיפוכן, ולאחר מכן יוסיף לציין בקצרה ארבע מידות נוספות והיפוכן, וכֹה דבריו (א, א–ב):


"דעות [=מידות] הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר: [1] יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם כָּעַס – יכעס כעס מועט בכמה שנים; [2] ויש אדם שהוא גבה-לב ביותר, ויש שהוא שפל-רוח עד מאד; [3] ויש שהוא בעל-תאווה לא תשבע נפשו מֵהֲלוֹך בתאוותה, ויש שהוא טהור-גוף ביותר, לא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להן; [4] ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר: 'אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף' [קה' ה, ט], ויש מְקַצֵּר [=עצלן] שדיו אפילו דבר מועט שלא יספיק לו, ולא ירדוף להשיג כל צרכו; [5] ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ-על-ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו – ועל דרכים אלו שאר כל הדעות, כגון מהולל [=בליין] ואונן [=מלנכולי], וכילַי [=קמצן] ושוֹע [=נדיב], ואכזרי ורחמן, ולב-אמיץ ורך-לבב, וכל כיוצא בהן".


נשים לב, כי המידה היחידה אשר לה רבנו מביא דוגמה וראיה היא אהבת הממון, ושמא לא לחינם רבנו הביא רק למידה הזו ראיה מן הכתוב – שהרי לכאורה מה פגם יש במידה הזו? ורבים "וטובים" מאנשי הדת בימינו, כמו בימיו של רבנו, נטו ונוטים אחר המידה הרעה הזו, ונדמה להם שאין הם חוטאים במאומה – ואף נדמה להם שהפיכת התורה לקרדום לחפור בה היא "מצוה", ומשכנעים את עצמם שהם מקבצים ממון כדי "להגדיל תורה ולהאדירה", ואינם שמים לב, אך עבותות תאוות הממון לופתות את נפשם, ואינם מסוגלים לקדש שם שמים כאברהם ואלישע – כי אהבת הממון הבזויה גברה על אהבת השם יתעלה!


אהבת הממון שפשׂתה בממסד הרבנים השכירים מאיימת להחריב את דת משה, כי "גדולי ישראל" אינם יודעים שׂבעה, לא די להם רבבות טובות ההנאה שהם מקבלים מחסידים שוטים או ממעריצים עובדי-אלילים – הם התמכרו למשכורותיהם המנופחות, ולחשבון הבנק העמוס לעייפה, עד שהם הפכו להיות כאותם עשירים חולים בנפשם, אשר מרוב אהבתם לממונם – אינם מסוגלים להוציא לזולתם פרוטה אחת מכיסם.


עד כדי כך הסתאבו, שנדמה להם שמצוה לקחת ממון מן הציבור (כדי "לְזַכּוֹת" אותם), ואפילו מאנשים כשרים שנמצאים בחובות וחיים בתכלית הצניעות. ושמעתי על רי"ש-בי"ת אחד, עשיר גדול, שיש לו מיליונים על גבי מיליונים בחשבון הבנק מהתורה שהפך לקרדום, אך אינו מסוגל לשלם על עצמו לנסיעה במונית! או שהוא מתעקש לכלות את זמנו בפקקים ולסכן את עצמו בנסיעה באוטובוסים (שהרי נפילה באוטובוס לאדם זקן עלולה להסתיים בשבירת אגן וכיו"ב), וברוב המקרים הוא יטריח אנשים שיסיעו אותו על חשבונם, או שהוא ייקח מהם מאות שקלים למונית – ולא ירגיש בכך שום זרות כלל!


לכאורה לא ברור, איך קרה כדבר הזה? היכן מוסריותם? מדוע אינם מסתפקים במיליונים הרבים ששוכבים כאבן-שאין-לה-הופכין בחשבונות הבנק שלהם? מדוע הם אינם מסתפקים במשכורותיהם המנופחות ובטובות ההנאה הרבות? מדוע הם מוסיפים לנצל את הציבור בדרכים שונות? מדוע בעלי מקצוע שמפארים את ביתם היוקרתי עובדים בחינם? איך הם מסוגלים שלא לשלם לבעל מקצוע? מדוע הם לוקחים מן הציבור מתנות, כגון מצות לולב, טלית, ספרי קודש, שבתות בבתי-מלון בחינם, נסיעות לחו"ל, וכיו"ב... איך למרות כל הכסף הרב שיש בידם – הם עדיין מתנהגים כעניים מרודים? והלא הם עשירים גדולים?!