תחלואי הנפש וריפוים

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" אשר נקרא "שביל הזהב של הרמב"ם", למדנו, כי החובה המוטלת על האדם לאזן את מידותיו וליישרן ל"שביל הזהב" – היא מצוה מן התורה. כמו כן, למדנו מעט על האופנים שבהם האדם מעצב את מידות נפשו ומאזנן, כאשר נפשו עדיין לא חלתה ועדיין לא התרגלה למידה רעה. במאמר זה נעסוק בעיקר בתחלואי הנפש ובאופנים שבהם האדם מרפא את נפשו אשר כבר חלתה במידות רעות.


א. חולֵי הנפשות


כדי שהאדם ירפא את מידות נפשו, עליו תחילה להיות מודע לכך שהוא חולה, ולכן רבנו פותח בהקדמה כללית בעניין חולֵי הנפשות בפרק השני מהלכות דעות. רבנו מלמד, כי האנשים אשר נטו אחר המידות הרעות כבר אינם מבחינים בין טוב לרע, וחמור מכך, לעתים נדמה להם כי הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב. רבנו גם עורך השוואה בין החולים בגופם לבין החולים בנפשם, וכמו שהחולים בגופם אוהבים ומתאווים את המאכלות הרעים אשר מזיקים להם, כך החולים בנפשם אוהבים את המידות הרעות אשר מדרדרות אותם אלי קבר, וכֹה דברי רבנו שם בהלכה א:


"חולֵי הגוף טועמין המר מתוק והמתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי – כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאווין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה ומתעצלין ללכת בה, והיא כבדה עליהם מאד לפי חוליים, וכן ישעיה אומר באנשים הללו [ה, כ]: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר' ועליהם נאמר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ' [מש' ב, יג]".


רבנו מלמד, כי מי שנפשו שקעה במידות הרעות, אוהב את דרכו הרעה ושונא את הדרך הטובה, כי כבר קשה לו מאד לשוב לדרך הטובה. כלומר, כדי שאדם ירפא את נפשו, לא רק שעליו להיות מודע לחוליו, עליו לקבל החלטה לשוב בתשובה ולהתגבר על מידותיו הרעות, אך אם אינו מודע או שהוא החליט להמשיך ללכת בשרירות לבו – לא יועילו לו דברי רבנו.


דברים דומים רבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות בפרק השלישי (עמ' רנ), וכֹה דבריו:


"אמרו הקדמונים שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי, ובריאות הנפש היא [...] שתהא עושה לעולם הטובות והחסדים והמעשים הנאים, וחוליה הוא [...] שתעשה לעולם את הרעות והנזקים והמעשים המגונים. [...] וכשם שחולֵי הגופות נדמה להם מחמת קלקול הרגשתם בדבר המתוק שהוא מר, ובדבר המר שהוא מתוק, ומתארים לעצמם דבר הנאות כבלתי נאות, ותתחזק תאוותם ותגדל הנאתם בדברים שאין בהם הנאה כלל אצל הבריאים, ולא עוד אלא שיש בהם נזק, כגון אכילת הנתר והפחם והעפר [...] וכיו"ב מן הדברים אשר לא יתאוו להם הבריאים אלא מואסים אותם – כך חולֵי הנפש, כלומר הרשעים ובעלי המגרעות נדמה להם בדברים אשר הם רעות שהם טובות, ובאותם שהם טובות שהם רעות, והרשע שואף תמיד את המטרות שהן לפי האמת רעות, ומדמה אותן מחמת מחלת נפשו שהן טובות".


קשה לנו בימינו לתאר אנשים אשר מתאווים לאכול פחם ועפר, ברם יש דוגמה אחרת שאולי יהיה לנו קל להבין, והיא עישון סיגריות. האדם אשר יעשן לראשונה ייגעל מעשן הסיגריות המחניקות את ריאותיו, אך לאט-לאט אם יכריח את עצמו, יתרגל לעשן המסריח, ואף ידמה לו אותו העשן כריח ניחוח ויתאווה לו מאד ולעתים קרובות. דוגמה נוספת, אכילת מאכל תעשייתי או שתיית משקה כימיקלי המזיקים לגוף האדם – הילד או האדם אשר טרם הורגל לטעמים התעשייתיים הרעים הללו יסתייג מהם ויעדיף את המאכלות והמשקים הבריאים והטובים, אך לאחר שיתרגל שוב ושוב למאכלות המזיקים וילמד ממשפחתו או מהחברה הסובבת אותו לאכלם ולאהבם – גופו יתרגל להם והוא ילמד לאהבם ויתאווה לאכלם.


רבנו ממשיך ופוסק שם בהלכה ב:


"ומה היא תקנת חולֵי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו את חוליים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותן עליהם אמר שלמה: 'וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ' [מש' א, ז]".


מדברי רבנו עולה שיש שלושה סוגי בני אדם בעניין זה: א) חולי הנפשות אשר מודעים לחוליים ושואפים לתקן את דרכיהם ומעשיהם; ב) חולי הנפשות אשר כלל אינם מודעים לכך שהם חולים; ג) חולי הנפשות אשר מכירים בדעות הרעות שלהם, ואף-על-פי-כן הולכים בשרירות לבם ותאוותיהם הבזויות.


על הסוג הראשון מבני האדם אומר רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנא):


"וכשם שהחולים כאשר יודעים מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה שואלים לרופאים, ואלה מודיעים אותם מה שראוי להם לעשות, ומזהירים אותם ממה שהיו מדמים אותו ערב, ויכריחום לקחת הדברים הנגעלים המרים המבריאים את גופותיהם, ואז יחזרו לבחור את הטוב ולגעול את הנגעל – כך חולי הנפש ראוי להם לשאול את החכמים שהם רופאי הנפשות, ואלה יזהירום מאותן הרעות שהם חושבים אותן טובות".


על הסוג השני מבני האדם אומר רבנו שם:


"אבל חולי הנפש שאינם מרגישים את מחלתם ומדמין אותה בריאות, [...] הרי סופם יהיה מה שדרך להיות סוף החולה אם הלך אחר תאוותיו ואינו מתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. [...] אבל אותם שאינם מרגישים הרי תיארם שלמה הרבה, אמר: 'דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם' [מש' יב, טו], כלומר המקבל את עצת החכם שמודיעו הדרך שהוא ישר באמת לא אותו שהוא חושב אותו ישר; ואמר: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת' [שם יד, יב]; ואמר באותם חולי הנפש שהם אינם יודעים מה יזיק להם ולא מה יועיל להם: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ' [שם ד, יט]".


ועל הסוג השלישי מבני האדם אומר רבנו שם:


"אבל חולי הנפש [...] שמרגישים ואינם מתרפאים, הרי סופם יהיה מה שדרך להיות סוף החולה אם הלך אחר תאוותיו ואינו מתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. [...] והמרגישים והולכים אחר תאוותיהם עליהם אמר ספר האמת בתארו את דבריהם: 'כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה' [דב' כט, יח], כלומר שהוא מתכוון להרוות את צימאונו, והוא מוסיף לעצמו צימאון".


רבנו במורה (א, לב) מביא את הפסוק מישעיה (ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", "על אותם הרשעים הארורים העושים סכלותם חסרונם ופתיותם – שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו – חסרון ויציאה מן הדת" (מָרי בהלכות דעות שם). כלומר היו וישנם מבני האדם, אשר עיקמו את דברי חז"ל שהרחיקו מלימוד פזיז של מדעי האלהות, ולמדו מהם שיש להתרחק מדברי החכמה לחלוטין, כמו "גדולי הדור" הטיפשים המטופשים אשר טוענים שלימודי הפילוסופיה או המדעים הם בגדר כפירה או שהם מיותרים, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"ואין הכוונה בלשונות אלו שאמרום הנביאים והחכמים ז"ל נעילת שערי העיון לגמרי והשבתת השכל מלהשיג מה שאפשר להשיג, כמו שמדמים הסכלים והבטלנים האוהבים לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו [=במדעים ובפילוסופיה] חסרון ויציאה מן הדת [=כפירה] – 'שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ'".


ולאחרונה הטריד אותי זקן תימני אחד שחושב את עצמו לחכם, במה שלא חדל להפריע ללימודי בית המדרש ב"מורה הנבוכים", בטענותיו שלא ניתן ללמוד מאומה על ה' יתעלה שהרי "לית מחשבה תפיסה בך כלל", ולא ניתן להשתמש בשפה האנושית כלל כדי ללמוד על מציאות ה' או על אחדותו. ובמלים אחרות, לפי שיטתו רבנו הרמב"ם כתב לחינם את "מורה הנבוכים" והלכות יסודי התורה. וברור שכוונתו הבלתי-מודעת הייתה להרחיק אותנו מלימוד "מורה הנבוכים", שמא נגלה את ערוות סכלותו ונחשוף את נטייתו רבת השנים אחר הזיות הקבלה והדמיונות הפיוטיים שהאכילוֹ הרב הטבח בתבשיליו הנתעבים.


ב. רפואת חול