תחלואי הנפש וריפוים

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" אשר נקרא "שביל הזהב של הרמב"ם", למדנו, כי החובה המוטלת על האדם לאזן את מידותיו וליישרן ל"שביל הזהב" – היא מצוה מן התורה. כמו כן, למדנו מעט על האופנים שבהם האדם מעצב את מידות נפשו ומאזנן, כאשר נפשו עדיין לא חלתה ועדיין לא התרגלה למידה רעה. במאמר זה נעסוק בעיקר בתחלואי הנפש ובאופנים שבהם האדם מרפא את נפשו אשר כבר חלתה במידות רעות.


א. חולֵי הנפשות


כדי שהאדם ירפא את מידות נפשו, עליו תחילה להיות מודע לכך שהוא חולה, ולכן רבנו פותח בהקדמה כללית בעניין חולֵי הנפשות בפרק השני מהלכות דעות. רבנו מלמד, כי האנשים אשר נטו אחר המידות הרעות כבר אינם מבחינים בין טוב לרע, וחמור מכך, לעתים נדמה להם כי הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב. רבנו גם עורך השוואה בין החולים בגופם לבין החולים בנפשם, וכמו שהחולים בגופם אוהבים ומתאווים את המאכלות הרעים אשר מזיקים להם, כך החולים בנפשם אוהבים את המידות הרעות אשר מדרדרות אותם אלי קבר, וכֹה דברי רבנו שם בהלכה א:


"חולֵי הגוף טועמין המר מתוק והמתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי – כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאווין ואוהבין הדעות הרעות, ושונאין הדרך הטובה ומתעצלין ללכת בה, והיא כבדה עליהם מאד לפי חוליים, וכן ישעיה אומר באנשים הללו [ה, כ]: 'הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר' ועליהם נאמר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ' [מש' ב, יג]".


רבנו מלמד, כי מי שנפשו שקעה במידות הרעות, אוהב את דרכו הרעה ושונא את הדרך הטובה, כי כבר קשה לו מאד לשוב לדרך הטובה. כלומר, כדי שאדם ירפא את נפשו, לא רק שעליו להיות מודע לחוליו, עליו לקבל החלטה לשוב בתשובה ולהתגבר על מידותיו הרעות, אך אם אינו מודע או שהוא החליט להמשיך ללכת בשרירות לבו – לא יועילו לו דברי רבנו.


דברים דומים רבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות בפרק השלישי (עמ' רנ), וכֹה דבריו:


"אמרו הקדמונים שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי, ובריאות הנפש היא [...] שתהא עושה לעולם הטובות והחסדים והמעשים הנאים, וחוליה הוא [...] שתעשה לעולם את הרעות והנזקים והמעשים המגונים. [...] וכשם שחולֵי הגופות נדמה להם מחמת קלקול הרגשתם בדבר המתוק שהוא מר, ובדבר המר שהוא מתוק, ומתארים לעצמם דבר הנאות כבלתי נאות, ותתחזק תאוותם ותגדל הנאתם בדברים שאין בהם הנאה כלל אצל הבריאים, ולא עוד אלא שיש בהם נזק, כגון אכילת הנתר והפחם והעפר [...] וכיו"ב מן הדברים אשר לא יתאוו להם הבריאים אלא מואסים אותם – כך חולֵי הנפש, כלומר הרשעים ובעלי המגרעות נדמה להם בדברים אשר הם רעות שהם טובות, ובאותם שהם טובות שהם רעות, והרשע שואף תמיד את המטרות שהן לפי האמת רעות, ומדמה אותן מחמת מחלת נפשו שהן טובות".


קשה לנו בימינו לתאר אנשים אשר מתאווים לאכול פחם ועפר, ברם יש דוגמה אחרת שאולי יהיה לנו קל להבין, והיא עישון סיגריות. האדם אשר יעשן לראשונה ייגעל מעשן הסיגריות המחניקות את ריאותיו, אך לאט-לאט אם יכריח את עצמו, יתרגל לעשן המסריח, ואף ידמה לו אותו העשן כריח ניחוח ויתאווה לו מאד ולעתים קרובות. דוגמה נוספת, אכילת מאכל תעשייתי או שתיית משקה כימיקלי המזיקים לגוף האדם – הילד או האדם אשר טרם הורגל לטעמים התעשייתיים הרעים הללו יסתייג מהם ויעדיף את המאכלות והמשקים הבריאים והטובים, אך לאחר שיתרגל שוב ושוב למאכלות המזיקים וילמד ממשפחתו או מהחברה הסובבת אותו לאכלם ולאהבם – גופו יתרגל להם והוא ילמד לאהבם ויתאווה לאכלם.


רבנו ממשיך ופוסק שם בהלכה ב:


"ומה היא תקנת חולֵי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וירפאו את חוליים בדעות שמלמדים אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותן עליהם אמר שלמה: 'וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ' [מש' א, ז]".


מדברי רבנו עולה שיש שלושה סוגי בני אדם בעניין זה: א) חולי הנפשות אשר מודעים לחוליים ושואפים לתקן את דרכיהם ומעשיהם; ב) חולי הנפשות אשר כלל אינם מודעים לכך שהם חולים; ג) חולי הנפשות אשר מכירים בדעות הרעות שלהם, ואף-על-פי-כן הולכים בשרירות לבם ותאוותיהם הבזויות.


על הסוג הראשון מבני האדם אומר רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנא):


"וכשם שהחולים כאשר יודעים מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה שואלים לרופאים, ואלה מודיעים אותם מה שראוי להם לעשות, ומזהירים אותם ממה שהיו מדמים אותו ערב, ויכריחום לקחת הדברים הנגעלים המרים המבריאים את גופותיהם, ואז יחזרו לבחור את הטוב ולגעול את הנגעל – כך חולי הנפש ראוי להם לשאול את החכמים שהם רופאי הנפשות, ואלה יזהירום מאותן הרעות שהם חושבים אותן טובות".


על הסוג השני מבני האדם אומר רבנו שם:


"אבל חולי הנפש שאינם מרגישים את מחלתם ומדמין אותה בריאות, [...] הרי סופם יהיה מה שדרך להיות סוף החולה אם הלך אחר תאוותיו ואינו מתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. [...] אבל אותם שאינם מרגישים הרי תיארם שלמה הרבה, אמר: 'דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם' [מש' יב, טו], כלומר המקבל את עצת החכם שמודיעו הדרך שהוא ישר באמת לא אותו שהוא חושב אותו ישר; ואמר: 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת' [שם יד, יב]; ואמר באותם חולי הנפש שהם אינם יודעים מה יזיק להם ולא מה יועיל להם: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ' [שם ד, יט]".


ועל הסוג השלישי מבני האדם אומר רבנו שם:


"אבל חולי הנפש [...] שמרגישים ואינם מתרפאים, הרי סופם יהיה מה שדרך להיות סוף החולה אם הלך אחר תאוותיו ואינו מתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. [...] והמרגישים והולכים אחר תאוותיהם עליהם אמר ספר האמת בתארו את דבריהם: 'כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה' [דב' כט, יח], כלומר שהוא מתכוון להרוות את צימאונו, והוא מוסיף לעצמו צימאון".


רבנו במורה (א, לב) מביא את הפסוק מישעיה (ה, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר", "על אותם הרשעים הארורים העושים סכלותם חסרונם ופתיותם – שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו – חסרון ויציאה מן הדת" (מָרי בהלכות דעות שם). כלומר היו וישנם מבני האדם, אשר עיקמו את דברי חז"ל שהרחיקו מלימוד פזיז של מדעי האלהות, ולמדו מהם שיש להתרחק מדברי החכמה לחלוטין, כמו "גדולי הדור" הטיפשים המטופשים אשר טוענים שלימודי הפילוסופיה או המדעים הם בגדר כפירה או שהם מיותרים, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"ואין הכוונה בלשונות אלו שאמרום הנביאים והחכמים ז"ל נעילת שערי העיון לגמרי והשבתת השכל מלהשיג מה שאפשר להשיג, כמו שמדמים הסכלים והבטלנים האוהבים לעשות חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וידיעותיו [=במדעים ובפילוסופיה] חסרון ויציאה מן הדת [=כפירה] – 'שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ'".


ולאחרונה הטריד אותי זקן תימני אחד שחושב את עצמו לחכם, במה שלא חדל להפריע ללימודי בית המדרש ב"מורה הנבוכים", בטענותיו שלא ניתן ללמוד מאומה על ה' יתעלה שהרי "לית מחשבה תפיסה בך כלל", ולא ניתן להשתמש בשפה האנושית כלל כדי ללמוד על מציאות ה' או על אחדותו. ובמלים אחרות, לפי שיטתו רבנו הרמב"ם כתב לחינם את "מורה הנבוכים" והלכות יסודי התורה. וברור שכוונתו הבלתי-מודעת הייתה להרחיק אותנו מלימוד "מורה הנבוכים", שמא נגלה את ערוות סכלותו ונחשוף את נטייתו רבת השנים אחר הזיות הקבלה והדמיונות הפיוטיים שהאכילוֹ הרב הטבח בתבשיליו הנתעבים.


ב. רפואת חולי הנפשות


לאחר שרבנו מסיים ללמד על אבחון המחלות הנפשיות, ולאחר שהזהיר אותנו שלא נלך בשרירות לבנו כמעשה הרשעים ונתרשל מלרפא את מידותינו הרעות, רבנו עובר ללמד כיצד יש לרפאן בפועל, וכֹה דבריו בהלכות דעות שם הלכה ג:


"וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חֵמה אומרים לו להנהיג את עצמו שאם הוּכָּה וקוּלָּל – לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתיעקר החמה מלבו. ואם היה גבהּ-לב ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם וכיוצא בדברים אלו, עד שייעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהיא הדרך הטובה וילך בה כל ימיו. ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות: אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה".


הכלל הוא: אחר המעשים נמשכים הלבבות, או יותר מדויק לומר: אחר המעשים נמשכים המידות הנפשיות, והנה דברי רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנב–רנג), אשר מסביר את הכלל הזה, ומביא לנו דוגמה מעשית כיצד לרפא תכונה מתכונות הנפש:


"ודע, שאלו המעלות והמגרעות המידותיות אינן נקנות ומתחזקות בנפש אלא במה שהאדם חוזר על אותן הפעולות הבאות מאותה המידה פעמים רבות ובזמן ממושך, וכאשר נתרגל בהן, הרי אם היו אותם המעשים טובים – הרי נקנית לו מעלה, ואם היו רעים – הרי נקנית לו מגרעת. וראוי [=מי שחלתה נפשו] שיתנהג כדרך שמתנהגים ברפואת הגופות, כשם שהגוף אם נטה מאיזונו [...] נעשה נגדו הפכו עד שיחזור לאיזונו [...] – כך נעשה גם במידות. המשל בזה, אם ראינו אדם [...] שהוא מצמצם מאד על עצמו [...], לא נצווהו להתנהג בנדיבות, [...] אלא ראוי לצוות לזה שינהג בפזרנות פעם אחר פעם, ויחזור כמה פעמים במעשה הפזרנות [...] עד שכמעט תושג לו תכונת הפזרנות או יהא קרוב לה, ואז נסלקנו מפעולות הפזרנות ונצווהו להתמיד במעשה הנדיבות, ויתנהג כך תמיד שלא יפליג ולא יחסר".


רבנו עורך השוואה ברורה בין רפואת הגוף לרפואת הנפש, וכמו האדם שחלה וחומו עלה, לא נרחץ אותו במים חמימים כדרך הבריאים, אלא נלך עמו לקיצוניות, ונרחץ אותו במים קרים שיקררו את גופו, עד שיבריא ואז יחזור לרחוץ במים חמימים – כך האדם שחלה בנפשו, עליו לנהוג במידה הקיצונית ההפוכה מן המידה שחלה בה, עד שיחזור לאיזונו, ואז ישוב לנהוג במידה הממוצעת הטובה. ובמלים אחרות, כמו שחקלאי מיישר את גדילת העץ שנטה לעקמימות, במתיחתו לכיוון הנגדי עד שיחזור לגדול באופן ישר – כך יש לנהוג גם במידות.


מדרכו של רבנו עולה, כי לכל מעשה שאנחנו עושים יש חשיבות! שהרי כל מעשה שאנחנו עושים מַטֶּה את מידות נפשנו לכיוון מסוים, והנני מדגיש זאת, כי מלאכת תיקון מידות הנפש היא מלאכה ארוכה וקשה, מלאת חתחתים ומהמורות. ולכן, עלינו לחזק ולעודד את עצמנו להמשיך ולא להתייאש ממלאכת ריפוי נפשנו, כי בסופו של דבר, ההצלחה או הכישלון נמדדים לפי רוב המעשים שבחרנו בהם, ולעולם אין להתייאש אלא להמשיך עוד ועוד לרפא את נפשנו – עד שריבוי המעשים יכריע ונצליח לאזן את מידות נפשנו.


ג. חוק הריפוי וסודו


בהמשך לדוגמה האחרונה, בעניין הצייקן שעליו לנהוג במידת הפזרנות עד שירפא את נפשו ויאזנה למידת הנדיבות, רבנו מוסיף פרט חשוב מאד והוא "חוק הריפוי וסודו". רבנו מלמד, כי נפש האדם תמיד תהיה נוטה מטבעהּ לאחד משני הקצוות, ובדרך כלל יהיה זה לקצה התאוותני או האנוכי שהוא מאד דומיננטי בראשית יצירת האדם. כלומר, לאדם אשר חלתה נפשו במגרעת הקמצנות, יהיה קשה יותר להגיע למעלת הנדיבות האמצעית, מאשר לאדם אשר חלתה נפשו במגרעת הפזרנות, כי האדם אשר נגוע במגרעת הכיליות צריך להכניע את טבע האדם האנוכי והתאוותני כדי להגיע למיצוע; ברם, האדם אשר נגוע במגרעת הפזרנות, אינו צריך להכניע את טבע האדם, אלא לעורר אותו מעט לכיוון הנדיבות. ובמלים אחרות, הרבה יותר קל לעורר את טבע האדם הבהמי מאשר להתנגד לו ולהכניעו.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנג):


"וכן אם ראינוהו פזרן, הרי נצווהו לנהוג בדרך הכיליות כמה פעמים, אבל לא נצווהו לחזור על מעשה הכיליות פעמים רבות כמו שציווינוהו במעשה הפזרנות – ונקודה זו היא חוק הריפוי וסודו, לפי שחזרת האדם מן הפזרנות אל הנדיבות יותר קל וקרוב משיחזור מן הכיליות אל הנדיבות. וכן חזרת נעדר הרגש ההנאות אל הפרישות, יותר קל וקרוב מחזרת התאוותן אל הפרישות. ולפיכך נצווה לתאוותן לחזור על פעולות העדר ההנאה יותר ממה שנצווה לנעדר ההרגש לחזור על פעולות התאוותנות, ונחייב את רך הלבב לנהוג בחירוף-נפש יותר ממה שנצווה את המחרף נפשו לנהוג במורך, ונרגיל את השפל בהתהדרות יותר ממה שנרגיל את המתהדר בשפלות – וזהו חוק רפואת המידות זוכרהו".


בהמשך דברי רבנו שם הוא מסביר, כי בשל נטיית טבע האדם לכיוון הבהמי והאנוכי, היו החכמים נזהרים ועושים סייג למידותיהם. כלומר, בכל תכונה ותכונה הם היו מתרחקים מעט כלפי הקצה אשר טבע האדם מנוגד לו ומושך להפכו, והנה דברי רבנו שם (עמ' רנג–רנד), וזהו ביאורו של רבנו למושג המפורסם "לפנים משורת הדין":


"ובגלל עניין זה לא היו החסידים מעמידים תכונות נפשם בתכונות הממוצעות בשווה, אלא היו נוטים נטייה מעטה כלפי הייתור או החיסור דרך סייג, כלומר שהם נוטים דרך משל מן הפרישות כלפי העדר ההרגש בהנאות מעט, ומן האומץ כלפי חירוף-הנפש מעט, ומן הרצינות כלפי ההתהדרות מעט, ומהענווה כלפי שפלות-הרוח מעט, וכן בכל השאר, ועניין זה הוא הרמוז באמרם 'לפנים משורת הדין'".


ד. להקדים רפואה למכה


בהקדמתו לאבות שם (עמ' רנה), רבנו מסכם את תורת ריפוי הנפש, ומוסיף ומלמד אותנו שעלינו להיות במעקב תמידי אחר תכונות נפשנו – ברגע שזיהינו חריגה ונטייה קלה כלפי אחד מהקצוות השליליים, חלילה לנו מלהזניח אותה ולהתרשל מלרפא את נפשנו, אלא עלינו להחיש מיד רפואה לתכונה החולה, כדי שהחולי לא יתפשט ואז הקושי להתמודד עמו יתעצם מאד, וכֹה דברי רבנו שם:


"הנה נתבאר [...], שכלפי המעשים הממוצעים ראוי להתכוון, ושאין ראוי לצאת מהם לשום קצה משני הקצוות אלא על דרך הריפוי [...] בדבר הנגדי – כמו שהאדם הבקי במלאכת הרפואה, אם ראה שמזגו נשתנה שינוי מועט, לא יתעלם מכך ולא יניח את המחלה להתחזק בו עד שיצטרך לריפוי חזק בתכלית; וכן אם יידע שאיזה איבר מאיברי גופו חלוש שומר עליו תמיד, ומתרחק מדברים המזיקים לו, ומבקש מה שיועיל לו כדי שיבריא אותו האיבר או כדי שלא יוסיף חולשה – כך האדם השלם, ראוי לו לבקר מידותיו תמיד וישקול מעשיו ויבחן תכונות נפשו יום יום, וכל זמן שיראה נפשו נוטָה כלפי קצה מן הקצוות, יחיש את הריפוי ואל יניח לתכונות הרעות להתחזק בחוזרו על המעשה הרע כמה פעמים כמו שביארנו".


נמצא, שעלינו להתייחס לתכונות נפשנו כאל איברי גופנו, וכמו שאנו נזהרים לשמור על איברי גופנו, כך עלינו להיזהר ולהישמר בתכונות נפשנו, ואם חלילה ראינו שנגעי המעשים הרעים החלו לפשׂות בהן ולהטותן מן האיזון אל המגרעות – עלינו לרפאן מיד.


ה. חטאו של משה רבנו ע"ה


אחת הסיבות שרבנו מונה לכך שעלינו לבקר ולבחון תמיד את מידות נפשנו, היא שלכל אדם יש מגרעות, ואין אדם שאין לו מה לשפר או אף לתקן מן היסוד, וכֹה דבריו שם (עמ' רנה):


"וכן ישים נגד עיניו את המידה הגרועה שבו וישתדל לרפאה תמיד, [...] כיוון שעל-כל-פנים יש לכל אדם מגרעות, לפי שכבר אמרו הפילוסופים שקשה ורחוק שיימצא מישהו אשר מטבעו מעותד לכל המעלות המידותיות וההגיוניות. אבל ספרי הנביאים הרי דבר זה [מופיע] בהם הרבה אמר: 'הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין' וכו' [איוב ד, יט], 'וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה' [שם כה, ד], ושלמה אמר בהחלט: אין אדם 'צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' [קה' ז, כ]".


מעניין שדברים אלה סותרים באופן מובהק את שיטת חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים רוב חכמי ספרד אשר כורעים ומשתחווים להמן. שהרי שיטתם היא שגדוליהם המהובלים אינם טועים ושוגים לעולם, וכל דבריהם אות באות מפי הגבורה! וזאת הם עושים כדי שלא נהרהר אחריהם ונבדוק האמת דבריהם. ומי שיבוא לבחון את הגיגיהם ופעולותיהם באופן מושכל ולאור דרך האמת, ימצא שהם רחוקים מדת משה הטהורה כרחוק מזרח ממערב, והם למעשה המציאו דת חדשה שאותה הם מנסים לכפות על עם-ישראל בדרכי התעיה והשׁאה, ולעתים אף באלימות פיסית ומילולית.


כמו כן, אם הם יודו, ולו בדבר אחד, שהם שגו וטעו, כל בניין האלילות שבנו במשך אלף שנים עלול לקרוס ברעש גדול – כי טבעו של השקר הוא שעמידתו רעועה מאד, וכאשר תזעזע אותו ולו במעט, כל בניינו עלול להתפרד איברים-איברים, כאותו שעיר המשתלח לעזאזל בדחיפה קלה אחת – וזאת הסיבה השנייה מדוע הם לעולם לא יודו שטעו ושגו, ולעולם יציגו את סכלותם ושגיאותיהם החמורות ביותר כגאונות וחכמה מופלאה. ואיני יודע אם הרגישו בכך, אבל הם הפכו את גדוליהם לאלהות כי רק אלהים אינו טועה ושוגה, ולכן הם בגדר עובדי אלילים, מפני שהפנו עורף לתורה ומוסריה והפכו את גדוליהם לאלילים בשר ודם.


בהקשר לעניין זה, רבנו מבאר בהקדמתו שם (עמ' רנה–רנו) את חטאו של משה רבנו. הקב"ה לא חס על כבודו וכבוד אהרן הכהן, ובמקום שהם חטאו, התורה מגלה לנו זאת במלים הקשות והחריפות ביותר – וזו ראיה לאמיתתה ולקדושתה, שכל תכליתה היא אהבת האמת ורדיפת הצדק, ואפילו אם המחיר הוא גינוי חריף לגדולי האומה הנשגבים והמרוממים ביותר – אהבת האמת קודמת לכל, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים משה רבנו ע"ה, כבר אמר לו ה' יתעלה: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי' [במ' כ, יב], 'עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי' [שם כ, כד], ['עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי' וכו'] 'עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי' [דב' לב, נא] – כל זה וחטאוֹ ע"ה היה שנטה כלפי אחד משני הקצוות, ממעלה אחת מן המעלות המידותיות והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס באמרו: 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים' [במ' כ, י] – מחה ה' בו, שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו. וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול ה', לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם ובהם מקווים לזכות לאושר העולם-הזה והבא, והיאך יבוא ממנו הכעס והוא ממעשה הרע? [...] ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. [...] וכל מה שיֹאמר או יעשה בוחנים אותו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו [עם-ישראל] שהוא ע"ה אינו מאותם שיש להם מגרעת מידותית [ואם לא היה נענש, היו מסיקים שהכעס הוא מידה רצויה]. [...] ולא מצאנו לה' יתעלה בדברו עמו בעניין זה כעס ולא רוגז, אלא אמר לו: 'קַח אֶת הַמַּטֶּה [...] וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם' [במ' כ, ח]".


נמצא, שמשה רבנו חטא במידת הכעס לפני כל קהל עדת ישראל, ועל כך ספג עונש כבד מאד במה שלא נכנס הוא ואהרן לארץ-ישראל, ובמה שהופנו כלפיו וכלפי לאהרן ביטויים קשים וחריפים מאד שנחקקו לדורי דורות! מהו אפוא מוסר ההשכל שעל הגדולים המדומים ללמוד בימינו? והלא הם אינם חוטאים ושוגים במידה אחת ויחידה בפעם נדירה, אלא יום-יום עושים את התורה קרדום לחפור בה, ויום-יום שוגים ומשגים את עם-ישראל אחר ההבל וההזיות האליליות, ומרחיקים אותנו מידיעת ה'!


ושמא יטען הטוען והלא הם אינם משה רבנו, עם-ישראל אינו מתבונן בהם כמשה רבנו, ובכן, בפועל הם מעמידים את עצמם כמשה רבנו, שהרי הם מתראים כגדולי הנביאים ומייחסים לדבריהם והוראותיהם תוקף נבואי (אפילו על שמאל שהוא ימין). ובמלים אחרות, רבים מאד הם המסכנים שהולכים אחריהם ורואים בהם גדולים אפילו עוד יותר ממשה רבנו! שהרי הם מלמדים לעבור על מוסרי התורה ומחקו עשרות רבות ממצוות התורה, ובכל זאת ההמון מקבל את דבריהם אפילו כנגד דברי משה רבנו, ונצרף דוגמה אחת:


משה רבנו הוכיח את בני גד ובני ראובן ואמר להם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", והם, הגדולים המהובלים והמיובלים טוענים שגיוס הוא שמד! ומי שמתגייס הוא סוג של חיידק (על משקל חרד"ק), ואם היו אנשי אמת ולא אנשי שקר מתועבים, הם היו מורים לחסידיהם להתגייס במספרים גדולים, ולא רק שלא היו מושפעים על-ידי הצבא, אלא הם היו משפיעים ומרוממים מאד את רמתו המוסרית והערכית של צה"ל, והם עצמם היו זוכים לקידוש ה' אדיר שאין גדול ממנו – בביטוי אהבתם לארץ-ישראל, ובשמירת נפשות בניה ובנותיה שבאו לה מרחוק לאחר אלפי שנות גלות.


רבנו חותם את דבריו שם במוסר גדול שנועד להרחיק אותנו ממידת הכעס, וכן בחשיבותה העצומה של מצות קידוש ה' ובחומרתו הקטלנית של עוון חילול ה', וכֹה דבריו (עמ' רנו): "ולולא שידע [משה רבנו] שה' כבר התאנף עלינו בשאילת המים, ושאנו כבר הכעסנו לפניו יתעלה, לא היה כועס".


כלומר, המעשה הזה שבו חטא משה רבנו היה במדבר צין (במ' פרק כ), וקדם לו מעשה אחר ברפידים (שמ' פרק יז), שגם בו עם-ישראל התלונן קשות על משה ואהרן, ושם הקב"ה כעס על העם והורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא מים לעם-ישראל. נמצא, שלכאורה היה מקום לדון את משה רבנו לכף זכות, שהרי כבר קדם מקרה כזה בדיוק, ושם הקב"ה הורה למשה רבנו להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, ובמלים אחרות כבר היה תקדים. ברם, אנו למדים שאין מקום לדון לכף זכות בעניינים של חילול ה', ואפילו לא את משה רבנו ע"ה, וכמה חמור עוון הכעס שגרם למשה ולאהרן למות במדבר ולגינויים חריפים לדורי דורות.


"אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (קה' ז, ט).


תמונת שער הרשומה מאת: CC BY 2.0 ,PDTillman.



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!