לצאת ולבוא ומשהו בעניין ההשגחה

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" שכותרתו: "הִנֵּה אֲדֹנָי יְיִ בְּחָזָק יָבוֹא – כיצד הוא יבוא?", למדנו על הפועל "בוא" ומשמעויותיו בכתבי-הקודש. ראינו כי הפועל הזה הושאל לא רק לעניינים שאינם גוף, אלא אפילו לעניין שאין לו קיום עצמי ממשי – ההעדר, כלומר, לעניין שאין לו מציאות בפני עצמו, ורק תוצאותיו מורגשות וניבטות. לאחר שרבנו ריכך את המחשבה האנושית שלנו, אשר קושרת באופן טבעי את כל התיאורים והפעלים שהיא נתקלת בהם לעולמה הממשי והגופני הנראה לעין, רבנו מבאר, כי הפעל "בוא" שנזכר בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, משמש לשני עניינים: 1) השראת שכינה; 2) חלות פקודה או קיום הבטחה – ועל כל זאת ועוד למדנו במאמר שנזכר לעיל.


בפרק הבא במורה (א, כג), רבנו מבאר את הפועל "יצא" בכתבי-הקודש, שהוא הפועל הנגדי לפעל "בוא" שלמדנו בפרק הקודם במורה (א, כב). גם בפרק כג מטרתו המרכזית של רבנו אינה ללמד אותנו שיעור בלשון, אלא לרומם אותנו להבין את כתבי-הקודש כפי אמיתתם: כדי לזכך את מחשבתנו, לטהר את מושגינו, ולהרחיק אותנו משקיעה בדמיונות ובהזיות.


א. משמעותו הבסיסית של הפעל "יצא"


רבנו פותח כמנהגו בביאור המשמעות הבסיסית הרווחת והנפוצה לפעל "יצא", וכֹה דבריו: היציאה – כנגד הביאה, שֵׁם זה משמש ליציאת גוף ממקום שהיה מונח בו למקום אחר, יהיה אותו הגוף חי או בלתי חי: 'הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר' [בר' מד, ד]; 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ' [שמ' כב, ה]".


הדוגמה הראשונה ברורה לכולנו, והיא מתארת את היציאה של גוף חי ממקום למקום; הדוגמה השנייה אף היא מוכרת לנו, והיא מתארת יציאה של גוף שאינו חי: האש, שהרי גם האש היא בגדר עצם, מפני שיש לה ממשות כימית ופיסיקלית במציאות שלנו.


ב. משמעותו המושאלת של הפעל "יצא"


רבנו ממשיך אפוא בעקביות לזכך את המחשבה שלנו ממושגי החומר, כי לאחר שהוא מלמד אותנו על המשמעויות החומריות של הפעל "יצא", הוא עובר ללמד אותנו שהפועל הזה משמש למושגים מופשטים המוכרים לנו מעולמינו הממשי הנתפשׂ בחושים, וכֹה דבריו:


"והושאל להופעת דבר שאינו גוף כלל: 'הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ' [אס' ז, ח], 'כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה' [אס' א, יז], כלומר התפשטות הדבר ["פרסום הדבר והפצתו" (מָרי)]; 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה' [יש' ב, ג]; וכן: 'הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ' [בר' יט, כג] כלומר הופעת האור ["והוסיף רבנו 'הופעת האור' כי השמש עצמו אין שייך בו לא כניסה ולא יציאה זולתי באגדה" (מָרי)]".


הדוגמה הראשונה נוגעת ליציאה של פקודה, והמשמעות של יציאת הפקודה היא פרסומה, הפצתה והתפשטותה בקרב הפקוּדים, וזו דוגמה ברורה לשימוש מופשט בפעל "יצא" שכל אדם מסוגל להבין. הדוגמה השנייה דומה לראשונה, והיא מתארת את יציאת התורה, דהיינו יציאת הוראות תורניות, ציוויים תקנות ואזהרות, מאת הסנהדרין שתשב בירושלים.


הדוגמה השלישית נוגעת ליציאת השמש: בימינו ברור כשמש כי השמש אינה יוצאת ואינה נכנסת אלא קבועה במקומה במערכת השמש (אף שהיא נעה יחד עם כלל הגלקסיה שלנו), ולכן, בימינו הדוגמה הזו עוד יותר חזקה וחותכת, שהרי לא רק שהשמש אינה נכנסת ויוצאת, היא כלל אינה נעה במערכת השמש. היציאה היא אפוא משל להופעת האור, כלומר האור הוא זה שיצא על הארץ. בדוגמה זו רבנו מבקש ללמד אותנו על עוד עניין מופשט – האור, אשר מתואר בכתבי-הקודש באמצעות הפועל "יצא", וגם הדוגמה הזאת נועדה לרכך את המחשבה שלנו אשר קושרת באופן טבעי את כל המושגים לעולם החומר הקרוב אלינו.


אמנם, האור אינו לגמרי עניין מופשט, אך הוא נתפשׂ כעניין מופשט בעיני האדם מן השורה, ואולי אף נתפש כך בימי-קדם בקרב הפילוסופים והחוקרים. ברם, בימינו ברור כי גם האור, כמו כל העניינים הממשיים המצויים בעולם החומרי שלנו, גם הוא מורכב מחלקיקי חומר זעירים. אמנם, הוא לא מורכב מחלקיקי חומר כמו כל שאר הגופים ביקום, אלא מחלקיקים יסודיים מסוג שונה הנקראים "פוֹטוֹנִים", חלקיקים אשר נושאים אנרגיה ממקום למקום.


מכל מקום, רבנו משיג את מטרתו לרכך את המחשבה שלנו באמצעות שלוש הדוגמאות שהוא הביא, כי הוא למעשה מוכיח שהפועל "יצא" נוגע גם לעניינים מופשטים אשר קשורים בחומר באופן עקיף, כגון הפצתה והתפשטותה של פקודה או שמועה, וגם לעניינים אשר הקשר שלהם עם החומר מאד נסתר ועמוק, אשר נגלה אך ורק למדענים ולחוקרים.


ג. משמעות הפעל "יצא" ביחס לה' יתעלה


לאחר שרבנו מוכיח שהפועל "יצא" משמש בכתבי-הקודש לעניינים מופשטים, הוא עובר ללמד אותנו שכך עלינו להבין את הפעל הזה גם ביחס לה' יתעלה, ללא שום דמיון גוף ועצם. רבנו הבין, כי רק לאחר ששׂכל האדם יבין שהפועל הזה משמש לעניינים מופשטים בדברים ברורים שהוא מבין בקלות, הוא יהיה מסוגל להשׂכיל שהפועל "יצא" שנאמר בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה, אינו מתאר יציאת גוף אלא הינו משל לעניינים אחרים.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, כג): "ועל דרך השאלה זו כל לשון יציאה שנאמרה ביחס לו יתעלה: 'הִנֵּה יְיָ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ' [יש' כו, כא] – הופעת פקודתו הנסתרת עתה מאתנו, כלומר הוויית מה שיהיה אחר שלא היה". נמצא שיש בפסוק מלה נסתרת והיא "פקודה", וכך אפוא יש לפרש את הפסוק הזה: "הנה פקודת ה' יוצאת ממקומה". מָרי מעיר שכך פירש גם רס"ג בתרגומו לישעיה: "וכן תרגם רס"ג, כי ה' יוציא פקודה משמיו להעניש מקצת אנשי הארץ על חטאיהם. ופסוק זה מסוג המשפטים שיש בהם מלה נסתרת". גם אונקלוס השתמש בשיטה פרשנית זו כדי להרחיק מן ההגשמה, וכבר הרחבנו בעניין שיטה זו במאמר קודם בסדרה זו, וכותרתו: "וַיַּעֲבֹר יְיָ – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?".


יש בפסוק זה אפוא שני עניינים נסתרים: גם מלה נסתרת וגם עצם הפקודה דהיינו הגזירה הנסתרת עתה מאיתנו, כי היא עדיין לא התממשה במציאות ונגלתה לעינינו. נשים לב, כי הרחקה זו מן ההגשמה, כמו רבות אחרות, אינה הרחקה מוחלטת שהרי אין בשמים מקום שממנו יוצאות פקודות, אך די בהרחקה הגדולה מן ההגשמה שה' אינו יוצא ובא, כדי ללמד על-כך שאין לו גוף ודמות הגוף, ושכל התיאורים שתיארוהו בהם הינם משלים. ונחתום פרק זה בפירושו-תרגומו הערבי של רס"ג לישעיה שם (כו, כא), וכך תרגמו רצהבי לעברית: "הנה ה' יוציא גזירה משמיו כדי להיפרע ממקצת מאנשי הארץ על חטאותיהם" וכו'.


ד. מדוע יוחס הדיבור לה' יתעלה?


בהמשך המורה שם (א, כג), רבנו מבאר, שכל דבר שהקב"ה בורא ופועל בעולם מתואר בכתבי-הקודש כדבר שה' ציווה ואמר לעשותו, ויש לשאול: וכי יש לה' כלי דיבור שבהם הוא מדבר? וכי יש לו חיך ולשון ושפתיים ושיניים שבהם הוא מדבר ומחתך את ההברות? ברור שלא, ורבנו עוד ירחיב בעניין זה במורה בחלק א בפרקים סה, סט. מכל מקום, רבנו מלמד כבר כאן, שכל פעולותיו של הקב"ה בעולם תוארו כאילו הוא ציווה ואמר לעשותם:


"ועל דרך השאלה זו כל לשון יציאה שנאמרה ביחס לו יתעלה: 'הִנֵּה יְיָ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ' [יש' כו, כא] הופעת פקודתו הנסתרת עתה מאתנו, כלומר: הוויית מה שיהיה אחר שלא היה, כי כל הווה מלפניו יתעלה מתייחס לדברוֹ: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], מתוך דימוי לפעולות היוצאות מאת המלכים, אשר האמצעים שלהם להפעלת רצונם הוא הדיבור; והוא יתעלה בלתי זקוק לאמצעים לפעול בהם, אלא פעלו ברצונו המוחלט בלבד, נמצא שגם דיבור אין כלל כמו שיתבאר".


נמצא, שכתבי-הקודש תיארו את הקב"ה מצַווה ומדבֵּר טרם שהופעלה פעולה מסוימת, כדי לדמות את פעולותיו לפעולות המלכים שאנחנו מכירים מעולמינו הממשי; ומדוע היה צורך לדמות את פעולותיו לפעולות המלכים? ובכן, כדי להנחיל ולטעת בנו את ההשקפה שהקב"ה הוא מלך-מלכי-המלכים, ולעורר בקרבנו הערצה כלפיו ויראה מפניו. רבנו מוסיף ומעיר, שדימוי זה רחוק מלהיות מדויק, מפני שהוא נועד להנחיל כאמור השקפה מסוימת בלבד, ולא ללמד אותנו מאומה על אמיתת עצמותו של הקב"ה, שהרי הקב"ה, בניגוד למלכים בשר ודם, אינו זקוק לאמצעים ולמתווכים כדי לפעול, אלא עצם רצונו כבר מוביל למימוש רצונו.


ובסוף מאמרי: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים – לאן הוא עלה?", כבר למדנו, כי גם המלה "רצון" אינה מדויקת ביחס לבורא-עולם, כי הרצון שלו אינו דומה במאומה לרצון האדם שאנו מכירים מעצמנו ומעולמינו החומרי. לפיכך, נכון לזכור שבכל מקום שאנו אומרים שהקב"ה "רצה" או "רוצה" הכוונה היא שהוא "רצה" או "רוצה" לא ברצון שאנחנו בני האדם מכירים ומבינים. והוא הדין לכל התארים שלו: שהוא חי ולא בחיים, ומצוי ולא במציאות, ויכול ולא ביכולת, וגיבור ולא בגבורה, וחכם ולא בחכמה, וכך כל התארים הרבים והשונים למיניהם.


ברם, אם התורה הייתה נכתבת באופנים פילוסופיים מדויקים, ובכל מקום שהיינו קוראים בתורה תואר מסוים של הקב"ה, אשר כאמור נועד להנחיל לנו השקפה ומחשבה מסוימת ביחס לבורא-עולם, היינו מוסיפים תוספות פילוסופיות – לא רק שהתורה לא הייתה מונגשת לכל בני האדם, אלא לבודדים יחידי סגולה שניתן לומר עליהם שהם "כת" כמו שניתן לומר על השמש שהיא "מין" – חמור מכך, המוני העם וכן בני האדם בראשית דרכם המחשבתית, כאשר היו שומעים שהקב"ה "חי ולא בחיים" או "מצוי ולא במציאות" היו מסתכלים בעיני עגל על המורה, ומהרהרים בליבם שהתורה הזו היא הזיה מוחלטת, פיקציה מייגעת, ובסופו של דבר לא היה חלילה קיום נצחי לתורה, כי אין משׂכיל בעולם שנולד משׂכיל, וכולנו זקוקים לדרך הלימוד השטחית, הבסיסית והבלתי-מדויקת הזו בראשית דרכנו המחשבתית.


ונצרף את ביאורו של רבנו במורה (א, סה) לביטוי "רוח פיו" ביחס להקב"ה:


"והנה, כל מה שנאמר במעשה בראשית 'וַיֹּאמֶר', 'וַיֹּאמֶר' – עניינו רָצָה או חָפָץ. וכבר אמר את זאת זולתנו [=רס"ג], ונתפרסם מאוד. וההוכחה לכך, כלומר שהמאמרות הללו [במעשה בראשית] הם רצונות לא דיבורים, כי הדיבורים לא יהיו אלא למצוי שיקבל את אותו הציווי [ובמעשה בראשית טרם היו נבראים שיקבלו ציוויים]. [...] [הוכחה נוספת:] 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], כשם ש'פִּיו' ו'רוּחַ פִּיו' – הַשְׁאָלָה, כך דְּבָרוֹ ומאמרו – השאלה, והכוונה שהם [=הנבראים] נמצאו בחפצו ורצונו".


ה. הופעת פעולה – יציאה, הסתלקות פעולה – שיבה


בהמשך המורה שם (א, כג) רבנו מוסיף ומבאר, כי כמו שהפועל "יצא" הושאל לתאר את הופעתה של פעולה מסוימת, כך הפועל "שוב" הושאל לתאר הסתלקות של פעולה מסוימת אשר יצאה והופיעה במציאות בפקודתו של הקב"ה, וכֹה דברי רבנו שם:


"וכיון שהושאלה להופעת פעולה מפעולותיו [המילה] 'יציאה', כמו שבארנו באמרוֹ: 'הִנֵּה יְיָ יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ' [יש' כו, כא] – הושאלה להסתלקות אותה הפעולה, שגם היא כפי הרצון, [המילה] 'שיבה' באמרוֹ: 'אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי' [הו' ה, טו], ועניינה הוא סילוק השכינה אשר הייתה בינינו, [כלומר סילוקה] מאיתנו, אשר בעקבותיה העד