"וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל"

הפעם הראשונה שבה זכה משה רבנו לנבואה הייתה במראה הסנה בהר האלהים חורב. מסופר כי משה רבנו היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, ובמהלך רעִייתו את צאן חותנו נדד משה רבנו אל תוך המדבר עד שהגיע אל הר האלהים, הוא הר סיני.


בסביבות הר סיני רואה לפתע משה רבנו מחזה מפליא, בתוך אחד השיחים המדבריים הקוצניים בוערת אש, אך השיח-הסנה עצמו איננו נאכל באש. משה מתפעל מהמחזה הפלאי וניגש לראות מדוע הסנה איננו בוער ומתכלה באש? בהתקרבו לסנה קורא אליו אלהים מן האש שבוערת בסנה, וכך מתחיל משה רבנו את מסעו הנבואי והרוחני להוצאת עם-ישראל ממצרים ולהפיכתם לעם קדוש לה' אלהיו.


והנה הפסוקים לפניכם (שמ' ג, א–ו):


"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים".


נשים לב בעיקר לפסוק השני ולפסוק האחרון, בפסוק השני נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה", ובפסוק האחרון נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", מה ראה אפוא משה רבנו? מלאך או אלהים? ואם משה רבנו ראה מלאך לדוגמה, מדוע הוא מתפלא מדוע לא בוער הסנה? מדוע הוא ניגש לראות מדוע לא יבער הסנה? שהרי אם הוא ראה מלאך או אלהים, הוא לא צריך להתפלא בראותו בצדם מחזות פלאיים.


אלא נראה ברור, כי משה רבנו לא ראה בתחילה לא מלאך ולא אלהים, אלא אש בוערת מתוך הסנה בלבד, ולכן הוא תמה מדוע הסנה לא בוער וניגש לראות את הפלא הגדול. לאור תובנה זו יש לשאול, מדוע אפוא נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה"? תשובה, כדי ללמד אותנו, שמשה רבנו ראה בעצם את פעולת המלאך שנשלח להבעיר את הסנה, וקראה התורה לראיית פעולת המלאך ראיית מלאך.


דרך זו, המתארת את ראיית הפעולה בראיית עושה הפעולה, נמצאת במקומות נוספים בכתבי הקודש, ראו לדוגמה בישעיה (מ, י): "הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו", כלומר פעולותיו של הקב"ה להצלת עם-ישראל ותשועתו משולים לביאת גיבור חזק אדיר כוח, ולמרות שבפועל אין אנו רואים אלא את פעולותיו של הקב"ה בלבד, בוחר הנביא לתאר את ביאת ה' כביאת גיבור אדיר כוח. ומכיוון שאין לה' יתעלה גוף ואינו כוח בגוף, הקב"ה מדגיש ומזהיר אותנו בסוף נבואת ישעיה שם, שחלילה לנו מלהבין נבואה זו כפשוטה (שם, כה): "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ".


נמצא אפוא, כי כמו שהסתרת פניו של משה רבנו בפסוק האחרון: "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", איננה מתארת השפלת עיניים מהתבוננות בתמונה מוחשית – "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו), כך אין ראיית המלאך שבפסוק השני מתארת ראיית תמונה מוחשית, אלא שתי הראיות הן משל. וכמו שאין לה' יתעלה כלים גופניים ולא ניתן לראותו בעיני בשר, כך אין לדעת רבנו כלים גופניים למלאכים ולא ניתן לראותם בעיני בשר.


לאחר שלמדנו כי ראיית המלאך היא ראיית הסנה אשר בער בפקודת המלאך, וראיית ה' יתעלה בפסוק האחרון איננה הבטה עינית-אנושית, כלומר לא מדובר בהשפלת הראש והסטת עיני הבשר מהתבוננות מוחשית בה' יתעלה, כי אין לו גוף ודמות הגוף – נותר לנו ללמוד כיצד יש להבין את ההבטה וההסתרה שנאמרה ביחס לראיית ה' יתעלה, ומדוע משה רבנו התיירא והסתיר פניו "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים"?


עצירת שליחת המחשבות כלפי הבורא


בספרו "מורה הנבוכים" (א, ה) רבנו מתאר את התנצלותו של אריסטו כאשר חקר והביא ראיות בעניינים העמוקים האלהיים. אריסטו התנצל בפני תלמידיו שלא יחשדו בו וייחסו לו חוצפה או גסות, בכך ששלח את מחשבתו לעיין בעניינים העמוקים האלהיים, אלא ידונו אותו לכף זכות שעשה כן בשל להיטותו להשגת האמת והשקפות נכונות.


והנה לשון רבנו שם:


"כאשר בא ראש הפילוסופים [=אריסטו] לחקור ולהביא ראיות בדברים עמוקים מאוד [=מעשה בראשית], אמר בהתנצלותו דברים שעניינם: שאין ראוי למעיין בספריו לייחס לו במה שחקר עליו, חוצפה או גסות והתפרצות לְדַבֵּר במה שאין לו בו ידיעה, אלא ראוי שייחס את הדבר ללהיטותו והשתדלותו למצוא ולהשיג דעות נכונות כפי יכולת האדם".


רבנו הרמב"ם לומד מכך, שלא ראוי להתפרץ ללימוד מדעי האלהות: ללא הכשרה מקיפה ויסודית בחכמות ובמדעים, ללא טיהור המידות וללא ריסון התאוות והתשוקות הדמיוניות – ואף לאחר כל זאת, עדיין אין לגשת למדעי האלהות אלא לאחר: לימוד הקדמות מבוססות, לימוד חוקי הדיון ואופני הלימוד, ולימוד דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה.


והנה לשון רבנו שם:


"וכך נֹאמר אנו, שאין ראוי לאדם להתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [=מדעי האלהות, מעשה מרכבה] בהשערה ראשונה [תפישות והבנות ראשונות טרם התבוננות מקיפה ומעמיקה] בלי שיכשיר [האדם] את עצמו בחכמות ובמדעים, ויטהר את מידותיו ככל הראוי, וירסן [אפשר לומר יְשַׁכֵּךְ] את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות ["כי אלה הם המסכים הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית" (מָרי, שם)]. וכאשר ילמד הקדמות אמתיות נכונות וידע אותם, וידע חוקי הדיון והלמידות, וידע דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה, אז ייגש לחקור בעניין הזה".


גם לאחר שהאדם הכשיר את עצמו בכל ההכנות הארוכות הללו, עדיין הרמב"ם אינו מרפה ומוסיף להזהיר, שאל לו לאותו אדם להחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח את מחשבותיו כלפי השגת הבורא, אלא ייבוש וייעצר עד שיתקדם לאט-לאט:


"ואל יחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח מחשבותיו בהתחלה וישליטם כלפי השגת הבורא, אלא יבוש וייעצר ויעמוד, עד אשר יתקדם לאט-לאט [="ורק כשתהיה עלייתו של אדם בסולם המחשבה בהדרגה ובאופן יסודי לאחר הכנה ועיתוד, יכול הוא להגיע להישג כלשהו" (מָרי, שם)]".


ענוותנותו של משה רבנו רוממה אותו לעצור את שליחת מחשבתו כלפי הבורא, ליבוש לעצור ולעמוד, עד אשר יתקדם ויתרומם אט אט בסולם המחשבה. ולכן נאמר עליו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", לא שהסתיר את פניו מלהתבונן בתמונה מוחשית, אלא הוא עצר את עצמו מלהתפרץ במחשבתו כלפי ה' יתעלה. על ענווה זו קיבל שכר גדול, שהרי בסופו של דבר זכה ל"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במ' יב, יח), כלומר זכה לרוממות ההשגה השכלית, אשר לא השיג שום אדם לפניו ולא ישיג שום אדם לאחריו.


והנה לשון רבנו:


"ועל עניין זה [=עצירת המחשבה מלהתפרץ כלפי ה' יתעלה] נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [="שעצר את עצמו וריסן את מחשבותיו לבלתי דהור הלאה שלא בשלבים הראויים למדע זה. ועל ידי שצעד ונתעלה באיטיות ובשיטתיות זכה ל'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט'" (מָרי, שם)], נוסף למה שמורה עליו הפשט על יראתו מהביט אל האור הנגלה, לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא. ונשתבח ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט', ואמרו חכמים ז"ל [ברכות ז ע"א] כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלוהים".


בדבריו האחרונים של רבנו הפאזל כמעט נשלם, שהרי רבנו מלמד אותנו שהאש שבערה בסנה הייתה אור נגלה, כלומר בתחילה הוא ראה אש בוערת בעיני הבשר, ולאחר שהתקרב קרא לו ה', והחל המעמד הנבואי שבו נשלח אל פרעה להוציא את עם-ישראל ממצרים. נמצא, שלא את המלאך ראה משה רבנו בתחילת הפרשה, אלא את פעולתו של המלאך, אשר יצר אש פלאית שבערה בסנה ואף-על-פי-כן לא כילתה אותו.


משמעות האש הבוערת בסנה


לכאורה הדברים ברורים ופשוטים, שהקב"ה הראה למשה רבנו את הפלא בבעירת הסנה כדי להשיג את תשומת לבו, וכדי להקדים מראה פלאי לחלות הנבואה בפעם הראשונה, מעין הכנה לקראת הנבואה. ברם, מדוע הקב"ה בוחר לעשות כן באמצעות סנה אשר בוער באש שאיננה אוכלת אותו? והלא אם רצה הקב"ה למשוך את תשומת לבו של משה רבנו, ולהכינו לקראת הנבואה הראשונה, היו לפניו אינסוף דרכים אחרות לעשות כן?


ברור שהסנה הוא סמל לענווה, לשיח קטן בודד במדבר, בדומה להר סיני שדווקא עליו ניתנה תורה. ברם יש כאן עניין נוסף, הסנה אשר בוער באש ואיננו נאכל, מסמל את התכונה הבסיסית החשובה ביותר לכל מנהיג, ולא רק למנהיג אומה, אלא לכל אדם אשר מנהיג את בני ביתו ואפילו את עצמו בלבד – והיא הכלת האש והשליטה בה ללא הינזקות והיכוות מִלַּבַּת חומהּ ובעירתה. כלומר, האש היא משל לכוחות נפשו וגופו של האדם, אשר יש להם כוח עצום להתפשט לכלות ולהבעיר, אך גם להאיר, לחמם ולגרש את חשכת אפלת הדעת.


על האדם המנהיג לידע, כי כדי להגיע להישגים ולהצלחה בהנהגת ביתו ובהנהגתו הוא עצמו, בדרכים הישרות והמאושרות, עליו להכיל את כוחות נפשו וגופו, לשלוט עליהם באופן מלא ככל שניתן, ולא לאפשר לתשוקות נפשו וגופו לדלדל ולכלות את פתיל חייו. וככל שהאדם מנהיג קבוצת אנשים גדולה יותר, כך יכולתו להתגבר על יצרו, צריכה להיות רבה ועצומה יותר. כי כניעה לייצר הרע גורמת להחלשת כוחות הנפש והגוף, ואדם ללא כוחות נפשיים וגופניים אינו מסוגל להנהיג בעוז, בתבונה ובנחישות את צאן מרעיתו.


אלא, על האדם לרתום את כוחות נפשו וגופו לתועלתו, דהיינו להתרוממות רוחנית וגשמית. אדם כזה, אשר מסוגל להכיל כוחות כה גדולים בתוכו, ויחד עם זאת להשתמש בהם לטובה בצדק ביושר ובמתינות, ללא השפעות הבהמיוּת וללא כניעה לתשוקותיו הדמיוניות – רק אדם כזה מסוגל לקבל החלטות נכונות ומדויקות בענייני האומה, להנהיג את עם-ישראל לאפיקי האמת, ולהורות את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!