והסנה איננו אֻכָּל

הפעם הראשונה שבה זכה משה רבנו לנבואה הייתה במראה הסנה בהר האלהים חורב. מסופר כי משה רבנו היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, ובמהלך רעִייתו את צאן חותנו נדד משה רבנו אל תוך המדבר עד שהגיע אל הר האלהים, הוא הר סיני.


בסביבות הר סיני רואה לפתע משה רבנו מחזה מפליא, בתוך אחד השיחים המדבריים הקוצניים בוערת אש, אך השיח-הסנה עצמו איננו נאכל באש. משה מתפעל מהמחזה הפלאי וניגש לראות מדוע הסנה איננו בוער ומתכלה באש? בהתקרבו לסנה קורא אליו אלהים מן האש שבוערת בסנה, וכך מתחיל משה רבנו את מסעו הנבואי הרוחני והייחודי להוצאת עם-ישראל ממצרים ולהפיכת עם-עבדים נרצע ושפל לעם נבחר ומרומם, עבד לה' אלהים אמת.


והנה הפסוקים לפניכם (שמ' ג, א–ו):


"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים".


נשים לב בעיקר לפסוק השני ולפסוק האחרון, בפסוק השני נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה", ובפסוק האחרון נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", מה ראה אפוא משה רבנו? האם משה רבנו ראה מלאך? ואם משה רבנו אכן ראה מלאך, מדוע הוא מתפלא מדוע הסנה אינו בוער ואינו נאכל? מדוע הוא ניגש לברר את התופעה הפלאית? שהרי אם הוא ראה מלאך, הוא לא צריך להתפלא בראותו לצד המלאך מחזות פלאיים.


אלא נראה ברור, כי משה רבנו לא ראה בתחילה את המלאך והוא אף לא הבין בתחילה שמדובר בראשיתו של מחזה נבואה, אלא הוא ראה אש בוערת מתוך הסנה בלבד, ולכן הוא תמה מדוע הסנה לא בוער וניגש לראות את הפלא הגדול. לאור זאת, מדוע אפוא נאמר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְיָ אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה"? תשובה, כדי ללמד אותנו, שמשה רבנו ראה בעצם את פעולת המלאך שנשלח להבעיר את הסנה, וקראה התורה לראיית פעולת המלאך ראיית מלאך.


דרך זו, המתארת את ראיית הפעולה בראיית עושה הפעולה, נמצאת במקומות נוספים בכתבי הקודש, ראו לדוגמה בישעיה (מ, י): "הִנֵּה אֲדֹנָי יְיִ בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו", כלומר פעולותיו של הקב"ה להצלת עם-ישראל ותשועתו משולים לביאת גיבור חזק אדיר כוח, ולמרות שבפועל אין אנו רואים אלא את פעולותיו של הקב"ה, בוחר הנביא לתאר את פעולותיו כביאת גיבור אדיר כוח. ומכיוון שאין לה' יתעלה גוף ואינו כוח בגוף, הקב"ה מדגיש ומזהיר אותנו פעמיים בהמשך הנבואה, שחלילה לנו מלהבין נבואה זו כפשוטה (שם, יח;כה): "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ".


נמצא אפוא, שראיית המלאך בפסוק השני אינה מתארת אלא את פעולתו של המלאך דהיינו את בעירת הסנה הפלאית, ולא התגלות מוחשית או נבואית של מלאך לעיני הבשר או לעיני המחשבה של משה רבנו. בדומה לכך, גם הסתרת פניו של משה שנאמרה בפסוק האחרון, שכבר הֵחֵל בו מראה הנבואה: "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", אינה מבטאת את השפלת עיניו של משה רבנו מלהתבונן בהתגלות תמונה ודמות של ה' יתעלה ויתרומם, שהרי הוזהרנו מלייחס תמונה לה' יתעלה ואפילו במראה הנבואה: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו).


מה אפוא נועדה ללמד אותנו הסתרת פניו של משה רבנו?


עצירת שליחת המחשבות כלפי הבורא


בספרו "מורה הנבוכים" (א, ה) רבנו מתאר את התנצלותו של אריסטו כאשר הוא חקר והביא ראיות להשקפותיו בעניינים העמוקים האלהיים. אריסטו התנצל בפני תלמידיו שלא יחשדו בו ושלא יְיַחסו לו חוצפה או גסות, בכך ששלח את מחשבתו לעיין בעניינים העמוקים האלהיים, אלא ידונו אותו לכף זכות שעשה כן בשל להיטותו להשׂגת האמת והשקפות נכונות.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ה):


"כאשר בא ראש הפילוסופים [=אריסטו] לחקור ולהביא ראיות בדברים [מדעיים] עמוקים מאוד [=מעשה בראשית], אמר בהתנצלותו דברים שעניינם: שאין ראוי למעיין בספריו לייחס לו במה שחקר עליו, חוצפה או גסות והתפרצות לְדַבֵּר במה שאין לו בו ידיעה, אלא ראוי שיְּיַחס את הדבר ללהיטותו והשתדלותו למצוא ולהשיג דעות נכונות כפי יכולת האדם".


ואם כך בעניין מעשה בראשית כל-שכן וקל-וחומר בעניין מעשה מרכבה דהיינו מדעי האלהות. לכן, רבנו לומד מדברי אריסטו שלא ראוי להתפרץ ללימוד מדעי האלהות: ללא הכשרה מקיפה ויסודית בחכמות ובמדעים ללא טיהור המידות וללא ריסון התאוות והתשוקות הדמיוניות – ואף לאחר כל זאת, עדיין אין לגשת למדעי האלהות אלא לאחר לימוד הקדמות מחשבתיות מבוססות, לימוד חוקי הדיון ואופני הלימוד, ולימוד דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה.


וכֹה דברי רבנו במורה שם (א, ה):


"וכך נֹאמר אנו, שאין ראוי לאדם להתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה [=מדעי האלהות, מעשה מרכבה] בהשערה ראשונה [תפישות והבנות ראשונות טרם התבוננות מקיפה ומעמיקה] בלי שיכשיר [האדם] את עצמו בחכמות ובמדעים, ויטהר את מידותיו ככל הראוי, וירסן [אפשר לומר יְשַׁכֵּךְ] את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות [הן שאיפותיו ותשוקותיו החומריות הבהמיות, "כי אלה הם המסכים הגדולים החוצצים בין האדם לבין ידיעת ה', ועוצרים את התעלותו המחשבתית" (קאפח)]. וכאשר יִלמד הקדמות אמיתיות נכונות ויידע אותן, ויידע חוקי הדיון והלמידות, ויידע דרכי ההישמרות משיבושי המחשבה, אז ייגש לחקור בעניין הזה".


גם לאחר שהאדם הכשיר את עצמו בכל ההכנות הארוכות הללו, עדיין רבנו הרמב"ם אינו מרפה ומוסיף להזהיר, שאל לו לאותו אדם להחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח ויתפרץ במחשבתו כלפי השגת בורא-עולם, אלא ייבוש וייעצר עד שיתקדם לאט-לאט:


"ואל יחליט בסברה ראשונה שתיראה לו, ואל ישלח מחשבותיו בהתחלה וישליטָן כלפי השגת הבורא, אלא יבוש וייעצר ויעמוד, עד אשר יתקדם לאט-לאט [ורק כך יגיע להישג כלשהו]".


ענוותנותו של משה רבנו ע"ה רוממה אותו לעצור את שליחת מחשבתו כלפי הבורא, לֵיבוש לעצור ולעמוד, עד אשר יתקדם ויתרומם אט-אט בסולם המחשבה. ולכן נאמר עליו: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים", לא שהסתיר את פניו מלהתבונן בתמונה מוחשית (שהרי מחזה הנבואה היה בעיצומו), אלא הוא עצר את עצמו מלהתפרץ במחשבתו כלפי ה' יתעלה. על ענווה זו קיבל שכר גדול, שהרי בסופו של דבר זכה ל"וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט" (במ' יב, יח), והיא רוממות ההשגה השכלית, אשר לא השיג שום אדם לפניו ולא ישיג שום אדם לאחריו.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (א, ה):


"ועל עניין זה [=עצירת המחשבה מלהתפרץ כלפי ה' יתעלה] נאמר: 'וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' [דהיינו שהוא נהג בענווה ובהכנעה מוחלטת כלפי בורא-עולם ועצר את עצמו מלשלוח את מחשבתו הלאה ולדלג על השלבים הראויים למדע זה], נוסף לְמה שֶׁמּוֹרֶה עליו הפשט על יראתו מהביט אל האור הנגלה [כלומר, המחזה הנבואי ההוא היה משולב: הייתה בו התגלות של אור נגלה לעיני הבשר וכן התגלות מחשבתית נבואית לעיני השכל], לא שה' ישיגוהו העיניים, יתעלה מכל מגרעת לעילא-לעילא. ונשתבח [משה רבנו] ע"ה בכך, והשפיע עליו יתעלה מנָעמו וטובו מה שהביא לידי כך שנאמר בו בסוף: 'וּתְמֻנַת יְיָ יַבִּיט', ואמרו חכמים ז"ל [ברכות ז ע"א] כי זה גמול על שהסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלוהים".


בדבריו האחרונים של רבנו הפאזל כמעט נשלם, שהרי רבנו מלמד אותנו שהאש שבערה בסנה הייתה אור נגלה, כלומר בתחילה משה רבנו ע"ה ראה אש בוערת בעיני הבשר, ולאחר שהתקרב משה רבנו לסנה קרא לו ה', והחל המעמד הנבואי שבו נשלח אל פרעה להוציא את עם-ישראל ממצרים. נמצא, שלא את המלאך ראה משה רבנו בתחילת הפרשה, אלא את פעולתו של המלאך, אשר יצר אש פלאית שבערה בסנה ואף-על-פי-כן לא כילתה אותו.


אעיר, כי נראים הדברים שמשה רבנו כלל לא דיבר עם ה' יתעלה בנבואתו הראשונה, אלא עם המלאך שנשלח מאת ה', ודרך התורה והנביאים לתאר את דיבור המלאך לנביא כדיבור ישיר מאת ה' יתעלה ויתרומם שמו, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, כז):


"ובסוף סיפור דיבורו עמו [דהיינו בסוף סיפור דיבור המלאך ליעקב אבינו נאמר כך]: 'אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר' [בר' לא, יג]. ואין ספק שיעקב נדר לה' לא למלאך, אלא שזה נוהג בדברי הנביאים. כלומר, לומר את הדברים שאומר להם המלאך בשם ה' בלשון דיבור ה' להם, והם כולם בהשמטת הנספח [בהשמטת המלה "שליח"], כאילו אומר: אנכי שליח אלוהי אביך, אנכי שליח האל הנגלה עליך בבית אל, וכדומה לזה".


משמעות האש הבוערת בסנה


לכאורה הדברים ברורים ופשוטים, שהקב"ה הראה למשה רבנו את הפלא בבעירת הסנה, כדי להסב את תשומת לבו, וכדי להקדים מראה פלאי לחלות הנבואה בפעם הראשונה, מעין הכנה לקראת הנבואה. ברם, מדוע הקב"ה בוחר לעשות כן באמצעות סנה אשר בוער באש שאיננה אוכלת אותו? והלא אם רצה הקב"ה למשוך את תשומת לבו של משה רבנו ע"ה, ולהכינו מבחינה נפשית לקראת הנבואה הראשונה, היו לפניו אינסוף דרכים אחרות לעשות כן?


ברור אפוא שהסנה הוא סמל לענווה, שיח קטן ובודד במדבר, בדומה להר סיני שדווקא עליו ניתנה תורה. ברם יש כאן עניין נוסף, הסנה אשר בוער באש ואיננו נאכל, מסמל את התכונה הבסיסית החשובה ביותר לכל מנהיג, ולא רק למנהיג אומה, אלא לכל אדם אשר מנהיג את בני ביתו ואפילו את עצמו בלבד – והיא הכלת האש והשליטה בה ללא הינזקות והיכָּווּת מִלַּבַּת חומהּ ובעירתה. כלומר, האש היא משל לכוחות נפשו וגופו של האדם, אשר יש להם כוח עצום להתפשט לכלות ולהבעיר, אך גם להאיר, לחמם ולגרש את חשכת אפֵלת הדעת.


על האדם המנהיג לידע, כי כדי להגיע להישגים ולהצלחה בהנהגת ביתו ובהנהגתו הוא עצמו, בדרכים הישרות הסלולות והמאושרות, עליו להכיל את כוחות נפשו וגופו, לשלוט עליהם באופן מלא ככל שניתן, ולא לאפשר לתשוקות נפשו וגופו החומריות הלוהטות לדלדל ולכלות את פתיל חייו. וככל שהאדם מנהיג קבוצת אנשים גדולה יותר, כך יכולתו להתגבר על יצרו, צריכה להיות רבה ועצומה יותר. כי כניעה לייצר הרע גורמת להחלשת כוחות הנפש והגוף, ואדם ללא כוחות נפשיים וגופניים אינו מסוגל להנהיג בעוז, בתבונה ובנחישות את צאן מרעיתו.


אלא, על האדם לרתום את כוחות נפשו וגופו לתועלתו, דהיינו להתרוממות רוחנית וגשמית. אדם כזה, אשר מסוגל להכיל לשלוט לנתֵּב ולרתום כוחות כֹּה גדולים שאצורים בתוכו, ויחד עם זאת להשתמש בהם במתינות להשגת האמת הצדק והיושר, ללא השפעת הבהמיוּת וללא כניעה לתשוקותיו הדמיוניות: אדם כזה מסוגל לקבל החלטות נכונות ומדויקות בענייני האומה, להנהיג את עם-ישראל לאפיקי האמת, ולהורות את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.