מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות

במאמר "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב''ם?" (חלק א, חלק ב) למדנו, שהרמב"ם היה בדעה שהחיים לאחר המוות הם חיים רוחניים נצחיים לנפש בלבד. נפש האדם נפרדת או מתנתקת מן הגוף החומרי השפל, ואם האדם זכה לזכּכה בעולם-הזה, היא מתרוממת לשגב הנצחי ולעונג הרוחני התמידי שבחיי העולם-הבא. כדי לזכות בעונג המופלא הזה, להתרומם מבהמיוּתו ולמלא את ייעודו, על האדם להבין כי חיי העולם-הזה הינם מעבר חד-פעמי בפרוזדור חיים שחולף כרוח, שכל תכליתו להכשיר את נפשו לאותו מעמד מרומם. ההבנה הזו הינה היסוד לַכֹּל, מפני שהיא עשויה לעורר את האדם לסגל לעצמו מידות טובות, לנהוג בחמלה ובסובלנות כלפי הסובבים אותו, לקנות השקפות נכונות ואמיתיות ולצאת למסע לידיעת ה' יתעלה שירוממו לעבוד את ה' יתעלה מאהבה.


ברם, כאמור במאמר שצוין לעיל, תופשי התורה כשלו וסכלו להבין שהשׂכר שהאדם מקבל בעבור התנהגותו הטובה בעולם-הבא הוא שכר רוחני, דהיינו עונג נפשי-רוחני תמידי שלא נפסק ולא חָדֵל. טעות חמורה נוספת הינה תפישתם את התורה כהוראות יצרן להפעלת מכונת כביסה, כאילו מטרתה היחידה של התורה היא ללמד אותנו מה אסור ומה מותר בלבד. ובמלים אחרות, לפי דעתם אין לתורה מטרות מחשבתיות, לא מלחמה בעבודה-זרה, לא קריאה לכל באי עולם לייחוד ה', וכמובן, הס מלהזכיר את ידיעת ה' הכרתו והשׂגתו באמצעות לימוד מדעי הטבע – כאילו היה מדובר בכפירה גמורה! התבוננות בשגיאותיהם הללו ואחרות מלמד, כי תופשי התורה שגו בהבנת התורה וקיום המצוות לחלוטין!


א. סכלותם גורמת לחילול ה' ולשנאת הדת


חינוך דורות על-גבי דורות להזיה שכל תכליתה של התורה הוא ללמד מה אסור ומה מותר ללא מטרה ומחשבה, משפיל מאד את מעמדה של התורה אפילו ביחס להוראות יצרן למכונת כביסה, שהרי אפילו להוראות להפעלת מכונת הכביסה יש סיבה מדוע יש להפעיל את המכונה באופן כזה ולא אחר. ברם, לא רק זלזולה של התורה והשפלתה, התבוננות במצוות התורה כציוויים טכניים נעדרי תכלית או כציוויים שנועדו לתועלת מאגית דמיונית, פתחה בפניהם את השער להפוך תורת חיים לקרדום חוצבים, ואסביר את דבריי:


תפישת המצוות כעניינים טכניים או מאגיים גרמה לבערות איומה מן המדעים, ולחניקת כל התבוננות ביקורתית ומעוף מחשבתי. חינוך קלוקל זה יצר חברה שלמה של הולכי על שתיים שאינם מבינים מאומה בענייני מדע. מניעת השכלה וטיפוח הבערות וההזיות יצר אפוא עדר של כבשים תועות אשר נוחות מאד לתמרון ולהתעיה, שהרי אין להם כלים לבחון אמונות ודעות, וההשקפה המרכזית שהוחדרה להם ומנחה אותם היא הערצה אלילית ל"גדוליהם". כלומר, לאחר שסכל מהובל הוגדר כ"גדול", כל מה שהוא יפסוק חייב להתקבל מיד כאמת אלהית מוחלטת, וכך ניתן בקלות להחדיר להמון את השקר שחובה לרומם לטפח ולפטם את ראשי הדת ותופשי התורה כאילו עליהם כל העולם עומד...


נמצא אפוא, כי בעיני תופשי התורה, הדת אינה אמצעי לחקור ולהשכיל במטרה להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ההיפך הגמור! הדת היא אמצעי להנציח את הבערות והאלילות, כדי שהם יוכלו להמשיך ולתמרן את ההמון כאוות נפשם, ולשמר מערכת של חוקים ומוסכמות שמטרתה הסופית היא הפקת רווחים וטובות הנאה, השגת גדולה ורוממות מדומות, שגייה בהזיות מאגיות מטופשות, ושקיעה בתאוות בגלוי ובחדרי חדרים.


שאיפותיהם הזרות גרמו כמובן לשיבושים מחרידים בפסיקת ההלכה, שהרי מי שאינו רוצה להבין שמטרת המצוות היא ליצור מערכת איזונים נפשיים עדינים ומשוכללים, אשר יכשירו וירוממו את האדם להגות בחכמות ולהכיר את בוראו ככל יכולתו – מי שאינו מבין זאת ומנחיל את ההשקפה שהאסור והמותר הם התכלית, יתדרדר כמעט בוודאות לעולם החומרות וההחמרה, שהרי אם האיסורים נועדו להרחיק אותנו מן העבירות ולקרב אותנו אל בוראנו, מדוע שלא נפליג באיסורים וכך נתקרב עוד ועוד אל הבורא? נמצא אפוא לפי דמיונם, שככל שהאדם מסגף ומחמיר על עצמו ומראה שהוא מדקדק יותר במצוות, כך הוא ידמה לחשוב שהוא השיג מעלה, וכך ייראה וייחשב בעיני הסובבים אותו ל"אדם גדול".


כדי ליצור מדרג דמיוני של גדולה החמרה וסגפנות הם שיבשו ועיוותו את ההלכה וכלליה, ואף הוסיפו עליה אלפי הלכות חומרות ומנהגים, שרובם הזויים ומיותרים, וחלקם הבלתי מבוטל אף נוגע בענייני עבודה-זרה ולעתים לא רחוקות אף גולש לעבודה-זרה גופה! ואם נשים לב, שלל חומרותיהם וסגפנותם המדומה ממוקדות בהצהרות ובהנהגות חיצוניות. לדוגמה, רוממות תפילתו של האדם אינה נמדדת לפי מידת ריכוזו והכנעתו לפני בורא-עולם, אלא להיפך, לפי מידת התנועעותו החיצונית, הנפת ידיו, תנודות ראשו, וכיו"ב. ובדומה לתפילה, גם לימוד התורה המשובש שלהם אינו נמדד לפי מידת הבנה אמיתית יסודית ומעמיקה, אלא לפי מידת שיגעונו של הלומד בעת לימודו, וככל שהוא יעשה יותר רעש וצלצולים, יניף את ידיו וירים את קולו וייראה תזזיתי כאילו הוא שרוי בטרנס עילאי של "לימוד" – כך הוא ייחשב לגדול יותר, ואולי אף יזכה להיות מוגדר כ"עילוי".


ואם יורשה לי להוסיף, גם שלל חומרותיהם בענייני אישות נראות בעיניי הזויות לחלוטין, ואיני מסוגל להבין כיצד האדם מסוגל לחנוק את צרכיו עד כדי כך. ומכיוון שברור שלא ניתן לחסום את טבע האדם, אין ספק שהם פשוט משקרים! כלומר, הם מתיימרים להיות סגפנים גדולים אשר פורשים מן האשה כמעט כמשה רבנו! ואליבא דאמת, מי שרחוק כל-כך מידיעת ה' ומהשקפות נכונות ובריאות, לא מסוגל להתגבר על יצרו אפילו ביסודות איסורי הביאה. ודומים הם לכומרי הנוצרים אשר מתיימרים להיות "פרושים מן האשה", והאמת ידועה...


וכבר אמרתי באחד המקומות כי הסיבה המרכזית שהם מציגים את עצמם כסגפנים גדולים היא כדי להפעים ולהרשים את בני האדם, ובעיקר את הגבירים, כדי שהם יראו אותם כאילו היו "מלאכים עלי אדמות". שהרי כל אדם נכשל ביצרו, וכאשר הוא פוגש בני אדם אשר לכאורה גוברים על יצרם ומשחקים בו ומכניעים אותו בקלות ואפילו באדישות, הוא מיד נבהל ומתפעל וחושב בליבו שהם "בני האלהים" אשר כדאי וראוי ואף חובה לתמוך בהם. וכך חושב לעצמו הגביר, הוא ישיג לעצמו מעלה גדולה בעולם-הזה ובעולם-הבא, ויזכה לשבת בעולם הבא "במזרח" יחד עם אותם "בני האלהים", שהרי הוא נתן להם כסף והם חייבים לו... ואת ההזיה הזו למדו צאצאי המינים מכומרי הנוצרים, הזיה אשר מכניסה הרבה מאד כסף...


ברם, ככל שהעולם המדעי משתכלל ומתפתח וככל שהדעת ממלאת את הארץ, כך רבים הם גם אלה אשר מזהים את הזיותיהם. כלומר, ניפוח עולם ההלכה ועיווּתוֹ המוחלט גורם ללומדי המדעים בימינו להתבונן בפליאה על התועים הללו, ולגחך בקרב לבם ואף לתמוה ולהשתומם על התנהלותם הזרה והמוזרה של "מחזיקי הדת" – התנהלות שלעתים קרובות רחוקה מהגיון בריא ומדעת נכונה. וכל זאת במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, המתבוננים החיצוניים הללו, דהיינו הגויים או הישראלים הרחוקים מדת משה, עלולים גם לפתח איבה ומשׂטמה עזה כלפי אלה אשר מתעקשים להתנשא על זולתם ולראות את עצמם כבניו הבלעדיים של אלהים, ויחד עם התנשאותם הזו הם יותר תועים מן הבהמות בתחומים רבים ובמיוחד בכל מה שקשור למדעים ולהשקפות נכונות.


התוצאה היא אפוא חילול ה' ושנאת הדת. כלומר, ריחוק ממדעים והשקפות נכונות מדרדר את החברה הדתית האורתודוקסית הגלותית לשקיעה בטיפשות ובסכלות. ובני אדם כאלה, אשר למרות רמתם המחשבתית האפסית ולמרות הפיכתם תורת חיים לקרדום חוצבים, מציגים את עצמם כ"בני האלהים" ובאים בדרישות ובתביעות כלפי החברה שתכלכל אותם ותשלם מיסים בעבורם, בני אדם כאלה גורמים נזק עצום לדת משה! כי לא רק שהם פרימיטיביים ברמה איומה ונוראה ומתנשאים מעל האחרים כאילו היו כוכבים בשמים, ולא רק שהם דורשים לעצמם פטורים ממסים ומשירות החברה והמדינה, הם גם דורשים ותובעים שהחברה תממן אותם ותעבוד בשבילם! וכאשר המתבונן החילוני או אפילו הגוי מתבונן על סכלותם ורואה לנגד עיניו עובדי אלילים, הוא נגעל מהם וזועק שיסירו את עוּלָּם מעל צווארו, כי אין שום סיבה שהוא יממן לימוד תורה בכלל, וכל-שכן תורה חדשה פרו-נוצרית אשר מקדשת את הבערות, מנציחה את הסכלות ומרוממת את האלילות.


ב. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן


אחת התוצאות העגומות של הריחוק ממדעים ומהשקפות נכונות היא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. קבלת פשטי האגדות כפשוטן החדירה במהלך השנים אלפי הזיות מאגיות אליליות לתוך דת משה, ועיצבה מחדש ובאופן מעוות להחריד את פני הדת באלף השנים האחרונות. הלכות והשקפות לא מעטות בימינו מבוססות על הזיות מדרשיות שלא נועדו ללמד מאומה, אלא לשמש כמשלים או ככיסוי למשלים ורעיונות נסתרים. העדר ידיעת המדעים ושקיעה בהזיות, גרר את תופשי התורה באלף השנים האחרונות לעוט כמוצאי-שלל-רב על ההזיות המדרשיות. הם אחזו בהן בדבקות ובכל כוחם, אימצו אותן אל חיקם באהבת סכלותם, ואף פיתחו ניפחו ועיבו את ספרות האגדה באגדות מאגיות הזויות פרי באשת דמיונם.


ואפילו בימינו, בדור דעה, דור המדע, דור אשר כבר מבין כי האסטרולוגיה ושאר ההזיות המאגיות האליליות הינן הבל מהובל, אפילו בימינו, העולם הדתי עדיין מתרפק באהבה על הזיות המדרשים ועוסק בספרות הזו כאילו היא ניתנה מפי הגבורה. ולא רק בעולם הדתי האורתודוקסי אשר רואה בלימודי המדעים כפירה, גם בעולם האקדמיה האשכנזי הלבן, רבים מאד הם חוקרי המדרשים והמיסטיקה בפקולטות למדעי היהדות, כי קשה להם עד מאד להתנער מתרבות אבותיהם ואבות-אבותיהם אשר מיוסדת על הזיות, וקשה להם עד בלתי אפשרי להודות על שגיאות והזיות אבותיהם, ועל שקיעתם בהבלי האלילות.


שקיעתה של יהדות אשכנז בהזיות המדרשים, גררה אחריה את כל עדות ישראל אשר משום מה ראו באשכנזים הלבנים והגבוהים מבחר המין האנושי, עד שבימינו הפכה תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להשקפה שהיא נחלת כלל עדות ישראל. לצערי, רבים מקרב תופשי הדת בני עדות-המזרח נטו ואף התמכרו לשיטות הפקת הרווחים וטובות ההנאה של צאצאי המינים, אשר למדו מן הנצרות להפוך את הפקת הרווחים מן הדת למערכת מסועפת ומשומנת, ובגלל התמכרות חכמי המזרח לתאוותיהם הם אימצו אל חיקם את כל השקפות אדוניהם – "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (יש' ב, ו).


ויתרה מזאת, במקרים לא מעטים, עלו העבדים הנרצעים על אדוניהם הלבנים, והגדילו לעשות בהחדרת הזיות מחפירות במיוחד לדת משה ואף הצליחו לשכלל את שיטות חציבת הדת וניצולה אף יותר מאדוניהם (כגון מפלגות הספרדים בימינו). הדוגמה הבולטת ביותר להחדרת תרבות ההזיות המאגיות הינה ספר הזוהר ועימו שלל הזיות המקובלים הספרדים, אשר התערבו באשכנזים ולמדו ממעשיהם לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן על כל הזיותיהן. אך הם לא הסתפקו בזאת, הם הגדילו לעשות ויצרו ספרות קבלית הזייתית אשר מאפייניה האליליים והמגשימים בוטים ומפורשים אף יותר מספרות ההזיות האשכנזית!


חכמי ספרד כל-כך טרחו להתדמות לחכמי אשכנז וכל-כך התאמצו להחניף להם על-ידי דבקות עיוורת ומוחלטת בהזיותיהם המאגיות, עד שנתקבלה התוצאה ההפוכה! חכמי אשכנז דחו את חכמי ספרד! רבים מחכמי אשכנז התנגדו לקבל את חכמי ספרד המקובלים כמי שיותר חכמים וגדולים מהם (היהירות האשכנזית הטיפוסית) וביטלו את רוב הזיותיהם של חכמי המקובלים. אולם, ברובם המכריע של המקרים לא הייתה זאת מאהבת האמת, אלא משאיפתם לשמר את עליונותם הדמיונית, שהרי אם הם היו מודים לחכמי המקובלים על שלל הזיותיהם הם היו צריכים להודות שחכמי המקובלים עלו עליהם ב"חוכמתם"!


ג. ההזיות והתאוות הינן מורפיום לייסורי הנפש


במאמר שנזכר בראש רשימה זו למדנו, כי שגיאתם של תופשי התורה בהבנת העולם-הבא ותפישתם אותו כעולם של הנאות גופניות, נבעה משקיעה בתאוות הבהמיות אשר גרמה להם להשתעבד להנאותיהם ולא להבין ואף לא לשאוף כלל להנאות רוחניות נשגבות.


לצד שקיעתם בהזיות ובתאוות תופשי התורה שקעו גם באפלת הדעת וההשקפות הרעות. תעייתם המחשבתית הקשה הוסיפה והעמיקה את התדרדרותם במדרון ההזיות והתאוות, והם התבוססו עוד ועוד בבהמיוּתם והגדישו את סאת סכלותם באימוץ תפישות פשטניות חומרניות ביחס לחיי העולם-הבא, וכן בתפישות מגשימות ואליליות. ובמלים אחרות, ההשקפות הרעות דרדרו מאד את תופשי התורה לשקוע עוד ועוד בהזיות ובתאוות. והדבר ברור כשמש, שהרי מי שאין לו מקור מים חיים לינוק ממנו אור ושמחה וידיעת ה', מחפש בורות נשברים להפיג את זעקת נפשו העשוקה, ותר כל העת אחר הנאות גופניות אשר ישככו ולו לרגע קט את ייסורי ריקנותו.


הרמב"ם בפירושו למשנה, מבקר באופן חד ונוקב את תופשי התורה על שגיאותיהם המחשבתיות אשר בראש ובראשונה נובעות מריחוק מידיעת המדעים. ביקורתו ניצבת ועומדת גם בימֵינו כתוכֵחה מהדהדת לעולם הדתי שממשיך לאחוז בדבֵקות עיוורת, ולעתים תוך שימוש בכוחנות ובהטלת אימה, בשגיאותיהם ובהזיותיהם הרעות של תופשי התורה באלף השנים האחרונות – כאילו הן היו אמת אלהית שניתנה לנו בהר סיני.


רבנו מלמד אותנו בפירושו למשנה ובעוד מקומות ברחבי כתביו, כי שגיאתם של תופשי התורה הללו בהבנת העולם-הבא, נובעת אפוא בראש ובראשונה מסכלות. כלומר, טיפשותם וריחוקם מן המדעים גרמו להם לאמץ אל חיקם כל הזיה שנקרתה בדרכם, ובכלל זה גם תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שיש בפשטיהן תיאורים פשטניים ביחס לחיי העולם-הבא. וכך, באימוץ הזיה אחר הזיה, כבשו הליסטים את דת משה ועיצבו מחדש את פניה, ובין שאר הזיותיהם גם החליטו שחיי העולם-הבא הינם חיים של הנאות גופניות. בפרקים הבאים נלמד מעט על האופנים הנכונים שיש להבין את אגדות חז"ל.


ד. כיצד יש להבין את אגדות חז"ל?


הרמב"ם מלמד בהקדמת חיבורו פירוש המשנה, כי מחבר התלמוד הבבלי היה רב אשֵׁי, והוא מפרט שם את מטרותיו של רב אשי בתלמוד, וכֹה דברי רבנו (עמ' יט):


"וחיבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים [...] והרביעי, דרשות המתאימות לעניין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש. והעניין הרביעי הזה, כלומר הדרש שהוּבא בתלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות, או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעוין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהן מן העניינים האלהיים ועניינים אמיתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כילו בו הפילוסופים דורותיהם".


ברחבי התלמוד אנו מוצאים פעמים רבות דברי אגדה שלכאורה מנוגדים לטבע ולהגיון, הרמב"ם טוען שדברי האגדה הללו הינם משלים אשר מיועדים למי שהִכשיר את עצמו במידות הנעלות ובחכמות האמיתיות. רק מי שהכשיר את עצמו יהיה מסוגל לחדור לעומק הבנת דברי חז"ל ולהבין את רמזיהם העמוקים. רמזים אשר שופכים אור על סודות מדעי הטבע ובריאת העולם, על השקפות אמיתיות, ועל סוד מציאות האל, אחדותו והנהגתו.


הרמב"ם הזהיר מאוד מלהבין את דרשות התלמוד כפשוטן, והוא מבאר מדוע הסתירו חכמים את רעיונותיהם הנשׂגבים וכיסו אותם במשלים וברמזים אגדיים (עמ' יט):


"וכשתביט בהן בִּפשׁוּטן תמצא בהן נגד המושכל [=ההיגיון] מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך [חכמים, שהסתירו באגדות את הרעיונות הנשׂגבים] לעניינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לָשׁוֹע [=לכסות אותם מ]עיני הכּסילים אשר לא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוצע בפניהם האמת היו סוֹטים מעליה כפי חסרון טבעם, ועל כיוצא בהם אמרו 'אין מגלין להם סוד', לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה".


למדנו מדבריו, שחז"ל שׁיבּצו בתלמוד אגדות ציוּריות מופלאות שאם נתבונן בהם כִּפְשׁוּטן, נבחין מיד שהן מנוגדות לטבע ולהגיון. לחז"ל הייתה מטרה נעלה בהסתרת רעיונותיהם הנשׂגבים במשלים. הרמב"ם מבאר, שהסיבה המרכזית להסתרת המדעים האלהיים, היא משום שהאמת האלהית יקרה ונשׂגבה מאד-מאד, ואין לגלותה לכל אדם כי אם ליחידי סגולה מעטים הראויים לה. וכך רבנו כותב בהמשך דבריו:


"וּלְמַד על עניין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים] ע"ה ואמרו שעניין דברים אלו, שהמושׂגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו ושלא יוּצאוּ מתחת הלשון בשום פנים וזהו אמרו 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'. כי עניינים אלה אינם ממה שאפשר לְלַמְּדָם, ואינם נדרשים ברבים, אלא רומזים עליהם בספרים רמזים נסתרים".


וכבר הסברתי במאמרי: "יסודות במדעי האלהות" מדוע מדעי הטבע נחשבו בימי קדם לסודות נסתרים ועמוקים שאסור לדרוש בהם ברבים.


ה. האם יש עונג רוחני בעולם הזה?


אגב העיון בביאורו של הרמב"ם לתכליתן של אגדות חז"ל למדנו נקודה חשובה, והיא, שניתן להבין משהו, ולוּ מעט מזער, על אותו העונג הרוחני ששמוּר וכמוּס בעולם הבא לישרי-הלב והמחשבה ההולכים בתום בעולם-הזה. כלומר, מי שזכה להתרחק מתאוות העולם-הזה, ולהתרומם במחשבתו להשקפות נכונות ול"מושגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם", זוכה להבין ולוּ במשהו, דַּק מן הַדַּק, מֵאותו עונג רוחני טמיר ונשׂגב בחיי העולם-הבא.


ברם, כדי להתענג בעונג רוחני בעולם-הזה, לא די בהשתדלות ללכת בדרך היושר והאמת, האדם זקוק לדבר נוסף, והוא סיוע אלהי, וכפי שכותב שם הרמב"ם: "ואם הֵסיר ה' המסך מעל לֵב מי שרצוי לפניו, אחרי שהִכשיר עצמו בלמודים, יבין מהם לפי כוח שִׂכלו". כלומר, תחילה האדם צריך להכשיר את עצמו בלימודים המכשירים ובהשקפות הישרות והנכונות, ורק לאחר מכן הוא עשוי לזכות לסיוע אלהי בהסרת המסך מעל עיני שכלו.


ו. עצתו של הרמב"ם


למרות שהמושגים העדינים הללו ערֵבים מאד לנפש, המציאות היא שמעטים מאד הם אלה שמתאמצים להתענג עליהם. מעטים הם אלה שזוכים להתרחק מהתאוות והמידות הרעות, באופן שיאפשר להם להתרומם מבחינה מחשבתית, וגם אם כבר זכה מי שזכה לזכֵּך את נפשו, בבחינת סור מרע, לא תמיד הוא ימצא את המדריך הנכון שילמדוֹ את הדרך לעשות טוב ולרומם את מחשבתו. כי לא די לסור מֵרע, חובה בהחלט גם לעשות טוב. הרמב"ם מוּדע למכלול הקשיים והאתגרים שעל האדם לִצלוֹח כדי להכשיר את נפשו, ולכן הוא מייעץ לנו לשׂאת את עינינו לבורא-עולם בהכנעה ובתחינה (עמ' יט–כ):


"אין לאדם לעשׂות עם הלימוד וההשתדלות בעסק התורה אלא לכוון את לבו לה', ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת ויעְזְרהו, ויגלה לו הסודות הכמוסים בכתבי הקודש, כמו שמצאנו דוד [המלך] ע"ה עשה כן, והוא אָמְרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח] [...] ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו מדבריהם דבר שהוא נגד הַמּוּשְׂכַּל [=ההיגיון] לפי דעתו, שלא יְיַחֵס החיסרון לאותם הדברים אלא ייחס החיסרון לשִׂכלו. וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הֵבִין את העניין. עד שנעשו אצלו הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק".


למדנו מדבריו, כי האדם צריך להצטייד בענווה רבה בבואו לעיין ולהבין את סודות הבריאה והבורא אשר כמוּסים בכתבי-הקודש. ברם, כל עוד לא זכה האדם לזכֵּך את נפשו ולרוממה, עליו להבין שאינו מסוגל להבין כעת, וכאשר יתבונן באגדות חז"ל שֶׁפִּשְׁטֵיהֶן נוגד את ההיגיון או המדע, לא ייחס את חסרון אי-הבנתו לחז"ל, ולא יתלה בהם סִכלות חלילה. אלא עליו להצטער שהעכיר והשחיר את נפשו בתאוות, ובכך הִרחיק את שכלו מהאמת בכלל, ומהבנת העניינים העדינים שבמדעי האלהות בפרט, ובכך הפסיד את העונג הרוחני הנשגב שבהבנת המושגים הערֵבים לנפש.


ז. ביקורתו של רבנו על תופשׂי התורה


ביקורתו של הרמב"ם על תופשי התורה בימיו ניצבת ועומדת במלא עוזה, נחיצותה ואמיתתה גם כלפי תופשי התורה בימינו. ביקורת זו מופיעה בחיבורו פירוש המשנה בהקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין, וכך הוא פותח את דבריו: "וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות", כוונתו לומר שדברי חכמים, כלומר מאמרי חז"ל האגדיים, נחלקו בהם בני האדם לשלוש כיתות של השקפה. הכת הראשונה שהרמב"ם מתאר מייצגת את רובו המכריע של העולם הדתי, ובמיוחד רבניו ודרשניו. כת זו לפי הרמב"ם, מפרשת את מאמרי חז"ל האגדיים כפשוטם, וכֹה דבריו שם (עמ' קלו):


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנִמנעוֹת [=דברים שנגד הטבע או ההיגיון] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סִכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".


הרמב"ם בדבריו לעיל מגלה את הרעה החולה שדרדרה את העולם הדתי לשגות בהזיות ובהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, והיא: "סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים". הרמב"ם היה בדעה כי לימוד המדעים הוא מצוה מן המעלה הראשונה, הואיל והמדעים מכשירים את האדם להבחין בין אמת ושקר ומרחיקים את האדם מהזיות ודמיונות. ויתרה מזאת, בלימוד המדעים האדם מקיים את המצוה הראשונה שבה נצטווינו בהר סיני והיא ידיעת ה'! שהרי באמצעות לימוד על פעולותיו הנפלאות והמשוכללות של בורא-עולם אנחנו למדים עליו, ומהתבוננות במדעים ובטבע הבריאה אנו מתרוממים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


אולם, צאצאי המינים בימינו נלחמים בכל כוחם כנגד שילוב לימודי מדעים ולימודי ליבה במוסדות החינוך שלהם, כאילו מדובר בלימודי כפירה ומינות. בעוד שלפי הרמב"ם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, כי לימודי המדעים מקנים לאדם את היכולת הבסיסית להבחין בין אמת ושקר, בין הוכחת-אמת מבוססת לבין הוכחת תהו והבל שיש לבטלה, מרחיקים את הנמנעות ההזיות והדמיונות, ואף מכשירים ומרוממים את האדם להכיר את בוראו.


והיום כבר ברור כשמש, שלימוד המדעים מפחיד את צאצאי המינים בדיוק מהסיבות הללו, כלומר, אם חסידיהם ילמדו לעיין בטקסט בעין ביקורתית ומדעית, ואם יינתנו להם כלים לבחון באופן אובייקטיבי את הדרך שבה הם הולכים, וכלים אמיתיים לבחון את הוראות מנהיגיהם וצדקת דבריהם ומעשיהם – הרי שרבים מאד מחסידיהם יפנוּ מעליהם. ההשכלה הינה אפוא מקור הפחד הגדול ביותר שלהם, מפני שהיא עלולה לגרום להתרופפות שליטתם בהמונים עד אפילו להעדרה כליל. לפיכך הם כל-כך מתאמצים להנציח את הבערות והסִכלות, ומפיצים שקרים על לימודי המדעים בפרט ועל ההשכלה בכלל, שכביכול עבירה חמורה היא ללמוד אותם. ולא רק על צדקת לימודי המדעים, הם גם מפיצים שקרים על התועלת שבלימודים אלה, כביכול האדם שמצוי בחוסר ידיעה הוא האדם השלם! בערותם ואי-יכולתם להבחין בין אמת ושקר הביאה אותם לאמץ הזיות ודמיונות מסוגים שונים, ובכללן אימוץ אגדות חז"ל כפשוטן ותפישת העולם-הבא כעולם של הנאות גופניות.


ברם, עדיין יש לשאול מדוע צאצאי המינים מעודדים את בנותיהם ללמוד מדעים? הרי בסמינרים החרדיים הבנות נבחנות במבחני הבגרות ואף משתלבות לאחר מכן בלימודים אקדמיים בתחומי המחשבים והאלקטרוניקה, החשבונאות וההנדסה, וכיו"ב. מדוע אפוא לבנות מותר ללמוד מדעים? התשובה פשוטה, כשמדובר בכסףההלכה שלהם גמישה מאד, והם לא יהססו לכופף את אותן ההלכות-ההזיות האליליות שקבעו הם עצמם בעט ברזל ובציפורן שמיר – רק כדי שהן יתאימו לצרכיהם הכלכליים. "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם" (יר' יז, א).


זאת ועוד, עצם ההשקפה שהאישה חייבת לפרנס את הבעל והילדים היא נגד הוראת חכמים שחובה על הבעל לפרנס את אשתו (ואפילו מגלימה שעל כתפיו), ובכלל, זו אחת מהעוולות החברתיות הגדולות ביותר שיצרו צאצאי המינים. עוולה נוספת שהם יצרו ב"הכשר התורה", היא טיפוח מעמדות בין הישיבות מתוך מטרה להפיק טובות הנאה, ואסביר את הדברים. ידועה ומפורסמת הבדיחה, שכאשר שומעים אמבולנס במקומותיהם אז מדובר באב שחטף התקף לב לאחר שסגר "וורט" (=תנאי חתונה) לבתו. בדיחה זו צמחה על רקע עוולה חברתית קשה ביותר. הורי בת שמתחתנת מחויבים לשלם סכום כסף גדול להורי החתן בעבור בנם "העילוי", וסכום הכסף נקבע לפי מעמדה ויוקרתה של הישיבה בה למד "העילוי".


ברם, לא רק הורי הבנות נסחטים. כאשר הבחור יבקש להתקבל לישיבה "יוקרתית", יסכימו לקבלו בתנאי כמובן שהוא לא פרענק ובתנאי שהוריו ישלמו סכום חודשי גבוה, ומדוע? מפני שמדובר בהשקעה טובה, שהרי שווי החתן "העילוי" יאמיר בשוק ה"עילויים", והורי החתן יזכו להחזיר את השקעתם בבואו להתחתן. כך יוצא אפוא, שגם הורי החתן וגם הורי הכלה נסחטים, והכל כדי לממן משכורות מנופחות לראשי ישיבות, לעוזריהם ולעוזרי עוזריהם.


ח. מחשיכים את זוהר התורה


נמשיך בדיון בביקורתו של רבנו, נציג תחלה את המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו) ואחר כך שוב נקשור אותם לימינו אנו:


"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וְחַי ה' [=לשון שבועה] כי הכת הזו מאבּדים הדר התורה ומחשיכים זָהָרָה,ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין משפטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".


תופשי התורה בימינו דבקים באותה הגישה שרבנו מתאר בדבריו לעיל, כלומר, לפי דמיונם, כל מה שנאמר בתלמוד הוא כפשוטו וכולו אמת אלהית צרופה בדיוק כמו התורה-שבכתב שניתנה לנו בהר סיני מפי הגבורה! ובכלל האמת הצרופה הפשטנית הזו כלולות כמובן כל אגדות חז"ל, דהיינו כולן הינן כפשוטן, וחלילה להם לומר שמשהו מאותן האגדות אינו כפשוטו, שהרי מי שאומר כן לפי דעתם מבזה ומגמד את חכמתם של חז"ל!


לדוגמה, מסופר באגדה על חכם ששתה יין והתבסם, ומתוך שכרותו שחט חכם אחר, לאחר מכן מסופר שהוא התחרט והחייה את חברו ששחט כמה רגעים לפני-כן. לפי סכלותם, אם נפרש אגדה זו שלא כפשוטה אנחנו למעשה מזלזלים ומשפילים את אותו חכם שהרי אנחנו מבטלים וכופרים ב"כוחו" להמית ולהחיות. אך מרוב טיפשותם לא שמו לב, כי לפי פשוטה האגדה הזו שופכת רפש כבד על אותו חכם שכביכול רצח מתוך שכרות חכם אחר, כאילו היה אחרון השפלים עלי אדמות! ועל זאת אומר הרמב"ם "לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך".


ט. הפרשנים והדרשנים הפשטניים – מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן!


פרשנים ודרשנים הוזים ומהובלים הינה אחת התופעות הנפוצות ביותר בימינו. ישנם עשרות אלפי פרשנים ודרשנים שדורשים את אגדות התלמוד כפשוטן ומנסים להלהיב את ההמון כמו שמדהימים את הילדים הקטנים בסיפורי אלף לילה ולילה. רעה חולה זו פושׂה בכל שׂדרות הממסד הרבני השכיר, ובכל פעם שאני שומע רב ממסדי שכיר ובכיר (כפי שהוא נחשב, אך אלהים יִראה ללֵבב), הנני שומע את דרשות חז"ל נדרשות כפשוטן, וברוב סכלותם הם אינם שמים לב שהם מגיעים לאבסורדים מחשבתיים חמורים, עד כדי הנחלת השקפות אשר רחוקות מאד מדת משה במקרה הטוב, ואליליות במקרה הפחות טוב. אך זה לא מעניין אותם, כי הרי כבר אמרנו שהדת לפי דעתם היא דת של אסור ומותר, ולכל ענייני המחשבה אין משמעות מבחינתם. מה גם שענייני המחשבה מחייבים אותם לנהוג ביושרה ומוסר, שתוכם יהיה כברם, ולהתנתק מתאווֹת הממון והכבוד שבהן הם מכלים את ימיהם.


נחזור לפרשנים ולדרשנים, ונמשיך לעיין בביקורתו של רבנו לתופעה הזו, שאגב החלה כבר לפני אלף שנה בפירוש רש"י, אשר הנחיל לעם ישראל את השיטה הרעה הזו של תפישת משלי התורה והנבואה וכלל אגדות חז"ל כולם כפשוטם, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קלו):


"והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ונצרף את דברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' כ), אשר בהם הוא מתאר את רמתו הרוחנית של האדם שלא למד מדעים ועד כמה הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית:


"כל זה לפי ההנחה שהאדם שהצענו לפניו שאלה זו הוא אדם מלומד במדעים אחרים, והוא גם זך רעיון מהיר הבנה, והשאלה ששאלנוהו מסוג השאלות הלימודיות שהם מן הדרגות שבהם עולים לעניינים האלהיים – [ואם המלומד כך] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלהיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהיו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל".


י. הערה על התלמוד הבבלי


העולם הדתי שבימינו שׁוֹגה לחשוב כי התלמוד הבבלי הוא תורה-שבעל-פה. ואף זו טעות חמורה, הואיל והתלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות נשׂגבים שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה ואף השקפות עולם שנדחו מעולם המחשבה. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי ללומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד!


כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא בקרה וסינון, עלול להביא את האדם כמעט בוודאות לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלו ולהבינם כפי אמיתתם.


וכבר הרחבתי בעניין האופן הנכון שבו יש להתייחס לתלמוד הבבלי בספרי: "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 22 ואילך), וכן במאמריי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)", "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", ואף ראינו דוגמאות נוספות לכך במאמרי: "אמונתו של רש"י בשדים", חלק י, חלק יב וחלק יה, וכן במאמרי: "חזון הרמב"ם לספרו משנה תורה", ועוד.


כמו כן, במקום אחר אף הסברתי מדוע צאצאי המינים נאחזים דווקא בתלמוד הבבלי, וכיצד כל דבקותם בו נובעת משאיפתם להפוך תורת חיים לקרדום חוצבים (שהרי הם אינם מקיימים את הלכותיו). כלומר, הם נטפלו לטקסט ארוך מסורבל ומסובך מאד בכוונה תחילה, כי הם חיפשו לעצמם דבר שיוכלו לכלות בו את כל ימיהם מבלי להגיע לתכלית רוחנית אמיתית. וכך, בהעדר תכלית אמיתית ובהנצחת הבערות והסכלות, יצרו לעצמם ישיבות על גבי ישיבות שמתעסקות בתורה מבלי להגיע לדברי אמת, וכך הם מצדיקים את הפקת הרווחים וטובות ההנאה במשך מאות רבות בשנים.


והנה דברי רבנו בסוף איגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלו), בשתי הפסקות לקמן:


"כי התכלית המכוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ["כלומר, מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן" (מָרי)], ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים ולא יותר [=חידוד המחשבה]. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו.


ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ולפיכך נחלצנו למען המטרה העיקרית כדי להקל זכירתו, ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים, והנחנו כל שזולת זה [כלומר הנחנו את כל הוויכוחים התלמודיים] למי שהעדיף להכשיר את עצמו לכך [=לחידוד המחשבה בלבד], כל-שכן שאינם חושבים את זאת הכשרה, אלא חושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ואותה יש לדרוש".


ברם, חידוד המחשבה יחד עם קניית השקפות רעות ורעועות מוביל ליצירת חברה יהודית תכמנית ומאכערית, אשר יודעת לתחבל תחבולות כדי להשיג מטרות לא ראויות לפי האמת, בעוד שבעיניה הם מטרות נכונות ואמיתיות. כגון תקצוב עולם הישיבות, אשר לדעת חז"ל ורבנו מדובר בחילול שם שמים חמור ביותר, ואילו לדעת צאצאי המינים מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, ויתחבלו תחבולות שונות ומשונות כדי למשוך תקציבים ותרומות אפילו בדרכים שהתורה אוסרת באופנים מפורשים, עד אפילו התדרדרות לגניבה וגזל, כי המטרה הדמיונית של חיזוק "עולם התורה" הדמיוני שלהם מקדשת את כל האמצעים.


זאת ועוד, מכיוון שהתלמוד הינו טקסט ארוך וקשה מאד להבנה, יש צורך בראשי ישיבות, וב"מלמדים" רבים אשר מושכים משכורות ותרומות מדי חודש בחודשו, כדי שהם "יסבירו" לתלמידים את כוונת התלמוד ופרשניו המהובלים למיניהם. ואלה, הפרשנים המהובלים הללו, הוסיפו עלינו רבבות פרשנויות מיותרות – כך שגם אם יגיע התלמיד לחיות אלף שנים, עדיין הוא יוכל לעסוק ולהתעסק בתלמוד ללא תכלית, ויוסיף להיות בורג במכונה המשומנת והמתוחכמת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה שהם יצרו לעצמם, כדי להשיג להם ולמקורביהם כבוד יוקרה מעמד וכוח כלכלי ופוליטי.


סוף דבר


בסיום דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק הוא אומר כך (עמ' קלז):


"ואם אתה מאנשי הכת השלישית [=יחידי הסגולה] – כל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם [=מאגדות חז"ל] ממה שהשכל מרחיקוֹ תתעכּב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותישאר בטִרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דוֹאג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר [שלמה המלך:] 'לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' [קה' יב, י]".

ועוד אומר רבנו במורה (ג, נא):


"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא, ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ונחתום בדברי ירמיה הנביא בפרק ב (פסוקים ד–יג), ובפרק יז (פסוקים ה–ח):


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֹּה אָמַר יְיָ, מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ. וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם. וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. [וכיצד טימאו את ארצו ונחלתו שמו לתועבה? הנה לפניכם:] הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ. לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְיָ וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב. כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת? הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל! שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל זֹאת וְשַׂעֲרוּ חָרְבוּ מְאֹד נְאֻם יְיָ, כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם".


"כֹּה אָמַר יְיָ אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְיָ יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!