אמונתו של רש"י בשדים – חלק א

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

רבנו הרמב"ם מלמד בספרו הטהור "מורה הנבוכים", כי האמונה בשדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וזה לשונו שם (ג, מו):


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


מדברי רבנו עולות כמה תובנות חשובות: א) העבודה לדמיונות חמורה מעבודה לנמצאים! וראיה לכך יש גם בפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – כלומר, אפילו אבותיכם לא שגו עד כדי כך אחר עבודה-זרה חמורה וכעורה היא עבודת השדים הדמיוניים; ב) עבודת השדים הייתה מאד פופולארית בימי קדם, ולצערנו האמונה בשדים ובשאר ההזיות נותרה עד לימינו אנו, אף שרבים הם שכבר מתנערים מן ההבל; ג) כמו כן, מעניינת העובדה שרבנו אינו מדבר כאן רק על עבודה אלא גם על אמונה, ובהמשך נראה כי האמונה בשדים לבדה היא בגדר עבודה-זרה.


אין מטרתי במאמר זה לחשוף את סכלותו של רש"י, אלא ללמד אותנו עד כמה עם-ישראל שגה אחר ההבל באלף השנים האחרונות, כי רש"י נחשב לגדול מפרשי התורה והתלמוד, והשפעתו על העולם היהודי עצומה עד בלתי נתפשת. ואם אכן יוּכח שהוא היה עובד אלילים, וספוג בהזיות אליליות רבות, הרי שעל עם-ישראל לעשות חשבון נפש מקיף ועמוק. בחשבון נפש זה עשויים להתעורר לדרך האמת השרידים אשר ה' קורא, ולא ניתן לערכו ללא חישוף סכלותו של רש"י, כי לא ניתן לעורר אל דרך האמת לפני שחושפים את הריקבון ועוקרים את ההבל והאלילות – בבחינת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תה' לד, טו).


כמו כן, אנו שואפים ללכת בדרכו של אברהם אבינו ע"ה, אשר נלחם בעבודה-הזרה בכל כוחו תוך סיכון משמעותי לנפשו, שהרי לא יעלה על הדעת שנמרוד ביקש להשליכו לכבשן האש רק בגלל שאברהם אבינו קרא לכל באי עולם בשם ה' – אלא בעיקר בגלל שהוא חשף את רשעותם סכלותם ואלילותם של נמרוד וכומריו. כלומר, מכוח ידיעתו את בורא עולם, אשר רוממה אותו לאהבתו הגדולה, אברהם אבינו ראה לנגד עיניו רק את דרך האמת, הוא לא חס על כבודו ורכושו, ונלחם לבדו באומה אכזרית ורשעה. ולצערי הרב, הדרדעים החדשים שכחו את דרכו של אברהם אבינו או שמא עדיין לא השׂכילו לזהות את דרך האמת.


רבנו הרמב"ם הלך בעוז ככל יכולתו בדרכו של אברהם אבינו, כי מטרתו המוצהרת היא לעקור את העבודה-הזרה ולמחות את עקבותיה, והמלחמה באמונת השדים היא אחת החזיתות החשובות ביותר להכרה בדרך האמת, וכדברי רבנו שם: "והנה נגמר העניין ושלמה המטרה: להפר את האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם".


מלחמתו באמונות השדים באה לידי ביטויה גם בפירושו למסכת עבודה-זרה (ד, ז): "והיסוד לכך [להפצת ההזיות האליליות] הם 'אלצאבה' [...] והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת-הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת-המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה".


ונסיים פרק זה בדברי חז"ל בסנהדרין (סה ע"א): "מקטר לשד עובד עבודה-זרה הוא!".


א. השדים – עבודה-זרה קדומה


א.1) בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". השעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס שם: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". וכך גם תרגם שם יונתן: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". נמצא, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים – "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".


רבנו סעדיה גאון מפרש פסוק זה כך: "לַשְּׂעִירִם – 'שיאטין'; זֹנִים – טועים". ומָרי מעיר שם: "ושֵׁם זה בערבית [="שיאטין"], מונח לרוחות רעות שבדמיון ההוזים, וכדברי ראב"ע [בפירושו שם]: 'שיראו אותם המשוגעים'".


א.2) בספר דברים נאמר (לב, יז): "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שוב אנחנו רואים כי השדים הם עבודה-זרה, וכפי שמתרגם אונקלוס: "דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַקוּ בְהוֹן אֲבָהָתְכוֹן", וכן מתרגם הירושלמי: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".


גם כאן רס"ג מתרגם "שֵׁדִים" – "שיאטין", ומוסיף: "לֹא אֱלֹהַּ – ואינם אלוהות. אֱלֹהִים – והם נעבדים [=עבודה-זרה] שלא ידעום". נמצא אפוא, כי לפי התורה השדים הם עבודה-זרה שעבדו עובדי-האלילים הקדמונים, ולפי הראב"ע ומָרי, עצם האמונה בקיומם ואפילו ללא עבודתם ויראתם, היא עבודה-זרה, והנה דברי הראב"ע בפירושו לספר ויקרא שם, ואחריהם דברי מָרי בהערתו לספר "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ):


"אֲשֶׁר הֵם זֹנִים – כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או יָרַע חוץ מהשם הנכבד והנורא". כלומר, כל מי שמאמין בקיום השדים ושיש בכוחם להיטיב ולהרע – זונה אחר עבודה-זרה. וכדברי מָרי: "שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".


רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה (ג, לז) כי "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", והוא מוסיף ומלמד שם (ג, מו) כי עבודת השדים הייתה עבודה-זרה קדומה נפוצה מאד:


"כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותן הזמנים והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [...], ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה [באמת, לא אצל אנשי-השם שעושים אותה קורדום לחפור בה] – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה את אכילת-הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ' [ויקרא יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה בשום מצוה זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו הייתה מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי השדים היו עבודה-זרה קדומה נפוצה מאד, והראשונים אשר החלו בעבודתם היו אומת ה"צאבה", והנה דברי רבנו שם (ג, כט): "וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=הקמיעות לכל מיניהם], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים והרוחות שוכני-המדברות [="יצורים דמיוניים הנחתים בשממות, אם אלה מדברות שוממים מישוב, או מוחות שוממים מדעת" (מָרי שם, הע' 62)]". וכדברי מָרי, אין השדים והרוחות נקלטים ותופחים אלא במוחות השוממים מדעת שהוכשרו לקבל את התֹּהו.


ב. האמונה בקיום השדים – עבודה-זרה חמורה ומתועבת


במאמרי "השדים – נחלת השוטים והחטאים", פרשׂתי את כלל ההלכות שעוסקות בנושא, וכאן אתמקד בהלכה הנוקבת ביותר בעניין זה, בהלכות עבודה-זרה (ב, י) רבנו פוסק: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". מהלכה זו אנו למדים על חומרת האמונה בשדים, שהרי כל המאמין בהם הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה! כך שלדעת רבנו רשאי וחייב אני לחרף ולגדף את מאמיני השדים, כי הם מחרפים ומגדפים את ה' יתעלה ויתרומם מסכלותם. "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תה' קז, יז).


ברם, כדי להבין לעומק את פסיקת רבנו כאן, יש לחזור ולעיין בפסוק שהבאנו לעיל. בספר ויקרא (יז, ז) נאמר: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". אמרנו כי פסוק זה מלמד, שהתורה אוסרת עלינו לעבוד את השדים – "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם", ולהאמין בקיומם – "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", לעולם-ולעולמי-עולמים – "חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם".


ברם, אם יטען הטוען כי הפסוק "אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", אינו מתייחס לסטייה מחשבתית אלא רק לעבודה-זרה בפועל, נשיבהו, שכבר לימדנו רס"ג לעיל כי הזנות הזו היא זנות מחשבתית שהרי הוא מפרש שם: "זֹנִים – טועים", כלומר טעייתם ותעייתם המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות. ואף רבנו הרמב"ם לימדנו, כי "זנות" איננה רק שחיתות במעשים אלא לא פחות ואולי אף יותר מכך: הזנות היא שחיתות מחשבתית, וזה לשון רבנו בספר המצוות (לאווין מז):


"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים בדעותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במ' טו, לט)]. ולשון ספרא: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות [...], 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות [...]. והכוונה באמרם 'זו זנות' – רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד".


ואם העסקת המחשבה בתענוגות הזימתיות היא בגדר זנות, גם הזנות המחשבתית אחר עבודה-זרה היא בגדר זנות, לא פחות מהזנות המחשבתית הזימתית ואף יותר, כי עבודה-זרה חמורה מן הזנות הזימתית. ויתרה מזאת, רבנו מגדיל לבאר ב"מורה הנבוכים" (ג, ח), כי השחיתות המחשבתית חמורה הרבה יותר מן השחיתות המעשית! והנה לפניכם תמצית ביאורו שם לאמרת חז"ל "הרהורי עבירה קשין מעבירה" (יומא כט ע"א):


"ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העבירה מחמת המקרים הנספחים לחומרו [...], כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו [=לנפשו-שכלו], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה [לדוגמה בהאמינו בעבודת אלילים כמו השדים] – הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו [!]. ואין אשמת מי שהזיד והתעמר בעבד סכל [=משל לבהמיות האדם] כאשמת מי שהתעמר בבן-חורין חסיד [=משל לנפש האדם הטהורה], כי הצורה הזו האנושית [=הנפש הטהורה] וכל סגולותיה הנספחים לה [=יכולת המחשבה וההבנה], אין ראוי להשתמש בהם כי אם במה שעותדו לו [כלומר] להתחברות בנעלה, לא להתדרדרות לעמקי השפלות".


ואין שפלות גדולה יותר משלוש החמורות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. נמצא אפוא, כי האמונה בעבודה-זרה, ואפילו במחשבה בלבד, היא עבירה חמורה ביותר, ומכאן יצליח הנבון להבין לעומק את הִלכת רבנו, שכל המאמין באמיתת עבודה-זרה אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם.


רמז נוסף לעניין זה שיבץ רבנו בפירושו למסכת חגיגה (ב, א), שם נאמר במשנה: "וכל שלא חס על כבוד קונו – רתוי לו כאילו לא בא לעולם", ושם פירש רבנו: "פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [...]. והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו [=השכל], הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה".


נמצאנו למדים, שכל מי שמאמין במחשבתו באמיתת עבודה-זרה, אפילו אינו עובדהּ, מזהם קשות את נפשו והגיע לתכלית הבעיטה בשכלו, ולכן אומר עליו רבנו שהוא מחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם. ונצרף עוד הלכה מהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדת אותנו עד כמה חמור עוון עבודה-זרה במחשבה:


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במדבר טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".