הסכם יששכר וזבולון לדעת הרמבם מדובר באופן של "מטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים" דהיינו שהתלמיד חכמים משקיע מכספו אצל הסוחר והסוחר מוכר את הסחורה ונותן מהרווחים לתלמיד חכמים (וכמו שעשה הרמבם עצמו עם אחיו כידוע),ולפי זה מובן מדוע הרמבם לא הזכיר שיש אופן של קבלת צדקה לצורך לימוד כעין מה שעשו יששכר וזבולון אלא על כרחך שאין פירוש הדברים שישכר היה נותן צדקה ליזבולון אלא באופן של עסק כאמור, שנית "אין למדים מדברי אגדה" גם אם נאמר שיששכר נתן צדקה לזבולון כדי שיוכל ללמוד ידוע שיש כלל שאין למדים מדברי אגדה, וכתבתי זאת כדי להוציא מדעת אתר בפייסבוק הנקרא "דרדעים ונהנים" שכתבו שהסכם שיששכר וזבולון מדובר באופן שיששכר נותן צדקה לזבולון ולא כתבו היאך יתפרנסו דברי הרמב"ם בעניין זה.וזה מה שכתבתי להם: מה שכתבתם ש"הסכם יששכר וזבולון הוא ללא שיתן התלמיד חכמים כסף וכו'" ע"כ.נמצא לפי דבריכם שיש אופן היתר לעסוק בתורה ולקבל תמיכה/צדקה ואם כן קשה מדוע הרמבם לא כתב היתר זה אלא פסק חד משמעית שזה אסור?! שנית מדוע החולקים ובראשם הכסף משנה לא הביאו היתר זה של "הסכם יששכר וזבולון"?! ( אולי מפני שאין למדים
מן האגדה?!) נמצנו למדים שלדעת הרמבם יש שני אופנים :א . אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות( דהיינו שהתלמיד חכם יעסוק בפרנסה ולימוד ) ב. לעשות הסכם סחר ולקבל רווחים. שבת שולם.👍
שבוע טוב,
פורסם עתה מאמר בעניין: "מהי השותפות של יששכר וזבולון?".
עידן, מה שאתה אומר תואם את דברי רבנו בפירושו לפרק חלק, והדברים האחרים שאתה מדבר עליהם, כלומר, הדברים האחרים שהאנשים הבוגרים בגילם (ולא בשכלם) לומדים תורה בעבורם הם כבוד ורוממות.
מה שאני מדבר עליו נמצא בסוף הלכות תשובה, כלומר, שמותר לעודד גם את בני האדם הגדולים שיעבדו את ה' כדי לקבל שכר בעולם-הזה ובעולם-הבא.
אך בשום פנים ואופן, אסור לחלל שם שמים ולתת לבני האדם שכר בעבור לימוד התורה, ואסור בשום פנים ואופן להפוך את התורה כלי לפרנסה, רק לנער צעיר התירו למלמדו לתת לו דינר אחד או שניים כדי שילמד פרשה זו או פרק זה ותו לא.
עיין היטב במאמרי האחרון: "בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה".
למוטי,
לעניות דעתי אינך צודק בהשערתך שסכלי אשכנז הראשונים התירו ליהנות מדברי תורה בגלל שהם חשבו שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, הם עשו זאת לא לשם שמים, אלא כדי להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים במסגרת תורת המינות החדשה שהם הנחילו לעם ישראל. ובמלים אחרות, הם ביקשו למלא את תאוות לבם, ולאחר שסימנו את המטרה הם השחיתו ועיוותו את התורה כדי שתתאים לצרכיהם. וזאת מהות המינות. ראה מאמרי: "מדוע נצטווינו בתלמוד תורה".
הגדר של "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" אינו מתיר לחלל שם שמים בשום פנים ואופן, אלא לאפשר לאנשים להניח שהם יקבלו שכר בעבור המצוות בעולם הזה, ואז לאט לאט לרומם אותם לעבוד את ה' מאהבה. וכתבתי על כך במאמרי: "בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה".