מהי השותפות של יששכר וזבולון?

עודכן: 30 בינו׳ 2021

אחד המדרשים המפורסמים ביותר שמהם מביאים ראיה להתיר ליהנות מדברי תורה, הוא המדרש בעניין שותפות יששכר וזבולון. רבים נוהגים להביא מהמדרש הזה ראיה ועדות לכך שניתן לעשות "עסקה" עם בן תורה בעל מרדעת פרֵאק. ומהי העסקה? ובכן, הגביר ייתן לבן התורא סכום מסוים מדי חודש בחודשו, נניח 2000 ש"ח, שזהו לכל הדעות שכר חודשי "מכובד" למי שתורתו הָמָנוּתוֹ – ובתמורה, הגביר יזכה לחצי משכר לימוד "תורתו".


ובכן, עוד לפני שנעיין במקורות כבר אפשר להקשות על עצם ההסכם הזה, שהרי איך יעלה על הדעת שגביר כמו לדוגמה ג'פרי אפשטיין, ייתן לאיזה חמור מבני-ברק שעונה לשם פרֵאק, כ-600 דולר בחודש, ובתמורה הוא יזכה לחצי משכר תורתו ויהיה מזומן לחיי העולם-הבא?


תמיהה נוספת אפשר להעלות גם על העונה לשם פרֵאק, שהרי איך יעלה על הדעת שבשביל סכום כל-כך זעום, דהיינו 600 דולר בחודש הוא יוותר על חצי מחיי העולם-הבא שמיועד לו? ואיני יודע מי יותר שוטה רשע וגס רוח, ג'פרי אפשטיין שיחשוב שהוא מרמה את יתברך וקונה את עולמו ב-600 דולר לחודש, אף שישגה בכל התועבות שבעולם, או פרֵאק החמור, אשר מוכן גם לחיות חיי עניות ודוחק בעולם-הזה, וגם לוותר על מקומו "במזרח" בעולם-הבא...


ואולי יתרה מזאת, היכן שמענו שאדם ייתן צדקה, ובכסף הצדקה הזה הוא יעביר אליו את זכויותיו של העני? כלומר, לפי ההיגיון הזה, אם ראובן נתן צדקה לשמעון, ושמעון הוא עני אשר קובע עתים לתורה נניח שעה ביום, זכויות לימודו של שמעון העני, של יום אחד או יומיים או שבוע (לפי גובה הצדקה), עשויות או עלולות לעבור לראובן בעת מתן הצדקה לשמעון... ורק מוחות רודפי בצע פרו-נוצריים מעֻוותים אשר הפכו את התורה למַסחרה מבזה עלובה ומזולזלת, מסוגלים להתייחס לתורה כאל סחורה בפועל או מטבע עובר לסוחר.


כמו כן, אם היה אפשרי ונכון לעשות "הסכם עסקה" כזה, מדוע הוא לא מופיע במסגרת סוגיה הלכתית מפורשת, אשר תגדיר את סכום הכסף שיעביר הגביר ללומד התורה? וכן תדון באפשרויות היציאה מן העסקה או ביטולה, או הגדלת אחוזי העולם-הבא, וכיו"ב. ויתרה מזאת, מדוע חז"ל ורבנו הרמב"ם מגַנים באופנים כל-כך קשים את מי שנוטל צדקה בעבור לימוד התורה? שהרי אם ניתן לבצע עסקה כזאת, איך אפשר לומר על מי שנוטל שכר בעבור לימוד התורה, שהוא מחלל שם שמים, ומבזה את התורה, ומכבה את מאור הדת וכו'?


והנה לפניכם תמצית פסקי חז"ל ורבנו בעניין זה, בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


דרך אגב, לא הייתי ממליץ לשום גביר לעשות עסקה עם הפרֵאקים מנענעי הסטנדרים, מפני שתורתם היא תורה עקומה ועקושה, פרו-נוצרית ופרו-אלילית, והשותפות עמם היא סיוע למחללי שם שמים ולמעוותי דת האמת שהפכוהָ לדת מינות סכלות ובערות. כמו כן, העולם-הבא שלהם הוא לא משהו שיש לשאוף אליו, להיפך, הוא משהו שיש לברוח ממנו כמו מאש, כי אין חמור מחילול שם שמים ומהפיכת תורת חיים לסחורה פרימיטיבית פרו-נוצרית.


א. היחס הנכון לאגדות ולמדרשי חז"ל


טרם שנעיין בדברי המדרשים, רצוי לעיין בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, כדי להבין, שלפי שורת הדין, אין שום צורך להתייחס למדרשים הללו, כי אין לומדים הלכה מן המדרש. כל-שכן וקל-וחומר כאשר יש לנו הלכות חריפות מאד שמנוגדות בתכלית לפשט המדרש.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו–קלז), בשלוש הפסקות לקמן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשוטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


"והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


וראוי להוסיף את דברי רבנו בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז), וכֹה דבריו:


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


ולעיון בכל פירושו למשנת אבות שם ראו בסוף מאמרי: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך".


ב. מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים


איך אפשר להבין את המדרשים בעניין הסכם יששכר וזבולון לאור האיסור החמור ליהנות מדברי תורה? ובכן, רבנו מסביר בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז), שיש אפשרות להיטיב עם תלמידי החכמים, והדבר לא ייחשב להנאה מדברי תורה, כי ההטבה והכבוד שמעניקים להם אינם נובעים מכבוד תורה בהכרח, מפני שנוהגים להעניק את ההטבות הללו גם לבני אדם מכובדים שאינם תלמידי חכמים, ולכן אין הדבר בגדר הנאה מכבוד תורה.


ומהו הדבר הזה שהתירה אותו התורה לתלמידי החכמים? ובכן, מותר לתלמיד חכמים לתת את כספו לסוחר או לאדם נאמן, כדי שישקיע את כספו באפיקים מניבים מבלי ליטול עמלה מתלמיד החכמים בעבור זאת. ובמלים אחרות, מבלי לגבות "דמי ניהול". וכך לדעתי יש להבין את השותפות אשר מתוארת במדרשים שנראה לקמן, כלומר, שבט יששכר העניק לשבט זבולון שהיה שבט של סוחרים, ממון ונכסים כדי שהם יוכלו לסחור בהם ולהפיק מהם רווחים, ואת הרווחים הללו שבט זבולון היה נותן לשבט יששכר אשר השקיע את רוב זמנו בתורה.


עוד הטבה שמתוארת בדברי רבנו בפירוש המשנה לקמן, היא קדימות במכירת הסחורה בשוק, כלומר, תלמיד חכמים שמגיע לשוק עם סחורתו, מעניקים לו את הזכות למכור ראשון את סחורתו, כדי שיוכל להתפנות מעסקיו ההכרחיים לקיומו ולעסוק בתורה. ודרך אגב, ניתן ללמוד מהטבה זו, שגם שבט יששכר היו עובדים ומתפרנסים למחייתם, ולא השליכו את כל יהבם על שבט זבולון, שהרי ברור שגם תלמידי החכמים היו סוחרים ובעלי מלאכה.


ועתה נעבור לעיין בדברי בפירוש המשנה למסכת אבות (ד, ז):


"אבל הדבר שהתירה אותו התורה לתלמידי חכמים, הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו, אם ירצה [רבנו מדגיש שאין זו חובה, כדי שלא יהיו חכמים מדומים שינצלו זאת לרעה], והעושה כן יש לו שכר על-כך, וזהו: 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים' [פסחים נג ע"ב]. וכן למכור סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח. כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי, כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותן לפעמים הסוחרים זה-עם-זה דרך כבוד, ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם-הארץ שמכבדין אותו".


חשוב לציין, כי רבנו אינו פוסק את שתי האפשרויות הללו בספרו "משנה תורה", ודומני שהסיבה לכך היא, שהוא לא רצה לפתוח פתח יותר גדול מזה שהוא פתח בפירוש המשנה, אשר יאפשר לחוצבי התורה להביא "ראיות" לכך שמותר ליהנות מדברי תורה. והמציאות באלף השנים האחרונות הוכיחה ומוכיחה, שאפילו מבלי לפסוק את ההלכות הללו באופן מפורש במשנה תורה, רבו מאד התירוצים והפלפולים, ועדיין, כמו בזמנו של רבנו, רוב כומרי הדת בעלי השׂררה ואולי אפילו כולם, הינם בעלי תאווה רודפי שׂררה וטובות הנאה.


ושמא ראוי להזכיר כאן את דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):


"ומה שקשה עליך [על תלמידו ר' יוסף] שהוא [=ראש הרבנות הממסדית] שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל [ראש הגלות שמואל בן עלי הנוכל וזכריה סגנו הפתי, הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים] [...]. ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".


בפסקה הזו רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל כך נעדרי יראת שמים? אלא, רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת! שאותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות", כלומר הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות רוח בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשררה, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".


נעבור עתה לעיין במדרשים בעניין שותפות יששכר וזבולון.


ג. מדרש בראשית רבה


יש שני מקורות דומים מאד במדרש בראשית רבה אשר עוסקים בעניין שותפות יששכר וזבולון, להלן המקור הראשון לפי סדר הופעתו במדרש (ויצא, עב), וכך נאמר שם:


"מאתיים ראשי סנהדריות היה שבט יששכר מעמיד, 'וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם' [דה"א יב, לג] – וכל אחֵיהם מסכימים הלכה על פיהם, והוא משיב להם כהלכה למשה מסיני. וכל השבח הזה מנין ליששכר? מזבולון שהיה מתעסק בפרקמטיה ומאכיל את יששכר שהיה בן תורה, הדא הוא דכתיב: 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' [בר' מט, יג], וכשבא משה לברך את ישראל הקדים את ברכת זבולון לברכת יששכר [אף שיששכר גדול מזבולון]: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' [דב' לג, יח], ממה שיששכר באהליך ויש א' יששכר באהלי זבולון".


אגב, נראה שמשמעות המשפט האחרון היא כמשמעותו במדרש לקמן, כלומר, מ