בשמונה פרקים הרמב"ם מזכיר את הכלל הזה של לפום עצרא אגרא, שם הוא מחלק בין הצער במצוות שמעיות לשכליות. האם במשנה תורה הרמב"ם פוסק כלל זה? או האם הוא פסק להפך, בהלכות לולב, שהשמחה במצוות עבודה גדולה מאוד?
top of page
כדי לראות את זה בזמן עבודה, עברו לאתר הפעיל שלכם.
3 תגובות
אי אפשר יותר להגיב על הפוסט הזה. לפרטים נוספים יש לפנות לבעל/ת האתר.
bottom of page
השמחה במצוות עשה היא עבודה גדולה מאד, ואין לחובת השמחה הזו שום קשר לחובה להימנע ממצוות לא תעשה שהנפש מתאווה להן ומחמדתן. כלומר, מי שיש לו צער בקיום מצות עשה כגון השמחה במקדש אין להללו ולשבחו ויש עליו עוון גדול מאד, לעומת זאת, מי שיש לו צער כאשר הוא נמנע מלעבור על מצוות לא תעשה מסוימות (הקרויות 'שמעיות') שהנפש מתאווה להן ומחמדתן שכרו גדול מאד.
מקווה שהבנת את ההבדל וההבחנה בין הדברים ברורה.
האם תוכל בבקשה להפנות אותנו למקור המדויק?