בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה

את הפרק השלישי בהלכות תלמוד תורה פותח רבנו בשבח התורה והמעשה, כל המדרשים שרבנו מביא בפרק הזה יסודם בדברי חכמי המשנה והתלמוד, וברור שמטרתם ללמדנו על רוממות לימוד התורה. מדוע אפוא קראנו למאמר זה: "בשבח התורה והמעשה"? מפני שבהמשך נלמד, כי רוממות לימוד התורה נובעת מקיום מצוותיה, כי קיומן היא-היא מטרת הלימוד. ובמלים אחרות, לימוד התורה הוא אמצעי ולא מטרה, אמצעי לידיעת ה' ולאהבתו.


נחל אפוא, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, א–ב), בשתי הפסקות לקמן:


"בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות: כתר כהונה זכה בו אהרון, שנאמר: 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם' [במ' כה, יג]; כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר: 'זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי' [תה' פט, לז]; כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לַכֹּל, שנאמר: 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' [דב' לג, ד], כל מי שירצה יבוא וייטול".


"שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ [...] בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ' [מש' ח, טו–טז]. הא למדת, שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם-הארץ, שנאמר: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים' [מש' ג, טו], יקרה היא מכהן גדול שנכנס לִפְנֵי וְלִפְנִים".


מקור דברי רבנו בדברי חכמים במסכת אבות (ד, יז): "ר' שמעון אומר: שלושה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. וכתר שם-טוב עולה על גביהן". ושם פירש רבנו:


"אלו שלוש המעלות הגדולות ניתנו לאומה מראשית הציוויים, והם הכהונה והמלכות והתורה. כהונה זכה בה אהרון, ומלכות זכה בה דוד, וכתר תורה מונח לכל הרוצה להתעטר בו. אמרו: ושמא תאמר שהכתר הזה פָּחוּת הוא מן השניים? לא, אלא יותר גדול מהם, ובו יהיו השניים: 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ [...] בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ' [מש' ח, טו–טז]. אבל כתר שם-טוב הרי הוא נקנה בתורה, כלומר, לימודה וקיום מצוותיה, לפי שבכך יהיה השם הטוב האמיתי".


ועוד מקור לדברי רבנו נמצא במשנה במסכת הוריות (ג, ח): "ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם-הארץ". ושם פירש רבנו: "אם היה כהן גדול חלש בלימודים, והממזר יותר מושלם ממנו בחכמה, קודם לכהן גדול עם-הארץ, כמו שנאמר: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים' [מש' ג, טו], יקרה היא מכהן גדול שמשמש לִפְנֵי וְלִפְנִים [וכבר העירו רבים שהדרשה הזו מבוססת על הכתיב שהוא "יקרה היא מפניים", וניתן להבינו כלשון רבים של המילה פְּנִים]".


רבנו אומר לעיל: "כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לַכֹּל, שנאמר: 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' [דב' לג, ד], כל מי שירצה יבוא וייטול", ובפירוש המשנה הוא אומר: "וכתר תורה מונח לכל הרוצה להתעטר בו". ברם, לכאורה דברי רבנו רחוקים מן המציאות התורנית אשר ניצבת לנגד עינינו, שהרי אנו רואים עד כמה התורה רחוקה באמת מבני האדם. הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית של ימינו הפכה את לימוד התורה לעסק מייגע ביותר, ובסוף היגיעה הרבה מצפה לאדם עוגמת נפש גדולה, שהרי הוא לא ירגיש שהוא באמת השיג מעלה...


אלא, הדבר היחיד שאותו אדם ישיג הוא דמיון שווא שהוא השיג מעלה, כאילו עצם השעות הרבות שהוא עמל על ש"ס ווילנא המשובש, וכן על פירושי רש"י ותוספות העילגים אשר מרחיקים את האדם מדרכי מישרים. כאילו כל השעות הרבות הללו שהוא תעה ולעה במחשכים, ובהבנה משובשת של הסוגיות ואגדות חז"ל, כאילו יש לו על-זה שכר נשגב מאת בורא-עולם, והשכר היחיד שהוא השיג הוא המשכורת החודשית העלובה מראש הכויילל. שכר עלוב בחיי העולם-הזה, ועוון גדול מאד לחיי העולם-הבא, עוון חילול שם שמים.


תורת אמת היא עונג לנפש, וכמו שאומר דוד המלך: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תה' יט, ט), ואף שבתחילת דרכו של האדם בלימוד יהיה עליו להתאמץ כדי ללמוד הקדמות לא מעטות, הרי שבהמשך לימודו היא תהפוך לו לשמחת עולם, ובכל עת שהאדם יגלה וימצא השקפה נכונה או פירוש אמיתי או יבין את טעמי ההלכה, תאפוף אותו שמחה ואושר על-כך שהשיג את האמת בעולם השקר החשוך, וזכה להבנה זכה הרחוקה ונעלמת מרבים.


ברם, תורת שקר פרו-נוצרית אשר מטרתה המרכזית היא הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, לעולם לא תביא לאדם אושר אמיתי, ולכן חברת המינים וצאצאיהם מרימה כל-כך הרבה חומות כנגד כניסת האקדמיה או המודרניזציה לתוכה. והסיבה היא פשוטה, הם כל-כך חלשים ורעועים בהשקפותיהם, עד שהם זקוקים לכסף ולטובות ההנאה כדי למשוך את אנשיהם שילמדו את תורתם העקושה, ואף זקוקים הם להפחדות ולאיומים ולסתימת פיות ולכיסוי עיניים, כדי שיוכלו להמשיך בתרבות השקר שהם הנחילו ומנחילים לבניהם.


ומדי פעם הם מפרסמים פשקווילים שבהם הם יוצאים בשצף קצף כנגד לימודי המדעים, והדבר פשוט לא יעלה על הדעת! ומה הם רוצים? שכל עם-ישראל יהיו סכלים נבערים? שארץ-ישראל תהפוך להיות לסודן? והלא אם נהיה נחותים מבחינה טכנולוגית אין לנו זכות קיום בארץ-ישראל, ואויבינו הרבים שמסביבנו יְכַלּוּ אותנו בשבוע אחד! ובמלים אחרות, תרבות המינות החרדית היא אסון לעם-ישראל! אסון רוחני ואסון מדעי ואסון ביטחוני.


מסיפורי המינים וצאצאיהם


כדי להמחיש את גודל האסון, אצרף סיפור מייצג שפורסם באחד מעלוני המינים:


בישיבתו של הגר"ח, ישיבת ואלוז'ין המעטירה, למדו שלושה תלמידים אשר הצטיינו במעלות מיוחדות ויוצאות דופן: האחד מהם היה "מיוחס" גדול, נצר למשפחת רבנים מפורסמת; השני היה בעל מידות מופלאות; ואילו השלישי היה חריף ובעל כישרון, ושקדן מאין כמותו.


לימים, נתפסו שלושת התלמידים ברוח ה"השכלה" הברלינאית, שחוללה שמות בכרם בית-ישראל באותה התקופה, עזבו את הישיבה, ויצאו לתרבות רעה. אין לשער ואין לתאר את צערו של הגר"ח על שעלה בגורלם של שלושה תלמידים יקרים אלו, עד שנפשו מיאנה להינחם והוא שפך עליהם דמעות כמים.


אולם, באחד הלילות הופיע הגאון מווילנא, רבו של הגר"ח, בחלומו, וכך אמר לו:


"דע לך, כי רבים וטובים עוד תאכל חרב ההשכלה... זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה – שהרי כל ישראל מיוחסים הם, בני האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב; גם המידות הטובות אינן מהוות ערובה להצלה ותריס בפני הפורענות – שכן הן אינן מיוחדות לישראל בלבד; אולם, דבר אחד אני יכול להבטיחך נאמנה: זכות התורה תעמוד לו למי ששקד על דלתותיה! כל מי שטעם פעם ממתיקות התורה, ולמד תורה לשמה – בוודאי תעמוד לו זכות זו להצילו מרדת שחת".


שנים לאחר מכן, חקר הגר"ח ודרש על אשר עלה בגורלם של שלושת התלמידים הללו. התברר לו, כי היחסן שבהם – שכח את ייחוסו לחלוטין והתבולל בין הגויים; בעל המידות – התמסר לחוכמת הפילוסופיה עד שהתבלבלה דעתו והוא המיר את דתו. ואילו השלישי, המתמיד – נכנס לאוניברסיטה ועלה מעלה-מעלה בלימודיו, ואף התמנה כפרופסור באוניברסיטה המלכותית – משרה אשר חייבה בדרך כלל את בעליה להמיר את דתו, אולם לעת עתה – עלה בידו להתחמק מלעשות זאת.


אך הנה, לא חלפו ימים רבים, ואותו תלמיד התדפק על דלת ביתו של רבו באישון לילה, הוא סיפר, כי בסופו-של-דבר הגיע הרגע בו היה עליו להמיר את דתו, אולם הוא ביקש שהות של שלושה ימים בטרם יעשה זאת, ובפרק זמן זה ארז מעט ממטלטליו ונמלט מעירו, בדרכו אל ארץ-ישראל, כאשר הוא עובר בואלוז'ין כדי להקביל את פניו של רבו... חיבק רבי חיים את תלמידו, ולאחר מכן שאל: "אמור לי בני: מי הצילך מן החטא"?


התלמיד סיפר ואמר:


"היה זה באותם שלושה ימים שנתנו לי בטרם אמיר את דתי. עברתי באישון לילה ברחובה של עיר, וחלפתי על פני בית יהודי, ממנו בקע קול של לימוד תורה בניגון שובה-לב. נצמדתי כמסומר למקומי, ולא יכולתי להתנתק מהמנגינה העריבה. הניגון הנוגה נשמע לי כקינה, אשר נושאת התורה על שעזבתיה ופרשתי לחצוב לי בורות נשברים... באותו הרגע התעוררו בי הרהורי תשובה, ובליבי גמרתי: לא אעזוב את דת אבותיי בשום מחיר, ויהי מה!".


ממעשה זה יכולים אנו ללמוד, כי המעלה המיוחדת של עם ישראל, בה תלוי סוד קיומו – הינה: לימוד התורה. רק זכות התורה היא שיכולה להבטיח את המשכיותו של עמנו!


עד כאן מתוך הסיפור, ועתה נבחן את ההשקפות אשר מוחדרות בין השיטין...


***

ההשכלה ולימודי המדעים הינם עניינים אשר נועדו לגויים בלבד: "ההשכלה הברלינאית", כאילו מעלה גדולה היא לעם-ישראל שהוא עם סכל ונבל... כמו כן, המדעים "מחוללים שמות בכרם בית ישראל", הם בגדר "תרבות רעה", ואף ראוי לבכות ולקונן ולהזיל "דמעות כמים" על מי שעלה בגורלו ללמדם, כאילו מדובר בחורבן איום ונורא: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ [...] עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ב, יט). בהמשך עוד הוסיפו לגַנות בסיפור את החכמה והדעת: "רבים וטובים עוד תאכל חרב ההשכלה", "זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה", "גם המידות הטובות אינן מהוות ערובה להצלה ותריס בפני הפורענות", אך מי שלמד תורה "בוודאי תעמוד לו זכות זו להצילו מרדת שחת", ועוד.


***

הגרח יִגְרַח מואלוז'ין הרקובה, ראה בחלום את הנבל מווילנא! הלך הזרזיר אצל העורב ומצא מין את מינו וניעור... ובמלים אחרות, הם מחדירים את ההשקפה שהגרח יגרח "זכה" לגילוי אלי הפוחז מווילנא! כאילו הגרח יגרח הוא נביא או בעל יכולות מאגיות! והאמת היא, שהם מעודדים בהזיה הזו עניין שנאסר בתורה באיסור חמור והוא "דורש אל המתים", שהרי אין שום דרך בעולם שאדם מת יבוא בחלום לאדם חי, למעט בהזיותיהם של עובדי האלילים אשר דימו שילכו לבתי הקברות, והמתים יבואו להם בחלומם ויגידו להם את העתידות.


ראו נא את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז), בעניין איסור זה:


"אי זה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות, כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שיישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדן, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו [=יגלה לו את הנסתרות או העתידות]. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


וראו נא מה אומר רבנו על ההזיות האלה בספר המצוות (לאווין לח):


"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חז"ל בברכות (יח ע"ב): 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים', וכמו זנב הלטאה שמתנועע לאחר התנתקותו], שמי שעושה כך ולובש כך, יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא] [...] והעובר על לאו זה חייב מלקות".


***

בהמשך, המינים מתארים את לימוד תורת המינות שלהם כלימוד "מתוק", "כל מי שטעם פעם ממתיקות התורה" וכו'. וזו אחת ההזיות הגדולות ביותר בעולם יושבי הישיבות, שהייתי נמנה עליו במשך לא מעט שנים. מושכים את האדם בכסף ובטובות הנאה (כגון משכורות חודשיות, מלגות בונוס, פטור מצבא, רוממות וכבוד מדומים, דמיונות הבל של "עילויים", ועוד), ומחדירים לתלמיד שהלימוד המייגע מן הספרים העכורים של ש"ס ווילנא העקום והמשובש, הוא הדבר העליון והנשגב ביותר עלי אדמות אשר בזכותו העולם עומד!


ההזיה הזו, יחד עם שאר ההזיות, ויחד עם המשכורות ושאר טובות ההנאה, מחזיקים את האדם לשבת בישיבה, ואף להזות הזיות שהוא "פועל גדולות ונצורות", ומכיוון שעל לימודו כל העולם כולו עומד, על כולם לכרוע ולהשתחוות לו... ולאחר שהם מחַתנים אותו, הסיפור כמעט נגמר סופית, הוא שבוי עתה לחלוטין בידי חברת המינים וצאצאיהם, כי גם אשתו עברה שטיפת מוח יסודית בסמינרֵי המינות לשפחה המתחילה, והיא כבר לא תאפשר לבעלה לבדוק ולבחון את דרכיו ומעשיו, ואם באו גם ילדים, הוא כבר עבד נרצע לראש הישיבה, שהרי איך ייתן לילדיו פת לחם מעופש בלי