בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה

את הפרק השלישי בהלכות תלמוד תורה פותח רבנו בשבח התורה והמעשה, כל המדרשים שרבנו מביא בפרק הזה יסודם בדברי חכמי המשנה והתלמוד, וברור שמטרתם ללמדנו על רוממות לימוד התורה. מדוע אפוא קראנו למאמר זה: "בשבח התורה והמעשה"? מפני שבהמשך נלמד, כי רוממות לימוד התורה נובעת מקיום מצוותיה, כי קיומן היא-היא מטרת הלימוד. ובמלים אחרות, לימוד התורה הוא אמצעי ולא מטרה, אמצעי לידיעת ה' ולאהבתו.


נחל אפוא, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, א–ב), בשתי הפסקות לקמן:


"בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות: כתר כהונה זכה בו אהרון, שנאמר: 'וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם' [במ' כה, יג]; כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר: 'זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי' [תה' פט, לז]; כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לַכֹּל, שנאמר: 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' [דב' לג, ד], כל מי שירצה יבוא וייטול".


"שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ [...] בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ' [מש' ח, טו–טז]. הא למדת, שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם-הארץ, שנאמר: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים' [מש' ג, טו], יקרה היא מכהן גדול שנכנס לִפְנֵי וְלִפְנִים".


מקור דברי רבנו בדברי חכמים במסכת אבות (ד, יז): "ר' שמעון אומר: שלושה כתרים הן: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. וכתר שם-טוב עולה על גביהן". ושם פירש רבנו:


"אלו שלוש המעלות הגדולות ניתנו לאומה מראשית הציוויים, והם הכהונה והמלכות והתורה. כהונה זכה בה אהרון, ומלכות זכה בה דוד, וכתר תורה מונח לכל הרוצה להתעטר בו. אמרו: ושמא תאמר שהכתר הזה פָּחוּת הוא מן השניים? לא, אלא יותר גדול מהם, ובו יהיו השניים: 'בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ [...] בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ' [מש' ח, טו–טז]. אבל כתר שם-טוב הרי הוא נקנה בתורה, כלומר, לימודה וקיום מצוותיה, לפי שבכך יהיה השם הטוב האמיתי".


ועוד מקור לדברי רבנו נמצא במשנה במסכת הוריות (ג, ח): "ממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם-הארץ". ושם פירש רבנו: "אם היה כהן גדול חלש בלימודים, והממזר יותר מושלם ממנו בחכמה, קודם לכהן גדול עם-הארץ, כמו שנאמר: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים' [מש' ג, טו], יקרה היא מכהן גדול שמשמש לִפְנֵי וְלִפְנִים [וכבר העירו רבים שהדרשה הזו מבוססת על הכתיב שהוא "יקרה היא מפניים", וניתן להבינו כלשון רבים של המילה פְּנִים]".


רבנו אומר לעיל: "כתר תורה הרי הוא מונח ועומד ומוכן לַכֹּל, שנאמר: 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' [דב' לג, ד], כל מי שירצה יבוא וייטול", ובפירוש המשנה הוא אומר: "וכתר תורה מונח לכל הרוצה להתעטר בו". ברם, לכאורה דברי רבנו רחוקים מן המציאות התורנית אשר ניצבת לנגד עינינו, שהרי אנו רואים עד כמה התורה רחוקה באמת מבני האדם. הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית של ימינו הפכה את לימוד התורה לעסק מייגע ביותר, ובסוף היגיעה הרבה מצפה לאדם עוגמת נפש גדולה, שהרי הוא לא ירגיש שהוא באמת השיג מעלה...


אלא, הדבר היחיד שאותו אדם ישיג הוא דמיון שווא שהוא השיג מעלה, כאילו עצם השעות הרבות שהוא עמל על ש"ס ווילנא המשובש, וכן על פירושי רש"י ותוספות העילגים אשר מרחיקים את האדם מדרכי מישרים. כאילו כל השעות הרבות הללו שהוא תעה ולעה במחשכים, ובהבנה משובשת של הסוגיות ואגדות חז"ל, כאילו יש לו על-זה שכר נשגב מאת בורא-עולם, והשכר היחיד שהוא השיג הוא המשכורת החודשית העלובה מראש הכויילל. שכר עלוב בחיי העולם-הזה, ועוון גדול מאד לחיי העולם-הבא, עוון חילול שם שמים.


תורת אמת היא עונג לנפש, וכמו שאומר דוד המלך: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תה' יט, ט), ואף שבתחילת דרכו של האדם בלימוד יהיה עליו להתאמץ כדי ללמוד הקדמות לא מעטות, הרי שבהמשך לימודו היא תהפוך לו לשמחת עולם, ובכל עת שהאדם יגלה וימצא השקפה נכונה או פירוש אמיתי או יבין את טעמי ההלכה, תאפוף אותו שמחה ואושר על-כך שהשיג את האמת בעולם השקר החשוך, וזכה להבנה זכה הרחוקה ונעלמת מרבים.


ברם, תורת שקר פרו-נוצרית אשר מטרתה המרכזית היא הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, לעולם לא תביא לאדם אושר אמיתי, ולכן חברת המינים וצאצאיהם מרימה כל-כך הרבה חומות כנגד כניסת האקדמיה או המודרניזציה לתוכה. והסיבה היא פשוטה, הם כל-כך חלשים ורעועים בהשקפותיהם, עד שהם זקוקים לכסף ולטובות ההנאה כדי למשוך את אנשיהם שילמדו את תורתם העקושה, ואף זקוקים הם להפחדות ולאיומים ולסתימת פיות ולכיסוי עיניים, כדי שיוכלו להמשיך בתרבות השקר שהם הנחילו ומנחילים לבניהם.


ומדי פעם הם מפרסמים פשקווילים שבהם הם יוצאים בשצף קצף כנגד לימודי המדעים, והדבר פשוט לא יעלה על הדעת! ומה הם רוצים? שכל עם-ישראל יהיו סכלים נבערים? שארץ-ישראל תהפוך להיות לסודן? והלא אם נהיה נחותים מבחינה טכנולוגית אין לנו זכות קיום בארץ-ישראל, ואויבינו הרבים שמסביבנו יְכַלּוּ אותנו בשבוע אחד! ובמלים אחרות, תרבות המינות החרדית היא אסון לעם-ישראל! אסון רוחני ואסון מדעי ואסון ביטחוני.


מסיפורי המינים וצאצאיהם


כדי להמחיש את גודל האסון, אצרף סיפור מייצג שפורסם באחד מעלוני המינים:


בישיבתו של הגר"ח, ישיבת ואלוז'ין המעטירה, למדו שלושה תלמידים אשר הצטיינו במעלות מיוחדות ויוצאות דופן: האחד מהם היה "מיוחס" גדול, נצר למשפחת רבנים מפורסמת; השני היה בעל מידות מופלאות; ואילו השלישי היה חריף ובעל כישרון, ושקדן מאין כמותו.


לימים, נתפסו שלושת התלמידים ברוח ה"השכלה" הברלינאית, שחוללה שמות בכרם בית-ישראל באותה התקופה, עזבו את הישיבה, ויצאו לתרבות רעה. אין לשער ואין לתאר את צערו של הגר"ח על שעלה בגורלם של שלושה תלמידים יקרים אלו, עד שנפשו מיאנה להינחם והוא שפך עליהם דמעות כמים.


אולם, באחד הלילות הופיע הגאון מווילנא, רבו של הגר"ח, בחלומו, וכך אמר לו:


"דע לך, כי רבים וטובים עוד תאכל חרב ההשכלה... זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה – שהרי כל ישראל מיוחסים הם, בני האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב; גם המידות הטובות אינן מהוות ערובה להצלה ותריס בפני הפורענות – שכן הן אינן מיוחדות לישראל בלבד; אולם, דבר אחד אני יכול להבטיחך נאמנה: זכות התורה תעמוד לו למי ששקד על דלתותיה! כל מי שטעם פעם ממתיקות התורה, ולמד תורה לשמה – בוודאי תעמוד לו זכות זו להצילו מרדת שחת".


שנים לאחר מכן, חקר הגר"ח ודרש על אשר עלה בגורלם של שלושת התלמידים הללו. התברר לו, כי היחסן שבהם – שכח את ייחוסו לחלוטין והתבולל בין הגויים; בעל המידות – התמסר לחוכמת הפילוסופיה עד שהתבלבלה דעתו והוא המיר את דתו. ואילו השלישי, המתמיד – נכנס לאוניברסיטה ועלה מעלה-מעלה בלימודיו, ואף התמנה כפרופסור באוניברסיטה המלכותית – משרה אשר חייבה בדרך כלל את בעליה להמיר את דתו, אולם לעת עתה – עלה בידו להתחמק מלעשות זאת.


אך הנה, לא חלפו ימים רבים, ואותו תלמיד התדפק על דלת ביתו של רבו באישון לילה, הוא סיפר, כי בסופו-של-דבר הגיע הרגע בו היה עליו להמיר את דתו, אולם הוא ביקש שהות של שלושה ימים בטרם יעשה זאת, ובפרק זמן זה ארז מעט ממטלטליו ונמלט מעירו, בדרכו אל ארץ-ישראל, כאשר הוא עובר בואלוז'ין כדי להקביל את פניו של רבו... חיבק רבי חיים את תלמידו, ולאחר מכן שאל: "אמור לי בני: מי הצילך מן החטא"?


התלמיד סיפר ואמר:


"היה זה באותם שלושה ימים שנתנו לי בטרם אמיר את דתי. עברתי באישון לילה ברחובה של עיר, וחלפתי על פני בית יהודי, ממנו בקע קול של לימוד תורה בניגון שובה-לב. נצמדתי כמסומר למקומי, ולא יכולתי להתנתק מהמנגינה העריבה. הניגון הנוגה נשמע לי כקינה, אשר נושאת התורה על שעזבתיה ופרשתי לחצוב לי בורות נשברים... באותו הרגע התעוררו בי הרהורי תשובה, ובליבי גמרתי: לא אעזוב את דת אבותיי בשום מחיר, ויהי מה!".


ממעשה זה יכולים אנו ללמוד, כי המעלה המיוחדת של עם ישראל, בה תלוי סוד קיומו – הינה: לימוד התורה. רק זכות התורה היא שיכולה להבטיח את המשכיותו של עמנו!


עד כאן מתוך הסיפור, ועתה נבחן את ההשקפות אשר מוחדרות בין השיטין...


***

ההשכלה ולימודי המדעים הינם עניינים אשר נועדו לגויים בלבד: "ההשכלה הברלינאית", כאילו מעלה גדולה היא לעם-ישראל שהוא עם סכל ונבל... כמו כן, המדעים "מחוללים שמות בכרם בית ישראל", הם בגדר "תרבות רעה", ואף ראוי לבכות ולקונן ולהזיל "דמעות כמים" על מי שעלה בגורלו ללמדם, כאילו מדובר בחורבן איום ונורא: "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ [...] עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ב, יט). בהמשך עוד הוסיפו לגַנות בסיפור את החכמה והדעת: "רבים וטובים עוד תאכל חרב ההשכלה", "זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה", "גם המידות הטובות אינן מהוות ערובה להצלה ותריס בפני הפורענות", אך מי שלמד תורה "בוודאי תעמוד לו זכות זו להצילו מרדת שחת", ועוד.


***

הגרח יִגְרַח מואלוז'ין הרקובה, ראה בחלום את הנבל מווילנא! הלך הזרזיר אצל העורב ומצא מין את מינו וניעור... ובמלים אחרות, הם מחדירים את ההשקפה שהגרח יגרח "זכה" לגילוי אלי הפוחז מווילנא! כאילו הגרח יגרח הוא נביא או בעל יכולות מאגיות! והאמת היא, שהם מעודדים בהזיה הזו עניין שנאסר בתורה באיסור חמור והוא "דורש אל המתים", שהרי אין שום דרך בעולם שאדם מת יבוא בחלום לאדם חי, למעט בהזיותיהם של עובדי האלילים אשר דימו שילכו לבתי הקברות, והמתים יבואו להם בחלומם ויגידו להם את העתידות.


ראו נא את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יז), בעניין איסור זה:


"אי זה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות, כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שיישאל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדן, כדי שיבוא מת פלוני בחלום ויספר עמו [=יגלה לו את הנסתרות או העתידות]. כללו של דבר, כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


וראו נא מה אומר רבנו על ההזיות האלה בספר המצוות (לאווין לח):


"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חז"ל בברכות (יח ע"ב): 'אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים', וכמו זנב הלטאה שמתנועע לאחר התנתקותו], שמי שעושה כך ולובש כך, יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא] [...] והעובר על לאו זה חייב מלקות".


***

בהמשך, המינים מתארים את לימוד תורת המינות שלהם כלימוד "מתוק", "כל מי שטעם פעם ממתיקות התורה" וכו'. וזו אחת ההזיות הגדולות ביותר בעולם יושבי הישיבות, שהייתי נמנה עליו במשך לא מעט שנים. מושכים את האדם בכסף ובטובות הנאה (כגון משכורות חודשיות, מלגות בונוס, פטור מצבא, רוממות וכבוד מדומים, דמיונות הבל של "עילויים", ועוד), ומחדירים לתלמיד שהלימוד המייגע מן הספרים העכורים של ש"ס ווילנא העקום והמשובש, הוא הדבר העליון והנשגב ביותר עלי אדמות אשר בזכותו העולם עומד!


ההזיה הזו, יחד עם שאר ההזיות, ויחד עם המשכורות ושאר טובות ההנאה, מחזיקים את האדם לשבת בישיבה, ואף להזות הזיות שהוא "פועל גדולות ונצורות", ומכיוון שעל לימודו כל העולם כולו עומד, על כולם לכרוע ולהשתחוות לו... ולאחר שהם מחַתנים אותו, הסיפור כמעט נגמר סופית, הוא שבוי עתה לחלוטין בידי חברת המינים וצאצאיהם, כי גם אשתו עברה שטיפת מוח יסודית בסמינרֵי המינות לשפחה המתחילה, והיא כבר לא תאפשר לבעלה לבדוק ולבחון את דרכיו ומעשיו, ואם באו גם ילדים, הוא כבר עבד נרצע לראש הישיבה, שהרי איך ייתן לילדיו פת לחם מעופש בלי משכורת הרעב של ראש הכויילל?


ואגב, שמתם לב לשקר הגלוי שבדבריהם? התבוננו נא שוב: "כל מי שטעם פעם ממתיקות התורה, ולמד תורה לשמה"... וכי הם לומדים את תורת המינות שלהם לשמה? והלא הם גדולי חוצבי דת משה, וגדולי המשתמשים בכתרה של תורה, אוי לה לתורת משה שכך עלה לה מידם של המינים הללו, אשר זיהמו וטימאו אותה והפכו אותה לתורת מינות כעורה.


***

דגש רב מושם בסיפור על תוצאת לימודי המדעים: "בעל הייחוס" סופו שהתבולל, בעל המידות התמסר לחוכמת הפילוסופיה עד שגם הוא המיר את דתו, והמתמיד כמעט המיר את דתו, ורק בזכות שהוא למד את הזיות המינים הוא החליט לברוח מהאוניברסיטה...


נשים לב, כי הפילוסופיה נחשבת אצל המינים וצאצאיהם כמינות גמורה, ועולם הפוך ראיתי, חכמים ונבונים בארעא ומינים בשמי שמיא, ושוב, אין ספק שמטרתם היא הנצחת הבערות והסכלות, כי מי שלומד מחשבת ישראל או פילוסופיה, יזהה במוקדם או במאוחר את סכלותם ורוב התעיותיהם, ואז הוא ייגעל גועל עמוק מנבלותם וכיעורם, ויברח מהם כל עוד נפשו בו. וכמו שרבנו מסביר בצוואתו למורה מדוע המינים וצאצאיהם יתנגדו לספרו (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


כמו כן, רבנו מבאר במורה (ג, כט), שככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו: "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה"צאבה", שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".


וכבר הרחבתי בעניינים אלה במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" (חלק א, חלק ב, חלק ג); "ידיעת השם והבנת טעמי המצוות", ועוד רבים.


ולמרות הכל, למרות כל נקודות הלחץ והאחיזה החזקה של המינים בצאן מרעיתם, עדיין הם מפחדים מאד מהתרבות המערבית, כי יודעים הם היטב שהם מוכרים לתלמידיהם הבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, ובגלל שאין שום מתיקות בהזיות ובדמיונות שהם מלעיטים את בניהם, הם כל-כך מפחדים. לפיכך הם מספרים סיפורים כאלה הזויים, ומשקרים ומפחידים ומחדירים הזיות ודמיונות, כי רגע אחד של אמת, רגע אחד של התבוננות מעמיקה ואמיתית, עלול לפזר את כל מגדל הקלפים שהם בנו במאמץ רב במשך מאות רבות בשנים.


***

ומאין הנני יודע שכל דבריהם שקר והבל מהובל? כי בימינו אין שום אדם אשר מכריח את הלומד להמיר את דתו או לצאת לתרבות רעה או להתבולל וכיו"ב, אלא, אם הם היו רוצים הם היו מקימים להם אוניברסיטאות משלהם, שבהם ילמדו מדעים לפי כל כללי הדת והמוסר. אך הם אינם עושים זאת, הם ממשיכים בסכלותם ובתעייתם וממשיכים לקרוא ללימודי המדעים כפירה! וזו ההוכחה כי לא הצניעות או המוסר או ההתבוללות או המרת הדת הם עיקר העניין, אלא הכפירה! ובמלים אחרות, ברגע שאדם לומד ומשכיל, הוא כופר בעבודה-זרה, דהיינו הוא כופר באבותיו וברבותיו מקרב המינים וצאצאיהם! וגם אם הוא לא יכפור בהם, הוא כבר לא ימצא בדבריהם שום טעם, כי טעם החכמות גדול בהרבה מטעם ש"ס המינות של ווילנא, ואם תוסיפו לזה את מנעמי החיים של התרבות המערבית, הרי שאין עוד שום בחירה לאדם הנבון והמשכיל, והוא יבחר באוניברסיטה על-פני השטעטל...


לימוד תורה או קיום מצוה?


אחת השאלות הגדולות ביותר שניצבת לפני לומד התורה היא: מה עדיף? לקיים מצוה או ללמוד תורה? חכמי התלמוד דנו בשאלה זו והגיעו למסקנה ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר, לימוד התורה עדיף מפני שהוא מביא את האדם לקיום מצוות רבות, שהרי "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ו), אין אדם יכול לקיים את המצוות אלא-אם-כן הוא ילמד עליהן: על גדריהן ועל סעיפיהן ועל טעמיהן ועל בורא-עולם שציווה בהן.


נמצא אפוא, שהמטרה היא קיום המצוות דהיינו המעשה! ורוממו את לימוד התורה, מפני שהוא הדרך היחידה להגיע לידי קיום ועשייה! ובמלים אחרות, מי שסבור שלימוד התורה לבדו הוא חזות הכל ואין בלתו, טועה טעות גדולה מאד, כי לימוד התורה נועד לרומם אותנו להיות אנשי מעשה, אשר עובדים את ה' לשם שמים בשמחה ובאהבה. ולא יושבים בטלים ממלאכה בבתי מינות בתחפושת של בתי מדרשות, נוטלים ממון מבני אדם שלא ברצונם, מלהגים מנטרות וגורסים מלים בלתי מובנות בלשונות עילגים, ומתפלפלים בעניינים דחויים שאין בהם שום תועלת לידיעת ה' ולייחודו. אלא, לימוד התורה נועד לרומם אותנו להיות אנשי יושר ואמת, בני אדם חכמים ונבונים, מקדשים שם שמים, ישראל אשר בך אתפאר.


נעבור עתה ללמוד את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ג):


"אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להיעשות על-ידי אחרים – לא יפסיק תלמודו, ואם לאו – יעשה המצוה ויחזור לתורתו".


ומדוע תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות כולן? מפני שהוא מלמד את האדם לקיים את כל המצוות כולן, שהרי אם לא ילמד איך יידע לקיים? ורק בגלל זאת תלמוד תורה גדול מקיום המצוות. וגם זה רק בתנאי שיש מי שיקיים את המצוה, אך אם אין מי שיקיים את המצוה, על האדם לבטל את תלמודו וללכת לקיים את המצוה שנקרתה לפניו, ויחזור לתלמודו.


ויש בזה היגיון גדול מאד, שהרי האדם שלומד תורה עוסק כרגע במצוה, ואם יש אדם אחר אשר יכול ומעוניין לקיים את המצוה, אם האדם שלומד תורה יעזוב את תלמודו, הרי שזולתו הפסיד ולא קיים את המצוה שהייתה בידו וברצונו לקיימה. ואם החכם ימשיך בתלמודו, נמצא שגם המצוה נתקיימה, גם זולתו זכה למצוה, וגם החכם זכה להוסיף וללמוד כדי לקיים בעתיד מצוות אחרות באותו הלימוד שהוא למד עתה, ובמיוחד לזַכות את הרבים לחכמה ולדעת.


נמצא, כי הפטוֹר לחכם שעוסק בתלמוד תורה, נועד אך ורק כדי שהוא יוכל ללמוד ולקיים מצוות נוספות באותו הלימוד שהוא שקוע בו, בין במצוות בגופו ובממונו ובין במצות הוראת התורה והחכמה לעם-ישראל. נמצא, שגם הפטוֹר הזה לחכם אינו לשם לימוד בלבד, אלא לשם קיום מצוות אחרות נוספות, ובמיוחד כדי שהחכם הזה ירומם את עם-ישראל לאמת.


אולם, אם אין מי שיקיים את המצוה, על החכם לקיימה, וזו ראיה גדולה מאד לכך שמה שאמרו חכמים: "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה", כוונתם שלימוד התורה גדול מפני שהוא מביא לידי קיום התורה והמצוות, ובמלים אחרות, לימוד התורה הוא אמצעי לא מטרה!


ונעיין גם בדברי יוסף קאפח שם, וזה לשונו:


"חשיבותו של תלמוד תורה גדול מכל מצוה כשהיא לעצמה, מפני שהוא עילתה והעילה גדולה מן העלול, אך כל מצוה יש לה זמן ועוברת היא, ותלמוד תורה אין לו גבול ואין זמנו עובר. לפיכך עושה המצוה שהתלמוד תורה בא בגללה וחוזר לתלמוד תורה, שאם-לא-כן תהיה העילה עקרה ומציאותה לריק, והדברים ברורים".


ובכן, למרות שקאפח מתעקש שדבריו ברורים, דבריו כלל לא ברורים ואף תמוהים, שהרי אם לימוד התורה גדול מפני שהוא העילה, והעילה גדולה מן העלול, מדוע על החכם לעזוב את תלמודו כאשר יש לפניו מצוה שאין מי שיקיימה? והלא אם העילה גדולה מן העלול עליו להידבק בעילה ולהניח את העלול לנפשו... אלא, קאפח טשטש את דבריו כדי שלא לומר את האמת שלימוד התורה הוא אמצעי ולא מטרה, שהרי אם הוא היה אומר את האמת, מעסיקיו המינים השכירים רודפי הבצע והתאוות, שהעסיקו אותו במשך יובל שנים, היו זועקים כנגדו "כויפר", ואולי אף שולחים ידם למשכורותיו ונוגעים בכבוד וביוקרה שהעניקו לו...


לפיכך, יש להתייחס לדברי קאפח בכל מקום בזהירות רבה, כי לעתים הם אינם דברי אמת או דברים מטושטשים בכוונה תחילה, כדי שיתאימו או שלא יסתרו באופן גלוי את דרכי החשֵׁכים של מעסיקיו הפרו-נוצריים. ולפי דעתי, לימוד התורה הוא אמצעי ולא מטרה, אמצעי לרומם את האדם לקיום המצוות, ובראשן קיום מצות ידיעת ה' ככל יכולת האדם.


מתוך שלא לשמה יבוא לשמה


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ד):


"תחילת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואחר-כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה".


ומהו שלא לשמה? ראו נא את דברי רבנו בהלכות תשובה (י, ח):


"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר [בעולם-הבא או בעולם-הזה מאת ה' יתעלה], או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה [יראת העונש], ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה, הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".


"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר [בעולם-הבא או בעולם-הזה מאת ה' יתעלה]. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט-מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדוהו מאהבה".


אמנם, בעניין הקטנים מותר ואף רצוי לתת להם שכר בעבור קיום מצוה או לימוד תורה-שבכתב שהיא עיקר לימודם, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, בארבע הפסקות לקמן:


"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות, אלא שהוא, מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו, לא יבין ערך אותו הטוב. ולא מה שיביא לו מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזו על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד הקטן] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד הקטן], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר".


"וכאשר גדל ונתחזק שכלו, ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד".


"וכאשר תהיה דעתו [של הנער] יותר שלמה, ויֵקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין', וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, הוא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו".


"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר [דהיינו בחור] וייקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך [כלומר הדינר האחד או השניים שקיבל בעבר], משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו. וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם [...] וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה' [...] והוא אמרם: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".


ומהו לשמה? ראו נא את המשך דברי רבנו בפירושו לפרק חלק, עד סוף הפרק לקמן:


"ואסור לאדם השלם שיאמר: 'אם עשיתי אלו הטובות, ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם, במה יהיה גמולי?', לפי שזה כמו שיאמר הנער 'אם למדתי מה יִנָּתֵן לי?' [...] לפי [...] חוסר דעתו, שאינו מבין ערך הדבר הזה [=האמת] ומבקש לתכלית תכלית".


"וכבר הזהירונו חכמים גם על זה, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו למצוות, איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם מַשִּׂיג האמת, אַנְטִגְנַס איש שׂוֹכוֹ: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת שלא לקבל פרס' [אבות א, ג]. ורצו [חכמים] בכך להאמין [=לגרום לנו להאמין] באמת לעצם האמת, וזהו העניין שקוראין אותו 'עובד מאהבה'".


"ואמרו [חכמים] עליהם השלום: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א], אמר ר' אלעזר: במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו. [...] ויותר גדול מזה אָמְרָם בַּסִּפְרֵי: שמא תאמר, הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא, תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד], כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה [...] וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף".


"ולפי שידעו חכמים עליהם השלום שעניין זה קשה מאד ואין כל אדם יכול להשיגו [...] לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר לומר לתורני [=לאדם שהולך בתורת משה] עַשֵׂה מעשים אלו ואַל תעשֵׂם, לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו? זה קשה מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו".


"ולכן התירו [חכמים] להמון שיישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקוות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג הַמַּשִּׂיג ויידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושים לנער בזמן הלימוד כפי המשל שהקדמנו. ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצוות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב לכם כך, כדי שֶׁתִּקָּנֶה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה, והוא אמרם עליהם השלום: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'".


הסחת הדעת מפסידה את לימוד התורה


בהמשך פרק ג בהלכות תלמוד תורה (ג, ה–ו) רבנו פוסק כך (בשתי הפסקות לקמן):


"מי שנשָׂאוֹ ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, ולא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל. אבל אם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער".


"שמא תאמר עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא – אם תעלה מחשבה זו על ליבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם. אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה".


מקור דברי רבנו במשניות במסכת אבות (א, יד): "שמאי אומר: עֲשֵׂה תורתך קבע", ופירש שם רבנו: "אמר [שמאי:] עֲשֵׂה תלמוד תורה העיקר וכל שאר עסקיך זולתו טפלים, אם נזדמן נזדמן, ואם לא יזדמן אין נזק בהעדרו". עוד נאמר במשנה שם (ב, ה): "הלל אומר [...] ואל תאמר לִכְשֶׁאֶפְנֶה אֶשְׁנֶה, שמא לא תִפְנֶה", ושם פירש רבנו: "כשאפנה אשנה – כשאתפנה מן העסקים הללו, וזה כעין מה שקדם בצוואת חברו שמאי: 'עשה תורתך קבע'".


כמו כן, רבנו מלמד, שאסור לאדם להשתדל לקנות את העושר והכבוד, אלא ישים מגמתו ושאיפתו להשגת החכמות בלבד. ודומני שזו הוראה קשה מאד לבני האדם, ובמיוחד בימינו, בתוך תרבות ריקנית וחלולה של צריכת מותרות אינסופית, תרבות שבה מזלזלים בעני, כבודו של האדם נמדד רק בממונו, והכסף הוא המנוע והאלוה אשר מעל לכל האלהים.


ברם, יש בהלכות אלה ללמדנו על יושרם ומעלתם של חכמי המשנה והתלמוד, אשר השליכו אחרי גוום את העושר והכבוד, והסתפקו במלאכה מעטה כדי חייהם, ולא נכשלו ברדיפת חיי העולם-הזה, כמו שנוהגים בימינו כל הרבנים השכירים למיניהם. שנאת הממון של חכמי המשנה והתלמוד היא מידה נדירה מאד בימינו, כי התרבות המערבית טמטמה את העולם ברדיפת המותרות וצריכת ההזיות, ועיוורה את בני האדם שאין אושר אלא בהם.


ואין לך רב שכיר אחד בימינו שאינו רודף בצע, שהרי אם הוא לא היה רודף בצע, הוא היה עובד לפרנסתו כמו חכמי התלמוד ולא נוטל ממון מהקופה הציבורית, ולא הופך את התורה כלי לפרנסה. ולא רק רודף בצע, הוא בהכרח גם שקרן, שהרי הוא חייב להטות לסלף לעוות ולעקש את דיני התורה הישרים והשקפותיה הטהורות, כדי שיתאימו גם להזיות הדת החדשה גם לחציבת רווחים וטובות הנאה וגם להנצחת הסכלות והבערות, כדי שההמון לא יבחינו במטרותיו מגמותיו ושאיפותיו, ולא יתעוררו להבחין בפסולת הסיגים אשר בידיו.


במי התורה מצויה?


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ז–ח), בשתי הפסקות לקמן:


"כתוב בתורה: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא' [דב' ל, יב–יג] – לא בשמים היא, לא בגסי הרוח היא מצויה; ולא מעבר לים היא, לא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים: לא כל המרבה בסחורה מחכים, וציוו ואמרו: הוי מעט עסק ועסוק בתורה".


"דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' [יש' נה, א], לומר לך, מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן [=מקום שהמים נקווים בו], כך דברי תורה אינן נמצאין בגסי הרוח, ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו. ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה".


והנה שלוש ממקורות רבנו להלכות לעיל:


במשנה במסכת אבות (ב, ו) נאמר כך: "הלל אומר: [...] ולא כל המרבה בסחורה מחכים", ושם פירש רבנו: "אמרוּ, שלא תִימָּצֵא התורה לא בבעלי הגאווה וגסות הרוח ולא בנוסעים לארצות רחוקות, והסמיכו את זה לפסוק על דרך המליצה והוא אמרו: 'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא', ואמרוּ, לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא".


עוד במשנה שם (ד, יב) נאמר: "ר' מאיר אומר: הוי מעט עסק ועסוק בתורה", ושם פירש רבנו: "אמר, הוי ממעט במסחר והתמד על התורה". ועוד במשנה שם (א, ד) נאמר: "יוסי בן יועזר איש צרדה אומר: [...] והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם".


וגם מהלכה זו עולה לנגד עינינו גדולתם של חכמי המשנה והתלמוד: "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". ראשית למדנו מהלכה זו שעל האדם לעבוד במלאכה לפרנסתו ולא ייטול מבני אדם או מהקופה הציבורית, וכן שהם היו עובדים למלאכתם "כדי חייהם", להחיות את נפשם בלבד, ולא ביקשו לעצמם הזיות ודמיונות ומותרות בעולם ההבל והתאוות הזמני אשר חולף כרוח קלה.


"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קה' א, ב).

בגנות המינות ובשבח התורה והמעשה
.pdf
Download PDF • 233KB

83 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!