CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

צאצאי המינים בימינו מחמירים מאד-מאד בדין טבילת כלים, כאילו שימוש בכלים שלא הוטבלו חמור כאכילת טָרֵף או כחילול שבת. רבים מהם נוהגים לפרק כלים חשמליים לחלקים קטנים ולהטביל אותם במקווה. מדהים אותי לראות כיצד הם גם מחללים-שֵׁם-שמים באופנים חמורים בהפיכת תורת אלהים חיים לקורדום-חוצבים, גם מחרפים ומגדפים את השֵּׁם הנכבד והנורא בדבקותם באמונות-הבל מתועבות ובאימּוּת הזיות אליליות, גם שוגים בעבודה-זרה גופה כגון בהפיכת גדוליהם החיים והמתים לשיקוצים, וגם מוחקים את כל יסודות הדת המחשבתיי

ביום ראשון, כג באייר תשפ"ו, פער את פיו אחד המינים המכוערים והשחצנים ביותר שקמו לעדת המינות החרדית בשנים האחרונות, והגן במילים חריפות על השתמטותם של החרדים מהגנה על ארץ-ישראל ועל היהודים היושבים בה. למעלה משנתיים וחצי מאז ההתקפה של החמס בשבת שמחת-תורה, ועדיין חברת המינות החרדית מתגוללת בטומאת גילוליה. אלפי הנרצחים ההרוגים והפצועים לא חדרו את ליבה הערֵל, והיא עדיין אוחזת בדבקות במינותה. למרות כל הסבל והייסורים שעברו ועוברים על עם-ישראל במלחמה הקשה מאז הטבח, החברה החרדית נסגרת ב

בימינו רווחת מאד ההשקפה שהייסורים שחלים באדם, כולם או חלקם, הם ייסורים של אהבה, במאמר זה נלמד שאפילו ההשקפה שמיעוט מן הייסורים הם "ייסורים של אהבה" הינה השקפה שגויה, ושכל הייסורים נובעים מחטא ועוון, דהיינו: אין ייסורים בלא עוון – והשקפה זו נפוצה מאד בדברי הנביאים: "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' לו, טו). עוד נלמד כיצד עיוותו את ההשקפה השגויה הזו אשר מייחסת לה' עָוול, והפכו אותה להזיית מינות חמורה מאד, אשר חוסמת את ההתבוננות האמיתית בייסורים,

ביום יב בסיוון תשפ"ב קיבלתי תגובת נאצות חרפות וגידופים מאת "סורה שבה פלוני אלמוני", כך כינויו, על יחסי למינים האירופים, וז"ל: איך אפשר לרדת לכזו דיוטא לדבר בשפת ביבים כזו על תלמידי חכמים. היכן למדת את שפת הגועל וביזוי כל-כך זול לחכמי ישראל ואפילו למלאכי עליון קדושים ושרפים, ממי למדת? האם הרמב"ם נהג כך? תתבייש!! אפילו שונאי ישראל כופרים רשמיים (לא כמוך המתחזה לכשר) כשמהגגים את הבליהם, לא מתבטאים בצורה כזו על חכמי ישראל, שאפילו תחיה אלף שנים פעמיים ותגלוש כל היום באינטרנט בקדוש

האם יש לחתור לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש? ומי יבנה את בית-המקדש השלישי? האם אנחנו מצֻווים לבנותו או שמא עלינו להמתין עד שהוא ירד מהשמים? ובכן, מפירוש רש"י למסכת ברכות (ט ע"ב) עולה, שאין לפעול לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי לפי רש"י-שר"י, ממלכת כהנים וגוי קדוש הינה חלקם ונחלתם של עם-ישראל בחיי העולם-הבא! וכך נאמר בגמרא שם: "אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי-ישראל, ולא לקראת מלכי-ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי-גויים, שאם יזכה – יבחין בין מלכי-ישראל למלכי-הגוי

מי לא מכיר את הפיוט "לכה דודי"? שיא השיאים של תפילת ליל שבת בבית-הכנסת? כל הציבור עומדים על רגליהם האחוריות ושרים שיר הלל מפוקפק ביותר בדבקות פגאנית בלתי-מוסברת, כאילו הפיוט הזה נאמר למשה רבנו בהר סיני לעיני כל ישראל! והלוואי והיו דבקים בעשירית ממצוות התורה עשירית מדבקותם בפיוט המקובלים הצ(ר)פתי הפגאני הזה... פיוט זה נכתב על-ידי מקובל בצפת הפגאנית של המאה הי"ו. לא אעסוק במאמר זה בהזיות הרבות ובצדדיו המיסטיים הנגעלים של הפיוט, אין לי שום עניין להנציח את המינות. ברם, כן אעסוק ב

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב). המלה "חאלקה" משמעותה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השׂכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען ש

מאמר זה נכתב כשנתיים לפני אסון מירון שבו נחנקו ונמחצו למוות 45 עובדי אלילים. אפתח בגילוי נאות שמעולם לא הבנתי את הנהייה הזרה אחרי הדלקת המדורות בל"ג בעומר, מעולם לא הבנתי מדוע מייחסים להדלקת מדורה לצד קבר טמא ערך רוחני או דתי, ומעולם לא הבנתי מדוע אנשים שמצטופפים סביב קבר, ונאבקים לגעת בו ולהתפלל לידו, מדוע הם חשים בכל המולת הטומאה הפגאנית הזו "התעלות רוחנית"? זאת ועוד, המדורות גורמות לנזק סביבתי ואקולוגי, ואף לשריפות מכַלות טבע יקר ומסכנות חיים, וכי יעלה על הדעת שה' חפץ שנפג

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו: א) דוד בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה

במאמר שעוסק בעניין פולחן הקברים ('לא יפנה אדם לבקר הקברות') למדנו, שמתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה ואסור לקרוא בו קרית-שמע או להתפלל בו או לומר בו דברי-תורה, הואיל ויש איסור לעסוק בדברי קדושה במקומות של טומאה וטינוף. עוד למדנו, שאסור לבקר בבית-הקברות למעט למטרות מוגדרות ומצומצמות מאד-מאד, כי תורת-משה היא תורת-חיים אשר מטרתה להחיות את נפש האדם, להבריאהּ ולשׂמחהּ. לפיכך, נאסר עלינו לבקר בבתי-הקברות ולהתעסק במתים כדי שלא לעורר יגון ועצבוּת שיַקשו עלינו לחיות חיים תקינים ומאושרים

מאמר זה הוא למעשה מאמר המשך למאמר: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שמצטרף לסדרת המאמרים על השו"ע: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים". מטרתם של המינים וקארו בתוכם הייתה ועודנה להשמיד ולהכחיד את כל יסודות התורה המחשבתיים ולעקור את כל דיני העבודה-הזרה מתורת משה – וכל זאת מפני שהם החליטו להפוך את עצמם ל"קדושי עליון" ולבעלי "כוחות נסתרים", ובמלים אחרות: לאלילים. עיצוב דמותם כ"אדירי עולם" אשר כל רז לא אניס להם, שֵׁירת את רדיפת השׂררה, הכבוד והבצע הבלתי-נלאית שפשׂתה ב

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב). ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסק

אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי ההבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחרי ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות. כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנט

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב [...] וַיְדַבֵּר יְיָ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל [...] וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מ

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 2]. הכלכלה בישראל נעשית פגיעה יותר ויותר במשך השנים האחרונות. החלפת ארבעה שרי אוצר במשך תקופה של שש שנים לא הועילה ולא תועיל. הבעיות אינן ניתנות לפתרון על-ידי שר אוצר זה או אחֵר ולא על-ידי צוות מנכ"לים ויועצים. הבעיות הן מבניות. המבנה הכלכלי של ישראל רקוב מיסודו. הריקבון במבנה קיים בשני מישורים עיקריים: במישור הפנימי – חלוקת העבודה העדתית-המעמדית עוצרת את הצמיחה הכלכלית של ישראל ומרכזת את ההון בידי קבוצות מונופוליסטיות וחסרות

דוגמה שמז בבראשית (נ, ב) נאמר כך: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "לַחֲנֹט אֶת אָבִיו – עניין מרקחת בשמים הוא". כלומר, לפי רש"י החניטה שעשו המצרים הקדמונים הייתה מריחת הגוף בקרם לחות ובמשחות מבושמות... ועל זה נאמר: אם אינך יודע – תשתוק! ורק סכל וגס רוח יתיימר לפרש עניינים שהוא אינו מבין בהם מאומה. וברור שהחניטה הקדומה לא הייתה מריחת מרחקת בשמים, אלא תהליך מורכב ומתמשך שבו הצליחו הקדמונים לש

דוגמה שלד בבראשית (מז, כט) נאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". ושם פירש רש"י: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה-זרה". מהו צער גלגול המחילות שרש"י מזכיר בדבריו? ובכן, ראו נא את דבר

דוגמה שמ בבראשית (מט, יג) נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן", ושם פירש רש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרגמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' [דברים לג, יח], ויששכר עוסק בתורה באהלים" (נוסח הפירוש הזה הוא לפי כת"י לייפציג אשר נחשב לכתב-היד המדויק והמרכזי לפירוש רש"י). ובכן, הראינו לדעת כי רש"י-שר"י התיר ליהנות מכבוד תורה, וחזקה על מי שמתיר ליהנות מ

המצוה האחרונה שבהלכות עבודה-זרה היא מצות לא תעשה שלא לתלוש שׂער הראש על המתים. לפי מצוה זו, כל אדם, כהן או ישראל, אשר תלש שׂיער מראשו ועשה לעצמו "קרחה", דהיינו חשׂף בראשו שטח כשטח ריבוע שצלעו 1.7 ס"מ (שהוא כ'גריס') – לוקה מן התורה אם הייתה שם התראה, וחייב על כל קרחה וקרחה כאשר הִתרו בו על כל אחת ואחת. אין הרבה מה להוסיף לכן נעבור ברשותכם להגדרת המצוה שבספר המצוות (לאווין קעא): "והמצוה האחת ושבעים ומאה, האזהרה שהוזהרנו מלמרוט [=לתלוש] שׂער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים, והו

במאמר זה הנני ממשיך בעריכת הסקירה שעשיתי בעבר למבואו של קאפח למורה-הנבוכים, וכבר הסברתי בחלקים הקודמים בסדרה זו מדוע כתבתיהָ ומדוע הנני עתה חוזר ועורך את הסקירה הזו, שהיא חלק מסדרת המאמרים המקיפה על הספר הכביר "מורה הנבוכים". ובכן, בהמשך מבואו למורה מהדורתו, קאפח מקדיש פרק לשאלה: מתי נכתב המורה? בתשובתו, הוא משחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבת ספריו, וכך הוא כותב בפתיחת דבריו (עמ' 20): "אשר לקביעת זמן כתיבתו של הספר 'מורה הנבוכים', חייב אני לשחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו". נע

אחד הצרפתים אשר מוחזק בשגגה כחכם אמיתי הינו מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ג). די היה לי לעיין מעט בלשונו העקושה, בסגנונו הירוד, בתכניו הקלושים, וכן בהעדר ביקורת על רבותיו המינים הצרפתים הארורים – כדי להבין שמדובר בעוד הוזה הזיות אורתודוקסי מבתי המדרשות של האירופים למיניהם. עצם העובדה שהוא בחר לפרש את הש"ס, מוכיחה כאלף עדים על-כך שמדובר בפרשן צרפתי אורתודוקסי מחוסר דעת אשר נצמד פה ושם לדברי רבנו, וגם זאת אך ורק למחצה לשליש ולרביע – שהרי רבנו הרמב"ם הרחיק מלימוד התלמוד בהקדמתו ל

דוגמה רפח בהמשך ספר-האופל (מו ע"א) שורבט כך: "וישראל שדבקים בקדוש-ברוך-הוא [...] הם דבקים בו ומעלים אותו למעלה, שכתוב: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם' וגו' [דב' ד, ד]". אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל היא הזייתם של מכשפי האופל שהם מֵטיבים עם הקב"ה. בקטע לעיל אנחנו רואים ביטוי נוסף להזיה זו שהרי לפיה עם-ישראל "מעלים אותו למעלה". הוי אומר, הנבראים מרוממים את בוראם לשלמות! ואיך יעלה על הדעת ששוכני-בתי-חומר מרוממים את בוראם "למעלה"? והנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א)

לפי דת האמת ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והודיה וקרבה לה' יתעלה. תחילתם בהבאת קורבן העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ומאותה העת הננו סופרים את הימים כדי לבטא את האהבה לתורת-האמת שציפינו לקבלתה מיום צאתנו ממצרים מבית עבדים ועד לנתינתה בסיני. יהדות המינות האירופית החליטה שיש להתאבל בימי השמחה הללו בשל פרעות שחלו בהם בשנת תתנ"ו (1096, וזאת בעקבות ריחוקם מדרך ה' והליכתם בדרכי השקר והמינות). ברם, כדי לכפות על עם-ישראל את אבילותם הם מכזבים שהם מתאבלים בגלל שמתו 24,000 תלמידיו של רב

דוגמה שנט בשמות (לב, כג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: " אֱלֹהִים" – "דַּחְלָן", דהיינו "יִרְאָה", ולא כבכל מקום "יְיָ", כדי להורות שמדובר בעבודה-זרה ולא חלילה באלהי אמת. דוגמה שס בשמות (לב, כו) נאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי לַ