CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

האלכוהול המצוי בבירה, ביין ובמשקאות חריפים כמו וודקה, עראק, ברנדי, טקילה וויסקי, נספג למחזור הדם ומגיע במהירות לכל חלקי הגוף. הוא משפיע בעיקר על מערכת העצבים המרכזית, הכבד, מערכת העיכול, הלב וכלי הדם. ככל שאדם שותה כמויות גדולות יותר של אלכוהול לאורך זמן, כך מתגלות יותר השפעותיו המזיקות של האלכוהול. תוחלת החיים של אלה שצורכים אלכוהול בכמות מרובה וממושכת, קטנה בשתים-עשרה שנים בהשוואה למתנזרים מאלכוהול או לשותים בכמויות קטנות. מטבע הדברים, מתגלות אצל בני הנוער בעיקר השפעותיו של

במאמר הקודם "איך אפשר לברך על הרעה?" , ראינו את דברי הרמב"ם אשר מבאר, שאין ראוי לאדם נבון להצטער בבוא צרה גדולה לפי שאינו יודע את תכליתה, שהרי יש צרות גדולות שאחריתן טובה. בהמשך דבריו שם בפירושו לברכות (עמ' נא), רבנו מבאר את צדו השני של המטבע: "וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינו יודע התכלית". כלומר, על האדם החכם להיות מתון ושקול גם בבוא שמחה גדולה, לפי שהוא אינו יודע את מובאה ואחריתה, ולכן רבנו מדייק ואומר "כשתגיע אליו טובה לפי מחשבתו ". לעתים

ראו נא את הכתבה הבאה של "קופת החזיר המת", שם במפורש הופכים את קנייבסקי לאליל אשר מושיע את מאמיניו, בתנאי אחד – שהפתאים ימשיכו לתרום לקופת החזרזיר המת... והנה לפניכם "פסק הדין" של שלושה מבכירי המינים שם רשעים ירקב: "כוחו של רשכבה"ג מרן שה"ת רבנו הגר"ח קנייבסקי זצוקללה"ה [שם רשעים ירקב] במותו – גדול יותר מאשר היה בחייו, ותפילותיו למעלה לא ימעטו מהכוח שהיה להן למטה, והוראותיו בעינן עומדות, וכל מי שזקוק לישועה – שימשיך לעשות כמו שעשה בחייו של מרן זצ"ל, שיתרום לקופת העיר ויוושע..

מוסא איסרלֵץ המתועב בשולחן הקראי (סימן תרצו), אומר כך: "מה שנהגו ללבוש פרצופים [=מסכות] בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר – אין איסור בדבר,  מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא [...] ויש אומרים דאסור [=ועל הקב"ה הוא אומר 'ויש אומרים'?] אבל המנהג כסברא הראשונה [כלומר הוא מכיר ומורד]". וכאמור דבריו המתועבים הם היפך דברי ה' יתעלה בתורה! שהרי בתורה נאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּ

"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב). המלה "חאלקה" משמעותה בערבית "תספורת", אך כפי שנראה לקמן, מנהג החאלקה מקורו אינו בקרב הישמעאלים, אלא בקרב ההודים הפרימיטיביים מעריצי הפסילים והצלמים. זכורני לפני כחמש או שש שנים, שמעתי שיעור מפיו של הרב השׂכיר אהרן בדיחי (שבמקורו הוא דרדעי למחצה לשליש ולרביע), והוא סיפר לקהל השומעים, שבמסגרת תפקידו בממסד הכמורה האורתודוקסית, הוא נדרש לקיים טקסי חאלקה. הוא טען ש

"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג)]" (סנהדרין יא, ו). אבקש לשתף אתכם עם דבריו של ערוסקי על שיקוץ קנייבסקי, דברים אשר נאמרו בסמוך להלווייתו של השיקוץ. דבריו של ערוסקי פורסמו ב הקלטה שהובאה באתר "נצח ישראל" . כותרת ההקלטה הינה: "דמותו המופתית של הרב קנייבסקי זצ"ל מהווה פתח-תקוה להגיע לחזון הנביאים 'ועמך כולם צדיקים'". כלומר, ל

[מאמר זה נכתב לאחר מותו של חזיר היבלות קנייבסקי, טו באדר תשפ"ב] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, הטוב והמטיב! ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מארצנו! כשם שעקרת מן המקום הזה, כך תעקור מכל המקומות, ותשיב לב עובדיהן לעובדך. *** ידידיי היקרים, אנו חוזים עתה במתקפת אלילות אורתודוקסית חסרת תקדים, מכל עבר מרוממים ומפארים את חזיר היבלות הטמא קנייבסקי שר"י. מה עלינו ללמוד מכך? ובכן, עלינו ללמוד מכך שלושה עניינים מרכזיים: א) כל מה שנאמר בעניין הפיכתו לשיקוץ ולתועבה, מוכָחים ז

לקראת ימי הפורים תשפ"ב יצאו המינים שמנהלים את "קופת העיר", בפרסום פגאני מתוך פרסומים פגאניים רבים שמשֻׁווקים עד עצם היום הזה בקופת המינות והטומאה הזו. כותרת הפרסום הינה: משלוח מנות אישי משיקוץ קנייבסקי... פרסום זה עדיין קיים באתר השרצים של קופת העיר (תמוז תשפ"ד), ועדיין ניתן לתרום לקופה הארורה ולקבל משלוח מנות אישי מקנייבסקי המת! ראו: https://www.kupat.org.il/Project/584/?source=mokd וכך נאמר בפרסום של "קופת החזיר המת" (כל הדגשים במקור): רשכבה"ג [=רבן של כל בני הגולה, והוא כנ

מן האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב החרדים היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), ובה נאמר שיש להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע  בין ברוך מרדכי לארור המן". במשך השנה, אלילי התֹּהו האורתודוקסים מעַנִּים ומייגעים את צאן מרעיתם בתורת מינות ארורה, ואונסים אותם בתעתועי רֶשע לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות. ולכן בפורים, צאצאי המינים מרגישים צורך עַז להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך השנה, וכידוע, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים בפורים עד לשפל השפלות שבאיבוד צלם האלהים

אחת התופעות החמורות ביותר בימינו היא פריקת העול שמלווה את ימי הפורים. במקום ימים של הודיה לה' יתעלה בחגיגת שמחה אמיתית של מצוה, דרך-ארץ, והודיה לבורא-עולם – ימי הפורים הפכו לחגיגות שכרות והוללות, מסכות ותחפושות כמנהג הגויים הערלים. האם יעלה על הדעת שכך ה' יתעלה מורה לעם חכם ונבון לחגוג לדורות את הצלתו מכליה? והלא לפי המדרש, הכליה נגזרה עלינו בעקבות פריקת-העול, השכרות והזימה שקדמו לגזירת השמדת היהודים, בהשתתפותם של המוני בית-ישראל במסיבותיו הפרועות של אחשוורוש. במקום להתרחק מכ

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 35, והוא למעשה מכתב שכתב אבא מָרי באותם הימים לקצין חינוך ראשי בעניין עולי תרמ"ב, 1882]. לכבוד קצין חינוך ראשי צה"ל אדון נכבד – השלום והברכה! נודע לנו שמדור ידיעת הארץ בצה"ל, שכבודו משמש כמפקדו, עומד להכריז על שנה זו כעל שנת חינוך לחיילי צה"ל על ערכי הביל"ויים, ולשם כך עובְּדה תוכנית לארגון סיורים והרצאות ליחידות צה"ל במושבות הדרום. אנו רוצים להביא לידיעתכם, שהעלייה החלוצית הראשונה שהקדימה את הביל"ויים בחודשים אחדים הייתה עליי

דוגמה שכז בבראשית (כב, יא) נאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי", ושם רש"י פירש: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם – לשון חיבה הוא שכופל את שמו". ברם, במקור לפירושו, במדרש בראשית רבה (נו, ז) נאמר כך: "תני רבי חייא לשון חיבה לשון זירוז ". נמצא אפוא, שרש"י השמיט את הביטוי: "לשון זירוז" והחדיר לפירושו הפשטני המוצהר רק את הביטוי שיש בו הגשמה! ויתרה מזאת, רש"י בדוגמה הזו גם מעוות את המדרש, שהרי לפי המדרש המלה "אברהם" הראשו

א. מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול? רבנו הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים, ושם, בהלכות דעות, רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד): "כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [דהיינו אך ורק במטרה לסייע לתהליך העיכול]. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכיל

דוגמה שיט בבראשית (מד, כט) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה", ושם פירש רש"י: "וְקָרָהוּ אָסוֹן – שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". מקור דברי רש"י הינו בהבנה משובשת של פשט מדרש בראשית רבה (צא, ט; לפי כת"י): "וקראהו אסון – בדרך, הא בבית – לא? אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה". ושוב, בפעם המי-יודע-כמה רש"י-שר"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שטנית על-

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן

נשאלתי כך: שלום, לא מצאתי בכתבי הרמב"ם חיוב שמיעת פרשיית זכור בשבת זכור, מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצוה מתמשכת? ובמלים אחרות, האם המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק הינה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב. תשובה: שלום וברכה, מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, עיוות סילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָל

דוגמה שו בבראשית (מב, ט) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם", ושם פירש רש"י: "עֶרְוַת הָאָרֶץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש, כמו: 'אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה' [ויקרא כ, יח], וכמו: 'עֵרֹם וְעֶרְיָה' [יחזקאל טז, ז ועוד], וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ובכן, לפי רש"י המונח "ערוה" הוא גילוי: "וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ברם, עיקר משמעותו של המונח "ערוה" בפסוקי המקרא הוא שׂער

בהקדמת רבנו למורה (עמ' ה–ו) הוא מונה את מטרות הספר, בין המטרות רבנו משיב לשאלה: למי נכתב "מורה-הנבוכים"? הרמב"ם קובע שהספר נועד לאדם "שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת דת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".

אחת המצוות שהמינים סילפו וזייפו ואף רתמו אותה כדי להחדיר את שיטותיהם ולהלעיט אותנו בהזיותיהם, היא מצות לא תעשה שלא לשרוט או לחבול בעצמנו על המתים או לשם עבודה-זרה. לאו זה נאמר בפסוקים הבאים: "בָּנִים אַתֶּם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ [...] לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דב' יד, א–ב). בנוסף ללאו הזה יש איסור נוסף שקבעו לנו חכמים והוא האיסור אשר אותו סילפו וזייפו

מספרים על ילד קטן ששאל את אביו בלילה אחד: "אבא, אם נכבה את כל האורות בעולם — יהיה חושך גמור?". האבא חייך ואמר: "כן". הילד חשב רגע ושאל שוב: "ואם נכבה גם את השמש והכוכבים?". האבא אמר: "אז באמת לא יישאר שום אור". הילד שתק, ואז שאל את השאלה העמוקה מכולן: "ואם הכל ייעלם – מה יישאר?". האבא הרים אותו על ידיו ואמר: "יישאר מי שברא את הכל". וכאן נכנס הרמב"ם ומלמד אותנו את היסוד הראשון של האמונה מתוך שלוש ה עשר היסודות, לא רעיון מופשט בלבד – אלא אמת שעליה עומד הכל: "היסוד הראשון מציאות

דוגמה רעה בהמשך ספר-האופל (מד ע"ב) שורבט כך: "היכל שישי, כאן הוא הרוח שנקרא 'חוט השני' [...] רוח זה מוציא שנים עשר אורות [...] מהנצנוץ שלהם יוצאות ארבע חיות קדושות אוהבי האהבה [...] להתדבק זכר בנקבה". ורמיזתם העבה של מכשפי האופל לפיה בעולמות העליונים מתרחשים זיווגי "זכר ונקבה" הינה חתירה להגשמה שהרי אם ישנו הרמון של זיווגי "זכר ונקבה" בעליונים, הרי שהעולמות העליונים הינם עולמות של חומר ואף חושניות, ואם הקב"ה מצוי בעולמות הללו, וכפי שמכשפי האופל מחדירים פעמים רבות – אנה אנו בא

דוגמה שמח בשמות (לא, יג) נאמר: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן". בפסוק נאמר יחס מסוים בין ה' יתעלה שמו לעם-ישראל: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", ואף שהאות האמור, דהיינו הציווי לשמירת השבת הוא עניין מופשט וניתן בקלות לפרש את הפסוק באופנים שאין בהם חשש להגשמה, למרות זאת אונקלוס נחלץ

שמי איתמר שלו, בן 32, ואני מחפש רעיה נאמנה וחברה טובה להקים עמה בית בישראל, מישהי שמוכנה ללכת בדרך האמת ושמודעת לערך ולחשיבות הרבה שיש בדבר. אני מתגורר ועובד באזור השרון ומעוניין להישאר בו. אני עובד עירייה במחלקת ההנדסה בתפקיד מקצועי וחיוני מאד, עבודתי יציבה, מפנקת ומאפשרת גמישות. אין לי שום העדפה למוצא. אשמח לשמוע במייל על הצעות שעשויות להתאים: itamar2312@gmail.com

טרם שאחל לעסוק בפ"ב ה"ג שבספר יצירה ובפרשנות עליה, ראוי להבנתי להחל בביאור דברי חכמים במדרש: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", מפני שהם נזכרו בקטע מספר יצירה שנעסוק בו לקמן, להלן אפוא פ"ג מן המאמר: "'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ' – וכי השמים רכובו?" : רבנו מזכיר לעיל דרך אגב את דברי חכמים במדרש בראשית רבה: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", ואף שעניין זה אינו נוגע ישירות לעניין הפרק הנדון במורה-הנבוכים, אעתיק לפניכם את ההסבר למדרש המורכב הזה כפי הבנתי, וכך נאמר במדרש בראשית רב