רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק מח)

דוגמה שו

בבראשית (מב, ט) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם", ושם פירש רש"י: "עֶרְוַת הָאָרֶץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש, כמו: 'אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה' [ויקרא כ, יח], וכמו: 'עֵרֹם וְעֶרְיָה' [יחזקאל טז, ז ועוד], וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי".

ובכן, לפי רש"י המונח "ערוה" הוא גילוי: "וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ברם, עיקר משמעותו של המונח "ערוה" בפסוקי המקרא הוא שׂער הערוה או אזור איבר המין, לדוגמה: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (שמות כח, מב). כמו כן, כאשר המונח הזה בא יחד עם הפעל "גלה" משמעו ביאה על אשה קרובה האסורה לאדם מן התורה, לדוגמה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְיָ" (ויקרא יח, ו). ולעתים גם הפעל "ראה" יחד עם המונח "ערוה" מבטא ביאה אסורה (ויקרא כ, יז).

מכל מקום, יש בודדים יוצאי דופן, כמו הפסוק הנדון בדוגמה הזו שבבראשית מב, ט. אך גם בו ברור שלא מדובר ב"גילוי הארץ" כי מרגלים לא באים סתם "לגלות" את הארץ וליהנות מיופייה, או כמו קולומבוס שגילה את אמריקה... אלא המטרה של מרגלים היא לגלות את החולשות והפגמים והמומים של מערכות ההגנה של אותה הארץ, או אפילו סתם לחפש ולרגל אחר סתרי הארץ, וכמו שתרגם שם רס"ג: "עֶרְוַת – סתרי". ודומה לזה הפסוק בדברים (כד, א): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "עֶרְוַת דָּבָר" – "עֲבֵירַת פִּתְגָם".

גם שתי הדוגמות הנוספות שרש"י מביא בפירושו לעיל הינם פסוקים יוצאי דופן, ואף שבהם ניתן לפרש שמדובר בגילוי (בראשונה אכן ניתן ובשנייה רק בערך), מכל מקום דברי רש"י הינם הטעיה, שהרי הוא מתעלם מעשרות מופעים של המונח "ערווה" בתורה, מתמקד בשני יוצאי דופן בודדים וקובע כללים משובשים לפי אותם יוצאי הדופן! ואי-אפשר להבין טמטום שכזה.

בהמשך פירושו הוא גם משבש את תרגום אונקלוס, וזה לשונו של הצרפתי שם: "ותרגום אונקלוס: ['עֶרְוַת הָאָרֶץ' – ] 'בִּדְקַהּ דְּאַרְעָא', כמו: 'בֶּדֶק הַבָּיִת' [מ"ב יב, ו] – רעוע הבית, אבל [אונקלוס] לא דקדק לפרשוֹ אחר לשון המקרא". ודבריו של רש"י הם גם סכלות וגם הוצאת-שם-רע על אונקלוס ע"ה, מפני שאונקלוס דקדק היטב לפרש את לשון המקרא, ואסביר:

לפי רש"י, המילה "בִּדְקַהּ" מבטאת דבר חלש ורעוע, וזה נכון, וזו מטרת אונקלוס: לומר שיוסף חשד כביכול באחיו שהם באו לראות את מומי הארץ ונקודות התורפה שלה, ובדומה לזה נאמר במלכים ב (יב, ו): "יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק". אולם, המשך דבריו של רש"י לעיל על אונקלוס: "לא דקדק לפרשוֹ אחר לשון המקרא" הינם סכלות, שהרי זו בדיוק מטרת המלים "עֶרְוַת הָאָרֶץ" בפסוק הנדון, לבדוק ולתור אחר חולשות הארץ, מומיה, פגמיה וסתריה, אונקלוס ע"ה דקדק אפוא היטב בלשון המקרא. זאת ועוד, ההשוואה של רש"י ל"בֶּדֶק הַבָּיִת" אף היא סכלות, שהרי ה"בֶּדֶק" בביטוי הזה שנוגע לבית-המקדש אינו מבטא דבר רעוע כמו שרש"י מפרש: "רעוע הבית", וזה ניסוח תמוה ועילג מאד. אלא, "בֶּדֶק הַבָּיִת" משמעוֹ ההיפך הגמור מדברי רש"י: אחזקה ותיקון ושיפוץ הבית.

וכל מילונאי מתחיל שיקרא את "פניני הלשון" שבפירוש רש"י יבין עד כמה עילג ונבער הוא היה, ועד כמה מחוסר דעת היה, אך בשיבושים וביהירוּת הוא מלא כאילו היה בלשן דגול.

דוגמה שז

בבראשית (מב, טו) נאמר כך: "בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה", ושם פירש רש"י: "חֵי פַרְעֹה – [...] כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה". ובכן, בפירושו זה רש"י הצרפתי מוציא-שם-רע על יוסף הצדיק וגם מחדיר מידה רעה מאד, ואסביר: תחילה רש"י מוציא-שם-רע על יוסף הצדיק, שהרי לפי רש"י יוסף נהג מדי פעם לשקר, ולא סתם לשקר, אלא הוא נהג להישבע לשקר! ולא רק זאת, אלא שלפי רש"י, יוסף הצדיק היה כפוי טובה באופן מחריד כלפי פרעה מלך מצרים שרוממוֹ למשנה-למלך – הייתכן שיוסף הצדיק יזלזל באופן מחפיר שכזה במי שהוציאוֹ מבית האסורים ורוממוֹ למעלת משנה-למלך? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ומה היא המידה הרעה שרש"י מחדיר בפירושו זה? ובכן, לפי רש"י הצרפתי, מותר לוֹ לאדם אפילו להישבע לשקר כל עוד לא אכפת לו שהאדם שהוא נשבע בו ימות וכו', הוי אומר, מותר לאדם ללמֵּד את לשונו לשקֵּר, כל עוד הוא נשבע בחיי איזה גוי...

"וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ, שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם יְיָ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הִנְנִי צוֹרְפָם וּבְחַנְתִּים כִּי אֵיךְ אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי בַּת עַמִּי, חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ, הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם יְיָ? אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?" (ירמיה ט, ד–ח).

וראוי להוסיף ולציין, שרש"י כלל לא הבין את דברי יוסף המחוכמים! שהרי יוסף כלל לא נשבע לשווא ולשקר, יוסף נשבע ואמר: "חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה". כלומר, השבועה הייתה בלשון כללי ביותר: "אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה", לשון אשר ניתן לפרשוֹ כך: לא תצאו מתחת הקפדתי ובחינתי ועיני הפקוחה עליכם, אלא לאחר שתביאו את אחיכם אלי, רק אז יוסר מעליכם החשד – וברור שזו הייתה כוונתו של יוסף, כי לא ייתכן שכולם לא ייצאו מבית האסורים עד שיבוא בנימין למצרים, שהרי צריך שמישהו ייסע ויביא את בנימין עִמו למצרים. ואכן, מיד לאחר שיוסף נשבע בחיי פרעה הוא מוסיף: "שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ" (בר' מב, טז). אך כידוע, לאחר שלושה ימים יוסף הצדיק הקל את תנאי השחרור: "אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" וכו' (שם, יט).

מכל האמור בדוגמה זו ניתן ללמוד גם על ניתוקו המוחלט של רש"י מעצם האמור בספר-התורה, כלומר ברור שרש"י לא עצר לרגע לחשוב: רגע, הדברים הללו אכן התרחשו במציאות, הייתכן שהם אכן התרחשו כמו שאני מפרש? אלא ברור שרש"י התייחס לפשטי המקראות כמו אל סיפורי אלף לילה ולילה, שכל הזיה וכל דמיון, וכל עיוות עיקום ועיקוש – אפשריים.

דוגמה שח

בבראשית (מג, ב) נאמר כך: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל", ושם פירש רש"י:

"כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ – 'כד שציאו', והמתרגם [=אונקלוס שתרגם שם:] 'כַּד סְפִיקוּ', טועה. 'כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת' [בר' כד, כב] מתורגם [על-ידי אונקלוס:] 'כַּד סְפִיקוּ', כששתו די סיפוקם הוא גמר שתייתם, אבל זה 'כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל', כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן 'כד שציאו'".

ורש"י-שר"י מגיה בגסות-רוחו את תרגום אונקלוס ע"ה שהוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, ופשוט שמי שמבקש להנחיל תורה חדשה אך טבעי הוא שהוא יערער גם על מוֹסרֵי דת האמת, וכבר ראינו דוגמות לכך בעניין משה רבנו ע"ה. זאת ועוד, יש פסוק במלכים א (א, מא) שבו נאמר: "וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל", ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְאִנוּן סוֹפִיקוּ לְמֵיכַל". הראינו אפוא לדעת, כי גם ביחס לסיום אכילה יש לתרגם "סְפִיקוּ". נמצא, שהמלה "סְפִיקוּ" או "סוֹפִיקוּ" משמעותה סיימו. ויתרה מזאת! הפועל שצא בתרגום אונקלוס ע"ה מבטא עניין אחֵר לחלוטין והוא השמדה והכרתה, והנה לפניכם שמונה דוגמות: 1) "לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע" – "לְשֵיצָאָה זַכָּאָה עִם חַיָּיבָא" (בר' יח, כה); 2) "לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים" – "לְשֵיצָאָה עוּרְדְּעָנַיָּא" (שמ' ח, ה); 3) "כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן" – "אֲרֵי אִם יְהֵי לְשֵׁיצָאָה שָׁלְמָאָה" (במ' כד, כב); 4) "הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" – "שֵׁצִיאוּנוּן וִיתִיבוּ בַּאֲתַרְהוֹן" (דב' ב, כג); 5–7) "לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" – "לְשֵיצָאָה יָתְכוֹן" (דב' ט, ח; ט, יט; ט, כה); 8) "וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" – "וּלְשֵיצָאָה יָתְכוֹן" (דב' כח, סג).

נמצא, שרש"י הצרפתי מתיימר להגיה את תרגום אונקלוס, אך בדיקה פשוטה מעלה שהוא כסיל גמור שמתרברב "לתקן" את מוֹסרֵי התורה-שבעל-פה כאילו הוא חכם גדול ונורא...

דוגמה שט

בבראשית (מג, ג) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם", ושם פירש רש"י: "לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם – [...] ואונקלוס תרגם: 'אֱלָהֵין כַּד אֲחוּכוֹן עִמְּכוֹן', יישב ביאור הדבר על אופנו ולא דקדק לתרגם אחר לשון המקרא". ושוב רש"י קובע שאונקלוס "לא דקדק לתרגם", והמין השוטה אומר על אונקלוס שהוא שוטה... ואסביר: המילה "אֱלָהֵין" משמעותה בדרך כלל: "כי אם", וכן: כי, אם לא, בלתי וכיו"ב. וברור שמטרת המילה בפסוק הנדון: לא תראו פני אלא-אם-כן אחיכם יהיה עמכם.

והדבר כל-כך פשוט ומדוקדק, וסכלותו של רש"י היא זו העקושה והיקושה.

דוגמה שי

בבראשית (מג, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים". ושם פירש רש"י: "בָּטְנִים – לא ידעתי מה הם [...] ודומה לי שהם אפרסקין". ורש"י הוא חמור חמורתיים, שהרי סכלותו כפליים: האחת, שלא הבין שהבוטנים הם פירות-אגוזים הדומים לשקדים, שהרי נזכרו זה לצד זה בתורה; והאחרת, שהוא חשב שיוסף יורה לבניו להוריד לאיש אפרסקים – שהרי ידוע לכל דרדק זב-חוטם שפרי האפרסק משתמר כמה ימים בלבד ואפילו בקירור! כל-שכן שהאפרסק לא ישרוד שבועות של מסע למצרים בחום הכבד של המדבר.

ואם רש"י היה חקלאי או מגדל ענבים כמו שטוענים ההוזים והמתעתעים, הוא לא היה אומר דברי הבל שכאלה, ואפילו בשעת שכרותו, כי חקלאי אמיתי לא יִסְכַּל בסכלות שכזו לעולם.

ודרך אגב, גם מדוגמה זו ניתן ללמוד על ניתוקו המוחלט של רש"י מעצם האמור בספר-התורה, כלומר ברור שרש"י לא עצר לרגע לחשוב: רגע, הדברים הללו אכן התרחשו במציאות, הייתכן שהם אכן התרחשו במציאות כמו שאני מפרש? אלא ברור שרש"י התייחס לפשטי המקראות כמו אל סיפורי אלף לילה ולילה, שכל הזיה וכל דמיון, וכל עיוות עיקום ועיקוש – אפשריים.

דוגמה שיא

בבראשית (מג, יד) נאמר כך: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי", כלומר בעצם הפסוק הזה ישנה הרחקה מן ההגשמה, שהרי לא נאמר בו שהקב"ה ייתן את רחמיו אלא שהוא ייתן רחמים באופן כללי, דהיינו ייתן בליבו של יוסף רגשות הומים של רחמים כלפי בני יעקב וישחרר להם את שמעון. ברם, בניגוד לפשט הפסוק שבו הרחמים מיוחסים ליוסף, דהיינו לבשר ודם, רש"י בפירושו מייחס את רגש הרחמים קמי שמיא, דבר שלא נאמר בפסוק כלל! הוי אומר, בעצם הפסוק ישנה הרחקה מן ההגשמה ובא לו רש"י-שר"י הצרפתי ומייחס את רגש הרחמים לה' יתעלה שמו – וייחוס תכונת נפש אנושית או התעוררות של רגשות הינו בגדר הגשמה ומינות לכל דבר ועניין.

והנה לפניכם פירוש רש"י: "וְאֵל שַׁדַּי – שדי בנתינת רחמיו, וכדי היכולת בידו ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו". רש"י אף מדגיש שמדובר ב"פשוטו" של הפסוק, כאילו לפי הפשט יש לייחס את רגש הרחמים לה' יתברך, ולעיון נרחב בעניין זה ראו נא: "לעורר רחמי שמים?".

ולא תהא קלה בעיניכם החתירה הזו להגשמה של רש"י-שר"י, ואם קלה היא בעיניכם אין זה אלא בשל אי-הבנת מהות המינות ותכסיסי המינים ותעלוליהם – וכדי להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש ולכונן את מקדשנו על מכונו עלינו לידע כיצד לזהות את המינים ולא לתת לתעלוליהם ולתעתועיהם לחדור ולזהם את נפשנו, מפני שתעלוליהם ותעתועיהם מרחיקים אותנו מה'-אלהים-אמת, ומוליכים אותנו בדרכי הגלות, החורבן והייסורים. גם בימי חז"ל המלחמה עם המינים הייתה קשה מאד, שהרי כך נאמר בחגיגה (ה, ע"ב): "כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן: מאי תיהוי עלן ממינאי? [מה יהיה עלינו מן המינים?]", ושימו לב כיצד שר"י חושף את נכלולי מינותו (סוטה מט ע"ב): "שהיה [ר' יהושע] בקי בתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בחגיגה: כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים?".

כלומר, רש"י-שר"י חושף במו פיו את נכלולי יועצי אדום המינים למיניהם, שהרי הוא מגלה שהמינים אינם חושׂפים את מינותם באופנים מפורשים וגלויים לכֹּל, אלא או ברמזים או שהם מטשטשים את דבריהם – שהרי אם המינים ייחָשׂפו באופנים גלויים רשעותם תתגלה לעין כֹּל וזוהמת מינותם תיכָּרת וְתוּקָע כנגד השמש – וכך היא בדיוק נמרץ דרכו של שר"י ויתר המינים למיניהם, החדרת המינות ברמזים או באופנים שאינם גלויים בעיון ראשון או באמירת דברים מפורשים וטשטוּשָׁם במעט דברי אמת, כדי להקל את החדרתם לגרון האומה הישראלית.

כללו של דבר, המינים הם אויבי ה', חובה לשנוא אותם ואסור באיסור חמור לחמול עליהם. ואגב, בכל כתבי-היד והדפוסים נאמר בגמרא לעיל "מינים", אך בדפוס ווילנא הטמאה נאמר "אפיקורוסין", ולניתוח תעתועם של המינים הנוצרים בזה, ראו: "מדוע צאצאי המינים סילפו את נוסח תפילתם של חז"ל להשמדת המינים?", "ולמלשינים אל תהי תקוה – האמנם?".

ובל נשכח, וכפי שהוסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים שראינו בפירושיו כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינותו ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.

ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).

דוגמה שיב

בבראשית (מג, טו) נאמר כך: "וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן, וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף", ושם פירש רש"י: "וְאֶת בִּנְיָמִן – מתרגמינן 'וּדְבַרוּ יָת בנימין', לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שווה בלשון ארמי, בדבר הניקח ביד מתורגם 'וּנְסֵיב', ודבר הניקח בהנהגת דברים מתרגמינן 'וּדְבַר'".

מדברי רש"י עולה לכאורה בקיאות גדולה בתרגום אונקלוס, שהרי הוא קובע שבלשון הארמי ישנה הבחנה בין "לקיחת כסף ללקיחת אדם"... כלומר, לפי רש"י, בדבר שנלקח ביד בלשון הארמי יש לתרגם "וּנְסֵיב", ואילו בדבר שנלקח באמצעות משא ומתן יש לתרגם "וּדְבַר".

ברם, פירושו מעיד על סכלות והעדר הבחנה וידיעה בלשון הארמי, ודבריו אף עלולים לדרדר להגשמה! שהרי לא רק שבמקומות רבים המילה "וּנְסֵיב" בתרגום אונקלוס איננה מבטאת לקיחה ביד ממש ומשמעותה דומה למילה "וּדְבַר", אלא שיש מקומות שהמילה "וּנְסֵיב" יוחסה לה' יתעלה! ולפי רש"י, מדובר גם שם בלקיחה ביד! והנה לפניכם כמה דוגמות נבחרות:

1) "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב, כא) – "וּנְסֵיב חֲדָא מֵעִלְעוֹהִי וּמַלִּי בִּשְׂרָא תְּחוֹתַהּ", היעלה על הדעת שהקב"ה לקח בידו את הצלע מן האדם?

2) ופסוק לאחר מכן נאמר כך: "וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע, אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם", וגם שם תורגם: "אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" – "דִּנְסֵיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא".

3) "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים" (בראשית ד, יט) – "וּנְסֵיב לֵיהּ לֶמֶךְ תַּרְתֵּין נְשִׁין", האם לקיחת אשה היא לקיחה של חפץ ביד? האם אין זו לקיחה שמבטאת משא ומתן בדברים?

4) "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים" (בראשית יא, כט) – "וּנְסֵיב אַבְרָם וְנָחוֹר לְהוֹן נְשִׁין", ויש עוד דוגמות רבות מפסוקי התורה בעניין נשיאת נשים שבהן אונקלוס מתרגם "וּנְסֵיב".

5) "אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח" (בראשית כז, לו) – "יָת בְּכֵירוּתִי נְסֵיב", האם הבכורה היא דבר שניתן לקחת אותו בידיים? האין זו זכות שהועברה באמצעות משא ומתן בדברים?

6) "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ" (במדבר כא, כו) – "וּנְסֵיב יָת כָּל אַרְעֵיהּ", האם ניתן לקחת ארץ בידיים?

7) "גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח, נ) – "דְּלָא נָסֵיב אַפֵּי סָבָא", האם נשיאת פנים לזקן היא לקיחה בידיים?

למדנו אפוא, כי רש"י נהג להתייהר ולקבוע "כללים לשוניים" משובשים לחלוטין, כאילו היה חכם גדול ואף בלשן דגול, והאמת היא שהוא אפילו לא היה מסוגל לכתוב משפטים תקניים.

דוגמה שיג

בבראשית (מג, טז) נאמר: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם", ושם פירש רש"י: "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן – כמו: ולטבוח טבח ולהכין, ואין 'טבוח' לשון ציווי שהיה לו לומר 'וטבח'". וברור ש"טְבֹחַ" הוא ציווי, שהרי יוסף ציווה את הממונה על ביתו להכין סעודה לאחיו. כמו כן, מצאנו לשון דומה ללשון "טְבוֹחַ" והיא המילה: "לָקוֹחַ", אשר אף היא משמשת כציווי: "וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (יר' לב, יג–יד).

וכך העיר מאן-דהו ביחס לדוגמה זו: 

ישנם שישה זמנים בלשון העברית: עבר, הווה, עתיד, ציווי, פעול, מקור. מקור הוא מעין זמן מאסטר שיכול לכלול כל אחד מחמשת הזמנים האחרים, הכל לפי העניין. משקלו של זמן זה בדרך כלל בבניין פעל, והוא מנוקד בקמץ גדול בפ"א הפועל (לפעמים שווא נע) וחולם בעי"ן הפועל (ואם למ"ד הפועל היא מן האותיות הגרוניות אהח"ע, אז היא תהיה בפתח גנובה).

דוגמות: 1) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" (דב' טו, י) – "נָתוֹן" הוא מקור ו"תִּתֵּן" הוא עתיד, לכן, לפי ההקשר פירוש המקור הוא עתיד, וכאילו כתוב: "תִּתֵּן תִּתֵּן" רק שאין זה מתפארת הלשון העברית, לכן כתוב מקור ועתיד ולא עתיד ועתיד; 2) "נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה" (בר' לא, ל) – שתי מילים אלו בבניין נפעל, הראשונה מקור והשנייה עבר, כך שפירוש המקור הוא עבר, וכאילו כתוב: "נכספת נכספת" וכאמור; 3) "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה" (דב' לא, כו) – "לָקֹחַ" הוא מקור, ציווי יש לכתוב "לְקַח", או "קַח", אבל כמובן שלפי ההקשר פירוש המקור בפסוק זה הוא ציווי, וכאילו כתוב: "קַח את ספר התורה" וכו'; 4) וכן בפסוק שנזכר לעיל: "וּטְבֹחַ טֶבַח" – "טְבֹחַ" הוא מקור ולא ציווי, אבל וודאי שמשמעות המקור כאן הוא ציווי, וכאילו כתוב: "וּטְבַח טֶבַח והכן" וכו'.

אולם, רש"י לא הבין שום דבר בלשון העברית לכן הוא חשב שזה לא ציווי. ע"כ דבריו.

דוגמה שיד

בהמשך לפסוק הקודם רש"י ממשיך ומפרש: "בַּצָּהֳרָיִם – זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע"ז דישני"ר [=ארוחת צהריים] ויש הרבה בתלמוד: 'שדא לכלבא שירותיה' [תענית יא ע"ב], 'בצע אכולא שירותא' [ברכות לט ע"ב]. אבל כל תרגום של צהרים טיהרא". ואיך רש"י יודע שסעודה ראשונה בלשון ארמי היא דווקא "שירותא"? ועל סמך מה הוא קובע שבמקורות שנזכרו בתלמוד מדובר בארוחת צהרים דווקא? ובסוגיות התלמוד שנזכרו לעיל אין שום גילוי ואפילו לא רמז קלוש לכך שמדובר בסעודת הצהרים דווקא.

ויתרה מזאת, הסעודה הראשונה ביום כלל אינה סעודת הצהרים... ואף מצאנו בתורה שהסעודה הראשונה, דהיינו פת שחרית, לא נקראה בתרגום אונקלוס בשם מיוחד, ראו: "וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" (שמות טז, ח), ושם תרגם אונקלוס: "וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע". וכן: "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (שמות טז, יב), ושם תרגם אונקלוס: "וּבְצַפְרָא תִּסְבְּעוּן לַחְמָא".

וכנראה שרש"י נהג לקום מאוחר וסעודתו הראשונה הייתה ארוחת הצהריים, ודמיין לעצמו דמיונות כדי להצדיק את עצלנותו, ובעקבותיו הולכים תלמידיו השוטים, המינים וצאצאיהם, וקמים מאוחר ומתפללים מאוחר: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד).

דרך אגב, מדוע רש"י אומר: "ויש הרבה בתלמוד"? והלא בכל התלמוד הבבלי יש שתי סוגיות בלבד שבהן נזכרה המילה "שירותיה" או "שירותא": בעניין אכילת סעודות שבת (ברכות לט ע"ב, וסוגיה זהה בשבת קיז ע"ב), ובעניין זריקת הסעודה לכלב (תענית יא ע"ב). כמו כן, מהסוגיות שדנות בסעודות שבת עולה בבירור שלא מדובר בסעודת הצהריים דווקא, שהרי בסוגיה שם נדונה הבציעה על "לחם משנה", דהיינו הסוגיה עוסקת בשלוש סעודות השבת.

זאת ועוד, בסוף פירושו לעיל רש"י אומר: "אבל כל תרגום של צהרים טיהרא", משמע מדבריו שיש מקומות רבים שבהם אונקלוס מתרגם "צהרים" – "טיהרא". אולם, בכל התורה נזכרה המלה "צהרים" שלוש פעמים בלבד: פעמיים בעניין הסעודה המפורסמת של יוסף ואחיו (מג, טז-כה), ושם אונקלוס מתרגם: "שירותא"; ופעם אחת נוספת בספר דברים (כח, כט). נמצא שאונקלוס מתרגם "טיהרא" רק פעם אחת! ושוב רש"י השחצן מנפנף בקביעות נבובות...

דוגמה שיה

בבראשית (מג, יח) נאמר כך: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" וכו'. ושם פירש רש"י: "אונקלוס שתרגם: ['וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ' –] 'וּלְאִסְתַּקָפָא עֲלַנָא', הוא לשון להתעולל, כדמתרגמינן: 'עֲלִילֹת דְּבָרִים' – 'תַּסְקוּפֵּי מִלִּין' [דברים כב, יד], ו[אונקלוס] לא תרגמוֹ אחר לשון המקרא".

משום מה רש"י החליט גם כאן שאונקלוס "לא תרגמוֹ אחר לשון המקרא". ושוב הוא מתגולל ומתנפל על אונקלוס ע"ה שהיה ממעתיקי השמועה, וכאילו אונקלוס מנותק מלשון המקרא וממציא פירושים מדעתו... והדבר חמור מאד, כי תרגומו הוא מסורת התורה-שבעל-פה.

כמו כן, איך רש"י העז להחליט כדבר הזה? שהרי פירושו של אונקלוס מתאים מאד ומתיישב היטב עם המקרא! וכך גם פירש שם רס"ג: "וּלְהִתְנַפֵּל – להתעלל בנו". ודרך אגב, רש"י מבטל את תרגומו של אונקלוס אך הוא עצמו אינו מפרש מאומה בעניין המלה "וּלְהִתְנַפֵּל"...

דוגמה שיו

בבראשית (מד, ז) נאמר כך: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה". ושם פירש רש"י: "ותרגום [אונקלוס:] 'חָס לְעַבְדָּךְ', חס מאת הקדוש-ברוך-הוא יהי עלינו מעשות זאת". וארך לי זמן להבין את הַשּׁוֹטוּת העילגת הזו... ואיך הפכו מין ושיכור ובטלן וסכל ועילג אשר מתקשה לכתוב משפטים תקניים ל"רבן של ישראל"?!

ונראה שכוונתו להתיימר ולהסביר את תרגום אונקלוס, וכאילו אונקלוס התכוון לומר שהמילה "חָס" משמעותה פורענות, דהיינו, פורענות מאת ה' תחול עלינו אם נגנוב מבית פרעה. ואין בתרגום אונקלוס שום זכר לכל זה, והמלה "חָס" היא תרגום המילה "חָלִילָה" ותו לא.

דוגמה שיז

בבראשית (מד, טו) נאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי", ושם פירש רש"י: "הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ – הלא ידעתם כי איש חשוב כמוני יודע לנחש ולדעת מדעת ומסברא ובינה כי אתם גנבתם הגביע". ואיך ייתכן לשבח את הניחוש, שהוא תועבה לפני ה' יתעלה, ולתארוֹ כעניין של "דעת, סברא ובינה"? ודברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, מכֻוונים בזה בדיוק לרש"י ודומיו.

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [דב' יח; וההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה והעבודה-הזרה]".

דוגמה שיח

בבראשית (מד, טז) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ". ושם פירש רש"י: "הָאֱלֹהִים מָצָא – יודעים אנו שלא סרחנו, אבל מאת הקב"ה נהיתה להביא לנו זאת, מצא בעל חוב מקום לגבות חובו". ויש בפירושו סתירה מיניה וביה, שהרי אם אחֵי יוסף יודעים שהם לא סרחו, מדוע "מאת הקב"ה נהיתה להביא להם זאת"? מדוע "מצא בעל חוב מקום לגבות חובו"? וכי הקב"ה הוא אל פגאני אכזר אשר מעניש בני אדם ועוד בעונשים כל-כך חמורים על לא עוול בכפם? וכי הקב"ה אינו שופט צדק? וכי אינו "אל אמונה"? או אינו "צדיק וישר"?

ואולי יתרה מזאת, והלא בפסוק עצמו אחֵי יוסף מתוודים! "הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". ולא רק כאן, יש פסוק מפורש בבראשית (מב, כא): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת".

ובבראשית רבה (צב, ט) שממנו העתיק רש"י את פירושו לעיל, נאמר: "האלהים מצא את עוון עבדיך וגו', אמר ר' יצחק: מצא בעל חוב לגבות שטר חובו" (צב, ט), ותו לא! ורש"י הוא זה שהוסיף שהם לא סרחו, והחדיר השקפה רעה כאילו הקב"ה שופט בעוול ומייסר לשווא.

זאת ועוד, רש"י מטשטש יסוד תורני חשוב, והוא ההכאה על חטא וההודאה על האמת, שהרי אחֵי יוסף שהודו על האמת והכירו בחטאם וקיבלו עליהם את הייסורים ברצון – הינם בניין אב ודוגמה ומופת לדורות עולם, כיצד על האדם והאומה לנהוג כאשר מתרגשים הייסורים: לערוך חשבון נפש, להודות על האמת, לשוב בתשובה, ולקבל את הייסורים ביראה ובאהבה רבה.

ורש"י-שר"י לעומת זאת, מחדיר את הגאווה וגסות-הרוח: "יודעים אנו שלא סרחנו", כאילו יש איזה אדם בעולם אשר מסוגל להעיד על עצמו שהוא זך ונקי כמלאך! וכאילו ייסוריו מאת ה' הם בעוול ואינם בצדק ובדין מדוקדק: "אבל מאת הקב"ה נהיתה להביא לנו זאת"... "כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא" (מ"א ח, מו), "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קה' ז, כ).

וכך הגיב מאן-דהו לדוגמה זו: כל סיפורי החסידים בימינו בנויים על ההזיה שהמקובלים והאדמורי"ם כל-כך קדושים עד שאפילו אין בהם ריח של חטא, וכן הזיות מגוחכות נוספות לרוב, כגון שיש רב שיכול לסיים את הש"ס בשמונה שעות בלבד! ויש להם גם הזיות מאגיות-פגאניות שבהן הם מתקנים את העולמות העליונים בכל צעד ושעל שהם עושים, וכן שאי אפשר להשיג מאומה מדרכיהם הנשׂגבות (ובאמת אי אפשר שהרי כל דרכיהם הזיות נגעלות מחוץ לדרכי השכל). והלוואי שהם היו חושבים שהם רק מלאכים, כי האדמו"רים מלעיטים את חסידיהם יום-יום שעה-שעה, שהם נשׂגבים לאין ערוך ממלאכי השרת! פשוט בדיחה.

זאת ועוד, לפי בעל התניא נשמת היהודי היא "חלק אלוה ממעל ממש", ודבריו הם חירוף וגידוף כלפי ה' יתברך, שהרי הוא אומר שלבורא יש הרבה חלקיקים, והחלקיקים האלוהיים האלה הם נשמות ישראל שנכנסות לגוף גשמי, ובהן הולכים לבית הכסא אוכלים שותים ובועלים.

וכל האלילות האיומה הזאת שהיא אפילו חמורה יותר מהנצרות, בנויה על סילוף פסוק באיוב (לא, ב): "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". איוב בסה"כ התלונן על מר גורלו שהרי חלק ונחלה הן מילים נרדפות, וכאילו אמר: "וכמה רע חלק גורלי שקיבלתי מאת האלוה אשר ממעל". ואילו בעל התניא הכסיל התעלם לגמרי מהפסוק והיה בור גמור בלשון העברית, ולכן הוא פירש את המילה "חֵלֶק" על-פי העברית המאוחרת לפיה חֵלֶק זה חתיכה מהשלם כמו חתיכת עוגה... ואפשר לומר חלק מהעוגה, אבל אי אפשר לפרש כך את התנ"ך הואיל ופירוש המילה חֵלֶק בו הוא גורל ונחלה, ולאן הגידוף כלפי מעלה יגיע? שהרי דוד אומר: "חֶלְקִי יְיָ" (תה' קיט, נז), איך אפוא המינים יפרשו את זה? לא רק שאנו חלק ממנו גם הוא חלק מאיתנו?!

ואין סוף לטמטום האורתודוקסי. ע"כ דבריו. ועוד בזה ראו נא: "מהו 'חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל'?".

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מח).pdf

הורידו את PDF • 373KB