רש"י, ראש פרשני ההגשמה (חלק מט)

דוגמה שיט

בבראשית (מד, כט) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה", ושם פירש רש"י: "וְקָרָהוּ אָסוֹן – שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". מקור דברי רש"י הינו בהבנה משובשת של פשט מדרש בראשית רבה (צא, ט; לפי כת"י): "וקראהו אסון – בדרך, הא בבית – לא? אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה".

ושוב, בפעם המי-יודע-כמה רש"י-שר"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שטנית על-טבעית דמיונית, וכאילו היא מסוגלת לקטרג ולהשפיע לרעה על מצבם של הצדיקים – וזו סכלות חמורה מאד-מאד, כאילו עזב ה' את יראיו והפקירם לתעלולי מלאכי חבלה מרושעים ודמיוניים, וכאילו יש כוחות על-טבעיים בעולם אשר פועלים בניגוד לרצונו של ה' יתעלה ויתרומם שמו – וזו תמציתה ומהותה של העבודה-הזרה, דהיינו אמונה בכוחות מאגיים אשר פועלים בניגוד או שלא בכפוף לרצונו של בורא-עולם.

מהי אפוא כוונתו של ר' אליעזר בן יעקב במדרש? ובכן, נראה לי שכוונתו ללמד שבשעת סכנה יש להיזהר כפליים, מפני שהמכשולים מתגברים מאד בעת הזו. לדוגמה, כאשר אדם נבחר לקבל פרס מסוים או לקבל תפקיד בכיר מסוים, הוא מכניס את עצמו לסכנה גדולה, כי הפרסום יעורר את שונאיו ומתנגדיו אשר יתחזקו ויתאמצו לחשוף את פשעיו ומעלליו. מי הם אפוא המשטינים והמקטרגים? אותם בני האדם, אשר בצדק או שלא בצדק, יפעלו כנגדו. אך האמונה בקיומו של שטן או שדים דמיוניים, אפילו מבלי לעבדם ולירוא מפניהם, הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ולעיון נרחב במהותו של השטן במקרא כמכשול, ראו נא: "מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?".

לעומת זאת, רש"י פירש בבראשית שם: "פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן – ובבית לא יקראנו אסון, אמר רבי אליעזר בן יעקב: מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". ושוב רש"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שׂטנית על-טבעית פגאנית, וכאילו יש בכוחה לקטרג ולהשפיע לרעה על מצבם של הצדיקים, וזו סכלות חמורה מאד-מאד – כאילו עזב ה' את יראיו והפקירם לתעלולי שדים דמיוניים, וכאילו יש כוחות על-טבעיים בעולם אשר פועלים בניגוד לרצונו של בורא-עולם – וזו תמציתה ומהותה של העבודה-הזרה, דהיינו האמונה בכוחות מאגיים פגאניים אשר פועלים בניגוד או שלא בכפוף לרצונו יתעלה שמו.

אגב, רש"י עקבי בסכלותו, שהרי אף שבמסכת בבא בתרא (כא ע"א) כלל לא נזכר השטן ואין שָׁם זכר לשום מקטרג דמיוני, רש"י התעקש להחדיר את המדרש האמור לתוך פירושו שם: "מתקנת יהושע בן גמלא ואילך – שיישבו מלמדי תינוקות בכל עיר; לא ממטינן ינוקא ממתא למתא – ללמוד מיום ליום, שמא יוזק [הילד] בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנאמר: 'פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן' [בר' מב, ד], אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות". הראינו לדעת, כי רש"י התייחס לדברי המדרש של ר' אליעזר כאילו הם היו דברי פשט, וכאילו הם הסיבה המציאותית לתקנת יהושע בן גמלא. ובמלים אחרות, לפי רש"י חכמים ע"ה אסרו להעביר את הילדים מעיר לעיר כדי ללמוד אצל מלמד תינוקות, שמא השטן יקטרג עליהם! ולא לחינם אומר רבנו בפירושו לפרק חֵלק על תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן, שהם "משפילים את החכמים בתכלית השפלות", שהרי לפי הצרפתי הלז, חז"ל היו ממאמיני ההזיות והמאגיה.

וכדי להשלים את התמונה אצרף את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ב, ו):

"מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחֵר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים? בשהיו שניהן בעיר אחת ולא היה הנהר מפסיק ביניהן. אבל מעיר לעיר, או מצד נהר לצידו אפילו באותה העיר, אין מוליכין את הקטן, אלא-אם-כן היה בניין בריא [=גשר יציב] על-גבי הנהר, בניין [=גשר] שאינו ראוי ליפול במהרה".

מדברי רבנו עולה, שהחשש הוא חשש ריאלי ומציאותי, שלא לסכן את הילד הקטן במסע יום-יומי אל עיר אחרת, או על-גבי גשר מט-לנפול, כי קדושת החיים גדולה מקדושת התורה, למעט בשלוש החמורות שרק עליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור" ורק בהן יקדש תמיד את שמו הגדול.

דוגמה שכ

בבראשית (מה, ט) נאמר כך: "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף" וכו', ושם פירש רש"י: "וַעֲלוּ אֶל אָבִי – ארץ-ישראל גבוהה מכל הארצות". ורש"י לא למד מדעים, כי אם הוא היה לומד מדעים הוא היה יודע שלא ניתן לקבוע ולהחליט החלטה כזו אלא לאחר חישובים רבים, וקביעה שרירותית שכזו נובעת מיהירות ומטמטום. ואצרף דרך אגב דוגמה אחת לענייננו: גובהה הממוצע של לבנון הינו פי שנים וחצי בקירוב (כ-1250 מ' מעל פני הים) מגובהה הממוצע של ישראל (כ-500 מ' מעל פני הים), ונראה לי שגם בימיו של רש"י כל מי שלמד מעט מדעים הבין שלבנון גבוהה מישראל, אפילו מבלי לערוך חישובים מדויקים.

מדוע אפוא יוסף אומר לאֶחיו לעלות אל אביו? ובכן, או מפני שגובהה הממוצע של מצרים נמוך מגובהה הממוצע של ארץ-ישראל, או מפני שארץ-ישראל היא ארץ הקודש וראוי לנקוט כלפיה לשון עליה משני טעמים: האחד, מפני שהיא ארץ הצבי שבה בחר ה' לנחלה לו, ולכן יש להתייחס אליה בכבוד ולרומם אותה מכל הארצות; והשני, מפני שכל אדם שעולה אליה זוכה לְמַעֲלָה, שהרי כל ישראלי (ואפילו גוי אשר מקיים את שבע מצוות בני נח) אשר נכנס לארץ-ישראל, כבר מקיים בעצם כניסתו מצוה רבה בחיזוקה של ארץ-ישראל, ארץ הקודש והמקדש, ובזה הוא מרים תרומה אשר מקרבת אותנו להשׂגת ייעודנו: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ודרך אגב, פרשני רש"י מַפְנים לפסיקתא זוטרתא (מדרש לקח טוב) כמקור לפרשנותו הנדונה לעיל, ואכן הפרשנות הזו מופיעה שם, אך מה שהמינים וצאצאיהם אינם מגלים לנו הוא, שמדרש "פסיקתא זוטרתא" חובר קרוב לוודאי לאחר שרש"י חיבר את פירושו לתורה. כלומר, מחבר המדרש העתיק מתוך פירוש רש"י וקרא לחיבורו בשם מתעתע כאילו הוא יצא מספרות חז"ל. וזו דוגמה נוספת למנהגם של המינים וצאצאיהם לשוות לפירוש רש"י חזות שקרית של קדמוּת, כאילו כל דברי רש"י-שר"י מיוסדים על ספרות חז"ל ועל דברי חכמי האמת ע"ה.

דוגמה שכא

בבראשית (מה, יד) נאמר כך: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו", ושם פירש רש"י: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב; וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב". נו באמת, וכי יעלה על הדעת שעל זאת הם בכו? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!

ואף שמקור הדברים הוא במדרש במסכת מגילה (טז ע"ב) רק סכל יחדיר אותם לתוך פשט הכתוב, ולא רק מפני שהדרש הזה רחוק מאד מן הפשט, אלא גם מפני שאם נחדיר את הדרש הזה לתוך פירוש פשטני נהיה מוכרחים לסבור שיוסף ובנימין היו נביאים, והסברה הזו תשבש לחלוטין את יסודות הנבואה התורניים. לדוגמה, אם הם היו נביאים, אז וודאי שגם שאר האחים הם בגדר נביאים, ואם הם נביאים, איך הם מכרו את יוסף? ואיך ראובן בא על פילגש אביו? ואיך יהודה בא על תמר כלתו? ומדוע יעקב אבינו ע"ה גער בבניו על השמדת כל אנשי שכם? ואיך יאמר יעקב אבינו על שני נביאים לה' יתעלה שמו (בר' מט, ה): "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם"?

דוגמה שכב

בבראשית (מה, כג) נאמר כך: "וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ", ושם פירש רש"י: "שָׁלַח כְּזֹאת – כחשבון הזה. ומהו החשבון? עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם – מצינו בתלמוד ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. ומדרש אגדה גריסין של פול".

כלומר, לפי פשט פירושו של רש"י, יוסף שלח לאביו עשרה חמורים נושאים יין ישן! שהרי רש"י אומר לעיל בסוף פירושו: "ומדרש אגדה" וכו', משמע בבירור כי הפרשנות הראשונה בעניין היין הישן היא פרשנות פשטנית מפורשת! ורק שכרן גדול, אשר שקוע ביינו מאד יהיה מסוגל להעלות על דעתו שיוסף ישלח ליעקב אביו הנביא עשרה חמורים נושאים יין ישן... והיו כל כך הרבה טובין במצרים באותם הימים, כלים ובגדים ובשמים ורפואות ושמנים ועוד.

ואם תתמהו, והלא ההזיה הזו נאמרה בתלמוד הבבלי! ואכן, במסכת מגילה נאמר (טז ע"ב): "מאי 'מִטּוּב מִצְרָיִם'? אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". ובכן, ברור שמדובר בדרש אשר תכליתו אולי ללמד כי היין יפה לזקנים ובמיוחד הישן. אך רש"י שם הוסיף ופירש: "שיגר לו יין – לפי שדעת זקנים נוחה הימנו, זה הדבר הטוב לו מן הכל", וכאילו יעקב אבינו חיבב את היין יותר מכל שאר הדברים הטובים בעולם! וכל שכרן יְדַמֶּה שזולתו שכרן כמותו, וכדי להצדיק את שכרנותו אף יתלה אותה באילנות גבוהים.

לכל האמור לעיל יש להוסיף, שבמסכת ברכות (לח ע"ב) נאמר על ר' בנימין בר יפת שהוא לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר... ובמלים אחרות, הוא היה תלמיד חכמים בינוני ואולי אף למטה מכך אשר היה ראוי לגינויים מפורשים בתלמוד! ראו נא את הסוגייה בברכות שם:

"אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם בורא פרי האדמה, ור' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן: שלקות מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו. אמר רב נחמן בר יצחק: קבע עולא לשבשתיה כר' בנימין בר יפת [=עולא השתבש בשיבושו של ר' בנימין בר יפת]. תהי בה ר' זירא: וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא? [=וכי ניתן להשוות בין רבב"י לבין רחב"א?] ר' חייא בר אבא – דייק וגמיר שמעתא מר' יוחנן רביה, ור' בנימין בר יפת – לא דייק [=רבב"י לא היה מדייק בלימודו]; ועוד, ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן רביה, ור' בנימין בר יפת לא מהדר [=רבב"י לא היה חוזר על לימודו לפני ר"י]".

כללו של דבר, חכמים ע"ה גינו באופן די חריף ויוצא דופן את רבב"י, ואפילו רש"י הצטרף לגינויים וכך הוא מפרש במסכת ברכות שם: "שאין רבי בנימין כלום אצל רבי חייא". ודומני שאפילו ר' בנימין בר יפת לא התכוון בדרשתו שיוסף שלח לאביו עשרה חמורים נושאים יין ישן, אך כאשר רש"י החדיר את דבריו לתוך פרשנות פשטנית מפורשת, הוא למעשה חסם כל דרך לפרשנות דרשנית, וגרר אותנו להבין שיוסף שלח לאביו עשרה חמורים נושאים יין ישן, ואף הכריח אותנו להגיע למסקנה שיעקב אבינו היה רב שכרן שאוהב יין יותר מן הכל...

מי הוא אוהב היין? יעקב או רש"י? "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א).

דוגמה שכג

בבראשית (מה, כד) נאמר כך: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ", ושם פירש רש"י: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ – אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך". ואיני מצליח להבין את הַשּׁוֹטוּת הצרפתית הזו, וכי הלכות דת האמת גורמות לרוגז? אדרבה, שינון הלכות מביא ליישוב הדעת ולשלוות המחשבה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות תפילה (ד, יח):

"וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך כעס – אלא מתוך דברי תורה [=משמע בבירור שלימוד תורת אמת לשמה לעולם לא יביא את האדם לידי רוגז וכעס]. ולא מתוך דין הלכה, אף-על-פי שהם דברי תורה, כדי שלא יהא ליבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון, כגון הלכות פסוקות".

מדוע אפוא רש"י סבור שלימוד הלכות מביא לידי רוגז? ובכן, יש שתי אפשרויות: הראשונה, הלכות דת המינות האורתודוקסית מייגעות משמימות ומחריבות את המחשבה בריבוי של דינים מהובלים והזויים לאין מספר, ולכן תמצאו לעתים קרובות את הלומדים אותן מתווכחים בתוקפנות ובגסות (הוזי ההזיות האורתודוקסים קוראים לזה 'ריתחא דאורייתא', ואינה אלא התפרצות של שעמום ומידות רעות); והשנייה, עבדא בהפקירא ניחא להו, או כמו שאוהבים לומר הכומרים הממסדיים בימינו: "הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ולא מזידין" (ובזה ראו נא במאמר: 'מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין?'). לפיכך, קשה להם למינים ולצאצאיהם ללמוד את הלכותיהם העכורות והמצחינות, כי הן כובלות אותם על כל צעד ושעל בחומרות פרו-נוצריות נגעלות, ולימודן ושינונן מסב לנפשם צער, רוגז וכעס, כי באמת היה עדיף להם שלא ללמוד אותן... "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (ירמיה ח, ח–ט).

דוגמה שכד

בבראשית (מה, כו) נאמר על יעקב בשמעוֹ את הבשורה על יוסף: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם", ושם פירש רש"י: "וַיָּפָג לִבּוֹ – נחלף ליבו והלך מלהאמין, לא היה ליבו פונה אל הדברים". כלומר רש"י מפרש את המילה "וַיָּפָג": התחלף, הלך, הִפנה עורף; אך מיד בהמשך הוא מפרש מלשון התפוגגות טעם: "לשון מפיגין טעמן", ומיד בהמשך הוא מביא דוגמה לכך: "וכמו 'מֵאֵין הֲפֻגוֹת' [איכה ג, מט]", ואין קשר בין הדוגמה לפרשנותו, שהרי הדוגמה עוסקת בחזרה ללא לאות, ללא הפסקה, ולא בענייני התפוגגות. כללו של דבר, רש"י משרבט פרשנויות מבלי להבין על מה הוא מדבר, העיקר שמשהו יתפוס. ואונקלוס פירש: "והיו המילים מתפוגגות על ליבו".

דוגמה שכה

בבראשית (מה, כז) נאמר כך: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם", ושם פירש רש"י: "אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף – סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף' ולא אמר: אשר שלח פרעה". מקור דברי רש"י הוא במדרש בראשית רבה (פרשה צד; לפי כת"י), וכך נאמר שם: "ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאולה: אמר להם [יוסף:] אם האמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפירשתי ממך הלא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, הדה הוא דכתיב: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת' [בראשית מה, כז]".

ובכן, ברור שמטרת המדרש הזה ללמד שיוסף היה תלמיד נאמן לאביו, ושהוא לא זנח את דרך האמת בכל אותן השנים ששהה בארץ מצרים, עד שהוא זכר היטב את הדבר האחרון שהוא למד עם יעקב אביו. ואולי יתרה מזאת, מטרת המדרש ללמד על שקיעתו העמוקה של יעקב אבינו ביגון ובדכדוך עד שהיה חשש אמיתי שהוא לא יאמין לבניו כאשר יֹאמרו לו שיוסף חי.

ברם, רש"י-שר"י מתעלם לחלוטין ממטרות המדרש ומעתיק את פשוטו, כאילו התורה ירדה לעולם הרבה לפני מתן תורה, כאילו היא ניתנה בשלמותה לאבות האומה, וכאילו הם למדו תורה כמו שלמדו חכמי המשנה והתלמוד. ההשקפות אשר עולות מפרשנותו זו של רש"י הינן כמובן שטות מוחלטת, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן תורה לאבות האומה, ובכל ספר התורה לא תיזכר העובדה החשובה הזו? כמו כן, אם התורה ניתנה לאבות האומה, מדוע יש צורך במעמד הר סיני? וכי יעלה על הדעת שהתורה תישכח כליל מעם-ישראל?

אלא ברור, שכל זה הזיה של המינים וצאצאיהם אשר לא היו מוכנים לקבל בשום פנים ואופן את התובנה שאבות האומה לא למדו פלפולי הלכות דמיוניות ולמדו רק ענייני מחשבה ומוסר ומלאכה, דהיינו שאבות האומה החזיקו בעיקר במצוות אשר רבנו מפרט בספר המדע... ומדוע התקשו בזה? ובכן, תובנה מטלטלת זו מכה על קודקודם בפטיש חמש קילו ומוחצת ופוחסת את מגבעותיהם הנגעלות יחד עם קרקפתם וגולגולתם, שהרי התובנה הזו מחסלת למעשה לחלוטין את הזיותיהם ושקריהם שכל העולם עומד על פלפולי ההלכות ההזויות והבזויות שלהם, ושופכת אור על השקר הגדול לפיו הם זכאים למימון, להטבות, לפטורים ולרוממות, על מלמוליהם בשפת היידיש הארורה – שהרי לפי דמיונם אך ורק בזכות זאת העולם עומד...

ואם הם יודו שאבות האומה כלל לא למדו את הלכות התורה למעט יסודות הדת שהנחילם אברהם אבינו ע"ה ואשר מובאים בספר המדע שחיבר רבנו – הרי שהם ייאלצו להודות שיסוד היסודות ועמוד החכמות של תורת משה הטהורה הוא לידע את ה' יתעלה ויתרומם! וייאלצו להודות שנחלו שקר ולזנוח את דרכם ועלילותם ולחדול ממעלליהם וממעשיהם הרעים.

האם המינים וצאצאיהם הגאוותנים והיהירים יעשו כן? האם גדולי הגזענים ומחדירי תורת הגזע יודו שאבותיהם ואבות-אבותיהם נחלו והנחילו להם שקר וכזב? האם הם יצליחו להודות שמשה בן מיימון הספרדי הוא איש האמת והם אנשי השווא והשקר? או שהם יעדיפו לעקם את מטרת המדרש, ולהחדיר את פשוטוֹ כדי שהוא יתאים להזיותיהם, יסיר מעליהם ענן כבד, ויעלים את כל הקושיות: איך ייתכן שהעולם התקיים בלי לימוד הלכות? ואיך ייתכן שאבות האומה היו גדולים ועצומים רק עם לימוד ידיעת ה' ועם כל מה שנלווה לזה בספר המדע?

ונותר לנו להבין מדוע הפליגו במדרש ואמרו בו שהתורה ניתנה קודם מתן תורה?

ובכן, לשם כך נעיין בספר משלי ובפירוש רס"ג:

"יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" (משלי ח, כב), ושם פירש רס"ג: "והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [כל פרק ח במשלי שם עוסק ברוממות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".

והוסיף ופירש רס"ג שם: "כיוון שהעיד השֵּׂכל ונאמר בכתובים כי היוצר יתהדר ויתרומם ברא מה שברא בחכמה, כלומר [באופן] מחוכם ומושלם, נתברר בכך מה שאמר שלמה המלך על החכמה שהיא קדמה לכל הבריאה, לפי שהכל לא נברא אלא מחמתה".

לאור דברי רס"ג הללו, אין לסבור שהחכמה נבראה לפני בריאת העולם כדברי פשט הכתובים, אלא, כל הנבראים נבראו בחכמה ובשכלול, ולכן נאמר שה' קנה את החכמה בראשית מעשה הבריאה, כי בבריאת כל נברא ונברא שזורה חכמה נפלה מופלאה – וכך גם יש להבין את המדרש בפסחים (נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה [...] דכתיב: 'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'", והחליפו חכמי המדרש את החכמה בתורה כדי לרומם את לימוד התורה, ולהנחיל לנו את חשיבותה ונחיצותה העצומה של תורת האמת לאנושות.

דוגמה שכו

בבראשית (מה, כח) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת", ושם פירש רש"י: "רַב – רב לי עוד שמחה וחדווה הואיל ועוד יוסף בני חי", ולעומתו פירש שם רס"ג: "רַב – די לי שעוד יוסף בני חי". והשינוי בין פרשנויותיהם הזכיר לי את השינוי שבין דברי יעקב לעשו: עשו אמר בבראשית (לג, ט): "יֶשׁ לִי רָב", ואילו יעקב אמר שם (לג, יא): "יֶשׁ לִי כֹל", ומתוך הסמנטיקה ניתן להכיר ברשעות הרשע רודף הבצע אשר מתאמץ להציג את עצמו כצדיק וחסיד – וכמו שעשו הונה את יצחק, כך רש"י-שר"י הונה וכישף ועכר את עם-ישראל. "עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת" (משלי א, כב).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק מט).pdf

הורידו את PDF • 320KB