סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח"ה)

טרם שאחל לעסוק בפ"ב ה"ג שבספר יצירה ובפרשנות עליה, ראוי להבנתי להחל בביאור דברי חכמים במדרש: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", מפני שהם נזכרו בקטע מספר יצירה שנעסוק בו לקמן, להלן אפוא פ"ג מן המאמר: "'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ' – וכי השמים רכובו?":

רבנו מזכיר לעיל דרך אגב את דברי חכמים במדרש בראשית רבה: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", ואף שעניין זה אינו נוגע ישירות לעניין הפרק הנדון במורה-הנבוכים, אעתיק לפניכם את ההסבר למדרש המורכב הזה כפי הבנתי, וכך נאמר במדרש בראשית רבה שם (ויצא, סח):

"אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין: אם הקב"ה מקום עולמו אם עולמו מקומו? מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי' [שמ' לג, כא], הוי אומר הקב"ה מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".

וממה שר' יוסי אומר "אין אנו יודעין" וכו' עולה בבירור שמדרש זה כלל לא נועד להרחיק מן ההגשמה, שהרי אם זו הייתה מטרת המדרש היה ברור לר' יוסי כיצד יש לומר, אלא שיש כאן עניין אחר לחלוטין, והוא השאלה: מהו השבח והרוממות המתאימים ביותר לבורא-עולם? כלומר, כלל לא מדובר במדרש הזה ב"מקום" פיסי כפי ששר"י הבין שם (='הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצורכך שאטמינך שם שלא תיזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו', כלומר לפי שר"י מדובר במקום מוחשי!), אלא ב"מקום" מסוג אחר לחלוטין, "מקום" שמשמעוֹ הוא: מעלת כבודו במציאות, אשר כידוע אין לה חקר וקץ.

הוי אומר, הביטוי: "עולמו מקומו" מבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה בפעולותיו, דהיינו בשכלול עולמו הנפלא והמופלא ודי בכך, אף שכמובן אין בשבח זה כדי להגיע עד חקר רוממותו. ואילו הביטוי השני לפיו "הקב"ה הוא מקום עולמו", נועד לבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה באופן שידגיש את העובדה שאין אנו מסוגלים להגיע עד חקר אלוה רם ונישא – וההשקפה השנייה הזו באה לידי ביטוי בשבח הייחודי אשר אנו אומרים בקדושת תפילת העמידה: "ברוך כבוד ה' ממקומו", והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח):

"ועל דרך השְׁאָלה זו [לפיה המושג 'מקום' מבטא רוממות דרגה ומעלה] נאמר: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ' [יח' ג], כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר 'מקום' כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה, אשר אין לה משל ולא דימוי כמו שיתבאר".

נמצא, שהשבח שאנו משבחים את בורא-עולם באומרנו: "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ", משמעוֹ למעשה הוא: "יתברך שמו כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, אשר אין להן משל ולא דימוי", שהרי אין אנו מסוגלים להבין עד חקר את גדולתו ומעלתו של הקב"ה. מדובר אפוא בשבח מאד מיוחד ומדויק ומדוקדק, שהרי לפיו אין אנו מצמצמים את השבח למושׂגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, אלא משבחים אותו כפי רוממות-מעלתו הנשׂגבה שאין לה חקר ותכלית.

וזו היא מהות ההתלבטות הרעיונית שבדברי ר' יוסי: האם ראוי לצמצם את השבח אך ורק למושׂגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, או שמא יש להדגיש את העובדה ששׂגב מעלתו ורוממות-כבודו במציאות בלתי ניתנות להשׂגה ולתפישׂה, וכדברי רבנו: "אשר אין להן משל ולא דימוי", וכדברי איוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?" – ומִסיבה זו חז"ל גם קבעו לומר בסוף הקדיש: "לעילא-לעילא מכל שירתא ותושבחתא ונחמתא", כלומר שהוא נשׂגב ומרומם לעילא-לעילא מכל השירות והתושבחות שאנו משבחים ומהללים ומפארים אותו בהם; ומִסיבה זו גם נאמר בנחמיה (ט, ה): "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה"; ומִסיבה זו גם אומר דוד המלך בתהלים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה". ועוד בזה ראו: "איֵּה מקום כבודו?".

עד כאן מתוך המאמר, ועתה נמשיך לעיין בשרבוטי ספר יצירה.

פרק ב הלכה שלישית

וכך נאמר בה:

"שבע כפולות ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת', שבע ולא שש, שבע ולא שמונה, שש צלעות לששה סדרים, והיכל קודש מכֻוון באמצע, ברוך ה' ממקומו, הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".

את המשפט האחרון שבספר יצירה פירש המפרש שם כך:

"אנו אומרים כי הבורא בתוך עולמו והוא הנושא אותו והמעמידו, ואין עולמו נושא אותו ולא מעמידו [...] וכן הבורא באמצע ברואיו, כלומר הוא המעמידם, כמו שאמר: 'כִּי אֲנִי יְיָ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' [במדבר לה, לד]. ולא רק בתוך האומה בלבד, אלא גם בתוך כל אנשי הארץ, כמו שאמר: 'כִּי אֲנִי יְיָ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' [שמות ח, יח]. ודבר המאמינים שהבורא בתוך הדברים הוא עניין נכבד ואמונה חזקה [בקרב המינים], נזכיר את זה בפירוש הפרק הרביעי מספר זה".

שימו לב, המחבר מדגיש חמש פעמים שהבורא "נושא" או מצוי "בתוך" עניינים חומריים! ואפילו שהוא אומר גם את המשפט: "וכן הבורא באמצע ברואיו, כלומר הוא המעמידם", עדיין, אי אפשר להתחמק מכך שהוא חותר להגשמה תוך שהוא מנסה לטשטש את עקבותיו... ודברי מינות קשים וחריפים מאלה אומר המחבר בפרק הרביעי שהוא מפנה אליו, וז"ל שם:

"היאך תהיה במחשבתנו מציאות הבורא בקירוב המשל לא בדרך הגשמה [=ולקמן נראה שמדובר בהגשמה מפורשת וברורה לפיה ה' כוח בגוף], אמר, שאנו נהיה בדעה שהוא [ביחס] לָעוֹלָם כמו החִיוּת בבעלי החיים [...] וכמו שאנו רואים את החִיוּת מצויה בכל מקצת [מבעלי החיים] ובכל החי [בכל עולם החי בכללותו], כך הוא יתעלה מצוי בכל מקצת ובכל העולם [!] [...] ונקראֵהו 'שֵׂכל העולם', וכוונתנו בזה [...] כי כמו שהחי [...] נושא את החיוּת, וחיותו נושא לשִׂכלו [...] ועל-פי מסקנה זו אנו בדעה כי האוויר [...] מתפשט בו רצון הבורא [...] והבורא [...] מצוי בכל זה, מנהיג אותו, כמציאות השכל בחיוּת ומנהיג אותה [...] כך הבורא, לא יישאר בעולם מקום לא הר ולא ים ולא שום דבר קשה שאינו נמצא בו, כי האוויר מצוי בכולו".

ואיך יעלה על הדעת לומר על ה' יתעלה שהוא מצוי "בכל העולם" כמו שהחיוּת מצויה "בכל החי"? והלא אלה הם דברי מינות מפורשים מפני שמשמעותם היא שה' יתברך הוא כוח בגוף! ו"אינו גוף ולא כוח בגוף" (יסוד שלילת הגשמות), כלומר הוא אינו נפש או כוח שמצוי בגוף. ומחבר הפירוש לא הסתפק בהזיה זו, והוא מעז להוסיף שמציאות הבורא בעולם היא כמציאות השכל, דהיינו כמציאות הנפש בגוף – וזו קביעת מינות מפורשת שה' הוא כוח בגוף! והוא עורם עוד הזיה לפיה השגחת ה' וידיעתו תלויה במקום שבו הוא נמצא, והואיל והוא נמצא באוויר הרי שהוא בכל מקום, כלומר לפי דבריו, השגחת ה' וידיעתו תלויה אם יש אוויר באותו המקום או אין אוויר באותו המקום – כי הקב"ה מצוי באוויר ובאמצעות האוויר הוא משגיח!

ועד-כדי-כך שגה מחבר הפירוש בטמטומו עד שהוא מתעקש לדון בשאלה איך הקב"ה משגיח על העולם במקומות הקשים, דהיינו איך ייתכן שהקב"ה מצוי בעצים ובאבנים? והלא אין בהם לכאורה אוויר? והנה לפניכם קושייתו של מחבר הפירוש ותירוצו מדוע ה' מצוי גם באבנים:

"ואם יֹאמר אדם, אשר למציאות האוויר במים הרי הדבר ברור, שאלמלי האוויר שבו לא היה דליל [=דלילות המים היא ראיה להימצאות אוויר?] אבל היאך יימצא האוויר באבנים ובהרים? אנו אומרים, כיוון שאנו רואים אותם סובלים השבירה והפירור, ידענו כי אלמלי שהאוויר בתוכן לא היו משתברות ומתפוררות, והרי אותו האוויר יכולת הבורא, ונמצא שהוא שם".

כלומר, הואיל ויש אוויר בתוך האבנים וגופי ההרים, הרי שהקב"ה מצוי בהם – ורק מי שסבור שהקב"ה מצוי מבחינה פיסית בעולם, יתלה את יכולתו ומציאותו בחומר פיסי כמו האוויר. וההשקפה הזו שהבאתי לפניכם רק את מקצתה היא למעשה ההשקפה שהקב"ה הוא כוח בגוף, והיא השקפת מינות מובהקת, וחתירתו להגשמה בפרק הרביעי שראינו לעיל מסבירה גם מדוע מחבר הפירוש מדגיש חמש פעמים בפירושו לפ"ב שהקב"ה מצוי בתוך החומרים.

ועוד בעניין זה ראו נא: "האם בורא עולם מצוי בתוך החומר שביקום?".

***

ראינו אפוא שמחבר הפירוש לספר יצירה קובע שהמילה "מקום" היא משל להימצאותו של ה' יתעלה ויתרומם שמו בתוך החומרים, ואם אדייק בהזייתו יש לומר בתוך האוויר... ובכן, האם אכן זו פרשנותו של רס"ג במקומות אחרים שבהם אין עוררין שהוא זה אשר חיבר את הפירוש? קאפח בספר יצירה מפנה שם לפירוש רס"ג למשלי (יח, י), ועיון בדברים שם מוכיח שלדעת רס"ג הביטוי "מקום" הוא משל ודימוי לעניינים שונים שמבטאים ביטחון גמור בה' יתעלה, ואין שָׁם אפילו זכר קלוש להזיה שמובאת בפירוש לספר יצירה לפיה "מקום" הוא משל להימצאותו של ה' יתעלה בתוך החומרים או האוויר, לפי דמיונו, והנה פרשנותו של רס"ג במשלי שם:

"כי הביטחון על ה' נמשל בכל מקום [דהיינו בכל מקום בספרי התורה והנביאים והכתובים שהוא נמשל למקום מסוים כגון:] ל'נווה' ול'מעון' ול'מגדל' ול'חדר' ול'סלע' וכל הדומה לכך [...] ולפי האופנים הללו נמסר באומה כי שמו 'מקום', ולפיכך אומרים כאשר הם מברכים: 'המקום ברוך הוא', כי זה כולל כל החלקים [=המילה 'מקום' כוללת את כל הדימויים והמשלים כמו אלה האמורים לעיל, לפיהם הקב"ה הוא מקור ההשגחה וההגנה לכל הבוטחים בו]".

נמצא אפוא לדעת רס"ג, שהמילה "מקום" הינה שם כולל לכל המשלים ולכל הדימויים שנאמרו ביחס לה' יתעלה, אשר מורים על היותו מקור ההשגחה וההגנה לכל הבוטחים בו.

***

ועתה לעניין אחֵר, בהלכה השלישית שראינו לעיל נזכרו "שבע הכפולות" דהיינו שבע האותיות שניתן להגותן דגושות ורפויות (ומשום מה גם הרי"ש נכללת יחד עם בג"ד כפ"ת) – ובכן, מחבר ספר יצירה דורש את שבע האותיות הללו כסמלים להגדרת מקום: הדבר הממוקם כגון כיסא, וששת הרוחות המקיפות אותו – סך הכל שבע עניינים. והוסיף ומפרש המחבר שם, שספר יצירה התכוון להגדיר את מקומו של בית המקדש שהוא באמצע הכל "והיכל קודש מכֻוון באמצע" מבחינת המקום והזמן, ולא ניכנס לדרשות בתי האבלים בעניינים הללו לפיהן ירושלים היא טבורו של עולם וכו' – אך בכל זאת ראוי לשאול שאלה אחת כנגד דבריו הללו, מה הקשר בין הגדרת מקום ורוחות העולם ל"סתרי תורה"? ולא רק שלא מדובר ב"סתרי תורה" או ב"מעשה בראשית", מדובר בדרשות די שטחיות אשר מתאימות למנחמי בתי האבלים בזמן שהם טובלים את חתיכת הפיתה עמוק בתוך מרק העוף והחילבּה... יתר-על-כן, מדובר בסכנה מחשבתית חמורה, שהרי השכל האנושי כאשר יעיין ב"סתרי התורה" הללו ויראה עד כמה מדובר בעניינים נחותים (אם הוא יצליח להתמודד עם עילגות הלשון ועיקשותו של ספר יצירה) – הרי ששכלו יתאכזב אכזבה כֹּה גדולה ומרה מנחיתות התוכן הנלמד, שהוא עלול לכפור בעיקר! נמצא אפוא שאין קשר בין שרבוטי המחבר ל"סתרי תורה" או ל"מעשה בראשית", והנני מתחיל לחשוב שאין למחבר הפירוש באמת מה לומר על עצם שרבוטי ספר יצירה...

פרק ב הלכה רביעית

וכך נאמר בה: "שתים עשרה פשוטות, שתים עשרה ולא עשתי עשרה, שתים עשרה ולא שלוש עשרה. שנים עשר גבולי אלכסן, מפצלין לששה סדרים, מפסקין בין רוח לרוח: גבול מזרחית צפונית, גבול מזרחית רומית, גבול מזרחית תחתית, גבול צפונית מערבית, גבול צפונית רומית, גבול צפונית תחתית, גבול מערבית דרומית, גבול מערבית רומית, גבול מערבית תחתית, גבול דרומית מזרחית, גבול דרומית רומית, גבול דרומית תחתית".

לפי מחבר הפירוש, כנגד שתים עשרה האותיות הפשוטות יש "שנים עשר גבולים משותפים לכל מרובע", וכוונתו לצורה בדמות תיבה, וכפי שהוא ממשיך ואומר לקמן: "ופירוש הדבר, שכל גוף מרובע יש לו שתים עשרה הדבקות, וכאשר תתאר את זה בבית או תיבה יובן לך הדבר, כי התקרה נפגשת עם ארבע רוחות, והקרקע עם ארבע רוחות, ואחר כך ארבע הרוחות זו עם זו, ויהיה סך-הכל שנים עשר". כלומר, לפי מוחו הקודח של מחבר הפירוש, שתים עשרה האותיות הפשוטות מורות על צלעות התיבה שהן שתים עשרה כידוע, פשש... שמעתם? איזו גאונות! וכל ילד זב חוטם בכיתה ג כבר לומד על צלעות התיבה ומלמדים אותו לספור שמספרן 12... וניתן לתלות את המספר 12 בהרבה עניינים כגון חודשי השנה ושבטי ישראל ועוד.

מחבר הפירוש ממשיך ו"מסביר" לנו שם, שלפי מחבר ספר יצירה העולם הוא כנראה בדמות תיבה: "ואם יֹאמר אדם אנו רואים שכאילו סובר בעל הספר הזה כי הארץ מרובעת והשמים מרובעים [...] אפשר שדבריו [...] לא בדיוק [...] ואפילו היו דבריו אלה בדיוק, אין בהם חריגה מדברי החכמים [...] והוא, שמקצת החכמים כבר אמרו שהארץ מרובעת [היכן נאמר?]".

ושוב שאלה קמה וניצבה: מה הקשר בין צלעות התיבה או ההזיה שהעולם בצורת תיבה לענייני מדע התהוות הבריאה? וקשירתן ל"מעשה בראשית" היא עוול גדול מאד לתורתנו.

***

בהמשך דבריו, מחבר הפירוש העקוש מגלה לנו שבעל ספר יצירה בעצם היה "שטוחיסט":

"ולעניין שהשמים על הארץ ולא תחתיה, הרי ר' אליעזר ור' יהושע שניהם היו אומרים כך [בבא בתרא כה], ונחלקו בסיבוב השמש אחרי שהסכימו על העיקר הזה, והיה לדעת הכל שבשתי רוחות המזרח והמערב שערים שמהם נכנס השמש בכל בוקר ויוצא מהם בכל ערב [...] ואף-על-פי שהדבר המוסכם לדעת הכל הוא שהגלגל והארץ כל אחד מהם ככדור, ושהארץ בתוך השמים כנקודה, ושסיבוב השמש ביום מעל הארץ ובלילה מתחת לארץ, ושצל הארץ הוא המסתיר את השמש בלילה ואת חצי היקף הגלגל תמיד מלהיראות. ואף-על-פי שכבר הזכירו דבר זה גם הקדמונים [=חז"ל], באמרם: חכמי אומות העולם אומרים חמה מהלכת ביום למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ, ואמרו: אמר רבי, נראין דבריהם מדברינו [פסחים צד ע"ב]. הרי שגם דברי בעל הספר הזה [שהעולם שטוח] כבר סברו אותם רבים מהם".

ומחבר הפירוש לספר יצירה לא הבין דבר פשוט מאד: אם ספר יצירה הוא בגדר דברי קבלה דהיינו דברי נבואה, לא יעלה על הדעת שחכמים יחלקו על דבריו, והעובדה שרבי יהודה הנשיא חלק על ההזיה לפיה העולם שטוח, שוללת את ההזיה שמקורו של ספר יצירה הוא מקור אלוהי – והואיל ומקורו אינו אלוהי ללא שום ספק, טענתו של בעל ספר יצירה שהוא ניתן מאת ה' יתברך לאברהם אבינו ע"ה הינה בגדר טענת נבואה כוזבת, ודינו בחנק ודין ספרו לשריפה.

וכך נאמר בסוף ספר יצירה: "וכשהבין אברהם אבינו [...] וחקר וחשב ועלה בידו, נגלה עליו הקב"ה עליו הקב"ה וקרא עליו [...] ועשאו אוהבו, וכרת לו ברית ולזרעו עד עולמי עד" – ואיך ייתכן שתורה מדעית שגויה תוביל להתגלות נבואית? הייתכן שהקב"ה יאשר תורה מדעית שגויה שהייתה כביכול בידי אברהם? הייתכן שהקב"ה מסר לאברהם תורה מדעית שגויה?!

ולעצם העניין לפיו בעל ספר יצירה סבר שהעולם שטוח ושהשמש יוצאת מנרתיק... ובכן, כל בר דעת מבין שהזיה זו לא תיתכן, והראיות החזקות והברורות כשמש במדבר ציה לכך שהעולם אינו שטוח, מפוררות את כל ההזיות שנדמות כראיות בידי אותם המחפשים תשומת לב בצווחם שהעולם שטוח... ועוד בעניין זה ראו נא: "פתיות השטוחיסטים מרקיעה שחקים".

ולסיום חלק זה, אתייחס לדברי קאפח בהערה 41, אשר נסובים על דברי מחבר הפירוש לספר יצירה: "והיה לדעת הכל שבשתי רוחות המזרח והמערב שערים שמהם נכנס השמש" (=וכבר ראינו לעיל שאין זו מסקנת חז"ל, שהרי רבי יהודה הנשיא קובע שהעולם איננו שטוח), וכך אומר קאפח על המשפט הזה: "ועל-פי הנחה זו נתקן ב'יוצר' של שבת 'הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה'", ומי תיקן זאת? חכמים? והלא התוספת הזאת כלל איננה מופיעה בסדר התפילה של רבנו! ואיך קאפח העז לזייף ולסלף שמדובר ב"תקנה"? וכפיפותו של קאפח לפטרוניו המינים גרמה לו לזייף שהתוספת האמורה יצאה מתחת ידיהם של חז"ל, וכך הצדיק את זיופו של נוסח התפילה.

סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (ח''ה).pdf

הורידו את PDF • 306KB