אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כט)

דוגמה שמח

בשמות (לא, יג) נאמר: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן". בפסוק נאמר יחס מסוים בין ה' יתעלה שמו לעם-ישראל: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", ואף שהאות האמור, דהיינו הציווי לשמירת השבת הוא עניין מופשט וניתן בקלות לפרש את הפסוק באופנים שאין בהם חשש להגשמה, למרות זאת אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה ולתרגם שהשבת-האות איננה בין ה' יתברך לעם-ישראל באופן הפשוט הדומה לבני האדם: שכורתים ברית ועושים ביניהם אות לזכירת הברית – אלא, השבת-האות היא בין פקודתו וציוויו של ה' יתעלה לבין עם-ישראל, ללמדנו עד כמה חשובה והכרחית שלילת ההגשמה והרחקתה, עד שאונקלוס מרחיק כל יחס בינינו לבין ה' יתרומם זכרו, ואפילו יחס שעוסק בעניין מופשט!

ובהמשך הפרק בפסוק יז אונקלוס חוזר על הרחקת ההגשמה הזו, אף שהיא רחוקה מיסודה: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" וכו', ותרגם שם: "בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכו'.

דוגמה שמט

בשמות (לא, טו) נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַייָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "קוּדְשָׁא קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא: בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה'; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.

דוגמה שנ

בשמות (לא, יז) נאמר: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם [...] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [...] שְׁבָת וְנָח". הרישא כבר הוסברה בדוגמה שמח, נותר לנו אפוא להתמקד בסיפא: "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" – "שְׁבָת וְנָח", ובכן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה גם בפסוק הזה ואסביר זאת בשני מהלכים: הפועל "וַיִּנָּפַשׁ" מבטא מנוחה אנושית וכאמור בשמות (כג, יב): "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" ובשמואל ב (טז, יד): "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם" – ולכן אונקלוס מעבירוֹ לפועל נוח: "שְׁבָת וְנָח", ועדיין שאלה במקומה עומדת: מדוע אונקלוס מייחס לה' יתברך את המנוחה? והלא אין לייחס לה' יתעלה שום מאורע ממאורעות הגוף, ומנוחה היא בבירור מאורע ממאורעות הגוף, וכדברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות דתנו:

"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה [=ומי שמצוי בזמן חלים עליו מושגי החומר והתנועה] והמנוחה [...] ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשׂגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".

מדוע אפוא אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה בעניין ייחוס המנוחה לה' יתעלה שמו? ובכן, אונקלוס לא נחלץ להרחיק מן ההגשמה בעניין זה, הואיל וכבר בפשטי פסוקי התורה הורחקה ההגשמה בעניין הפועל נ-ו-ח: בבראשית (ב, ב) נאמר: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", ובשמות (כ, יא) נאמר: "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" – נמצא, שהמנוחה שנזכרה בשמות היא-היא השביתה ממלאכה, דהיינו עצירת הפעולה. וביתר ביאור: הפועל נ-ו-ח הוא שם משותף: יש שהוא מבטא מנוחה מיגיעה ויש שהוא מבטא עצירת פעולה ותו-לא (ויש עוד משמעויות). כך אפוא יש להבין את הביטוי "וְנָח" שנאמר בתרגום, כלומר חדל מפעולתו.

ומסיבה זו אונקלוס גם מתרגם בבראשית (ב, ב): "וַיִּשְׁבֹּת" – "וְנָח", וכן בשמות (כ, יא): "וַיָּנַח" – "וְנָח", שהרי לפי התורה הפועל נ-ו-ח הוא שם משותף ולכן ניתן ליחסוֹ לה' בתרגום לתורה, ועל שימוש בשמות משותפים ביחס לבורא, ראו: "אונקלוס – ראש פרשני האמת" (דוג' סג).

דוגמה שנא

בשמות (לא, יח) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה [...] שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים", ושם תרגם אונקלוס: "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" – "כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּייָ". רבנו הרמב"ם התייחס לתרגומו זה של אונקלוס ואנכי תיארתי את התייחסותו במאמר: "'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים' – מהי האצבע הזו?", והנה לפניכם הדברים משם אשר נוגעים ישירות לתרגומו של אונקלוס:

את שני הפסוקים שבהם נאמר: "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" אונקלוס מתרגם: "כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּייָ", כלומר אונקלוס הותיר את הפסוק על כנו ותרגמוֹ באופן מילולי, ורבנו נחלץ להבין מדוע? ובכן, לדעת רבנו, אונקלוס התכוון לומר שהאצבע היא כלי נברא, דהיינו ה' ברא אצבע והיא זו אשר כתבה את האמור על לוחות הברית. ורבנו תמה, מדוע אונקלוס בחר בפרשנות הזו? שהרי קל בהרבה לפרש כמו שרבנו פירש לעיל, ולתרגם בהתאם לזה: "כְּתִיבִין בְּמֵימְרָא דַּייָ". אין לרבנו תשובה על-כך, אך הוא מציין, שכמו שכל מעשה הבריאה נעשה ברצונו ובחפצו של ה' יתעלה, כך אין שום בעיה לפרש שגם הכתב שעל לוחות הברית נעשה ברצון ה' יתברך.

והנה דברי רבנו בעניין זה בהמשך הפרק הנדון במורה (א, סו):

"אבל אונקלוס הרי הלך בעניין זה לביאור מופלא, ואמר: 'כְּתִיבִין בְּאַצְבְּעָא דַּייָ', לפי שהוא עשה אצבע דבר מסוים נספח לה', וביאר '[בְּ]אֶצְבַּע אֱלֹהִים' כמו 'הַר יְיָ' [יש' ב, ג; מי' ד, ב] ומטה ה' [ובשמות ד, כ נאמר: 'מַטֵּה הָאֱלֹהִים'], כוונתו בכך שהיא [האצבע] כלי נברא, חרט את הלוחות ברצון ה', ואיני יודע מה הכריחוֹ לכך, והיה קל יותר מזה [אילו היה אונקלוס מתרגם:] 'כְּתִיבִין בְּמֵימְרָא דַּייָ', כמו שאמר: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ' [תה' לג, ו] – האם נראה לך מציאות הכתב בלוחות מופלא יותר ממציאות הכוכבים בגלגלים? כשם שזה בַּרָצוֹן הראשון לא בכלי שעשאם, כך יהיה אותו הכתב הכתוב [בלוחות] בַּרָצוֹן הראשון לא בכלי, וכבר ידעת לשון המשנה [אבות ה, ה], כי עשרה דברים נבראו בין השמשות ומכללן 'הכתב והמכתב' – ראיה כי הדבר המוסכם אצל הרבים, כי מכתב הלוחות כשאר כל מעשה בראשית כמו שביארנו בפירוש המשנה".

כלומר, רבנו מביא ראיה מדברי חכמים במסכת אבות לכך שהכתב שעל לוחות הברית הינו בכלל מעשי ה' יתברך, ולכן פירושו של רבנו תואם גם את השקפת עולמם של חכמים ע"ה.

דוגמה שנב

בשמות (לב, ה) נאמר: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַייָ מָחָר", ושם תרגם אונקלוס: "חַג לַייָ" – "חַגָּא קֳדָם יְיָ", וניתן ללמוד שני עניינים חשובים מתרגומו זה: האחד, אונקלוס מחליף את למ"ד היחס אשר נאמרה לפני שם ה', כדי להרחיק את אמיתתו יתעלה מענייני החומר הנדונים בפסוק וכן כדי לחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו של ה' יתעלה (וכל זה הוסבר לעיל בהרחבה בדוגמה שמט); והשני, ניתן ללמוד מן התרגום הזה שהחג אינו של ה', ה' אינו גוף, הוא אינו "חוגג" ואינו זקוק לחגיגות, ולכן אונקלוס הרחיק את החג מה' יתעלה, והדגיש שהחג הוא רק לפניו, דהיינו החג הוא בשבילנו ובעבורנו, למען נירא משמו הגדול.

דוגמה שנג

בשמות (לב, ט) נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא", ושם תרגם אונקלוס: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה" – "גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין", וברור שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה, דהיינו מרחיק את המחשבה מלסבור שה' רואה בכלים גופניים כבני האדם. ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ראה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, וכן להבנת הסיבה שלפיה אונקלוס נחלץ לתרגם דווקא: "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", ראו דוגמה סג. כמו כן, הוספתי והדגשתי שם שכל זה אך ורק כאשר הפועל "ראה" הינו מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שהפועל "ראה" הינו מאחד מן הנבראים כלפי ה', לעולם אונקלוס תרגמוֹ "אִתְגְּלִי". ועל-כל-פנים, אנו רואים שוב ושוב את הדיוק והעקביות המפליאים בתרגומו של אונקלוס.

דוגמה שנד

בשמות (לב, י) נאמר: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל", והואיל והמינים עלולים לתעתע שמשה אחז באופן פיזי בהקב"ה ולכן ה' אומר לו "הנח לי", אונקלוס ע"ה מתרגם: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" – "וּכְעַן אָנַח בָּעוּתָךְ מִן קֳדָמַי", דהיינו חדל להתפלל לפני.

כמו כן, אונקלוס מרחיק באופן כללי את הסיטואציה המתוארת בפסוק מאמיתתו יתעלה, דהיינו הוא אינו מותיר את המילה "לִי" על כנה, אלא מחליף אותה במילה "מִן קֳדָמַי" – וכבר ציינתי רבות שאונקלוס נוהג לשלב את המילה "קֳדָם" לפני שם ה', הואיל ויש בזה ביטוי של כבוד ורוממות כלפי הקב"ה, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.

נקודה נוספת, אונקלוס מתרגם כך: "וְיִחַר אַפִּי בָהֶם" – "וְיִתְקַף רוּגְזִי בְּהוֹן", וכבר הרחבתי בתרגום המלים חרון וקצף וכעס וכיו"ב, באמצעות המילה "רוגז" בתרגום אונקלוס (ראו נא בחלק יח, דוגמה רמג) ולאחר בחינה מקיפה של פסוקים רבים עלתה שם המסקנה, שהמילה רוגֶז בתרגום אונקלוס היא שֵׁם משותף, וביחס לה' משמעותה: עונש כבד שחל על עוון חמור, או גזירה מאת ה' להעניש בעונשים כבדים מאד, או עוון חמור שימיט על העובֵר עונש כבד.

דוגמה שנה

בשמות (לב, יא) נאמר: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְיָ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה", ושם תרגם אונקלוס: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלֹהָיו" – "וְצַלִּי מֹשֶׁה קֳדָם יְיָ אֱלָהֵיהּ", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, ואסביר: המינים עלולים לתעתע בפסוק זה ולטעון שמשה רבנו התפלל לפני פניו של הקב"ה, ולכן אונקלוס ע"ה נחלץ לתרגם שהתפילה לא הייתה לפני פניו של הקב"ה שהרי אינו גוף, אלא לְפָנָיו באופן כללי. וכל המציאות שלפנינו היא "לפני הקב"ה", שהרי הוא משגיח ורואה ויודע את כל הנעשה בה.

עוד תרגם אונקלוס בפסוק זה: "יֶחֱרֶה אַפְּךָ" – "יִתְקַף רוּגְזָךְ", ובעניין זה ראו נא דוגמה שנד.

ועוד תרגם אונקלוס: "וּבְיָד חֲזָקָה" – "וּבְיָד תַּקִּיפָא", ובעניין זה ראו נא דוגמה קעב.

דוגמה שנו

בשמות (לב, יב) נאמר: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ", ושם תרגם אונקלוס: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" – "תּוּב מִתְּקוֹף רוּגְזָךְ", ובעניין זה ראו נא דוגמה שנד כאמור. ועוד תרגם: "וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" – "וַאֲתֵיב מִן בִּשְׁתָּא דְּמַלֵּילְתָּא לְמַעֲבַד לְעַמָּךְ". ובכן, המינים עלולים לתעתע ולהביא ראיה מפשט הפסוק לכך שהקב"ה התחרט, וזו הגשמה, מפני שאין חרטה אלא למי שיש לו את מגרעת העדר ידיעת העתידות, שהרי רק מי שבחר באופן מסוים והופתע מן התוצאות המאכזבות – מתחרט על פעולתו. אולם, ייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לה' הינה בגדר מינות כי מגרעת מובילה למסקנה שהקב"ה אינו שלם בתכלית, וכן שהקב"ה תלוי וכפוף לזולתו, שהרי אם הקב"ה לא היה תלוי וכפוף לזולתו הרי שכל מה שמתרחש, מתרחש אך ורק ברצונו – ואם כל המתרחש בעולם מתרחש אך ורק ברצונו, הרי שאין נסתר ממנו מאומה.

כללו של דבר, אם הקב"ה מתחרט על פעולותיו הרי שהוא נעדר ידיעה מראשית אחרית, ואם הוא נעדר ידיעה מראשית אחרית הרי שהוא תלוי וכפוף בפעולות זולתו, כי אם הכל נעשה אך ורק ברצונו לא ניתן להפתיעו והכל גלוי לפניו מראשית ועד אחרית, ולכן אין חרטה לפניו. זאת ועוד, אם יש חרטה לפני ה' יתעלה הרי שיש לו תכונה נפשית אנושית אשר פועלת בה תחושת האכזבה, ומי שחש תחושת אכזבה והחמצה הוא בשר ודם בהחלט, כי כל התחושות הללו, אשר משתנות ומתפעלות ומתרשמות, קיימות אך ורק לשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, שקולטים בחושיהם רשמים אשר מפעילים ומשפיעים על נפשם ומעצבים את אישיותם. לפיכך אונקלוס תרגם: "וְהִנָּחֵם" – "וַאֲתֵיב", כלומר החרטה איננה חרטה עצמית שמתרחשת באמיתת עצמותו של ה' יתעלה שמו, אלא החרטה הינה למעשה שינוי פקודתו יתעלה.

דוגמה שנז

בשמות (לב, יג) נאמר: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם", ושם תרגם אונקלוס: "זְכֹר" – "אִדְּכַר", ושאלה קמה וניצבה: מדוע אונקלוס תרגם את הפעל ז-כ-ר בפועל ד-כ-ר? וכי יעלה על הדעת שיש שכחה לפני ה'? וכי יעלה על הדעת שיש לפניו מגרעת? ועוד מגרעת כל-כך חמורה? שהרי אם מלך בשר ודם ישכח את עבדיו הנאמנים הדבר ייחשב לו לגנאי חמור, ואיך נייחס זאת לה' יתעלה ויתרומם? ובכן, בדוגמה נט הרחבתי בזה ושם הובאה מסקנה חשובה לפיה אין צורך להרחיק מן ההגשמה שבתורה בפועל ז-כ-ר, מפני שהתורה עצמה הרחיקה מן ההגשמה בפועל ז-כ-ר! כלומר, לצד כעשר פעמים שבהן נאמר בתורה הפועל ז-כ-ר ביחס לה' יתעלה, ישנם שישה פסוקים שבהם נאמר במפורש, ובדיוק באותם העניינים או קרובים להם מאד, שה' פקוד יפקוד, ללמדנו, שהפועל ז-כ-ר בתורה משמעותו פ-ק-ד, וביתר ביאור: שֵׁם הפעולה "זכירה" משמעותה ביחס לה' יתעלה "פקידה". והואיל והתורה עצמה כבר הרחיקה מן ההגשמה בעניין הפועל ז-כ-ר, אונקלוס סבר שאין צורך להרחיק מן ההגשמה בפועל הזה, ולכן הוא תרגם את הפעלים פ-ק-ד וז-כ-ר, שמופיעים בתורה ביחס לתשועת ה' ולפקידתו את הפרט או האומה, באמצעות הפועל ד-כ-ר. הוי אומר, משמעות הפועל "זְכֹר" בפסוק הנדון היא "פְּקוֹד", ולעיון נרחב בעניין זה ראו נא דוגמה נט.

עוד תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" – "דְּקַיֵּימְתָּא לְהוֹן בְּמֵימְרָךְ", והואיל והמינים עלולים לתעתע ולטעון שהמילה "בָּךְ" רומזת למציאותו של גוף, אונקלוס תרגמה: "בְּמֵימְרָךְ" דהיינו בפקודתך. כלומר, ה' יתרומם ויתעלה לא נשבע באמיתת עצמותו אלא בפקודתו ובציוויו, וכל החרדה הגדולה הזו של אונקלוס נועדה ללמד אותנו: שהמלה "בָּךְ" שנזכרה בפסוק אינה מורה על עצמות גופנית ומוחשית, וכן שהקב"ה אינו דומה במאומה לבני האדם אשר נשבעים בעצם גופם ועצמותם – ולכן אונקלוס מתרגם שה' נשבע באמיתת פקודתו וציוויו הנשׂגב.

דוגמה שנח

בשמות (לב, יד) נאמר: "וַיִּנָּחֶם יְיָ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" – "וְתָב יְיָ", ולהבנת תרגומו כאן והרחקתו מן ההגשמה ראו נא לעיל דוגמה שנו.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כט).pdf

הורידו את PDF • 310KB