'לֹא תִתְגֹּדְדוּ'
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני 13 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
אחת המצוות שהמינים סילפו וזייפו ואף רתמו אותה כדי להחדיר את שיטותיהם ולהלעיט אותנו בהזיותיהם, היא מצות לא תעשה שלא לשרוט או לחבול בעצמנו על המתים או לשם עבודה-זרה. לאו זה נאמר בפסוקים הבאים: "בָּנִים אַתֶּם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ [...] לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דב' יד, א–ב). בנוסף ללאו הזה יש איסור נוסף שקבעו לנו חכמים והוא האיסור אשר אותו סילפו וזייפו המינים. איסור זה נדרש בדרך של אסמכתא ביבמות (יג ע"ב): "'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' – לא תעשו אגודות אגודות [יבמות יג ע"ב]". רבנו הרמב"ם מסביר לקמן שמדובר באיסור שנוגע לבתי הדינין שלא ללכת במנהגים שונים אשר עלולים לגרום למחלוקות גדולות בחברה.
אולם, המינים החליטו שמדובר באיסור תורה, ולא רק שהם החליטו שמדובר באיסור תורה, אלא שהם החליטו שהאיסור הזה קובע למעשה שאסור לסטות מדרכיהם ועלילותיהם הנלוזות, כך, בדרך זו, הם כבלו את עם-ישראל בעוד שלשלת של מינות להזיותיהם ולהשקפות מינותם – שהרי לפי דמיונם נקבע בתורה שיש לאמץ קו אחד של הלכה ומחשבה, יהא אשר יהא, ובמלים אחרות, בכל מחיר ואפילו במחיר של מינות ועבודה-זרה יש ללכת אחרי הרוב...
ובכן, לא רק שמדובר באיסור דרבנן והפסוק הוא בגדר "אסמכתא בעלמא", אלא שכל עצמו של הדין הזה אינו נוגע אלא לענייני מנהג אשר עלולים להתגלע מהם מחלוקות גדולות. אך ברור כשמש לכל מי שיש בקדקדו זרזיף של דעת שבמקום שיש מחלוקת במהות דת האמת, בין בהלכה ובין בהשקפה וכל שכן בענייני מינות ועבודה-זרה, אסור באיסור חמור לוותר להסס ולהיטמע, אדרבה! מצוה רבה וחובה עצומה ונוראה היא להחזיר עטרה ליושנה, ולהדליק מחדש את אור ההלכה שחשכה ואור המחשבה שכבתה. ובכלל, איך יעלה על הדעת שהמינים והתועים ישחיתו את תורתנו ועוד יעזו להחציף פנים ולטעון שכל מי שאינו הולך בעלילותם עובר על איסור תורה? והלא הם-הם אשר עוברים ומשחיתים את כל התורה כולה במינותם!
יתר על כן, דברי חכמים בעניין החובה ללכת במנהג אחד באותה העיר, אינו נוגע אלא לבתי דינים אשר הולכים בדרך האמת ונוהגים במנהגי אמת וצדק – אבל המינים האורתודוקסים וצאצאיהם נוהגים במנהגי מינות אירופיים מייגעים, משׁמימים ומטמטמים אשר מוציאים את האדם מן העולם! ולא רק שאין ללכת במנהגותיהם הרעועים אלא שחובה גדולה ורבה להוקיע את מנהגותיהם ולהילחם ככל שיש לאל ידינו בהזיותיהם. והחובה הגדולה הזו היא מן התורה – חובה עלינו לבער מינות ואלילות מארצנו וחובה זו היא הציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יב, ג).
"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [וכל ההולכים בדרך הצדק לא יִתעו עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).
ולאחר כל הדברים האלה הבה ונעיין בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין מה): "והמצוה החמש וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלעשות חבורה בעצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה-זרה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א]. וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אמרוֹ: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם' [ויק' יט, כח]. וכבר נתבאר בגמר יבמות [יג ע"ב] כי גופיה דקרא 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' מבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת. ובגמר מכות [כא ע"א] אמרו: שריטה וגדידה אחת היא, ושם נתבאר שעל המת בין ביד בין בכלי – חייב, ביד – פטור, כמו שנאמר בספרי הנביאים: 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים' [מ"א יח, כח].
וכבר אמרו שבכלל לאו זה גם האזהרה מפילוג הַדִּבְרָה [=הוראות ההנהגה] ומחלוקת הרבים, ואמרו: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' – לא תעשו אגודות אגודות [יבמות יג ע"ב], אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: לא תעשו חבורה על המת, וזה [=לא תעשו אגודות אגודות] הוא כעין דרש. וכן אמרם: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו [סנהדרין קי ע"א], שנאמר: 'וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ' [במ' יז, ה], הרי גם הוא על דרך הדרש. אבל גופיה דקרא הרי הוא איום וכפי שביארוהו חכמים, והרי הוא שלילה לא אזהרה, לפי שהם ביארו שעניין זה שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שאירע לקרח ולא יהיה עונשו הבליעה, אלא יהא עונשו: 'כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ' [במ' יז, ה], כלומר הצרעת באמרוֹ יתעלה למשה: ''הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ' וכו' [שמ' ד, ו], וכמו שנתבאר בעוזיה [דה"א ב, כו]. ואחזור לעניין המצוה ואומר, שכבר נתבארו דיני מצוה זו בסוף מכות [כ ע"א], והעובר על לאו זה לוקה".
ואחתום עניין זה בפסקי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יב, טו–יז):
[טו] "השׂוֹרט שׂריטה אחת על המת – לוקה, שנאמר: 'וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם' [ויק' יט, כח], אחד ישראל ואחד כהן. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד – לוקה חמש, והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת".
[טז] "גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כך היו חובלין בעצמם לעבודה-זרה, שנאמר: 'וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים' [מ"א יח, כח] – גם זה אסרה תורה, שנאמר: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א], אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי – לוקה, ולעבודה-זרה בכלי – חייב מלקות, בידו – פטור".
[יז] "ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר – שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר: 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ', לא תיעשו אגודות אגודות".
"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב).
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ).
"וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).
"עַמִּי! מְאַשְּׁרֶיךָ [=מנהיגיך] מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ [=הִתעו רבים אחרי ההבל והתהו אשר מורידים את עמֵּנו ביגון שאולה] [...] [ולכן] יְיָ בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ" (יש' ג, יב–יד).
תגובות