אם הכל ייעלם – מה יישאר?

מספרים על ילד קטן ששאל את אביו בלילה אחד: "אבא, אם נכבה את כל האורות בעולם — יהיה חושך גמור?". האבא חייך ואמר: "כן". הילד חשב רגע ושאל שוב: "ואם נכבה גם את השמש והכוכבים?". האבא אמר: "אז באמת לא יישאר שום אור". הילד שתק, ואז שאל את השאלה העמוקה מכולן: "ואם הכל ייעלם – מה יישאר?". האבא הרים אותו על ידיו ואמר: "יישאר מי שברא את הכל". וכאן נכנס הרמב"ם ומלמד אותנו את היסוד הראשון של האמונה מתוך שלוש ה עשר היסודות, לא רעיון מופשט בלבד – אלא אמת שעליה עומד הכל:

"היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עילת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו נתאר סילוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא יישארו קיימים במציאות, ואילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה' וכו'".

הרמב"ם מלמד אותנו דבר עצום: העולם לא עומד בכוח עצמו. הוא לא "מתקיים", הוא מוחזק בכל רגע. דמיינו נר דולק, האור אינו קיים מצד עצמו – הוא תלוי בפתילה, בשמן, באש. כָּבָה מקור האש – אין אור. כך כל המציאות כולה – תלויה במציאות הבורא. אבל כאן יש עומק נוסף שמרעיד את הלב: אם ננסה לדמיין לרגע אחד עולם בלי בני אדם, בלי כוכבים, בלי מלאכים, בלי זמן... עדיין מציאות ה' לא תשתנה: הוא אינו תלוי, הוא אינו זקוק, הוא לא "צריך עולם".

ואנחנו? כל נשימה שלנו — מתנה מחודשת. לכן הדיבור הראשון בעשרת הדברות איננו רק ציווי טכני להכיר במציאות הבורא: "אנכי ה'" – זהו גילוי יסוד המציאות: בכל דרכינו, בכל מצוה, בכל עשייה ובכל עבודה, עלינו לזכור שיש מציאות אחת אמיתית והיא מחזיקה אותנו בכל רגע. וכשאדם מפנים זאת, חייו משתנים: הוא אינו לבד, הוא אינו מקרה, הוא אינו קיום מקרי בעולם אדיש. הוא תלוי במי שאינו תלוי – ומכאן נובעים גם הביטחון, גם הענווה וגם האחריות.

כתבתי מאמר קצר זה בעזרת AI כדי להתאימו לכל גיל ולכל נפש, מה דעתכם?