במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי ל מאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה. ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקו

בשנים האחרונות פשטה מאד בעם-ישראל מחלת הקעקועים. אם בעבר עשיית קעקועים הייתה נחלתם של האתאיסטים ועוכרי ישראל מקרב השמאלנים בלבד, הרי שבימינו עשיית קעקועים די נפוצה גם בקרב המסורתיים ואפילו בקרב המסורתיים שנוהגים לשמור שבת. ניתן לראות זמרים אשר מצד אחד שרים בענייני אמונה ולעתים אפילו לובשים ציצית (לא טלית כדרישת חכמים כמובן אלא ציצית אורתודוקסית שהמברך עליה עובר על לא תשא), ומצד שני הם מקועקעים במקומות שונים בגופם; וכן בני אדם שיש להם קשר וזיקה ליהדות, דהיינו הם מתייעצים עם רב

דוגמה רסט בהמשך ספר-האופל (מג ע"א) אחרי תיאורי מינות מייגעים ומשמימים של העולמות העליונים כעולמות של חומר וגופניות ופעולות גשמיות, שורבט כך בשתי הפְּסקות לקמן: "כשעולה תפילה [על-ידי הצדיק 'עמוד העולם' שייזכר בפסקה השנייה], נושאת כל המאורות הללו [=נושאת כל מיני אורות דמיוניים שיש בעולמות העליונים] והמחנות [=מחנות המלאכים שבהם מאות אלפי מלאכים], ו[התפילה הזאת] קושרת קשרים ונכללים כולם כאחד [=היא גם מאחדת את כל האורות והמלאכים בהיכלות העליונים הדמיוניים הללו] עד שנקשר רוח ברוח ו

דוגמה שלט בשמות (ל, יב) נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה שהכופר ניתן לה' יתעלה, וייתכן שהמינים יעוותו את פרשנות הפסוק ויתעתעו לומר שהכופר ניתן לה' ישירות דהיינו שהוא זקוק לו מסיבה כלשהי – והזיה זו כמובן מובילה ישירות להגשמה כי אם ניתן לתת דבר-מה לה' יתעלה או שהוא זקוק לדבר חומרי כלשהו, הרי שהוא בה

פרק ב הלכה ראשונה וכך נאמר בה: "עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא עשתי-עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהן וחקור מהן, ודע וחשֵּׁב וצור, והעמד דבר על בירורו, והושב יוצר על מכונו. ומידתן עשר שאין להן סוף, צפיונן כמראה בזק, תכליתן אין להן קץ, ודברו בהן כרצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כיסאו הן משתחווים". והואיל ומחבר ספר יצירה חוזר על הזיותיו הראשונות, מחבר הפירוש מחרה ומחזיק אחריו וגם הוא חוזר בראש דבריו על הזיותיו הראשונות: "החל בעל הספר בפרק זה במה שהקדים, לפי שכב

נשאלתי כך: בקשר לקאפח השׂכיר, האם ניתן לדון את מעשיו בגדר של "גדולה עבירה לשמה מאשר מצוה שלא לשמה"? וכוונתי, מכיוון שקאפח לא היה מין ולא עובד עבודה-זרה, אלא התפרנס מכספי דיינות בלבד, האם לדעתך ניתן לטעון לזכותו שכל זאת הייתה אחיזת עיניים בשביל שיוכל להפיץ את כתבי רבנו הרמב"ם? כלומר, האם לא נוכל לדון את מעשיו בגדר עבירה לשם שמים? כמו מה שעשתה יעל אשת חבר הקיני? וכמו שעשתה אסתר הצדקת? ואף-על-פי שתוכל לטעון מדברי הרמב"ם שמי שמתפרנס מן התורה הרי זה חילל את השם, וכאשר מדובר בחילו

שלום וברכה לכל החברים, ב"ה זכיתי לסיים את הכרך הראשון בסדרת הספרים על רש"י-שר"י, תוכלו לראות את הספר במדור "ספרים" וכן ב קישור המצורף . בריך רחמנא דסייען.

בעבר, ביום א בכסלו תשפ"ד, התפרסמה כתבה באתר המינות "כיכר השבת", שכותרתה: "הגר"ד לנדו לגבירים: 'בזכות תמיכה בלומדי תורה ננצח במלחמה'". וכך נאמר בכותרת המשנה: "פרסום ראשון: ראש ישיבה מוכר השוהה כעת בחו"ל [לאיסוף תרומות] שיגר מכתב להגר"ד לנדו, והציג את שאלתם של מספר גבירים בנוגע לתרומות כספיות בזמן המלחמה, ושאל האם הם צריכים לעזור לחיילים או ללומדי תורה? התשובה המלאה בכתב ידו". וכך נאמר בגוף הכתבה: ראש ישיבה מוכר השוהה בימים אלו בחו"ל למטרת אסיפת כסף, שיגר מכתב להגאון רבי דב לנד

במסכת בבא קמא (ס ע"א) נאמר כך, בשתי הפְּסקות הבאות: "אמר רבי שמואל בר נחמני: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' [שמ' כב, ה], אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], 'ואכל גדיש' לא נאמר, אלא 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], שנאכל גדיש כבר. תאני רב יוסף: מאי דכתיב: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? [ש