גדרי לשון הרע ומתי הוא הופך למצוה?

עודכן: 26 בינו׳ 2021

במאמר זה נבאר את איסור לשון הרע ככל יכולתנו, נחל בהקדמה מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות, לאחר מכן נעבור לעיין בהגדרת המצוה שבספר המצוות, ולבסוף נעבור לעיין בפסיקת רבנו בספרו "משנה תורה", ונעמוד על מקצת טעויות והזיות המפרשים.


א. עיון בדברי רבנו בפירושו לאבות


וכֹה דברי רבנו בראש פירושו לאבות (א, טז):


"וכיוון שהזכרנו לשון הרע [...] הריני מבארו, ואזכיר בו מקצת דברי חכמים, לפי שבני-אדם בזה בעיוורון עצום, והוא העבירה החמורה ביותר שאדם נכשל בה תמיד, ובפרט במה שאמרו חכמים שאבק-לשון-הרע אין אדם ניצול ממנו בכל יום [ב"ב קסד ע"ב]".


בהמשך דברי רבנו בפירושו שם, הוא מבחין בין המושגים "לשון הרע" ו"הוצאת שם רע", לאור דברי חז"ל בתלמוד בערכין טו ע"ב ובשבת נו ע"ב, וכֹה דבריו:


"ולשון הרע הוא סיפור מגרעות בני אדם ומומיהם והשפלת אדם מישראל באיזה אופן שיהיה מן ההשפלה, ואפילו היה שפל כמו שאמר [כלומר, ואפילו המספֵּר צודק בכל תיאורי מגרעות אותו האדם שהוא אומר עליו לשון הרע], לפי שאין לשון הרע שישקֵּר על האדם וייחס לו מה שלא עשה, כי זה נקרא 'מוציא שם רע על חברו', אלא לשון הרע הוא גינוי האדם ואפילו במעשיו שעשה אותם בוודאי; והאומרו חוטא והשומעו חוטא, אמרוּ [חז"ל]: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והשומעו, ושאומרין עליו, ואמרוּ: והמקבלו יותר מן האומרו".


בהמשך דברי רבנו שם הוא מלמד אותנו על גדר נוסף והוא "אבק לשון הרע", וכֹה דבריו:


"ואבק-לשון-הרע הוא הרימוז במומי האדם מבלי לאומרם בפירוש, אמר שלמה במי שמרמז, והיות המרמֵּז מראה שאינו יודע מה שהבינו מדבריו ושהוא לא נתכוון לכך, אלא נתכוון לעניין אחֵר, אמר: כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ‍לֹא מְשַׂחֵק אָנִי' [מש' כו, יח–יט]. ופעם שיבח אחד החכמים כְּתָב של סופר מסוים שהראוּ לו במסיבה גדולה, ומחה הרב בזה ששיבח כתב אותו הסופר, ואמר לו: 'כַּלָּך מלשון הרע' [ב"ב קסד ע"ב], רוצה לומר, כי במה שאתה משבחו ברבים אתה גורם לו ביזיון, שיש בהם אוהביו ויש בהם שונאיו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחו לספר מגרעותיו – וזו הרחקה גדולה מלשון הרע".


מדברי רבנו עולה, שאסור לספר בשבחו של אדם בכינוס גדול, אף אם המשבח אינו יודע בוודאות אם יש בתוך הקהל שונאים לאותו אדם שהוא משבחו. ברם, בהלכות דעות שנראה לקמן, משמע, שרק אם המספר יודע בוודאות שיש לאותו אדם שהוא משבח שונאים בקרב השומעים אסור לספר בשבחו, אך אם אינו יודע בוודאות מותר. ונראה לי, שיש ללמוד מדברי רבנו בפירוש המשנה, שבמסיבה רבת-משתתפים לעולם אין לספר בשבחו של אדם, כי סביר להניח שיש בקרב הקהל הגדול מאן-דהו ששונא לאותו אדם שמספרים בשבחו.


רבנו חותם את דבריו בפירוש המשנה בשלל מוסרֵי חז"ל, אשר נועדו להרחיק אותנו מאיסור לשון הרע על כל גדריו ואופניו, וכֹה דברי רבנו שם בשלוש הפסקות הבאות:


"ולשון המשנה [ערכין ג, ה]: לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, כלומר, עניין המרגלים, שאמר בהם: 'וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ' וכו' [במ' יג, לב]. ואמרו [חז"ל] עליהם השלום: ומה אֵלּוּ [=המרגלים ודור המדבר] שהוציאו-שם-רע על העצים ועל האבנים בלבד נתחייבו מן העונש מה שנתחייבו, המדבֵּר בגנות חברו על אחת כמה וכמה. ולשון התוספתא [מופיע בירושלמי פאה א, א]: על שלושה דברים נפרעין מן האדם בעולם-הזה ואין לו חלק לעולם-הבא: עבודה-זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם.


ואמרו בתלמוד [ערכין טו ע"א]: נאמר בעבודה-זרה מילת מילת 'גדול' והוא אמרוֹ: 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' [בחטא העגל; שמ' לב, לא], ונאמר גם בעוון גילוי עריות מילת 'גדול' והוא אמרוֹ: 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת' [כך אמר יוסף לאשת פוטיפר שתפשׂה בבגדו לשכב עמה; בר' לט, ט], ונאמר גם בעוון שפיכות דמים מילת 'גדול', והוא אמרו: 'גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא' [כך התוודה קין על רצח הבל אחיו; בר' ד, יג] – ונאמר בלשון הרע מילת 'גדולות', רוצה לומר שהוא כנגד שלושתן, והוא אמרו: 'לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת' [תה' יב, ד].


ודיברו בעוון הזה הארור הרבה מאד-מאד, ותכלית מה שאמרו [ערכין טו ע"ב]: כל המספֵּר בלשון הרע כפר בעיקר, שנאמר: 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' [תה' יב, ה]. והבאתי לך מקצת מה שאמרו בעוון הזה ואף-על-פי שהארכתי, כדי שיתרחק ממנו האדם כפי יכולתו, וישים מטרתו לשתוק מן החלק הזה שבדיבור".


וברור שחז"ל יצאו מגדרם כדי לתאר את חומרת עוון לשון הרע מפני שנזקיו גדולים ועצומים: לאדם, למשפחה ולחברה, וכן מפני שקשה מאד להינצל ממנו. לפיכך הם נחלצו לאיים עליו באיומים חמורים עד שהִשוו אותו לשלוש החמורות ולכפירה בעיקר, אף שברור לכל בר-דעת שמי שדיבר לשון הרע עשר פעמים או אפילו מאה פעמים בימי חייו, שדינו לא יהיה כמי שבא על הערווה או כמי שעבד עבודה-זרה או כמי ששפך דמים או כמי שכפר בעיקר. ורבנו אומר זאת כמעט במפורש בדבריו לעיל: "והבאתי לך מקצת מה שאמרו בעוון הזה ואף-על-פי שהארכתי, כדי שיתרחק ממנו האדם כפי יכולתו", ובמלים אחרות, מטרת חז"ל באיומיהם החמורים היא להרחיק ככל שניתן מן העוון הזה, כי קשה מאד להינצל ממנו.


עוד ראיה לדברינו מפסק רבנו בהלכות תשובה (ד, ה): "וּמֵהֶן [מעשרים וארבעה דברים אשר מעכבים את התשובה] חמשה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאד. ואלו הן: רכילות, ולשון הרע", וכו'. כלומר, מדובר בעניינים אשר "קשין לפרוש מהן", ולכן "צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן", כלומר שמא יהפכו למידות רעות בנפשו: "והן כולן דעות רעות עד מאד", ומסיבה זו חז"ל איימו עלינו בשלל איומים, כדי שאמירת הרכילות ולשון הרע לא תהפוך למידה רעה בנפשנו, ותחריב את חיינו וחיי הסובבים אותנו.


נחתום פרק זה בפסקי רבנו בעניין לשון הרע בהלכות דעות (ז, ד–ה):


"אמרו חכמים: על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם-הזה ואין לו חלק לעולם-הבא: עבודה-זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולן; ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' [תה' יב, ה]; ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו – והמקבלו יותר מן האומרו".


ב. הגדרת המצוה בספר המצוות


נעבור לעיין בהגדרת רבנו בספר המצוות (לאווין שא), וכֹה דבריו שם:


"והמצוה האחת ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לרגל [כמו לרכל], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' [ויק' יט, טז], אמרוּ [חז"ל]: '[...] לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך' [ספרא שם]. ובכלל לאו זה האזהרה שלא להוציא-שם-רע".


בספר המצוות רבנו מלמד על שני גדרים מגדרי איסור לשון הרע: הראשון הוא שלא ללכת רכיל, והכוונה שאסור להיות כמו רוכל אשר טוען דברים מאדם אחד ומעביר אותם לאדם אחֵר, ומדובר בעניינים שהם דברי אמת ואינם דברי גנות וחרפה; והשני הוא שלא לומר דברי גנות וחרפה על זולתנו שאינם אמת אלא שקר וכזב. אמנם, יש שני גדרים נוספים לאיסור לשון הרע: לשון הרע שהוא אמירת גנאי שהוא אמת וכן אבק-לשון-הרע שיתבאר בהמשך. ברם, מטרתו של רבנו בספר המצוות אינה להגדיר את המצוה לכל אורכה ורוחבה, אלא להוכיח שהמצוה הזו ראויה להימנות בתוך תרי"ג מצוות. לפיכך רבנו מביא בדבריו לעיל ראיות לתוקפה מן התורה הנצחית וממדרש ספרא, שהוא מדרש הלכה קדום.


בהלכות סנהדרין (כא, ח), רבנו מוסיף ומלמד שאיסור לשון הרע נלמד גם מלאו נוסף, והוא: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמ' כג, א), וכֹה דברי רבנו שם: "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חברו, או שלא בפני חברו, ואפילו דבר אחד אסור, שנאמר: 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם' [דב' א, טז]. וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'. ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע, ומספר לשון הרע, ומעיד עדות שקר".


ג. הולך רכיל


לאחר כמה