במאמר זה נבאר את איסור לשון הרע ככל יכולתנו, נחל בהקדמה מתוך דברי רבנו בפירושו לאבות, לאחר מכן נעבור לעיין בהגדרת המצוה שבספר המצוות, ולבסוף נעבור לעיין בפסיקת רבנו בספרו "משנה תורה", ונעמוד על מקצת טעויות והזיות המפרשים.
א. עיון בדברי רבנו בפירושו לאבות
וכֹה דברי רבנו בראש פירושו לאבות (א, טז):
"וכיוון שהזכרנו לשון הרע [...] הריני מבארו, ואזכיר בו מקצת דברי חכמים, לפי שבני-אדם בזה בעיוורון עצום, והוא העבירה החמורה ביותר שאדם נכשל בה תמיד, ובפרט במה שאמרו חכמים שאבק-לשון-הרע אין אדם ניצול ממנו בכל יום [ב"ב קסד ע"ב]".
בהמשך דברי רבנו בפירושו שם, הוא מבחין בין המושגים "לשון הרע" ו"הוצאת שם רע", לאור דברי חז"ל בתלמוד בערכין טו ע"ב ובשבת נו ע"ב, וכֹה דבריו:
"ולשון הרע הוא סיפור מגרעות בני אדם ומומיהם והשפלת אדם מישראל באיזה אופן שיהיה מן ההשפלה, ואפילו היה שפל כמו שאמר [כלומר, ואפילו המספֵּר צודק בכל תיאורי מגרעות אותו האדם שהוא אומר עליו לשון הרע], לפי שאין לשון הרע שישקֵּר על האדם וייחס לו מה שלא עשה, כי זה נקרא 'מוציא שם רע על חברו', אלא לשון הרע הוא גינוי האדם ואפילו במעשיו שעשה אותם בוודאי; והאומרו חוטא והשומעו חוטא, אמרוּ [חז"ל]: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והשומעו, ושאומרין עליו, ואמרוּ: והמקבלו יותר מן האומרו".
בהמשך דברי רבנו שם הוא מלמד אותנו על גדר נוסף והוא "אבק לשון הרע", וכֹה דבריו:
"ואבק-לשון-הרע הוא הרימוז במומי האדם מבלי לאומרם בפירוש, אמר שלמה במי שמרמז, והיות המרמֵּז מראה שאינו יודע מה שהבינו מדבריו ושהוא לא נתכוון לכך, אלא נתכוון לעניין אחֵר, אמר: כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי' [מש' כו, יח–יט]. ופעם שיבח אחד החכמים כְּתָב של סופר מסוים שהראוּ לו במסיבה גדולה, ומחה הרב בזה ששיבח כתב אותו הסופר, ואמר לו: 'כַּלָּך מלשון הרע' [ב"ב קסד ע"ב], רוצה לומר, כי במה שאתה משבחו ברבים אתה גורם לו ביזיון, שיש בהם אוהביו ויש בהם שונאיו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחו לספר מגרעותיו – וזו הרחקה גדולה מלשון הרע".
מדברי רבנו עולה, שאסור לספר בשבחו של אדם בכינוס גדול, אף אם המשבח אינו יודע בוודאות אם יש בתוך הקהל שונאים לאותו אדם שהוא משבחו. ברם, בהלכות דעות שנראה לקמן, משמע, שרק אם המספר יודע בוודאות שיש לאותו אדם שהוא משבח שונאים בקרב השומעים אסור לספר בשבחו, אך אם אינו יודע בוודאות מותר. ונראה לי, שיש ללמוד מדברי רבנו בפירוש המשנה, שבמסיבה רבת-משתתפים לעולם אין לספר בשבחו של אדם, כי סביר להניח שיש בקרב הקהל הגדול מאן-דהו ששונא לאותו אדם שמספרים בשבחו.
רבנו חותם את דבריו בפירוש המשנה בשלל מוסרֵי חז"ל, אשר נועדו להרחיק אותנו מאיסור לשון הרע על כל גדריו ואופניו, וכֹה דברי רבנו שם בשלוש הפסקות הבאות:
"ולשון המשנה [ערכין ג, ה]: לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, כלומר, עניין המרגלים, שאמר בהם: 'וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ' וכו' [במ' יג, לב]. ואמרו [חז"ל] עליהם השלום: ומה אֵלּוּ [=המרגלים ודור המדבר] שהוציאו-שם-רע על העצים ועל האבנים בלבד נתחייבו מן העונש מה שנתחייבו, המדבֵּר בגנות חברו על אחת כמה וכמה. ולשון התוספתא [מופיע בירושלמי פאה א, א]: על שלושה דברים נפרעין מן האדם בעולם-הזה ואין לו חלק לעולם-הבא: עבודה-זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולם.
ואמרו בתלמוד [ערכין טו ע"א]: נאמר בעבודה-זרה מילת מילת 'גדול' והוא אמרוֹ: 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' [בחטא העגל; שמ' לב, לא], ונאמר גם בעוון גילוי עריות מילת 'גדול' והוא אמרוֹ: 'וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת' [כך אמר יוסף לאשת פוטיפר שתפשׂה בבגדו לשכב עמה; בר' לט, ט], ונאמר גם בעוון שפיכות דמים מילת 'גדול', והוא אמרו: 'גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא' [כך התוודה קין על רצח הבל אחיו; בר' ד, יג] – ונאמר בלשון הרע מילת 'גדולות', רוצה לומר שהוא כנגד שלושתן, והוא אמרו: 'לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת' [תה' יב, ד].
ודיברו בעוון הזה הארור הרבה מאד-מאד, ותכלית מה שאמרו [ערכין טו ע"ב]: כל המספֵּר בלשון הרע כפר בעיקר, שנאמר: 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' [תה' יב, ה]. והבאתי לך מקצת מה שאמרו בעוון הזה ואף-על-פי שהארכתי, כדי שיתרחק ממנו האדם כפי יכולתו, וישים מטרתו לשתוק מן החלק הזה שבדיבור".
וברור שחז"ל יצאו מגדרם כדי לתאר את חומרת עוון לשון הרע מפני שנזקיו גדולים ועצומים: לאדם, למשפחה ולחברה, וכן מפני שקשה מאד להינצל ממנו. לפיכך הם נחלצו לאיים עליו באיומים חמורים עד שהִשוו אותו לשלוש החמורות ולכפירה בעיקר, אף שברור לכל בר-דעת שמי שדיבר לשון הרע עשר פעמים או אפילו מאה פעמים בימי חייו, שדינו לא יהיה כמי שבא על הערווה או כמי שעבד עבודה-זרה או כמי ששפך דמים או כמי שכפר בעיקר. ורבנו אומר זאת כמעט במפורש בדבריו לעיל: "והבאתי לך מקצת מה שאמרו בעוון הזה ואף-על-פי שהארכתי, כדי שיתרחק ממנו האדם כפי יכולתו", ובמלים אחרות, מטרת חז"ל באיומיהם החמורים היא להרחיק ככל שניתן מן העוון הזה, כי קשה מאד להינצל ממנו.
עוד ראיה לדברינו מפסק רבנו בהלכות תשובה (ד, ה): "וּמֵהֶן [מעשרים וארבעה דברים אשר מעכבים את התשובה] חמשה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאד. ואלו הן: רכילות, ולשון הרע", וכו'. כלומר, מדובר בעניינים אשר "קשין לפרוש מהן", ולכן "צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן", כלומר שמא יהפכו למידות רעות בנפשו: "והן כולן דעות רעות עד מאד", ומסיבה זו חז"ל איימו עלינו בשלל איומים, כדי שאמירת הרכילות ולשון הרע לא תהפוך למידה רעה בנפשנו, ותחריב את חיינו וחיי הסובבים אותנו.
נחתום פרק זה בפסקי רבנו בעניין לשון הרע בהלכות דעות (ז, ד–ה):
"אמרו חכמים: על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם-הזה ואין לו חלק לעולם-הבא: עבודה-זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים – ולשון הרע כנגד כולן; ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' [תה' יב, ה]; ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו – והמקבלו יותר מן האומרו".
ב. הגדרת המצוה בספר המצוות
נעבור לעיין בהגדרת רבנו בספר המצוות (לאווין שא), וכֹה דבריו שם:
"והמצוה האחת ושלוש מאות, האזהרה שהוזהרנו שלא לרגל [כמו לרכל], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' [ויק' יט, טז], אמרוּ [חז"ל]: '[...] לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך' [ספרא שם]. ובכלל לאו זה האזהרה שלא להוציא-שם-רע".
בספר המצוות רבנו מלמד על שני גדרים מגדרי איסור לשון הרע: הראשון הוא שלא ללכת רכיל, והכוונה שאסור להיות כמו רוכל אשר טוען דברים מאדם אחד ומעביר אותם לאדם אחֵר, ומדובר בעניינים שהם דברי אמת ואינם דברי גנות וחרפה; והשני הוא שלא לומר דברי גנות וחרפה על זולתנו שאינם אמת אלא שקר וכזב. אמנם, יש שני גדרים נוספים לאיסור לשון הרע: לשון הרע שהוא אמירת גנאי שהוא אמת וכן אבק-לשון-הרע שיתבאר בהמשך. ברם, מטרתו של רבנו בספר המצוות אינה להגדיר את המצוה לכל אורכה ורוחבה, אלא להוכיח שהמצוה הזו ראויה להימנות בתוך תרי"ג מצוות. לפיכך רבנו מביא בדבריו לעיל ראיות לתוקפה מן התורה הנצחית וממדרש ספרא, שהוא מדרש הלכה קדום.
בהלכות סנהדרין (כא, ח), רבנו מוסיף ומלמד שאיסור לשון הרע נלמד גם מלאו נוסף, והוא: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמ' כג, א), וכֹה דברי רבנו שם: "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חברו, או שלא בפני חברו, ואפילו דבר אחד אסור, שנאמר: 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם' [דב' א, טז]. וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא'. ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע, ומספר לשון הרע, ומעיד עדות שקר".
ג. הולך רכיל
לאחר כמה פרקי הקדמה, נעבור לעיין באופן ממוקד בארבעת גדרי לשון הרע: הולך רכיל, לשון הרע, הוצאת-שם-רע, ואבק-לשון-הרע. כולם כבר נזכרו לעיל בתוך דברי רבנו בכתביו, אך לא באופן משפטי ושיטתי, ברם, בספרו "משנה תורה" רבנו מחוקק את גדרי לשון הרע באופנים משפטיים מדויקים, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ז, א–ב):
[א] "המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' [ויק' יט, טז], ואף-על-פי שאין לוקין על לאו זה – עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו [בהמשך הפסוק שם]: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' – צא ולמד מה אירע לדואג האדומי".
[ב] "אי זה הוא רכיל? זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני – אף-על-פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם".
דואג האדומי סיפר לשאול שאחימלך סייע לדוד באורים ותומים, נתן לו צידה לדרך, וכן את חרב גלית הפלישתי (ש"א פרק כב): "רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב, וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּייָ וְצֵידָה נָתַן לוֹ, וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ" – ואף שאין בדברי דואג גנאי או חרפה וכל דבריו אמת, כידוע דבריו גרמו לשאול לנקום בנוב עיר הכהנים, אנשים נשים וטף: "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". נמצא, שהאיסור ללכת רכיל אינו בדברי גנאי וחרפה או בדברי שקר וכזב, אלא, איסור זה נוגע אפילו לדברי אמת שאין בהם גנאי וחרפה וביזיון, אלא סיפור התרחשות האירועים בלבד.
אמנם, אין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה אלא דיבור בלבד, וכמו שאומר רבנו בהלכות סנהדרין (יח, א): "אבל לאו שאין בו מעשה, כגון: הולך רכיל, ונוקם, ונוטר, ונושא שמע שווא – אינו לוקה". ונראה לי שהתורה לא חייבה מלקות להולך רכיל, מפני שלא כל רכילות מדרדרת לנזקים, וגם מפני שעוון זה נפוץ מאד ובתי-הדין היו עסוקים בהלקאה כל ימיהם.
ד. לשון הרע ומוציא שם רע
עוד פוסק רבנו בהלכות דעות (ז, ג), וכֹה דבריו: "יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספֵּר בגנות חברו אף-על-פי שאמר אמת. אבל האומר שקר מוציא-שם-רע על חברו נקרא". ולאחר ההקדמות שהובאו לעיל ההלכה הזו ברורה ופשוטה. רבנו מוסיף ואומר בהמשך ההלכה כך: "בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי. על זה הכתוב אומר: 'יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת' [תה' יב, ד]".
לדעת מָרי, רבנו בהמשך ההלכה הזו מדגים את סיפור לשון הרע, וכפי שהוא מדגים את מי שהולך רכיל בהלכה ב שראינו לעיל: "אי זה הוא רכיל? זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה, ואומר: כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני – אף-על-פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם". וזה לשונו של מָרי שם: "ולא בא רבנו להוסיף חלוקה רביעית [=בעל לשון הרע], אלא תנא והדר מפרש, בעל לשון הרע האמור לעיל, שהוא המספר מגרעות בני אדם, עליו הכתוב אומר וכו'. ובנדפס ובכמה כתבי-יד: 'אבל בעל'".
ברם, לפי דעתי מָרי שגה כאן בהבנת דברי רבנו, מפני שרבנו רומז בדבריו שיש הבחנה בין מי שמספר לשון הרע לעתים רחוקות, לבין מי שלשון הרע היא שירת חייו, לפיכך רבנו פוסק בעניין בעל לשון הרע: "זה שיושב ואומר" וכו' – וזה לדעתי רמז ברור, כי מי לא מכיר את הדרש המפורסם לפסוק הראשון בתהלים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", מי שהלך סופו לעמוד, ומי שעמד סופו לישב, כלומר שפל השפלות במדרון העוונות והפשעים נמשל לישיבה.
כמו כן, ברור מדוע רבנו לא רצה לעשות הבחנה מפורשת, וזאת כדי שלא לטשטש את חומרת עוון לשון הרע, שהרי אם רבנו היה מצהיר שהפסוק בתהלים (יב, ד): "יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" נדרש רק על בעל לשון הרע, הדבר היה מקל בחומרת אמירת לשון הרע, וגורם לאנשים לזלזל בחומרת העוון, וסופם שהם היו הופכים לבעלי לשון הרע.
והנה לפניכם ראיה נוספת לדברינו מהלכות תשובה (ד, ה):
"ומהן חמשה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשין לפרוש מהן, לפיכך צריך אדם להיזהר מהן שמא ידבק בהן, והן כולן דעות רעות עד מאד. ואלו הן: רכילות, ולשון הרע [...] כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף-על-פי שמעכבין את התשובה אין מונעין את התשובה. אלא אם עשה אדם תשובה מהן – הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם-הבא".
כלומר, מי שהרכילות ולשון הרע השתרשו בקרבו והפכו למידות רעות בנפשו, אין לו חלק לעולם-הבא, וברור מההלכה שמדובר רק במי שהמידות הרעות האלה השתרשו בקרבו: "והן כולן דעות רעות עד מאד", ודעה היא מידה שהשתרשה בנפש. נמצא, שהכָּרת שנדרש מן הפסוק בתהלים לעיל, נסוב רק על מי שהפך את לשון הרע לשירת חייו, וכמו שנאמר בהלכות תשובה במפורש. כמו כן, לא יעלה על הדעת שמי שסיפר רכילות או לשון הרע לעתים רחוקות, כבר אין לו חלק לעולם-הבא, אחרת כל עם-ישראל אין להם חלק לעולם-הבא.
ה. מעט על שיבושי המפרשים
נחזור עתה לדברי מָרי האחרונים, ומתוכם נצא לעיין בשיבושי המפרשים, וזה לשונו:
"ולא בא רבנו להוסיף חלוקה רביעית [=בעל לשון הרע], אלא תנא והדר מפרש, בעל לשון הרע האמור לעיל, שהוא המספר מגרעות בני אדם, עליו הכתוב אומר וכו'. ובנדפס ובכמה כתבי-יד: 'אבל בעל'. ועל זה כנראה השיג הראב"ד וכתב: 'לא, אלא קשה הראשון מן השני, שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות, והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו, בינה זאת'. עכ"ל. ועל-אף צוואתו שנבין אין אנו מבינים את כוונתו".
ודברי הראב"ד די ברורים לי, ומָרי כשל להבין את סכלותו, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, ואם מָרי הבין את סכלותו ובכל זאת הסתירהּ, הדברים אף חמורים עוד יותר. ואסביר את סכלותו של הראב"ד: רבנו אומר לעיל בהלכה ג: "יש עוון גדול מזה עד מאד [=מהולך רכיל] והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע" וכו', ועל זאת חולק הראב"ד ואומר: "לא, אלא קשה הראשון מן השני". כלומר, לפי השוטה הזה, עוון הולך רכיל חמור מעוון לשון הרע! מפני שהראשון "הורג נפשות", שהרי רבנו אומר על הולך רכיל לעיל: "וגורם להרוג נפשות רבות מישראל", והשני "אינו הורג אלא את עצמו", שהרי רבנו אומר על לשון הרע לעיל: "על זה הכתוב אומר: 'יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת' [תה' יב, ד]".
וברור שהבנתו של הראב"ד משובשת מאד, ואין לצַפות ממי שאינו מבין שאין לה' גוף ודמות הגוף, שהוא יבין שרבנו, בעקבות חז"ל, הביא את דואג האדומי כדוגמה, רק כדי לאיים עלינו ולהרחיק אותנו מן הרכילות; והוא הדין לעניין הפסוק מתהלים: "יַכְרֵת יְיָ" וכו', האם יש להבין את הפסוק הזה כפשוטו? האם כל מי שמספר לשון הרע חייב כרת? והלא אפילו מלקות אין בו. אלא ברור, שכל האיומים הללו נועדו להרחיק אותנו מרכילות ולשון הרע, כי קשה עד מאד להימנע מלהיכשל בהם, וישנה סכנה גדולה שהאדם יימשך אחריהם וישתרשו בקרבו ויהפכו למידות רעות בנפשו, ולכן נדרשים איומים חמורים כדי להרחיק מהם.
ברם, גם לפי קו המחשבה הפרימיטיבי של הראב"ד דבריו משובשים לחלוטין, שהרי בהמשך, בהלכה ה, רבנו פוסק כך: "ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו". כלומר, רבנו מעתיק מדרש שלפיו לשון הרע הורגת שלושה, ולא רק אחד כמו שהראב"ד כתב. שגיאתו של הראב"ד מלמדת, שהוא שרבט את השגותיו מבלי להתבונן בהלכות הבאות! פשוט לא עניין אותו ליצור קו מחשבה מדעי מתואם מבוסס ומדויק.
גם ה"בצע משנה" הבין שהראב"ד סבר ש"הולך רכיל" חמור מ"לשון הרע", והנה מקצת מדבריו המשובשים (ועוד נייחד לשיבושיו פרק נפרד): "ועיין ראב"ד [...] וזה שאמר שהראשון הוא תליתאי, כלומר שאותו שהזכיר תחילה דהיינו רכיל הוא תליתאי [...] והשני דהיינו בעל לשון הרע תניין [...] וזה היפך דברי רבנו שֶׁשָּׂם בעל לשון הרע עוון גדול מרכיל".
גם המגדל-עוז וגם הרדב"ז שם, הבינו שהראב"ד חולק על רבנו וסובר שהולך רכיל חמור מעוון לשון הרע, ולכן הם מתאמצים להסביר מדוע לשון הרע חמור יותר מהולך רכיל, אך דא עקא, גם הם היו הוזי הזיות ולכן תוך כדי הסבריהם הם משתבשים בעצמם:
המג"ע מנסה להוכיח שלשון הרע חמור יותר מהולך רכיל, באמצעות השוואת לשונותיהם של חז"ל בתלמוד בעניין לשון הרע לעומת הולך רכיל, אך הוא לא הבין שאין לחפש ולהביא הגדרות הלכתיות מפשטי הדרשות, וזו סכלות חמורה מאד אפילו יותר מעילגות לשונו; ואילו הרדב"ז דמיין, שהולך רכיל חמור פחות מפני שיש לו הנאה בכך, ואילו מספר לשון הרע חמור יותר מפני שאין לו הנאה בכך – ודבריו סכלות מוחלטת, כי יש הרבה יותר הנאה לבעלי לשון הרע שהרי יש הרבה יותר עניין בדבריהם. ושניהם, גם המג"ע וגם הרדב"ז לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי פשוט שחומרת לשון הרע נעוצה בכך שמדובר בדברי גנאי, לעומת רכילות שאין בה דברי גנאי חרפה וביזיון, והדברים כל-כך פשוטים!
ואיני יודע איך מָרי לא הבין את סכלות הראב"ד, אף שגם המג"ע, גם הרדב"ז, וגם ה"בצע משנה", כולם הבינו שהוא חולק על רבנו וסובר שהולך רכיל חמור מלשון הרע. ואם התועים הללו הבינו זאת, ברור שגם מָרי היה צריך להבין זאת, אך השוחד יעוור עיני חכמים.
ו. שיבושיו של ה"בצע משנה"
ראינו לעיל, כי גם ה"בצע" הבין שהראב"ד סבר ש"הולך רכיל" חמור מ"לשון הרע", אולם, יוּסוּף קוקוריקו גם התיימר "להסביר" לנו את דברי הראב"ד. טרם שנביא לפניכם את תירוצו, נקדים את הִלְכַת רבנו הנדונה (דעות ז, ו), וכֹה דבריו: "ועוד אמרו חכמים: שלושה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שאומרין עליו", ועתה נעבור לתירוצו של קוקוריקו:
"ועיין הראב"ד, וכוונתו, שכשאמרו שלושה לשון הרע הורגת, היינו כשהוא ברכילות, שעל-ידי-כן השומע מה שחברו רוצה לעשות לו קם עליו והורגו, וגואלי הדם הורגים להורג, ודורשי דמי שניהם הורגים לאומר שגרם מיתת קרוביהם".
מה השוטה הזה בעצם רוצה לומר? ובכן, לפי דבריו, הראב"ד סבור שהולך רכיל חמור מלשון הרע, בגלל התיאור הדמיוני הבא: יחזקאל סיפר לראובן ששמעון זומם עליו, לפיכך, ראובן הקדים והרג את שמעון. לאחר מכן גואלי הדם של שמעון הרגו את ראובן. ולאחר מכן קרובי משפחתם של ראובן ושמעון, הרגו את יחזקאל שגרם למיתת קרוביהם. ואיני יודע מי סכל יותר, הראב"ד שאמר שהולך רכיל חמור מלשון הרע, או יוּסוּף קוקוריקו אשר מספר לנו סיפורי סבתא הזויים, כאילו בגלל ציור כל-כך דמיוני ורחוק התורה קבעה ש"הולך רכיל" חמור מ"לשון הרע"? האמנם? וכל הדוחק הזה נובע מסכלות וטמטום שאין להם תחתית.
ואולי יתרה מזאת, יחזקאל שסיפר לראובן על שמעון שזומם עליו, דבריו כלל אינם בגדר רכילות! ההיפך הגמור! יחזקאל עשה מצוה גדולה מפני שהוא הזהיר את חברו מפני אדם רשע אשר זומם עליו להרע לו ללא עדים וללא התראה וללא דין וללא דיינים!
וכֹה דברי רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, יד): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויק' יט, טז]. וכן הרואה את חברו טובע בים, או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו והוא יכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו – העושה אותם עובר על 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [שם]".
יוּסוּף קוקוריקו מוסיף "להסביר" שם את שיטת הראב"ד: "אבל כשמספר בגנות חברו אין השומע נענש, כי הוא לא יתפעל מגנות האחר, ואין שם חשש שהנאמר עליו יהרוג למקבל". כלומר, דברי חז"ל: "שלושה לשון הרע הורגת" וכו', אינם עוסקים בלשון הרע אלא ברכילות, שהרי בעניין לשון הרע לא מתים שלושה, כי מקבל לשון הרע "לא יתפעל מגנות האחר" ולכן אין חשש שמי שנאמר עליו לשון הרע יהרוג את מי שקיבל לשון הרע. ושתי הנחותיו סכלות: 1) מי החליט שמקבל לשון הרע לא יתפעל מהשמועות העסיסיות שזה עתה נתגלו לו? 2) האם דווקא בגלל שהמקבל לא התפעל, אין חשש שיהרוג אותו מי שנאמר עליו לשון הרע? ובכלל, כיצד מי שנאמר עליו לשון הרע יודע באמת אם המקבל התפעל או לא התפעל?
בהמשך דבריו שם, ה"בצע משנה" גם "מסביר" לנו את דעת רבנו, וזה לשונו:
"ודעת רבנו, שכשאמרו שלושה לשון הרע הורגת, לא אמרו על הרכילות, דרכילות לחוד ולשון הרע לחוד [מה, באמת? והיכן נאמר שהם דברים זהים?], אלא על לשון הרע אמרו, ולכן הזכירו בסמוך בעניין לשון הרע, דבלשון הרע שייך שימותו שלושתן, שהנאמר עליו יהרוג לאומר, וגואלי דם שניהם יהרגו למקבלו, שעל-ידי שגילה הוא הדבר מתו אלו".
ושוב השוטה הזה חוזר לתיאורי ההזיות מסיפורי אלף לילה ולילה, והנה הסבר דבריו: ראובן סיפר לשון הרע על יחזקאל באוזני שמעון, כאשר יחזקאל שמע על-כך הוא התעצבן נורא והרג את ראובן. לאחר שמת ראובן מידי יחזקאל, באו גואלי הדם של ראובן והרגו את יחזקאל, ואז החליטו קרובי המשפחה של ראובן ויחזקאל להרוג את שמעון שקיבל לשון הרע!
ולפי הזיותיו של קוקוריקו עם-ישראל רשיעי אינון, שהרי עם-ישראל רוצחים זה-את-זה על ענייני לשון הרע! כאילו מדובר במציאות רווחת ונפוצה! וגם אם עם-ישראל היו רוצחים, וכי יעלה על הדעת שקרוביהם של יחזקאל וראובן יהרגו את שמעון רק בגלל שהוא קיבל לשון הרע? ואפילו הרוצחים האכזריים ביותר לא ירצחו אדם רק בגלל שהוא שתק כאשר שמע לשון הרע. וכמו שאמרתי אין תחתית לטמטום ולסכלות, ולא ידעו ולא יבינו שדברי חז"ל: "שלושה לשון הרע הורגת" הם גוזמא, ואף שדברים הזויים עלולים להתרחש פעם באלף שנים, חז"ל כלל לא התכוונו לזה, אלא רק לאיים עלינו שלא נדבר לשון הרע.
נמצא, שתירוציו של יוּסוּף הינם הבל מהובל, ושוחד ה"בצע משנה", בעצם היתרו ל"חכמי ישראל" ליהנות מן התורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", גרם לכל "חכמי ישראל" לדורותיהם ללכת אחריו בעיוורון מוחלט, ולא לזהות את סכלותו וטמטומו.
ז. אבק לשון הרע
נעבור עתה לגדר הרביעי והוא "אבק לשון הרע", וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ז, ה):
"ויש שם דברים שהן אבק-לשון-הרע, כיצד? מי יֹאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה [כלומר, מי היה מאמין שפלוני יהיה כמו שהוא עתה? שמתוך כך יספרו על זמניו הרעים]; או שיאמר: שִׁתְקוּ מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה [וכולם מבינים שיש דברים רעים בגו], וכיוצא בדברים האלו; וכן המספר בטובת חברו בפני שונאיו – הרי זה אבק-לשון-הרע, שזה גורם להן שיספרו בגנותו. ועל עניין זה אמר שלמה: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ' [מש' כז, יד] – שמתוך טובתו בא לידי רעתו".
נמצא, שאבק-לשון-הרע הינו אמירת דברים אשר גורמים כמעט תמיד לאמירת לשון הרע, וכבר ראינו בראש המאמר את דברי רבנו בפירושו למשנה באבות (א, טז):
"ופעם שיבח אחד החכמים כְּתָב של סופר מסוים שהראו לו במסיבה גדולה, ומחה הרב בזה ששיבח כתב אותו הסופר, ואמר לו: 'כַּלָּך מלשון הרע' [ב"ב קסד ע"ב], רוצה לומר, כי במה שאתה משבחו ברבים אתה גורם לו ביזיון, שיש בהם אוהביו ויש בהם שונאיו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחו לספר מגרעותיו. וזו הרחקה גדולה מלשון הרע".
מדברי רבנו עולה, שאסור לספר בשבחו של אדם בכינוס גדול, אף אם המשבח אינו יודע בוודאות אם יש בתוך הקהל שונאים לאותו אדם שהוא משבחו. ברם, בהלכות דעות שראינו לעיל, משמע, שרק אם המספר יודע בוודאות שיש לאותו אדם שהוא משבח שונאים בקרב השומעים אסור לספר בשבחו, אך אם אינו יודע בוודאות מותר. ונראה לי, שיש ללמוד מדברי רבנו בפירוש המשנה, שבמסיבה רבת-משתתפים לעולם אין לספר בשבחו של אדם, כי סביר להניח שיש בקרב הקהל הגדול מאן-דהו ששונא לאותו אדם שמספרים בשבחו.
בהמשך הלכות דעות רבנו פוסק הלכה נוספת בעניין אבק-לשון-הרע (דעות ז, ו):
"וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות-ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אומר: 'כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת... וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי' [מש' כו, יח–יט]. וכן המספר בלשון הרע דרך רְמִיּוּת, והוא שיספר לתומו וכאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כְּשֶׁמְּמַחִין בו אומר: איני יודע שֶׁאֵלּוּ מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע".
מהלכה זו עולה, שאבק-לשון-הרע הוא לא רק דברים שגורמים בסבירות גבוהה לאמירת לשון הרע, אלא גם דברים שנאמרים דרך שחוק וקלות ראש, כאילו בדרך של בדיחה, ואף שהדברים לא נאמרים בטון רציני וניתן לבטלם כדברי שחוק והבל, עדיין יש בזה איסור חמור, כי מטרתו של המספר היא להזיק לחברו ולבזותו, וייתכן שיצליח בכך. כמו כן, מי שאומר לשון הרע בדרך של היתממות שתחתיה עורמה, וכאשר גוערים בו הוא מיתמם שהוא "לא ידע" או שהוא "לא התכוון" או שהוא "אינו יודע", וכיו"ב – כל זה בגדר אבק-לשון-הרע.
אמנם, בפירוש רבנו לאבות (א, טז) שראינו בראש המאמר, הוא מוסיף דוגמה מעט שונה מהדוגמאות שראינו בהלכות דעות, וכֹה דבריו בפירושו שם: "ואבק-לשון-הרע הוא הרימוז במומי האדם מבלי לאומרם בפירוש, אמר שלמה במי שמרמז והיות המרמז מראה שאינו יודע מה שהבינו מדבריו ושהוא לא נתכוון לכך אלא נתכוון לעניין אחֵר, אמר: כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי' [מש' כו, יח–יט]".
ח. אמירת לשון הרע בפני חברו
כֹּה דברי רבנו בהלכות דעות (ז, ז): "אחד המספר בלשון הרע בפני חברו או שלא בפניו [...] – הרי זה לשון הרע". נמצא, שלשון הרע הוא, בין כאשר חברו שומע ובין כאשר חברו אינו שומע, וברור שאם הלבין פניו, המספר עובר על לאו נוסף, ראו מאמרי: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", שם בפרק ד: "האיסור לבייש ולהכלים את חברו".
ט. אמירת דברים שגורמים לנזק
כֹּה דברי רבנו בהלכות דעות (ז, ז): "והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש-מפי-איש להזיק חברו בגופו או בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו – הרי זה לשון הרע". נמצא, שגם דברים שאינם לשון הרע, כלומר אינם דברי גנאי שקריים אלא דברי אמת שאין בהם גנאי, אם הם עלולים לגרום לנזקים לחברו – הרי הם בגדר לשון הרע. ולפי הלכה זו, דואג האדומי לא היה בגדר "הולך רכיל" אלא בגדר "מספר לשון הרע", ואין להקשות על חז"ל או על רבנו במה שקשרו את דואג האדומי להולכי רכיל, כי כל מטרתם להרחיק את האדם מן הרכילות.
רבנו חותם את הלכות לשון הרע בהלכה הבאה (דעות ז, ט): "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנותם, וכל-שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". וכבר ראינו לעיל את דברי רבנו בפירושו לאבות (א, טז): "ולשון המשנה [ערכין ג, ה]: לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, כלומר, עניין המרגלים, שאמר בהם: 'וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ' וכו' [במ' יג, לב]. ואמרו [חז"ל] עליהם השלום: ומה אֵלּוּ [=המרגלים ודור המדבר] שהוציאו-שם-רע על העצים ועל האבנים בלבד נתחייבו מן העונש מה שנתחייבו, המדבֵּר בגנות חברו על אחת כמה וכמה".
י. מתי מותר לספר דברי גנאי?
וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ז, ז): "ואם נאמרו דברים אלו [כלומר דברי גנות שהם בגדר לשון הרע] בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת – אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".
נמצא, שדבר שנודע לשלושה אין בו יותר משום לשון הרע! ובתנאי שאין לאדם שמספֵּר אינטרס מיוחד להזיק לאותו אחד שנאמרו עליו הדברים על-ידי פרסום הדבר לקבוצה רחבה של אנשים. ואין לי ספק שהלכה זו, שהיא ככל הלכות רבנו הלכה תלמודית, הינה לצנינים בעיני חכמי-יועצי-אשכנז, והיא בעיניהם לא פחות מחילול הקודש ומכפירה בעיקר! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?".
יא. מתי מצוה לספר דברי גנאי?
מי שרחוק מדרך האמת ומהשקפות מדעיות ישרות ומבוססות, עלול לתמוה כיצד אנכי מעז לזלזל ולבזות לחרף ולגדף את "קדושי העליון" ו"גאוני העולם"? ובכן, התשובה לכך פשוטה: רובם המוחץ של "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות מתעים את העם אחרי התוהו וההבל אשר לא יועיל לא יציל, ורובם הגדול אף הפכו לעבודה-זרה: כאילו כל דבריהם מפי הגבורה וכל מי שמבקר אותם מבלי לקבל אותם עליו לאלוה הופך מיד לכופר ולאפיקורוס. לפיכך, הגעתי למסקנה שכדי למלא את ייעודנו, לקיים את ציווי ה' ולהיות עם חכם ונבון, עלינו להסיר מעלינו את כל הפרעושים הסכלים הללו אשר דרדרו ומדרדרים את עם-ישראל למאגיה לאלילות ולסכלות. כל עוד סכלים ומינים מעצבים את דמותו הרוחנית של עם-ישראל לעולם לא נצליח לכונן ממלכת כוהנים וגוי קודש, ובית-המקדש מאן דכר שמיה.
לצד דרך ההוכחות העיוניות, ישנה דרך חשובה מאד להגיע לדרך האמת, והיא הפיכת תרבות השקר ונושאיה הם כומרי-הדת, לחוכא ואטלולא, וזו דרכה של תורה אשר ציוותה עלינו להשמיד ולנתץ להרוס ולהחריב לכלות ולבער את העבודה-הזרה מקרבנו בכל דרך אפשרית: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג), "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם" (שמ' כג, כד), והציר שעליו כל התורה כולה סובבת הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ורוב האלילים והאטים אשר נקראים "קדושי עליון" ו"גאוני עולם" היו עובדי אלילים!
ובמה הם היו עובדי אלילים? 1) או שהם ביטלו את מצוות ידיעת ה' וייחוד ה' וכל יסודות הדת המחשבתיים, ולא ידעו את ה' ודמיינו להם דמיונות אליליים; 2) או שהם היו מינים ארורים אשר ייחסו להקב"ה תכונות גופניות (כגון הנוהים אחר פירוש רש"י והזיותיו); 3) או שהם עבדו "מליצי יושר" אשר יתווכו בינם לבין ה' יתעלה (כגון בהפיכת גדוליהם לאלילים או בפנייה למתים לקברים ולאדמו"רים למיניהם); 4) או שהם היו כופרים בתורה-שבעל-פה (כגון מְאַמְּצֵי הקבלה הזרה למיניהם); 5) או שהם החדירו לדת משה הטהורה הזיות אליליות, שגרמו לעם-ישראל לפנות מעל ה' אלוהיו, כי כל עבודה-זרה יסודה במאגיה; 6) או שהם סילפו ועיוותו את התורה-שבעל-פה ויצרו דת חדשה פרו-נוצרית ופרו-אלילית; 7) או שהם הפכו תורת-חיים לקורדום-חוצבים כדי להפיק את תאוותיהם השפלות, וכדי לעשות זאת הם החדירו מאפיינים אליליים מובהקים כדי לשלוט בהמונים; 8) או שהם החליטו שייעודו של עם-ישראל הוא בגלות האירופית הארורה, ולכן יש לשנוא את ארץ-ישראל, ועוד... אגב, רובם הגדול של "חכמי ישראל" לא שגו רק בעניין אחד אלא בכמה עניינים או אפילו בכולם, וכל אחד ואחד מן הדברים הללו הינו חילול ה' וחירוף וגידוף השם הגדול הנכבד והנורא!
לפיכך, מצוה רבה ועצומה לחרף ולגדף אותם בכל החרפות והגידופים האפשריים! וברור שדי בדברי הנביאים המחרידים ותוכחותיהם המזעזעות כנגד עובדי האלילים ומחללי שם שמים, כדי להבין את הדרך הנכונה, אך בשל חשיבות העניין נצרף גם כמה מהלכות חז"ל:
1) לא רק עובדי אלילים, אפילו תלמידי חכמים, אם חלילה חטאו ופשעו וקנו את הדיינות בכסף, ציוו אותנו חכמים להקל ולזלזל בהם! וכמו שפוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט):
"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".
ואם על תלמידי חכמים דיינים כך, עובדי אלילים שמתעים את העם אחרי ההבל במשך אלף שנים על-אחת-כמה-וכמה, ויותר נכון לומר שאין מה להשוות ביניהם, כי יש מצוה נפרדת גדולה וחשובה לחרף ולגדף את כומרי עבודה-זרה – "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם" (דב' יב, ג).
2) זאת ועוד, כאשר אדם עושה עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו, מצוה להכלים אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב): "במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
ומכיוון ש"חכמי ישראל" הללו לא חזרו בהם, וגם אחרי מותם הם מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, מצוה גדולה ורבה לחשוף את סכלותם, כדי להציל ולמלט את עם-ישראל מציפורניהם. עוד למדנו מדברי רבנו, שהנביאים הכלימו וחירפו ביזו וקיללו את החוטאים והפושעים, ולדעת רבנו עלינו ללמוד מהאופן שבו הם נהגו ולהמשיך בדרך זו!
3) והנה עוד פסק מהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחר ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]". האם יש עוד ספק שחובה לנהוג באכזריות כלפי הרשעים? האם לא ברור שחובה לפרסמם ולגנותם בכל הלשונות החריפים ביותר?
4) והנה שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
5) זאת ועוד, ראו נא את פסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, א): "חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב-בית-דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא-אם-כן עשה כירבעם בן נבט וחבריו". וראוי לשאול, האם מי שמשתמש בכתרה של תורה, ומחלל את ה', ובוזה את התורה, ומכבה את מאור הדת, וגורם רעה לעצמו, ונוטל את חייו מן העולם – האם כומר פרו-נוצרי כזה שחז"ל נקטו כלפיו בלשונות כל-כך קשים, אשר רומס את דברי חז"ל ומחלל-שם-שמים ביד רמה – האם לא ראוי ונכון לנדותו בפרהסיה? והלא כמו שירבעם בן נבט וחבריו אין להם חלק לעולם-הבא, כך לפי חז"ל גם אותם שמשתמשים בכתרה של תורה אין להם חלק לעולם-הבא! ודישתמש בתגא – חָלַף! ונידוי חמור מחירוף וגידוף, ועבודה-זרה חמורה מהפיכת תורת-חיים לקורדום-חוצבים, אף שהפיכת התורה לקורדום מובילה לאלילות.
נחתום בענייני לשון הרע, על דברי האמת הללו ורבים הדומים להם, אור הרמב"ם הינו מטרה ותיקה להוצאת-שם-רע, וכבר שמעתי השמצות רבות בשנים האחרונות, ורבים מחבריי עזבו אותי אך לא לאנחות, כי רבנו כבר גילה לנו את הסיבה להשמצותיהם בצוואתו למורה: "אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון, ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהיא סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
ומכיוון שהנני חושף את מעלליהם וסכלותם ופוגם ביוקרתם, הם שונאים אותי ומוציאים עלי שם רע. וכמעט כל ההשמצות יוצאות מכנסיותיהם של הדרדעים הנרצעים אשר החליטו להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ממנהיגיהם הרי"ש-בי"תים השׂכירים בעלי האינטרסים, היושבים בבקעה שכולה עצמות, הנרצעים לצאצאי המינים והמקבלים מהם סטירות, וכן מחסידיהם המוסתים אשר משתמשים בכתרה של תורה כדי לספק את תאוותיהם הזרות. אגב, הדרדעים הללו מתוחכמים מאד, הם אינם תוקפים אותי באופן גלוי וישיר, כדי שלא לחזק אותי בהתקפותיהם, אלא נלחמים נגדי במחתרת, כגנבים פחדנים בלילה...
"וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם. וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ. וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְיָ לְהַצִּילֶךָ" (יר' א, טז–יט).