top of page

האם יש מצוה שלא להוכיח?

אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הכומרים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, ושלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים, שמצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה במכֻוון מתורת משה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול ביותר על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה וכזביה, שהרי אם אסור להוכיח – לא ניתן לשפוך אור על מעלליה...


ובמלים אחרות, אם מצות הוכח תוכיח את עמיתך עברה ובטלה מן העולם, לא ניתן להוכיח שום "רב רבנן" ושום חמוֹר עוטה גלימה על שגיאותיו ומעלליו! בדרך זו, יצרו לעצמם הכומרים השׂכירים הפרו-נוצרים מנגנון הגנה, שבאמצעותו הם שומרים על שׂררתם ושלל טובות ההנאה שבידם. ברם, לא היה צורך במנגנון ההגנה הזה אם הם היו הולכים בדרך האמת, כי איש אמת שתוכיח אותו ייכנע וישוב בתשובה. כלומר, הם כלל אינם רוצים לקבל תוכחה! הם רואים רק את הנאת עצמם ומשכנעים את עצמם בצדקת דרכם, לא בגלל שיש להם ראיות מבוססות לדרכם, אלא בגלל שדרכם העקלקלה מזרימה לכיסם שלמונים וטובות הנאה.


יתר-על-כן, מצות הוכח תוכיח את עמיתך נמחקה לא רק כדי להגן על הכומרים השׂכירים מפני ביקורת ותוכחה, אלא לא פחות מכך כדי לפטור אותם ממצות התוכחה, אשר עלולה לסכן את מעמדם כבודם ושׂררתם. כלומר, כומר שׂכיר שיוכיח את בני קהילתו בעניין הלכה מסוימת, מסכן את מעמדו שׂררתו ושׂכרו, שהרי משכורותיו משולמות מהקופה הציבורית, ולכן הוא מחויב לפסוק לציבור הלכות שיתקבלו וימצאו חן בעיניהם, כי הציבור משלם את משכורותיו. ובמלים אחרות, הוא נותן השירותים והציבור הם לקוחותיו, והלקוח תמיד צודק! ואם נותן השירות לא יתנהג באופן שישׂביע את רצון הלקוח, הלקוח עלול לפטר את נותן השירות...


ושמעתי בעבר את ערוסי השׂכיר מבקעת העצמות, שסיפר שהוא ניסה לשכנע את אנשי בית-הכנסת בקהילתו שבָּמת האבן בבית-הכנסת גבוהה מדי, וראוי להסירה. כמובן שהוא נכשל, שהרי הלקוח תמיד צודק, אך לא אשכח את המלים שהוא אמר: "סיכנתי בעצמי"! כלומר, הוא הגיע למצב שבו הוא מסכן את מעמדו כבודו ושׂררתו! והדבר האחרון שכומרי-הדת חפצים בו הוא לסכן את שלמוניהם, ולכן נוח להם מאד לבטל כליל את מצות הוכח תוכיח את עמיתך. ואין לי צל של ספק, שתקרית הבמה הזו גרמה לאותו נוכל ממסדי להבין היטב מי בעל הבית, ומאותו יום ואילך הוא היה כנוע וממושמע לכל אשר יורו לו, ואפילו על שמאל שהוא ימין...


אחד הטעמים שהכומרים השׂכירים משתמשים בו כדי להצדיק את הפניית עורפם לדרך האמת, וכדי להצדיק את מחיקת מצות התוכחה מן התורה, הוא: "גדול השלום" או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום" ובעוד מליצות, אשר מיסודן לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה, אך מי שמסלף את יסודות התורה זקוק לעוד סילופים רבים כדי להחזיק את שקריו וכזביו. ואכן גדול השלום מאד, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, ובדיוק לשם כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם. ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים והתועבות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה! וזו כפירה בתורה! ועל התעיית הכומרים השכירים בעניין זה ראו: "האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה?".


כמו כן, מצוה זו נמחקה לא רק באופן מכֻוון אלא גם באופן טבעי, שהרי מי שנוטל שלמונים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! כלומר, האם לדעתכם הכומרים השׂכירים מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי-אמת ולהגיע להשקפות-אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני המינות והשוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?


והנה לפניכם דברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם וההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת הדינים] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ודברי הנביאים עזים וקשים וישירים ונוקבים עוד יותר מדברי רבנו, והנה מקצתם:


"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי" (מלאכי א, ו); "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מי' ג, יא); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א;ח); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א, כג), ועוד.


עד כאן המבוא למאמר זה מתוך המאמר: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך". וראוי לעיין במאמר זה לפני שממשיכים לקרוא את האמור לקמן, כי הדברים בנויים על האמור שם.


א. כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע...


במאמר זה הנני מבקש לעסוק בהתעייה נוספת מבתי המינות, לפיה, מצות התוכחה נעקרת מספר התורה בכל מקום שנדמה לוֹ לַמּוֹכיח שהמוּכח ימאן לקבל את התוכחה. ובמלים אחרות, מצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המוכיח: אם המוכיח משעֵר שהמּוּכח יסרב לקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח!


משמעות ההתעייה הזו הלכה למעשה היא: עקירת מצות התוכחה מן התורה! שהרי אם עצם קיומה נתון לשיקול דעתו של המוכיח, מי לא יפטור את עצמו מלקיימה? והראיה הגדולה לעקירתה היא, שמצוה זו אכן נעקרה לחלוטין מדת משה, ואין כמעט מי שמקיים אותה! ולא לחינם היא לא נפסקה בספרי המינים, לא בטור האבן, ולא בשולחן הפיגולים וההזיות.


נחל אפוא לבחון את שורשי עקירתה, והדרך הרעה שסללו המינים קיימת גם בימינו:


הראיה הראשונה


בשבת (נד ע"ב) נאמר כך: "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכך פוסק רבנו הלכה זו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". אולם, רש"י-שר"י פירש בגמרא שם כך: "בכל העולם כולו – בכל ישראל, כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות, שיראין מפניו ומקיימין דבריו".


מדברי שר"י עולה, שחובת התוכחה חלה אך ורק על מי שיראים מפניו ומקיימים את דבריו. כלומר, אם המוכיח סבור שלא יראים מפניו או שלא יקבלו את דבריו הוא פטור מלהוכיח! וזה עיוות חמור מאד, מפני שבזה שר"י עוקר את המצוה החשובה הזו מן התורה, שהרי הרוב המוחץ של בני האדם מבקשים להתחמק מקיום מצוה זו שמא יבולע להם בפן הכלכלי או החברתי – וכאשר הם רואים את דברי שר"י, דהיינו שמצות התוכחה חלה עליהם אך ורק כאשר הם סבורים שגם יראים מפניהם ושגם דבריהם יתקבלו ברצון – לא יישאר בהם אפילו אחד שיוכיח את חברו לדרכי יושר ואמת, ונמצא שנעקרה מצות התוכחה מתורת משה.


והאמת הפוכה מדברי שר"י לחלוטין! החובה להוכיח כלל אינה תלויה במידת סמכותו של המוכיח כלפי החוטא, שהרי בספר ויקרא נאמר (יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" ולא נאמר תלמידך, משמע בין גדול בין קטן מצוה להוכיחוֹ על מעשיו הרעים. זאת ועוד, החובה להוכיח כלל אינה תלויה בסיכויי הצלחתה של התוכחה, כעולה מפסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את החוטא?] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר [=בעט בתוכחה] מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


הראיה השנייה


ראיה נוספת למגמתו של שר"י לעקור את מצות התוכחה מצויה בפירושו ליבמות (סה ע"ב), וכך נאמר שם: "ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ב"ר שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה [שלא לומר דבר שאינו נשמע], שנאמר: 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ' [מש' ט, ח]".


נשים לב, לפי ר' אלעזר יש "מצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע, ולפי ר' אבא מדובר ב"חובה", ולכאורה הדברים תמוהים מאד, וכי מצוה אינה חובה? אלא, המסקנה הראשונה שעולה מדברי הגמרא היא, ש"המצוה" שלא לומר דבר שאינו נשמע היא מעין חובה מוסרית בלבד. לעומת זאת, לפי ר' אבא אסור לומר דבר שאינו נשמע, ואיסור זה הוא בגדר חובה תורנית. ברם, בהמשך הדברים מגלה לנו ר' אבא מי הם אשר אינם מסוגלים לשמוע: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ" וכו', כלומר, מדובר אך ורק באנשים רעים וחטָּאים לה' מאד כמו המינים למיניהם, אשר אסור לבוא עמם בשום מגע ושיחה ותוכחה! "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (מש' כא, כד).


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניינם בהלכות עבודה-זרה (ב, ט), וכֹה דבריהם:


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח]".


ברם, רש"י-שר"י כמנהגו עיוות וסילף גם כאן את דת משה, והחליט שדברי ר' אלעזר ור' אבא עוסקים בכל אדם ולא רק בלֵּצים הרשעים! והנה לפניכם פירושו: "לומר דבר הנשמע – דכתיב: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' [ויק' יט, יז], להוכיח מי שמקבל הימנו". נמצא לפי שר"י, שמצות התוכחה נתונה לשיקול דעתו של המּוֹכיח, ואם הוא סבור שהמּוּכח לא יקבל את התוכחה, מצות התוכחה לא חלה עליו מעיקרא ואף חובה עליו להימנע מלהוכיח! דהיינו אסור לו להוכיח!


וזו דרך מתוחכמת מאד למחוק את מצות התוכחה מן התורה, שהרי רש"י-שר"י לא היה מסוגל למחוק את הפסוק מן התורה, כי מי יקשיב לדבר כזה? ברם, לסלף את הפרשנות של התורה, זה כבר הרבה יותר קל לעשות, וכך הוא עשה. אך בפועל, מדובר במחיקה של מצוה ממצוות התורה, שהרי מי יסכן את עצמו להוכיח את זולתו כשעצם קיום המצוה נתון לשיקול דעתו? ואין כמעט אדם אחד שלא יפטור את עצמו מלהוכיח בתואנה שהחוטא ממילא לא ישמע... כל-שכן שמדברי רש"י-שר"י עולה, שלא רק שאין צורך להוכיח אלא שאסור מהתורה להוכיח!


נמצא אפוא, כי שר"י בפרשנותו כופר בַּפֵּירוש, דהיינו במסורת קבלתה של מצות התוכחה, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יז): "שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה, והיא תורה-שבעל-פה". ומה דינם של הכופרים בתורה? ובכן, הנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה" וכו'.


הראיה השלישית


אחת מהחובות החשובות ביותר של מצות התוכחה היא להוכיח את האדם תחילה בינו לבינו בדרכי נועם, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ו, ט): "המוכיח את חברו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחוֹ בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעוֹ שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם-הבא". וכן רבנו פוסק גם בהלכה הבאה שם: "המוכיח את חברו, תחילה [=בראשית דברי התוכחה] לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז], כך אמרו חכמים: יכול את מוכיחוֹ ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא'. מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל-שכן ברבים". כלומר, ברור שאסור לאדם להכלים את חברו בתוכחתו הראשונה שנעשית בינו לבינו.


ועתה לפירוש רש"י שבו הוא משחית את מצות התוכחה, בפירושו לערכין (טז ע"ב) הוא מפרש את דברי הספרא כך: "[יכול את מוכיחו] ופניו משתנין – שיוכיחנו ברבים להלבין פניו".


לפי הספרא אסור להוכיח את האדם בתחילת התוכחה בינו לבינו בדרך של הלבנת פנים, אלא, חובה להוכיחו בתחילה בנועם וכפי שראינו לעיל בהִלכות אופני התוכחה. אולם, לפי שר"י האיסור להלבין פנים בתחילת התוכחה הוא אך ורק ברבים, דהיינו בפרהסיה! ומזאת עולה, שמותר להוכיח בתחילת התוכחה בינו לבינו בדרך של ביזוי והלבנת פנים! אולם, עיוות דרכי התוכחה יגרום בהכרח להשחתת מצות התוכחה – שהרי אם בני האדם יסברו שמותר להכלים מיד בתחילת התוכחה בינו לבינו, סוף התוכחה להיכשל, וכישלונה של התוכחה יחזק את טענת הרשעים שיש לעקור את המצוה הזו מן התורה, כי אין שום דרך לקיימה ולהעמידה...


וכאמור, אם תוסיפו ותשאלו: ומדוע המינים טרחו לזייף ולהשחית את מצות התוכחה? ובכן, ברור שהייתה למינים מטרה גדולה בהשחתת מצות התוכחה, שהרי באמצעות השחתתה הם השחיתו את הכלי המרכזי שיש בידי אנשי-האמת להרחיק את בני האדם מדרכי המינים. כמו כן, ממטרות הכמורה האורתודוקסית היא להפיק רווחים וטובות הנאה מן ההמון, כמו בכנסייה הנוצרית. אולם, הדבר הראשון שעל הכומרים לעשות כדי לזכות באהדת ההמון הוא להימנע מלהוכיחם, שהרי אם יוכיחו את ההמון – ישנאום, ולפיכך מחקו את המצוה הזו מן התורה.


וראו נא כמה שנאו את נביאי האמת: "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבו" (עמוס ה, י).


"הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי [...] כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם [...] כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ, וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ [...] אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (ירמיה כ, ז–יב).


"אֲדֹנָי יְיִ נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים, אֲדֹנָי יְיִ פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי, גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק, וַאדֹנָי יְיִ יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ, קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי, הֵן אֲדֹנָי יְיִ יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם, מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם יְיָ וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו, הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (ישעיה נ, ד–יא).


סיבה נוספת: המוכיח צריך בהכרח להתנהג בהתאם לרמה המוסרית והערכית שהוא דורש מחבריו או מתלמידיו, ואיך המינים יכבלו את עצמם לערכי מוסר? והלא הדבר מנוגד לתאוותם! להיפך, המינים מכסים ומגוננים על בעלי התאווה שביניהם, מפני שהם מזדהים עמם או מפני שהם סבורים שתורתם הדמיונית מגינה ומצילה עליהם מכל העוונות והתועבות – וכמו שראינו כיצד ליצמן הגן בחירוף-נפש על מלכה לייפר, והצליח לדחות בשנים רבות את משפטה.


נחזור לרש"י, לסיכום: שר"י בפרשנות מינותו לעיל מזייף את התורה-שבעל-פה ולמעשה כופר בפירושה הנכון והנאמן של מצות התוכחה המסור באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יז): "שלושה הן הכופרים בתורה: [...] וכן הכופר בפירושה, והיא תורה-שבעל-פה". ומה דינם של הכופרים בתורה? הנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, יד): "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים, והאפיקורוסים, והכופרים בתורה" וכו'.


ואצרף גם את דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=לא ישתנה מאומה בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א] [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ב. חובה להוכיח גם אם לא ישמעו!


והנה לפניכם דברי ה' לירמיה, אשר מצווה עליו להוכיח את עם-ישראל טרם החורבן, וזאת למרות שהקב"ה מודיע לירמיה שהעם לא ישמע אליו ולא ישוב בתשובה: "וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (יר' ז, כז–כח).


ומדברי יחזקאל (ג, טז–כא) עולה שמי שיש בידו להוכיח ואינו מוכיח נתפס בעוון החוטאים:


"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי, בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ, וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ, וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ".


ולעיון נוסף בחובת מצות התוכחה ובתעתועי המינים, ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך"; ועוד ראו בעניינים אלה: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?".


ג. תוספת ביאור לדברי חכמים במסכת יבמות


חשוב להוסיף, שדברי רבי אבא שאוסר להוכיח את הלֵּצים והרשעים, וכן דברי רבי אלעזר שרק המליץ שלא להוכיח את הלֵּצים והרשעים, דברי שניהם כלל אינם נוגעים לעצם הגדרת מצות התוכחה, שהרי יש חובה תורנית להוכיח כל אדם ובכללם גם את הלֵּצים והרשעים! ומאין הנני יודע זאת? ובכן, אם דבריהם היו מעוגנים בתורה-שבעל-פה כלל לא הייתה מחלוקת בעניין זה, והיה נפסק באופן ברור ומפורש – האם אסור להוכיח את הלֵּצים או שרק מדובר בהמלצה.


והנה לפניכם הגדרת מצות התוכחה מתוך ספר-המצוות להרמב"ם (עשין רה):


"והמצוה החמש ומאתיים, הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שזומם לעשותה, ולהזהירוֹ על-כך בדברים ולהוכיחוֹ. ואין אדם ממנוּ [=מעם ישראל] רשאי לומר: 'אני לא אחטא, ואם יחטא זולתי זה עניינו עם אלוהיו' – זה נגד התורה, אלא אנו מצֻווים שלא נעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור, ומי שזומם לעבור, חובה על כל אדם להוכיחוֹ ולמנעוֹ, ואף-על-פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת ביצוע עונש, והוא אמרוֹ יתעלה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' [ויק' יט, יז]. ולשון ספרא: מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכח? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ'. יכול את מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' [ויק' יט, יז]. וכבר בארו חכמים שמצוה זו חובה על כל אדם, אפילו מן הקטן לגדול" וכו'.


ואין שום זכר להחרגת הלֵּצים, לא בהלכה, ולא בהגדרות המצוה במקורות הקדומים, וגם לא בתוכחות הנביאים הקשות שהוכיחו את המינים ועובדי-האלילים ואת רשעי עמֵּנו למיניהם. לפיכך, מן ההכרח לבאר, כי מאמריהם של ר' אבא ור' אלעזר הם מאמרים מוסריים שמופנים להמונֵי העם אשר אינם יודעים שכדי להוכיח את הלֵּצים והרשעים יש צורך בתחכום רב ובידע רחב. לדעת ר' אבא אסור לאדם שאינו יודע להתמודד עם הלֵּצים להוכיח אותם, ולדעת ר' אלעזר ההרחקה היא רק בגדר המלצה מוסרית. ונראה לי ברור שכוונת שני החכמים היא אחת: שלא לחלל-שם-שמים ושלא לגרום נזק לדרך האמת, ונחלקו ביניהם באופן שבו יש לבטא את ההרחקה הזו, לדעת ר' אלעזר די בהמלצה ולדעת ר' אבא יש צורך באיום מפורש. עוד נראה לי, שר' אלעזר חלק על ר' אבא בעניין זה מפני שהוא חשש שאיום מפורש, אשר ירחיק לחלוטין מלהוכיח את הלֵּצים, עלול לעקור את מצות התוכחה שרבים ממילא נמנעים לקיימה.


ומדוע תוכחה לא נכונה ללֵּצים עלולה לגרום לחילול-שם-שמים ולנזק כבד לדרך האמת? ובכן, התשובה פשוטה: ברור שאדם שאינו יודע להתמודד עם תכסיסי ותעתועי הלֵּצים והרשעים עלול לגרום להם להוסיף זלזול תיעוב ומשׂטמה לדת משה, ואף ייתן בידיהם כלים נוספים לנגח אותה. ברם, מי שיודע להתמודד עם הלֵּצים והרשעים חובה עליו להוכיחם ולסתום ולחתום את פיותיהם, כי בזה הוא מקדש-שם-שמים, ונלחם את מלחמות ה' יתעלה ויתרומם שמו.


ומאותה הסיבה שר' אלעזר ור' אבא הרחיקו מלהוכיח, מאותה הסיבה גם ר' אלעזר בן עזריה הרחיק מלהוכיח, וכוונת כולם להרחיק מלהוכיח את הלֵּצים, שמא תתגלע מריבת-זעם אשר תגרום נזק כבד לדרך האמת ונמצא שם-שמים-מתחלל. וכך נאמר בערכין (טז ע"ב): "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", ומאין הנני יודע שגם דברי ר' אלעזר הללו עוסקים אך ורק בלֵּצים? ובכן, הדברים שקדמו לדבריו יוכיחו, שהרי לפני-כן נאמר בגמרא שם: "תניא, אמר ר' טרפון: תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך". כלומר, חכמים דנו שם בבני אדם רעים וחטאים. והתוכחה הטובה ביותר ללֵּצים היא ללעוג להם בשנינות ובשלוות נפש, וכפי שעשה אליהו, כי הלעג הציני והאדיש הוא החרב החדה ביותר: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז).


ד. "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ"


נצרף עתה לדיון את דברי רס"ג בפירושו לפסוק: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (מש' ט, ח), וכֹה דבריו: "אַל – אל תוכח את הלץ במה שישנאך בו, אבל הוכח לחכם כי הוא יאהבך". כלומר, אל תוכח את הלֵּץ באופן שיגרום לו לשנוא אותך. נמצא, שחובה להוכיח גם את הלֵּץ למי שיודע ומסוגל להוכיחו, ומי שאינו יודע הוא בגדר אנוס ופטור באותו הרגע, אך חובה עליו ללמוד ולהשׂכיל את מצוות התורה והשקפותיה הישרות כדי לדעת להוכיח.


זאת ועוד, לדעתי החשש משנאת הלֵּץ הוא רחב הרבה יותר, כלומר, אין כאן רק חשש משנאת הלֵּץ שהרי למי אכפת את מי הלֵּץ שונא, שהרי הוא גם שונא את המצוות ואת דת משה. אלא, החשש כאן הוא שתתגלע מריבת-זעם קשה אשר תזיק לדרך האמת, ושנאת הלֵּץ למוכיח תגרום לו להוסיף רשע על רשעו, ולהוסיף חירוף על חירופו – ונמצא שם-שמים-מתחלל.


ואצרף גם את דברי רס"ג בפירושו הארוך שם שיאששו את דעתי:


"אבל אמרוֹ: 'יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן' [מש' ט, ז] הוא מאמר ייחודי ולא כללי [דהיינו שלא כל מי שמוכיח את הלֵּץ לוקח לו קלון], לפי שהמציאות מראה שיש מוכיח שהוכיח לֵץ ולא אירע לו קלון ולא רע, ולפיכך הוספתי בתרגום: 'יש יֹסֵר לֵץ'. ואין זה דווקא אלא במי שאינו יודע להוכיח [את הלֵּצים והחוטאים], שתוכחתו סופה שמביאה אותו לידי וויכוח עם אותו שהוא מוכיחו, ואף לידי ריב, ואף לידי גידופים וחרפות. וזה יהיה או מחמת שנאתו לו [דהיינו שהתוכחה נאמרה בזעם וברִתחה ובהעדר שיקול דעת, שהרי יש מצוה וחובה לשנוא את הלֵּצים והרשעים], או מחמת חולשת נימוקי התוכחת, או מחמת שהוכיחוֹ ברבים ובקהל-עם, הרי בזה אמר: 'לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן'. אבל מי שיודע להוכיח, יוכיח לֵץ ורשע וזולתם ממיני בני אדם החוטאים".


חשוב להבין, כי אם האדם הוכיח לפי כל כללי התוכחה ובאופנים מושׂכלים ונבונים, ועדיין הלֵּץ לא קיבל את דברי המוכיח, חובה לנהל עמו מריבה נבונה וחובה לשונאו, והנני מציין זאת, כדי שלא נתבלבל מדברי רס"ג כאילו יש להימנע ממריבה בכל מחיר. אלא, ברור שכוונתו של רס"ג היא שחובה להימנע ממריבת-זעם אשר תזיק לדרך האמת, ותצטייר כניצחון של הרשעים.


והנה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב): "במה דברים אמורים? [שאין להכלים את החוטא] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר  מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל". ועל חובת שנאת הלֵּצים ראו: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".


ה. ומה בעניין המינים?


רבנו לא הזכיר בהלכות התוכחה את הלֵּצים או הרשעים, ופסק שיש חובה כללית להוכיח כל אדם. ברם, יש שני מקומות בכתביו שהוא מרחיק מלהוכיח את המינים: בהלכות עבודה זרה (ב, ט) פוסק רבנו: "והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח]".


וברור מסוף ההלכה שכוונת רבנו להרחיק את העם מלהתקרב לבתי המינים ולהשקפותיהם, ותו לא. ברם, אין צל של ספק, שחובה להשיב למינים כאשר נאבקים על דמותו הרוחנית של עם-ישראל. כלומר, אם המינים הצליחו לחדור לתורת משה ולזהם אותה בהזיותיהם האליליות, חובה גדולה היא להיאבק עמהם, להוכיח את שגיאותיהם ולחשוף את תעתועיהם. וכך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם אשר נלחמו בעוז רוח תוך סיכון חייהם, בתעתועי נביאי השקר. וכך נהג רבנו ב"מאמר תחיית המתים", כאשר השיב בעוז למינים הצרפתים המגשימים.


מקור נוסף לאיסור להוכיח את המינים באופן אישי, נמצא בפירוש רבנו לדברי ר' אלעזר במסכת אבות (ב, יז): "הוי שָׁקֵד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס", וכך כותב רבנו שם:


"אמר, לְמַד דברים שבהם תשיב לכופרים מן האומות ותתווכח איתם ותענה להם אם ישאלוך. ואמרו [חכמים], לא שנו אלא אפיקורוס גוי, אבל אפיקורוס ישראל כל-שכן דפקר, כלומר שהוא מוסיף זלזול וביזוי, ולפיכך אין ראוי להתווכח עמו כלל, לפי שאינו מתאחה ואין לו רפואה כלל [אין לו תקוה להינצל מן המינות], 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט]".


נשים לב שדברי רבנו נאמרו בלשון יחיד, דהיינו כאשר אדם פוגש מין יחידי בדרך אין לשוחח עמו כלל ולהשיב לו. ברם, כאשר מדובר במין אשר מתעה את העם אחרי התהו וההבל, ברור כשמש שמצוה רבה ועצומה היא להשיב לו לעיני כל ישראל, ולא יעלה על הדעת אחרת.


וכאמור, כך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם, וכן פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


וראוי להזכיר כאן גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:


"וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שציווה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחווה, ואפילו עשה [...] מן העבירות מחמת תאוותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק [לעולם-הבא], והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


***

ועוד אצרף לפרק זה את דברי רס"ג בפירושו למשלי (כו, ד–ה): "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה. עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו", ושם ביאר רס"ג:


"חילק את השאלות והתשובות לשני חלקים, הראשון בענייני ההמון, והשני בענייני הנבחרים [בענייני ההגוּת הנבחרים כגון ענייני המחשבה והאמונות והדעות]. אם יצא הסכל נגדך בענייני העולם בחירוף ובגידוף – אל תענֵהו על-כך, פן תשווה לו ותיכנס בכיוצא למה שאתה מתנגד לו [דהיינו שתיגרר להתלהמות ולחירוף וגידוף נזעמים שאינם במקומם]. ואם יצא נגדך בענייני דתך ופקפק באמונתך [...] – ענֵה לו, כדי שלא יְדַמֶּה שיש לו הוכחה ושדבריו אמת".


כלומר, כאשר הכסילים התועים מציגים לפנינו את טענות המינים, חובה להשיב להם גם באופן אישי, פנים מול פנים, אך אם כאמור מדובר באפיקורוס, יש לפרסם את רשעו בלבד.


"כִּי אָפֵס עָרִיץ וְכָלָה לֵץ וְנִכְרְתוּ כָּל שֹׁקְדֵי אָוֶן, מַחֲטִיאֵי אָדָם בְּדָבָר וְלַמּוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר יְקֹשׁוּן וַיַּטּוּ בַתֹּהוּ צַדִּיק" (יש' כט); "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תה' א); נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים" (מש' יט).


סוף דבר


אחתום מאמר זה בדברי רס"ג, ואחל בסוף פירושו למשלי שם (עמ' פד):


"אבל הצדיק, הרי איך שתטיף לו יֹאהב אותך על-כך, כמו חזקיה כאשר הוכיחוֹ ישעיה, אמר לו: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [מ"ב כ, יט]. ואמרוֹ: 'תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח' [מש' ט, ט] הוא ממה שהזכרנו לעיל, כי טְהוֹר-המחשבה ישמע את הדבר המועט וילמד ממנו דבר אחֵר, על-ידי שמסעפוֹ וְלָמֵד מתוכו, והוא מה שאנו קוראים אותו: מבין דבר מתוך דבר".


ודברים דומים כותב רס"ג בפירושו למשלי (כח, כג): "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי, חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן", וכֹה דברי רס"ג שם בפירושו הקצר: "מוֹכִיחַ – המוכיח אדם למשמעתי [=למשמעת ה' יתעלה שמו] ימצא חן בעיניו [=בעיני המּוּכח איש האמת], יותר מן המחליק לו לשונו".


ובפירושו הארוך הוסיף שם רס"ג:


"ביארתי מילת 'אַחֲרַי' בְּמָקוֹם הזה: 'משמעת', כמו שנאמר ביהושע וכלב: 'כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְיָ' [במ' לב, יב]. אמר ה' יתברך ויתעלה: שמא יחשבו בני אדם שהמיקל לחברו [=שאינו מתרה בו] בענייני הדת ומהלל בעיניו את הרע ימצא חן בעיניו, היפך ממה שיוכיחוֹ וידריכוֹ לטוב, אין הדבר כן, אלא, המוכיח בלב שלם הוא שיהיה לו חֵן בעיני הנבון מבני אדם בהכרח, כמו שאמר חזקיה לישעיה: 'טוֹב דְּבַר יְיָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' [יש' לט, ח], וכמו שאמר אחד הצדיקים למלך ששאל אותו מה דעתו עליו, אמר לו: אתה אוסף ממון שלא בהיתר ומוציאוֹ שלא כראוי. חשבו הנוכחים שם שישלח בו יד, התכופף המלך וחיבקו ונישקו ואמר: חביב עלי מי שבענייני שמים אינו חושש שיגנֵהו מְגַנֶּה. ואף בעיני הכסיל עושה ה' אוֹת למוכיח שיהיה לו בכך חן, כמו שנאמר: 'גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם' [שמ' יא, ג]".


ברם, הנבונים הללו שהיו מצויים בימי רס"ג אינם מצויים בימינו, כי כל בעל מרדעת שתוכיח אותו על מעלליו, לא רק שלא יקבל את דבריך, במקרה הטוב הוא יאיים עליך ויסית נגדך ויוציא עליך שם רע, ובמקרה הפחות טוב הוא אף עלול לשלוח את חסידיו המוסתים לפגוע ולהָרַע למּוֹכיח, נמשלו כבהמות נדמו. ובדידי הוא עובדא עם ראשי הדרדעים האורתודוקסים, אשר מתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו, והסיבה לכך ברורה כשמש לכל מי שאינו מטעה את עצמו: "הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ [...] רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, ט–יא). כלומר, בגלל שהם החליטו ללכת בדרכי חושך ולהשתמש בכתרה של תורה, לפיכך הם מעריצים ומהללים את המינים וצאצאיהם שייסדו את הדרך הרעה הזו, הולכים בחוקותיהם ובמנהגיהם הנגעלים, ומאמצים לחיקם את השקפותיהם הכעורות.


"אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ, וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא!" (מש' ט, יב). "וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ: לוֹא! כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ! כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם [...] כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים [...] וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ? יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ, כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה. לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי? כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ, לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית" (ירמיה ב, כה–ל).


האם יש מצוה שלא להוכיח
.pdf
הורידו את PDF • 243KB

236 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page