רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כט)

בתלמוד הבבלי מסכת ברכות (נז ע"ב) נאמר כך:


"דרש רב המנונא: הרואה בבל הָרִשְׁעָה צריך לברך חמש ברכות: [א] ראה בבל אומר: 'ברוך שהחריב בבל הרשעה'; [ב] ראה ביתו של נבוכדנצר אומר: 'ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע'; [ג] ראה גוב של אריות או כבשן האש אומר: 'ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה'; [ד] ראה מרקוליס אומר: 'ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו'; [ה] ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר: 'ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים'".


עוד נאמר שם לאחר הדברים האלה:


"רבא כי הוה חזי חֲמָרֵי דשקלי עפרא [כאשר ראה חמורים נוטלים עפר בבבל], טריף להו ידא על גבייהו [=היה טופח על גבם] ואומר: 'רהוטו צדיקי למעבד רעותא דמרייכו' [=לכו צדיקים לעשות רצון בוראכם]. מר בריה דרבינא כי הוה מטי לבבל הוה שקיל עפרא בסודריה ושדי לברא, לקיים מה שנאמר [על בבל]: 'וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד' [יש' יד, כג]. אמר רב אשי: אנא הא דרב המנונא לא שמיע לי, אלא מדעתאי בריכתינהו לכולכו".


בהלכות ברכות (י, י) רבנו פוסק להלכה אך ורק את הברכה השלישית שנזכרה בדברי רב המנונא, אף שהרי"ף העתיק את כולן בתלמודו הקצר. ברם, רבנו סעדיה גאון בסידורו (עמ' צא) מתעלם אף הוא מדרשתו של רב המנונא למעט הברכה השלישית, וזה נראה לי המקור לסיבה שרבנו פוסק אך ורק את הברכה השלישית להלכה. ובמלים אחרות, כנראה הייתה לרס"ג מסורת גאונים בעניין זה, ורבנו כידוע נאמן למסורת הגאונים, ולכן הוא פוסע בנתיבו ההלכתי הסלול של רס"ג ולא בנתיבו של הרי"ף שהיה מאוחר יותר.


והנה פסקו של רבנו בעניין זה בהלכות ברכות (י, י): "הרואה גוב אריות וכבשן האש, מברך: 'ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה'". ולכאורה לא ברור, באלו גוב האריות וכבשן האש מדובר כאן? האם דווקא בגוב האריות וכבשן האש שנזכרו בספר דניאל? שהרי מה נשאר מהם לדורי דורות? מישהו מסוגל לזהות אותם בימינו? והלא בבל חרבה עד היסוד כנבואת ישעיה הנביא (יד, כג): "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד"!


אלא נראה ברור ממה שחז"ל ורבנו לא הזכירו את דניאל אלא כתבו בסתם: "הרואה גוב אריות וכבשן האש", שגוב האריות וכבשן האש הללו הם רק דוגמאות למקומות שנעשו בהם נסים לצדיקים, וכמו שרבנו פוסק בהמשך ההלכה באופן כללי: "שעשה נס לצדיקים", ולא לדניאל וחנניה ומישאל ועזריה דווקא. זאת ועוד, בהלכה הקודמת רבנו פוסק כך: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון" וכו'. כלומר, ברור שגם העניינים שהובאו בהלכה לאחר-מכן, דהיינו גוב האריות וכבשן האש, אף הם הינם דוגמאות למקומות שנעשו בהם נסים, אלא שבהלכה הקודמת דובר על נסים שנעשו לישראל ובהלכה דנן מדובר על נסים שנעשו לצדיקים שבכל דור ודור.


וכך בדיוק הבין רס"ג את ההלכה התלמודית הזו, שהרי הוא כותב בסידורו (עמ' צא): "ובמקום שהייתה בו ישועה לצדיקים, כמו גוב האריות וכבשן האש, אומרים: שעשה נס לצדיקים במקום הזה". ובמלים אחרות, אף אחד לא מעלה על דעתו שגוב האריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה ישתמרו לדורי דורות, ובמיוחד לאחר נבואתו הקשה של ישעיה, אלא הינם דוגמאות למקומות שנעשו בהם נסים לצדיקים שבכל דור ודור. נמצא, שהמטרה ללמד אותנו שעלינו לברך על הנסים שנעשו לצדיקים האמיתיים אנשי האמת במהלך הדורות, כאשר אנחנו עוברים ליד אותם המקומות.


עתה, לאחר שביררנו את עניינה ההלכתי של הסוגיה, נעבור לעסוק בענייניה המחשבתיים, וכאן ייכנס לתמונה רש"י יש"ו, נושא עפרה של בבל, על כל סכלותה ואלילותה. נחל בדברי רב המנונא בחלק החמישי של דרשתו: "ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר: 'ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים'". פשט דרשתו זו של רב המנונא הוא שאם אדם ראה מקום בבבל שנחרב עד היסוד ונוטלים ממנו את אבניו ועפרו כדי לבנות מקום אחר, יש לומר: "ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים", שהרי במעשה הזה מתאמתת נבואת ישעיה על הפורענות שתחול על בבל (יד, כב–כג): "וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְיָ, וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת".


וזה מתאים בדיוק לפעולתו של מר בריה דרבינא שנזכרה לעיל: "מר בריה דרבינא כי הוה מטי לבבל הוה שקיל עפרא בסודריה ושדי לברא [=כאשר היה מגיע לבבל היה נוטל עפר בבגדו וזורקו ומפזרו לאוויר], לקיים מה שנאמר [על בבל]: 'וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד' [יש' יד, כג]". כלומר, ישעיה בנבואתו חזה את מפלתה של בבל וחורבנה המוחלט והסופי, עד שהיא לא תִבָּנֶה מחדש אלא ייקחו מאבניה ועפרה כדי לבנות מקומות אחרים. ונראה ברור כשמש שזו כוונתו של רב המנונא בברכה שקבע לעניין זה. כלומר, כאשר אדם רואה חמורים נושאים עפר ואבנים מחורבנה של בבל, יהלל וישבח להקב"ה על שזכה לראות בהתגשמותה והתממשותה של נבואת הפורענות על בבל הָרִשְׁעָה.


אולם, רש"י פירש עניין זה באופן מאגי והזייתי, וזה לשונו בפירושו לברכות (נז ע"ב):


"מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנים עליה עפר מעפר המקום, והוא סימן השמד ומקללותיה של בבל היא. וביסוד מהר"ר יצחק ראיתי שנוטלים משם עפר לטיט לבנייני המקום, וסוף-סוף אותו מקום אין בו יישוב ולא זרע ולא נטיעה".


מעניין שרש"י פנה מעל פירושו הנכון של רבו יצחק (אין הכוונה להרי"ף, ולא קרב זה אל זה, אלא למאן-דהו שהתגורר בגרמניה, מרבותיו של רש"י) ובחר בפירוש מאגי מובהק, כאילו יש מקום מכושף בבבל שלא ניתן בשום-פנים-ואופן להוציא ממנו בהמה אלא-אם-כן מעמיסים או זורקים עליה מעפר אותו המקום! ואיך יעלה על הדעת שבהמה לא תוכל לזוז באופן מיסטי ממקום מסוים עד שיעמיסו או יזרקו עליה מעפר אותו המקום? וחמוריוּת כזו עוד לא ראינו, ורק סכל שמוחו רחוק מן המדעים ומלא בהזיות מסוגל להעלות הזיה כזאת על לבו. ואפילו שטיינזלץ התעלם מפירושו המאגי של רש"י וכתב: "ראה מקום שנוטלים ממנו עפר – כי מחורבות בבל היו במשך דורות לוקחים עפר ומשתמשים בו לזיבול או לבנייה מסביב".


ובמקומות רבים ביארתי את חומרת ההזיות המאגיות, ולכן אומר בקיצור: ברגע שנכנסת לאדם הזיה מאגית בתחום מסוים מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה היא אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה אמת ויציב קיימת ופועלת בכל תחומי החיים? וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


הדברים חמוּרים במיוחד מפני שההזיה הזו לא נסתיימה אצל רש"י, אלא היא המשיכה לחלחל בקרב "חכמי ישראל" במהלך הדורות ונפסקה בספר "ארבעה טורים". ואגב, הספר הזה נקרא כאילו על שם ארבעת הטורים שבחושן האפוד של הכהן הגדול, אך האמת היא שספריו הינם אבנים פחותות ביותר: "ארבעה טורי אבן", ארבעה טורי אבן עקושים ויקושים. והנה דבריו בענייננו באחד מעמודי האבן שלו (אורח חיים רכד):


"ראה מקום שנוטלין ממנו עפר אומר: 'ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים'. פירש"י, שיש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז משם אם לא שיתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה דכתיב: 'וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד' [יש' יד, כג]".


ואני מתאר לעצמי את רחשי ההמון זה-לזה כאשר הם שומעים הזיות כאלה ואחרות בדרשות של בתי האבלים: פששש... שמעת? איזה פלא עצום! ונשים לב, שרש"י וממשיך דרכו הטור בעל לב האבן, תולים את המאגיה האלילית שלהם בפסוק מישעיה הנביא! ובמלים אחרות, לא די להם שהם פנו לסכלות למאגיה ולאלילות, הם גם תולים את קללתם בנביאי האמת והצדק ומביאים מדבריהם ראיה לכזביהם!


מכל מקום, אם חשבתם שהסכלות הזאת הסתיימה אצל יעקב בן אשר, ובכן טעיתם, כי היא המשיכה הלאה כמו נגיף, וכך כותב הרי"ק בספרו השולחן המאוס (אורח חיים רכד, ד):


"ראה מקום שיש בבבל שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז משם אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה דכתיב: 'וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד' [יש' יד, כג] אומר: 'ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים'".


וגם לב האבן וגם השולחן המאוס לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כי כוונת הנבואה שייקחו מחורבותיה של בבל חומרי בנייה כדי לבנות מקומות אחרים, ולא ללמד על סגולה מאגית אלילית. ואיך העזו להפוך את נבואת הנביא לעניין מאגי אלילי? וצאצאיהם לא לקחו מוסר ממה שהקב"ה טאטא את אבותיהם בשטעטל הפולני-ליטאי במטאטא השמד...


יג. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת ויצא – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כח, יג) נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ורש"י פירש שם: "נִצָּב עָלָיו – לשמרו". כלומר, רש"י אינו מרחיק מן ההגשמה ואומר למעשה כי הקב"ה ניצב על יעקב אבינו! ובמלים אחרות, רש"י מייחס להקב"ה עמידה, ואם יש לפניו עמידה יש לו רגליים! ואין גם שום זכר בדברי רש"י שמדובר במראה נבואה, הכל כפשוטו! לעומתו, אונקלוס מבין את סכנת ההגשמה שבפסוק זה, ולכן הוא מתרגם כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו – וְהָא יְקָרָא דַּייָ מְעַתַּד עִלָּווֹהִי", כלומר אונקלוס מדגיש שלא הקב"ה הוא זה אשר ניצב על יעקב, אלא כבוד ה', דהיינו אור נברא במראה הנבואה אשר נועד לסמל את השראת השכינה.


ולא רק אונקלוס הבין את סכנת ההגשמה שבפסוק הזה, ותרגם כפי שתרגם, גם חז"ל במסכת חולין (צא ע"ב) הבינו זאת היטב, וכך נאמר שם: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו – אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו – כאדם שמניף על בנו". כלומר, חז"ל מזהירים אותנו מלהבין את הפסוק הזה כפשוטו! עד-כדי-כך שהם אומרים שאי אפשר היה לומר את הפסוק הזה אלמלא הוא נאמר מפי-הגבורה! ורש"י לא ידע ולא יבין, מפני שאפילו בגמרא שבה הזהירו אותנו באופן מפורש מן ההגשמה ואיימו לנו: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו", הוא עדיין מתעקש לפרש גם שם: "נִצָּב עָלָיו – לשמרו".


וכבר קבעו חז"ל גם במסכת חגיגה (טו ע"א): "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי", וכן פוסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יג): "וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עפוי". ברם, מעניין הדבר שבגמרא ווילנא נאמר כך: "גמירא, דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי", כלומר במקום "ולא עמידה" נאמר שם: "ולא תחרות", ומי לדעתכם שיבש את הנוסח ומחק את העמידה? ובכן, אני מניח שאתם כבר לא מתפלאים, כי שוב זהו רש"י הטמא, מפני שהוא אומר שם: "ולא עמידה – לא גרסינן", ובמלים אחרות, הוא מוחק ומשבש את התלמוד, ומקרב אל ההגשמה.


ויתרה מזאת, רש"י לא רק מקרב אל ההגשמה, הוא למעשה מחריב את השקפת הרחקת הגשמות לחלוטין! כי לא רק שהוא מוחק את המלים "ולא עמידה", הוא למעשה מוחק את כל מאמר חז"ל הזה אשר כל-כך חשוב ויסודי להרחקת הגשמות! ואסביר מדוע, חז"ל התכוונו להרחיק את ההגשמה מן הקב"ה באמרם למעשה שאין להקב"ה שום מאפיין גשמי מכל צד שהוא, ואילו רש"י העביר את כל המאמר הזה מן הקב"ה למלאכים! שהרי הוא מפרש שם בגמרא: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", וברור שכוונת רש"י למלאכים וכפי שהם תוארו בנבואת יחזקאל בפרק הראשון כבעלי פנים מארבעת צדי ראשיהם.


זאת ועוד, המאמר הזה של חז"ל: "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה" וכו', הינו אולי מאמרם היסודי והחשוב ביותר בעניין הרחקת ההגשמה! ולא רק שרש"י הטמא ביטל את מאמרם הנעלה הזה אשר נוגע בהרחקת הגשמות מה' יתעלה, הוא גם החדיר לנו את ההשקפה הרעה שיש למלאכים מאפיינים גופניים מובהקים, ואף ברור מדבריו שהוא הבין את נבואת יחזקאל בפרק א כפשוטה, כלומר שיש למלאכים פני חיות בכל ארבעת צדדי ראשם!


ראיה נוספת לכך שרש"י העביר את המאמר הנפלא והמופלא הזה של חז"ל מהקב"ה – למלאכים, עולה מעצם המצאת הנוסח "ולא תחרות" על-ידי צאצאי המינים ממשיכי דרכו. כלומר, אמנם רש"י היה זה אשר מחק את הנוסח "ולא עמידה" אך לא הוא היה זה שהוסיף את הנוסח "ולא תחרות", שהרי הוא אומר בפירושו "ולא עמידה – לא גרסינן" ותו לא, ואם הוא היה סבור שיש לומר "ולא תחרות" במקום "ולא עמידה" ברור שהוא היה מציין זאת, וכמנהגו הרע לשבש את הנוסחים באלפי מקומות ברחבי התלמוד הבבלי. ובמלים אחרות, צאצאי המינים שבאו אחריו הוסיפו את הנוסח "ולא תחרות" כי הבינו מדברי רש"י בפירושו לעיל: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", שמדובר במלאכים!


ויתרה מזאת, לא יעלה על הדעת שרש"י הוא זה אשר הוסיף את הנוסח "ולא תחרות" ובזה קבע השקפה נכונה בהרחקת הקנאה והתחרות מן המלאכים, שהרי הוא כבר החריב את היסוד הזה לחלוטין לא רק לעיל במה שאמר: "לא עורף – דבכל צדיהן יש להם פנים", אלא גם במקומות אחֵרים שבהם הוא קובע באופן מפורש שיש למלאכים מידות רעות ואף ייחס להם את מגרעות החומר הנגעלות ביותר, כגון בעניין: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בר' ו, ב), שם ייחס למלאכים את חרפת תאוות המין, ואף ייחס להם משכב זכור ומשכב בהמה! (ראו מאמרי: "רש"י ראש פרשני ההגשמה – חלק ה").


בייחסו למלאכים את חרפת תאוות המין, ואת שפל החרפה במשכב הזכור ובמשכב הבהמה, רש"י לא רק ניאץ ושיקץ את המלאכים הקדושים והטהורים, חמור מכך בהרבה! הוא חילל שם שמים וחירף וגידף את ה' יתעלה שמו, מפני שהוא קבע למעשה שהמלאכים העדיפו את התאוות והתועבות הכעורות הבזויות והבהמיות ביותר על-פני קרבת אלהים חיים וידיעת צור העולמים! ואם המלאכים העדיפו את התאוות והתועבות על-פני קרבת אלהים חיים וידיעת צור העולמים, יש לכל אדם הצדקה ברורה ומפורשת לנטות אחר התאוות והתועבות, שהרי לפי רש"י אפילו המלאכים הקדושים והטהורים הפנו עורף לה' ופנו אחרי הזימה!


לפיכך נראה ברור, כי רש"י רק מחק את הנוסח "ולא עמידה" ובאו אחריו צאצאי המינים והוסיפו "ולא תחרות" כי הם הבינו מפירוש רש"י שהובא לעיל שמדובר במלאכים! ואם יטענו הטוענים שאותם מגיהים מצאצאי המינים התכוונו באמרם "ולא תחרות" להקב"ה, נשיב להם, איך תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' איתנו? והלא אפילו המינים וצאצאיהם אינם מעלים על דעתם העקושה שיש לפני הקב"ה תחרות, שהרי גם לפי הזיותיהם "מאפייניו הגופניים" של הקב"ה הם הנעלים והמרוממים ביותר, וכמו שאומר רבנו במורה (א, א):


"וחשבו [=ושגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת [...], ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'".


לסיכום, רש"י הרס למעשה את יסוד הרחקת הגשמות מה' יתעלה, וזאת באמצעות שיבוש מאמר חז"ל וביטול הרחקת הגשמות מהקב"ה; וביחס להשקפה היסודית בעניין הרחקת מידות אנושיות רעות מן המלאכים, את היסוד הזה הוא הרס במקומות אחרים, שבהם הוא תיאר את המלאכים כבעלי מאפיינים גשמיים שפלים ביותר... וזו דרכו של מין מתוחכם, אך לא מתוחכם דיו, כי אדיר הקטן כבר מצליח להבין את רשעותו.


דוגמה שניה


אנחנו עדיין עוסקים באותו הפסוק מבראשית (כח, יג), שם נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ורש"י הוסיף ופירש שם:


"וֵאלֹהֵי יִצְחָק – אף-על-פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב 'אלהי פלוני', משום שנאמר: 'הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין' [איוב טו, טו], כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת, וייצר הרע פסק ממנו, תנחומא".


מפירוש רש"י עולה, שהקב"ה אינו מאמין ביושרם ובצדקתם של אבות האומה! ודבריו הם כפירה חמורה בתורה, שהרי בתורה נאמר על אברהם אבינו באופן מפורש (בר' יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". וגם במדרש תנחומא המאוחר והמשובש לא נאמר ואף לא נרמז כדבר הזה! והנה לשון מדרש תנחומא מהדורת ווילנא (תולדות ז):


"אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן שנאמר: 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה' [תה' טז, ג] וגו', אימתי הן קדושים? כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן, כל-כך למה? שאין הקדוש-ברוך-הוא מאמין בהן שלא יטעה אותן ייצר הרע, וכיון שמתים הקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עליהן".


כלומר, לפי המדרש הזה הקב"ה "אינו מאמין" שהצדיקים יהיו כלילי השלמות ולא יטעו, אך רש"י קפץ וקבע שהקב"ה אינו מאמין באבות האומה! וברור שמטרת המדרש ללמד את האדם שלא ישגה ותזוח דעתו שהוא בטוח מפני ייצר הרע, אלא עליו להיזהר כל העת שלא לשגות אחריו, וכמו שפירש רס"ג את הכתוב הזה באיוב (טו, טו): "הנה קדושיו אינן בטוחים לפניו [מלשגות ולטעות]", וכן אומר הלל הזקן באבות (ב, ה): "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", וכמו שפירש רבנו שם: "אמר, כי אף-על-פי שנקנית לו לאדם בנפשו תכונה נעלה ונתחזקה לא יחדל מלחזור על עשיית הטוב כדי להוסיפה חיזוק, ואל יבטח ויאמר המידה הנעלה הזו כבר הושגה ולא ייתכן שתסור כי אפשר תסור והוא אמרו: 'עד יום מותך'".


ברם, מפירוש רש"י עולה כאמור, שאבות האומה אינם נאמנים לפני הקב"ה! שהרי הוא החדיר פסוק קשה מאד שלא נזכר במדרש לתוך פירושו וקשר אותו באופן ישיר ומפורש לאבות האומה, והוא: "הֵן בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין". וכי יעלה על הדעת לומר בפירוש פשטני פסוק כזה על אבות האומה? וכי מאן-דהו מצאצאי המינים בימינו היה מעז לומר פסוק כזה על האלילים המהובלים והמיובלים שלהם? כגון על קנייבסקי או על ההוא מגורא קלוואריה? אך לרש"י היה קל מאד לומר על אבות האומה דברים כל-כך קשים, כאילו לא מדובר במדרש אשר נועד ללמד מידות ומוסר, אלא ללמד על מעמדם הרוחני הלקוי של אבות האומה!


גם המשך פירושו רע מאד, שהרי הוא אומר על יצחק אבינו: "לפי שכהו עיניו וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת, וייצר הרע פסק ממנו". ואפילו במדרש תנחומא, שמרחף מעליו סימן שאלה גדול מאד על אמיתתו וקדמותו, לא נאמרה לשון כל-כך גסה, והנה לשון המדרש:


"והרי מצינו שייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו על יצחק הצדיק בחייו, שכן הוא אומר ליעקב: 'אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק' [בר' כח, יג] – רבי ברכיה ורבנן, רבנן אמרי: רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח, ורבי ברכיה אמר: הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו, לכך כתיב: 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' [בר' כז, א]".


במדרש הזכירו את אפר המזבח כדי ללמד על מעלתו של יצחק אבינו שנעקד על-גבי המזבח, ורבי ברכיה אף נזהר מאד ואמר "כאילו הוא מת" וכן "שהיה גנוז לתוך הבית", ואילו רש"י שינה את לשון המדרש וכתב: "וְכָלוּא היה בבית, והרי הוא כַּמֵּת", כלומר לא גנוז כספר תורה שהתיישן אלא כָּלוּא כמו פושע, ולא "כאילו הוא מת" שאינו מת באמת, אלא "כַּמֵּת", כמו מת, כאילו יצחק אבינו והמת שווים, ורק רשעים בחייהם קרויים מתים. והנה פסוק מספר במדבר (יב, יב) שבו נאמרה המלה "כַּמֵּת" ללמד עד כמה חמור מה שרש"י אמר על יצחק אבינו: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ".


זאת ועוד, לדעתי אין שום הצדקה לשום דרשן לומר על יצחק אבינו: "שפסק ממנו ייצר הרע", כאילו יצחק אבינו היה משועבד וכפוף ליצרו הרע כל ימי חייו, ורק כאשר הוא הזדקן ולא היה בו עוד כוח יצרו פסק ממנו. לפיכך, אני מעמיד סימן שאלה גדול מאד על כל נוסח המדרש הזה של מהדורת ווילנא, ובמיוחד שבמהדורתו של בובר למדרש תנחומא, אשר מייצגת מהדורה מדויקת יותר, כל הנוסח הזה לא מופיע כלל. ובכלל, מדרש תנחומא נתגבש במאה התשיעית לספירה שזה מאוחר יחסית, ולכן יש להתייחס אליו בזהירות רבה מאד.


מכל מקום, אין זו הפעם הראשונה שרש"י מציג את אבות האומה וגדוליה האמיתיים באור מאד עכור, ואין לי צל של ספק שמה שגרם לו להטיל רפש חמור באבות האומה וגדוליה, היא תעייתו ושקיעתו בצואת השקפות המינים הרותחת אשר רחשה ובעבעה במוחו.


דוגמה שלישית


טרם סיימנו את העיסוק בפסוק מבראשית (כח, יג), שבו נאמר כך: "וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". כי רש"י הוסיף ופירש שם: "שֹׁכֵב עָלֶיהָ – קיפל הקב"ה כל ארץ-ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו". המקור לפירוש רש"י הזה הוא במסכת חולין (צא ע"ב):


"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ וגו' – מאי רבותיה? אמר רבי יצחק: מלמד שקיפלה הקדוש-ברוך-הוא לכל ארץ-ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה ליכבש לבניו".


וברור שמדובר בקטע מדרשי שכל מטרתו ללמד על הסיוע האלהי שיהיה לעם-ישראל בכיבוש ארץ-ישראל. ואין שום צורך במדרש הזה כדי להבין את פשט הפסוק, שהרי לפי פשט הפסוק: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ", לא מדובר בארבע אמותיו של יעקב אבינו, אלא בכל הארץ הזאת שיעקב אבינו כרגע שוכן בתוכה, והדברים פשוטים מאד. אך רש"י לא התאפק מלהחדיר עוד הזיה מאגית לתוך פירושו, כאילו אירע איזה נס פלאי שבו כל ארץ-ישראל "התקפלה" לתוך ארבע אמותיו של יעקב אבינו, וכאילו הדמיונות הללו אפשריים.


ואם יַקשה עלינו איזה דרדעי מזויף ויטען, שלפי רש"י הארץ "התקפלה" לארבע אמות מתחת יעקב אבינו במראה הנבואה, נשיב לו, כיצד ידעו בתלמוד מה ראה יעקב במראה הנבואה? וכי חז"ל היו נביאים? וכל מה שלא נאמר בתורה שנראה במראה הנבואה, אי אפשר לדעת אותו, אלא ברור אפוא שמדובר במדרש שנועד ללמד רעיון מסוים וכפי שאמרנו לעיל. ומה שרש"י העתיקוֹ כפשוטוֹ לתוך פירוש לתורה מעיד שהוא הבינוֹ כפשוטו, וכל דברי רבנו בפרק חלק חלים על רש"י, ובעיקר עליו, אשר הפך תורת חיים לתורת גיעולים וגילולים.


"כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה, חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב).


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!