רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כה)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בפרק הראשון של ספר בראשית בפסוקים כ, כא, כד, מובא הביטוי: "נֶפֶשׁ חַיָּה", ובכל אחד מן המקומות הללו רש"י חוזר ומפרש: "שיש בה חיות", ולא ברור מדוע רש"י יחזור על אותו פירוש בדיוק בשלושה פסוקים סמוכים? וכי הוא חושב את הקורא לסכל? אמנם גם זה ייתכן, אך נראה לי יותר סביר שיש כאן ראיה לכך שידו של איזה מגיה בדבר, והוא העתיק את פירוש רש"י שוב ושוב במקומות סמוכים כדי למלא את "החללים". כלומר, כאשר מנתחים את פירוש רש"י חשוב לזכור שיש בו תוספות, וכוונתי בעיקר לפירושיו הנדירים שיש בהם דברים נכונים למחצה לשליש ולרביע, אשר אינם תואמים אי-אלה הזיות אחרות שנכתבו בפירושו. לפיכך אין לקבל גם את פירושיו הנדירים הללו, ולא רק כי הם מיעוט לעומת רוב מוחץ ומכריע של הבלים, אלא גם בגלל שייתכן שמדובר באיזה מגיה אשר התערב בטקסט.


***

בבראשית (א, כו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". רש"י פירש שם כך: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם – יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו". ופירושו הפשטני המוצהר הינו הבל מהובל, שהרי אין שום מקום בעולם שהחיות או הבהמות מושלות באדם, ואפילו בני האדם הבהמיים ביותר מושלים בחיות ובבהמות. מקורו של רש"י לפירושו זה הינו במאמר מדרשי-מוסרי במסכת שבת (קנא ע"ב), אשר מטרתו שונה לחלוטין מפירושו, והנה לשון הגמרא לפניכם:


"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשָמרו מן החולדה ומן העכברים, אבל עוג מלך הבשן מת, צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: 'וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה' [בר' ט, ב] – כל זמן שאדם חי מוראו מוטל על הַבִּרְיוֹת [=בעלי החיים], כיוון שמת ניטל מוראו ממנו. אמר רב פפא: נקֵטינן, אריא אבי תרי לא נפיל [=אינו מתנפל על שניים יחדיו]. והא קא חזינן דנפיל! ההוא כדרמי בר חמא, דאמר רמי בר חמא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: 'וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ' [תה' מט, יג]".


העיון במדרש המוסרי הזה מעלה, כי מטרתו הינה להרחיק את האדם מן הבהמיות, ולא ללמד כי תיתכן מציאות שבה החיה או הבהמה ימשלו באדם, שהרי לעולם לא ניתן להכחיש את הבטחת הקב"ה (בר' ט, ב): "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם". ברור אפוא, כי מטרתו המרכזית של המדרש היא להרחיק את האדם מן הבהמיוּת, ואף לאיים על המתבהם אשר בוחר להתעלם מציווי בוראו ונוהה אחר בהמיותו שעונשו יהיה על-ידי בהמה או חיה. ובמלים אחרות, מה שנאמר במדרש: "אין חיה שולטת באדם" וכו', אין הכוונה לממשלתם ולשלטונם על האדם, שהרי אין לחיות ולבהמות דעת והגיון, אלא זהו רמז לעונש מידה-כנגד-מידה מאת הבורא יתעלה, אשר מגלגל עונש לאדם הבהמי והחייתי על-ידי הבהמות והחיות. ואף ישנה ראיה לדברינו מעצם המדרש, שהרי נזכרה בו תקיפת בני-אדם על-ידי אריה, ולא שלטון וממשלה של אריה על בני-אדם.


רש"י חוזר על טעותו וסכלותו גם בפירושו לגמרא שם, וזה לשונו בפרשוֹ את הפסוק מתהלים שנזכר במדרש: "נִמְשַׁל – מי שחיה מושלת בו, בידוע שכבהמה נדמה", וגם שם לא מדובר בממשלה ושלטון במובן של יחסֵי מרות אלא בהתדרדרות מוסרית. זאת ועוד, רש"י פירש גם את המלה "נִמְשַׁל" שבפסוק מתהלים (מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", במובן של שלטון וממשלה, ואלה דברים שכל פרשן מתחיל מבין שהם הבל מהובל, שהרי ברור שעניין מילה זו הוא דמיון ומשל, כלומר אדם אשר בוחר שלא ללין, דהיינו שלא לדבוק בשכלו – דומה ומשול לבהמה, ולא שהבהמה והחיה ימשלו בו ויאמרו לו מה לעשות... וכל תימני שרגיל אצל בתי-האבלים מכיר היטב את הפסוק הזה ומבין על מה אני מדבר.


והנה לפניכם פירוש רס"ג לפסוק זה (מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", וכן פירושו לפסוק שהוא כמעט זהה לו אשר חותם את המזמור הזה: "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", וכֹה דבריו: "ואדם – ביקרו לא ילין וכבר נמשל לבהמות ונדמה להם. [...] אדם – כך כל אדם אשר שרוי ביקר ואינו מבין, כבר נמשל לבהמות ונדמה להם".


וכוונת פירושו היא, שאדם אשר אינו מבין את יקר השכל וכבוד המחשבה, ואינו מתמיד בדבקות בהם אלא פונה מהם ובוחר לשקוע בתאוות הבהמיות, אדם כזה כבר אינו בגדר "אדם", אלא הוא בגדר בהמה בתבנית אדם ותארוֹ (וראו מאמרי: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו"), וכל שאינו חס על כבוד קונו הוא שכלו – רתוי לו כאילו לא בא לעולם. ונצרף גם את דברי מָרי בביאור פסוק זה במורה (א, ב): "ופירושו, אדם אשר העדיף שלא ללין, [כלומר] להישאר בתדירות ביקרו שהוא שכלו – הרי הוא כבהמה".


***

ונצרף למבוא זה עוד הזיה אחת מפירוש רש"י: בבראשית (ב, ג) נאמר כך: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת", ושם פירש רש"י: "וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ – ברכוֹ במן, שכל ימות השבת [=השבוע] היה יורד להם עומר לגולגולת ובשישי לחם משנה; וקידשוֹ במן שלא ירד בו מָן כלל, והמקרא כתוב על העתיד". ואיני יודע מה שיחו, שהרי איך יעלה על הדעת שכל הברכה והקדושה האמורים בפסוק על יום השבת נאמרו אך ורק על ירידת-המן? וכבר תמהו על רש"י מן המפרשים ואמרו: "דבר תמוה שבשביל ירידת-המָן שהוא לזמן מועט דהיינו ארבעים-שנה יכתוב הכתוב במעשה בראשית".


והמפרשים לא רצו להבין שרש"י הוא סכל ונדחקו לפרש: "'והמקרא כתוב על העתיד', לאו למימרא על זמן ירידת-המן בלבד אלא על העתיד שישמרו בני ישראל את השבת". ואין שום יסוד לתירוץ זה, שהרי שמירת השבת לא נזכרה כאן, לא בפסוקים ולא בדברי רש"י, ולא נצטוו ישראל על השבת אלא במעמד-הר-סיני אלפי שנים לאחר-מכן. מדובר אפוא בהשערה מוחלטת ומנותקת שאין לה שום אחיזה במציאות. אך צאצאי המינים עושים ויעשו הכל להסיר מעל רש"י תמיהות וקושיות רק כדי שאלילם הראשי לא יצטייר כסכל...


עוד יש לתמוה: רש"י טוען שהברכה נאמרה אך ורק על ירידת-המן, אך לפי זה לא ברור מדוע בכלל נאמרה ברכה ביום השבת? שהרי לא ירדה כמות כפולה של מָן לכבוד השבת: ביום השישי ירד לחם-משנה גם ליום השישי וגם ליום השבת, נמצא שגם לשבת יש כמות רגילה של מָן. ויש שנדחקו לתרץ שעצם זה שירדה כמות כפולה של מָן בבת-אחת זה בגדר ברכה, אך עדיין קשה, האם רק בשביל זה נאמר בפסוק שהקב"ה ברך וקידש את יום השבת?! זאת ועוד, לפי הפירוש הזה של רש"י שהברכה שנאמרה בפסוק היא על ירידת-המָן, יום השישי הוא זה שהיה צריך להתברך ולא יום השבת, שהרי דווקא בו ירדה כמות כפולה של מָן!


ולא שמו לב, אך אם כל הברכה והקדושה שנאמרו ביום השבת הן רק על ירידת-המן ארבעים שנה במדבר, מהי אפוא ייחודיותו דהיינו ברכתו וקדושתו של יום השבת? אין צורך אפוא אפילו לפי רש"י לחסום כבישים, ולזרוק אבנים, ולסכן חיי אדם, ולצעוק שאבע'ס, ולאיים בפרישה מהקואליציה ועוד. והאמת שכל מלחמתם על השבת נועדה אך ורק לטשטש את תאוותם והפיכתם תורת-חיים לקרדום-חוצבים, כלומר כדי להראות כלפי חוץ שיסודות-הדת בראש מעייניהם ולא הפקת הרווחים וטובות ההנאה. שהרי אם הם לא היו מקדשים מלחמה על שום עיקרון תורני, היה ברור לַכֹּל שהם צבועים ושקרנים, ולכן בחרו להם את שמירת השבת וקידשו עליה מלחמה, כי מה יותר קל מלהילחם על יום חופש שבו מתנפחים באכילה ושתיה ונסרחים בשינה? להילחם על הזכות ליהנות ולהתבהם, די קל הייתי אומר...


ובמלים אחרות, שמירת השבת הפכה בידיהם להיות כלי תעמולה כדי לתעתע במתבונן החיצוני וכדי לטעת בו את ההערצה והיראה מהם מכוח "דבקותם העצומה" בדת משה... המתבונן החיצוני שיאמין לכל הצגת המלחמה הזו על שמירת השבת, יסבור שיש לפניו אנשים "יראים צדיקים וחסידים" משכמם ומעלה, אשר כל מטרתם בעולמם היא שמירת השבת וקדושתה וקיום דת משה בדקדוק ובהקפדה, כאילו אין להם שום מטרה חומרנית ותועלתנית (כמו הכומרים הנוצרים)... ולאחר שהוא התרכך בהזיה הזו והוא מלא התפעלות מדבקותם המוחלטת במצוות האל, ידו תישלח בקלות לכיסו או לתקציבי המדינה כדי להעביר להם ממון וטובות הנאה, וכך יתאפשר להם להמשיך בחיי בטלנות דמיונות ואלילות, והחמור מכל, יתאפשר להם להמשיך ולתעתע בהמונים ולחלל שם אלהים חיים.


ואם הם היו אנשי אמת או יותר מדויק לומר אם הם לא היו אנשי כזב ותעתועים, הם היו הראשונים לברך על תחבורה ציבורית בשבת, שהרי באמצעותה ניתן לצמצם חילול שבת! שהרי במקום שכל אחד ייסע במכוניתו הפרטית או במונית והשבת תתחלל בפרהסיה, רבים מהם יסעו באוטובוס ורק הנהג הוא זה אשר יחלל שבת מן התורה. ואם היה באמת אכפת להם מהשבת הם היו מגיעים לפשרה עם החילוניים שכל הנהגים בשבת יהיו גויים וכל האוטובוסים יהיו חשמליים, וכך צמצמנו את חילול השבת למינימום! שהרי הפעלת אוטובוס שנוסע על חשמל זו לכל היותר מלאכה מדרבנן (וגם זה לא כל-כך ברור שחשמל הינו אסור בשבת, וסנהדרין תצטרך לבחון עניין זה מחדש), ואם הנהג שנוהג בו הוא גוי, מדובר בגדר שנקרא "שבות דשבות", ואמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן הותרה לצורך גדול, וברור שיש כאן צורך גדול והוא שמירת אחדות עם-ישראל ומניעת חילול שם שמים! אך הצגת המלחמה על קדושת השבת והטעיית הציבור בדבקותם במצוות חשובה הרבה יותר מן השבת...


נחתום את המבוא בטעמים המחשבתיים למצות שמירת השבת אשר מובאים בדברי רבנו במורה (ב, לא), ונוסיף ונבארם מעט ונשווה אותם לתפישות הקיימות בימינו:


"וכבר למדת מדבריי, כי ההשקפות, אם לא יהיו להם מעשים לבססם ולפרסמם ולהנציחם בהמון – לא יתקיימו, ולפיכך נצטווינו בקידוש היום הזה, כדי שיתבסס יסוד חידוש-העולם ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני-האדם ביום אחד. [כלומר,] כאשר ישאלו מה טעם הדבר? תהיה התשובה: 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ' [שמ' כ, י]. [...] לפיכך נצטווינו על השבת והמנוחה כדי לכלול שני הדברים: [א] קביעת השקפה נכונה והוא חידוש-העולם, המורה על מציאות האלוה במחשבה ראשונה ובעיון קל [=שהרי חידוש העולם משמעוֹ שהעולם נברא, וההשקפה שהעולם נברא מובילה מיד להכרה שיש בורא שבראו]; [ב] וזיכרון חסדי ה' עלינו שהניח לנו 'מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם' [שמ' ו, ו]. וכאילו הוא [=יום השבת] חסד כללי [הכולל שני עניינים]: באמיתת ההשקפה העיונית [=שיש בורא לעולם] ותקינות המצב הגופני".


נמצא אפוא, שמטרתה המרכזית של השבת היא ההכרה במציאותו של בורא-עולם! אך צאצאי המינים אינם מכירים כלל בבורא-עולם שהרי הם עובדים את גדוליהם-גילוליהם ועוד הזיות ודמיונות למכביר! עד שמצוות ידיעת ה' וייחוד ה' ושאר המצוות המחשבתיות, ובמיוחד המצוות אשר נוגעות להרחקה מעבודה-זרה, לא קיימות אצלם! נמצא שלא