אפתח בשאלה שנשאלתי: לְמה הנך מתכוון שרש"י מגשים את הקב"ה? הרי רבנו הרמב"ם עליו השלום מסביר לנו איך להתייחס למשפט שמופיע בו לדוגמה חרון אף השם, ושהתורה הסבירה לנו את זה בשפה של בני אדם כדי שנבין. ברור לנו אפוא שאין לייחס להקדוש-ברוך-הוא שום דבר ועניין גשמי כגון כעס או כל רגש של בני אדם או איברים של בני אדם. ושרש"י מסביר, אז לי זה ברור שזה כדי שנבין, השאלה אם יש נקודה נוספת שתוכל להאיר לי?
תשובה:
כוונתי לכך שרש"י ביקש להחדיר השקפות מגשימות לעם-ישראל, וזאת באמצעות פרשנות נגועה בהגשמה וכן באמצעות החדרת תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן. לדוגמה, בִּמקום להסביר שחרון אף ה' משמעוֹ חלות העונש על החוטאים, רש"י מפרש באופן שמסיט את המחשבה לכך שמדובר בזעם שנובע מתכונת נפש, וכל ייחוס של תכונת נפש להקב"ה הינה הגשמה. קצרו של דבר, רש"י מכשיר את המחשבה לכך שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, וכל מי שמבקש להגשים את הבורא יוכל למצוא בפירוש רש"י אסמכתות וחיזוקים להשקפת הגשמות.
וכל פרשנות שמובילה להגשמה היא בגדר פרשנות של מינות, כך רבנו מלמד במורה, וכך עולה מפרשנויותיהם של אונקלוס ויונתן בן עוזיאל אשר הרחיקו מן ההגשמה גם במקום שהיא רחוקה מאד-מאד – ואילו רש"י טיפל בפסוקים באופנים גסים מאד, אשר מדרדרים למינות. והראיה, ראה נא את יהדות המינות האורתודוקסית כמה היא שקועה בהזיות פגאניות.
כמו כן, יש בפירושו גם פרשנויות מגשימות מפורשות, לא רק פרשנויות שמובילות להגשמה.
אני מציע לך אפוא ללמוד היטב את חמשת החלקים הראשונים במאמר: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", וכן כמה מן החלקים הראשונים בסדרת המאמרים על אונקלוס. ועל-כל-פנים אל תחשוב שתגיע אל תכלית בעניין זה, כי עניין שלילת הגשמות הינו עניין מחשבתי רחב מאד, ואשר רבנו הקדיש לו כמעט את כל החלק הראשון של מורה-הנבוכים – כי מסעו של האדם בעולם הוא הרחקת הגשמות מן הבורא יתעלה שמו, וזו מהותו ותמציתו של יסוד ייחוד ה'.
אגב, אם אתה חושב שהנך נקי לחלוטין מן ההגשמה, קרוב לוודאי שהנך טועה, כי כדי לזכך את המחשבה מסיגי ההגשמה ומאופני החשיבה החומרית שטבועה בנו עמוק מעת לידתנו, האדם זקוק להכשרה רבה מאד, ולהבנת עניינים דקים מאד. אתה מוזמן לעיין בסדרת המאמרים "מורה הנבוכים", ולראות עד כמה הנושא רחב, וכמה יש להעמיק ולהשׂכיל בו.
בהצלחה רבה. ואף שלא עליך המלאכה לגמור אי אתה בן חורין ליבטל ממנה.
אגב, כתבת כך: "ברור לנו אפוא שאין לייחס להקב"ה שום דבר ועניין גשמי כגון כעס או כל רגש של בני אדם או איברים של בני אדם", ואם הדבר כל-כך ברור ופשוט ומקובל בעמֵּנו מדוע רבנו השקיע בעניין זה כֹּה רבות, וייחד לו את כל החלק הראשון של ספרוֹ מורה-הנבוכים?
דוגמה קסו
בבראשית (כה, יז) נאמר כך: "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", ושם פירש רש"י: "וַיִּגְוַע – לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים". האמנם? והנה לפניכם כמה פסוקים שמוכיחים אחרת לחלוטין, דהיינו שלשון "גויעה" נאמרה גם ברשעים ובחוטאים ואפילו בבהמות ובחיות ובכל הרמשׂ הרומשׂ על הארץ:
1) בבראשית (ו, יז) נאמר: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע".
2) בבראשית (ז, כא) נאמר: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם".
3) בבמדבר (יז, כז–כח) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ [במגיפה שם על דבר קרח ועדתו], כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְיָ יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?".
4) שם (כ, ב–ה) נאמר: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְיָ [וכוונת העם למורדים בה' במדבר שגוועו בעוונם במגיפות ובפורענויות, וייתכן שמדובר במגיפה בעקבות חטא קרח ועדתו שנזכרה בסמוך], וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְיָ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ, וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת".
ויש דוגמות נוספות מן הנביאים והכתובים, ואצרף עוד דוגמה אחת מספר איוב (לו, יב), מפני שהיא מתאימה מאד לשר"י ולחבר מרעיו: "וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת". כללו של דבר, שר"י הכסיל לא ידע ולא הכיר פסוקים מפורשים, והתיימר לפרש את התורה... ושחצנותו האירופית הפרו-נוצרית מעידה על מינות ובהמיוּת, ועל גסות-רוח שורשית מאד.
ודרך אגב, שר"י גם לא ידע תלמוד, שהרי במסכת בבא בתרא (טז ע"ב), שללו את דברי שר"י במפורש, דהיינו שכל מי שנאמר בו לשון גויעה הוא צדיק, והנה דברי התלמוד: "ושעשה ישמעאל תשובה בימיו מנלן? [...] אמר ליה רבינא לרב חמא בר בוזי: ודאי דאמריתו [=האם נכון מה שאתם אומרים] משמיה דרבי יוחנן, [לפיו] כל מיתה שיש בה גויעה זו מיתה של צדיקים? אמר ליה: אין. והא דור המבול דכתיב בהו גויעה?! אמר ליה: אנן גויעה ואסיפה קאמרינן, והא ישמעאל כתיב בה גויעה ואסיפה ['וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו' (בר' כה, יז)]".
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ [...] וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה" (ישעיה מד, יח–יט).
דוגמה קסז
בבראשית (כה, יט) נאמר כך: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", ושם פירש רש"י: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק – על-ידי שכתב הכתוב: 'יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם', הוזקק [=הקב"ה נזקק] לומר: 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לזה של אברהם, והעידוּ הכל: אברהם הוליד את יצחק, וזה שכתב כאן: יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".
יש בפירוש רש"י הזה כמה וכמה הזיות, מהן חמורות ביותר:
א) ראשית יש בדבריו חירוף וגידוף, שהרי הוא אומר לעיל כך: "על-ידי שכתב הכתוב: 'יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם', הוזקק [=הקב"ה נזקק] לומר: 'אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק'", ואיך יעלה על הדעת לומר בפירוש פשטני מוצהר על הקב"ה שהוא זקוק לדבר-מה? והקב"ה אינו זקוק למאומה.
ב) שנית, רש"י טוען בפירושו לעיל, כי החלטתו של הקב"ה לומר בתורה: "יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם", אילצה אותו להוסיף ולומר: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", וזאת כדי לסתור את דיבת הליצנים ששרה נתעברה מאבימלך. ואיני יודע איך ניתן להעלות על הדעת סכלות פרשנית שכזו, שהרי התורה כבר הצהירה מפורשות שהקב"ה ייתן לאברהם בן משׂרה ולא משום אדם אחֵר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (בר' יז, יט), "כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (יח, יד), ועוד. כלומר, גם אם ליצני הדורות ירננו על אברהם אבינו ע"ה, יש כבר שלל פסוקים אשר שוללים את ליצנותם.
ואולי הפסוק המרכזי בעניין זה הינו דבר אלהים לאבימלך: "עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בר' כ, ו), שהרי יש בו תשובה מוחצת לפירושו של רש"י-שר"י. כלומר, הקב"ה מודיע בו במפורש שאבימלך לא נגע בשרה, ולכן איך אפשר להעלות עוד על הדעת שהקב"ה "הוזקק" להשיב תשובות כדי לסתום את פיות ליצני הדור?! והתשובות היחידות שיש להשיב הן התשובות על פירוש רש"י, אשר מוכיחות שלעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש כל עוד לא תיקרע המסכה מעל פניו של האפיפיור הצרפתי המתחזה ל"קדוש עליון" ואף ל"רבן של ישראל".
ג) וגם אם לא היה שום פסוק אשר מודיע שיצחק הוא בנו של אברהם אבינו, מדוע שהקב"ה בכלל יתייחס לליצני הדור? וכי הם ראויים ליחס ולהשיב עליהם תשובות? די היה לומר פעם אחת "יצחק בן אברהם" וזהו, מי שירצה יקבל את דברי התורה ומי שלא ירצה לקבלם ויבחר להתלוצץ יוסיף להיכשל ולהיחבל באפֵלת הסכלות, ואין שום צורך ואף לא ראוי להתייחס אליו. ובמלים אחרות, אין שום צורך להסיר לזות שפתיים מעל אברהם אבינו, והדבר אף עלול לעורר גיחוך ואף זילות חלילה כלפי בורא-עולם על-כך שהוא מייחד פסוקים בתורה לליצני הדור...
ברור אפוא, כי מטרת התוספת: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" ללמד, שיצחק הוא ממשיך דרכו המחשבתית של אברהם אבינו בהליכה בדרך האמת, וזה הוא דבר שראוי להדגיש ולשנן, כדי לזכור ולהזכיר את ייחוסו וייעודו של עמֵּנו. ויסוד קו המחשבה הזה הינו בפירוש רס"ג שם, וכֹה דבריו: "אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק – אחרי שייחד אברהם מבניו את יצחק". כלומר, לדעת רס"ג התורה מדגישה שאברהם אבינו הוא זה שהוליד את יצחק, כדי ללמד שאברהם ייחד את יצחק אבינו להמשיך בדרכו היא דרך האמת – וכמו שנאמר בתורה במפורש על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בר' יח, יט). נמצא, שתולדות יצחק האמורות כאן הן לאחר שאברהם אבינו שילח את ישמעאל ובני קטורה, ונותר יצחק אבינו לבדו יורשו וממשיך דרכו.
ד) פירוש רש"י כאן הינו ערבוב ועיבוד של שני מדרשים: האחד מדרש תנחומא שהוא מדרש מאוחר (בערך מהמאה התשיעית-עשירית), ובו נאמרה ההזיה: "לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה". ולפי דעתי מדובר בשיבוש חמור, שהרי במדרש המקביל בגמרא (ב"מ פז ע"א) נאמר שחשדו בהם שהביאו אסופי מן השוק, ולא נזכר כלל החשד המכוער הזה בשרה אמנו ע"ה, חשד אשר גם מנוגד לִדבר אלהים לאבימלך: "עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ" (בר' כ, ו). ובמלים אחרות, דברי המדרש הללו מבטאים כפירה מפורשת בפסוקי התורה.
ויתרה מזאת, במדרש תנחומא שם לפרשת תולדות מובאת הזיה מכוערת נוספת (סימן א): "בשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה ייוולד? אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה, והייתה חשד בליבו של אברהם על אלו הדברים". ואיך יעלה על הדעת שאברהם אבינו חשד בשרה אימנו הנביאה ע"ה שהיא נתעברה מאחֵר? ועוד לאחר שהקב"ה הודיעוֹ שהוא ייתן לו בן משרה?! ואפילו רש"י השמיט את פרעה והשאיר רק את אבימלך, כי רק פרשת אבימלך נסמכה ללידת יצחק. ויש לשלוח את כל ספרי המדרש הזה למחזוּר ולוּ רק בגלל שני דברי הכפירה והכיעור הללו האמורים בו.
ואגב, בעניין המדרש שהזכרתי לעיל אשר מופיע במסכת בבא מציעאה (פז ע"א), ואשר בו סוּפר על הסעודה הגדולה שעשו אברהם ושרה, ושכל המוזמנים חשדו בהם שהביאו אסופי מן השוק – ואף ששרה הניקה את בניהם כדי להוכיח להם, עדיין לא האמינו עד שראו את קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם אבינו. ובכן, נראה כי המדרש הזה נועד ללמד על עוצמת הנס הגדול והעצום אשר היכה גלים והמם רבים, ונתקדש שם שמים על-ידי אברהם ושרה. וכן כדי ללמד על דמותו הרוחנית הייחודית של יצחק אבינו שנולד בצלמו ובדמותו של אברהם אבינו. וכבר התייחסתי למדרש הזה שמופיע בפירוש רש"י גם בפרשת וירא, וכן הסברתי שם שיבושים נוספים בפירושו בעקבות החדרת המדרש כפשוטו (בחלק יט, דוגמה קכט).
ואחתום דוגמה זו בהערה על מדרש תנחומינותא: אף שמדרש זה לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – ברור שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים לדורותיהם היא לרומם ולפאר את יהדות המינות הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת, ושר"י אהב מאד את המדרש הזה...
דוגמה קסח
בבראשית (כה, כ) נאמר כך: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה", ושם פירש רש"י: "בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן 37 שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה 37 שנה היו, כי בת 90 שנה הייתה שרה כשנולד יצחק, ובת 127 כשמתה, שנאמר: 'וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה' וגו' [בר' כג], הרי ליצחק 37 שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [בת] שלוש שנים ונשאהּ".
לפי רש"י הפדופיל, שרה אמנו ע"ה נפטרה מיד לאחר פרשת העקידה, ודבריו המהובלים מבוססים על המדרשים הדמיוניים על סמאל אשר התעופף מהר המוריה והגיע לשרה אימנו בטיסה ישירה כדי להודיע לה שאברהם אבינו "שחט" את יצחק, וכאשר שמעה זאת מתה... וכבר הוכחתי כי מדרש מאוחר זה אינו מתקבל על הדעת (בחלק כא, בדוגמה קמח) ואין ללמוד ממנו מאומה כי הוא שיבוש מוחלט. ולאחר שהוכחתי כל זאת שם, כל חישוב השנים שרש"י מביא לעיל בנוי על התוהו: גם מה שאמר שיצחק היה בן שלושים-ושבע שנים בעת העקידה, וגם כמובן חישוב השנים אשר לפיו רבקה הייתה בעת נישואיה בת שלוש שנים בלבד!
ועדיין תשאלו: איך רש"י הגיע לַשּׁוֹטוּת הזו? ובכן, כל חיזיון תעתועיו בנוי כאמור על פרט מדרשי משובש אחד בלבד, פרט מדרשי שאין לו מקור בספרות חז"ל! ועתה אסביר את נתוני התורה המפורשים והמשתמעים וכן את נתוני המדרש, ונבין כיצד רש"י הגיע למסקנתו שיצחק אבינו ע"ה נשא את רבקה כאשר הוא בן שלושים-ושבע שנים והיא בת שלוש שנים בלבד...
אחל בנתוני התורה המפורשים והברורים: לפי התורה שרה אימנו ע"ה מתה והיא בת 127 שנים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים" (בר' כג, א), כמו כן יצחק נולד לשרה והיא בת תשעים שנה: "וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בר' יז, יז) – יוצא אפוא כי יצחק אבינו היה בהכרח בן שלושים-ושבע שנים כאשר מתה שרה אמנו. זאת ועוד, יצחק אבינו נשא את רבקה לאשה בהיותו בן ארבעים: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה" (בר' כה, כ). כלומר, יצחק נשא את רבקה לאשה שלוש שנים לאחר שמתה שרה אמנו ע"ה.
ועתה אמשיך בנתוני התורה המשתמעים: מיד לאחר פרשת העקידה נאמר בתורה שרבקה נולדה לבתואל: "וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה" (בר' כב, כג), ומכך הסיק רש"י שרבקה נולדה מיד לאחר העקידה כאשר יצחק היה בן שלושים-ושבע שנים וכלשונו: "כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה". אמנם, אף שאין מסקנה זו הכרחית אין דרך לסתור אותה, ובהמשך נראה שאין שום צורך לסתור אותה וניתן להניח שרבקה נולדה מיד לאחר העקידה, ועדיין לא נגיע למסקנה המחרידה שיצחק נשא את רבקה לאשה והיא בת שלוש שנים!
נבחן עתה אפוא את כלל הנתונים ללא הנתון המדרשי: אם רבקה נולדה מיד לאחר פרשת העקידה (ואין כאמור דרך לסתור זאת), ניתן להעריך בשופי כי העקידה התרחשה כאשר יצחק אבינו היה כבן עשרים-וארבע שנים או קרוב לכך, ושרה אמנו מתה כשלוש-עשרה שנה לאחר העקידה. נמצא אפוא, כי רבקה נולדה כאשר יצחק היה בן עשרים-וארבע שנים, ובהיותו בן ארבעים בעת נישואיו לרבקה היא הייתה בת שש-עשרה שנים ולא בת שלוש שנים!
אולם, אם נבחן את כלל הנתונים יחד עם הנתון המדרשי, נגיע בהכרח למסקנה שיצחק אבינו נשא את רבקה לאשה והיא בת שלוש שנים בלבד! שהרי לפי המדרש האמור שרה אמנו מתה מיד לאחר העקידה, ומשמע מכך שיצחק היה בן שלושים-ושבע בעת העקידה. ואם נצרף לזה את ההנחה שרבקה נולדה מיד לאחר העקידה לפי סדר הכתובים, נגיע למסקנה המהדהדת כי יצחק אבינו נשא את רבקה שלוש שנים לאחר הולדתה והיא בת שלוש שנים! וכל ההזיה הזאת נובעת מאימוץ פשטי מדרשים, ואפילו לא מדרשי חז"ל, אלא מדרשים מאוחרים ומשובשים שהמינים האירופים ערכו ושרבטו (פרקי דחרטא ברטא). וברור שמי שמאמץ את פשטי מדרשי חז"ל כפשוטם לא יתקשה לאמץ את כל סוגי ומיני ההזיות, ומכל הבא לידו.
ואיני יודע איך אפשר להעלות על הדעת שיצחק אבינו יישא את רבקה לאשה בגיל כל-כך קטן, וכי הוא היה חולה-נפש חלילה? ואיך יַלְדָּה או יותר נכון לומר פעוטה בת שלוש מסוגלת לרעות את צאן אביה? ואיך היא מסוגלת לשאוב מים לכל גמליו של אליעזר עבד אברהם? ואיך נותנים לילדה בת שלוש שנים לצאת החוצה למרחבי המדבר הפתוחים ללא השגחה? וגם לפי אמות המידה הקדומות דבר זה לא יעלה על הדעת. ראו נא לאיזה שיבוש וחילול השם חמור הביא אותנו דרשן מינות אירופי-צרפתי אחד, אשר החליט שאיזה שד דמיוני (ששמו סמאל) הגיע בטיסה ישירה מהר המוריה אל שרה אימנו ע"ה ובישר אותה בבשורה שגרמה למותה...
אמנם, דברי שר"י מובאים גם בחיבור שנקרא: "סדר עולם רבה" שהוא חיבור פסאודו-אפיגרפי נוסף מתעשיית הזיופים האשכנזית, ואשר מיוחס בשקר לר' יוסי בן חלפתא. והנה לנו עוד ראיה שהוא חיבור פסאודו-אפיגרפי, שהרי "סדר עולם רבה" מבסס את חישוביו על "מדרשי סמאל" מאוחרים שלא יצאו מתחת ידיהם של חז"ל. ודרך אגב, גם עולם המחקר האשכנזי, שמטבעו סוטה מאד מן האמת, מודה ש"סדר עולם רבה" נערך סופית במאה התשיעית...
ואם לא די בזאת, שר"י הגדיל לעשות עוד מעבר לדברים האמורים ב"סדר עולם רבה", שהרי הוא חותם את פירושו במלים: "ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלוש שנים ונשאהּ". ודבריו פשוט מחרידים ומזעזעים! שהרי איך יעלה על הדעת שיצחק אבינו "המתין" לרבקה "עד שתהא ראויה לביאה" רק שלוש שנים מעת לידתה? ומתוך שבחו של יצחק הוא משפילו השפלה איומה שמובילה לחילול השם נורא, ולקלקול מוסרי חמור. ואולי הפירוש הזה, אשר מכשיר, מעודד, מטיף ואף דוחף לנישואי קטינות, הינו אחת הסיבות שלא מעטים מיהודי-תימן שוחרי השֵּׁדים והדמיונות העריצו כל-כך את שר"י, עד שהנהיגו ללמוד את פירושו ביום השבת לפני תפילת מנחה והקדישו לו את הזמן החשוב ביותר ללימוד...
זאת ועוד, שר"י הפדופיל הוסיף את המלים הקשות הללו: "המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלוש שנים", וכי יעלה על הדעת שפעוטה בת שלוש שנים היא בגדר של "ראויה לביאה"?
וייתכן שיַקשו עלי, שהרי הגדר "ראויה לביאה" מופיע בחז"ל ובפסקי הרמב"ם, אולם קושיה זו אינה קושיה כלל, כי מדובר בגדר הלכתי שנועד לקבוע את גיל הילדה שממנו ואילך הבא עליה הוא בגדר עושה מעשה ביאה, ויש לגדר משפטי זה השלכות לעניינֵי קידושין, עונשין, בתולין ועוד. וברור כשמש שגדר זה לא נועד חלילה לקבוע שהילדה הזאת ראויה לביאה במובן הרגשי, הפיזיולוגי, החברתי ובוודאי לא המוסרי. לעומת זאת, רש"י טוען לעיל, כי יצחק אבינו נשא את רבקה לאשה משום שהיא הייתה ראויה לביאה, כלומר ילדה בת שלוש שנים ראויה לנישואים! נמצא לפי רש"י, שהגדר "ראויה לביאה" הינו גדר רגשי, פיזיולוגי, חברתי, ואף מוסרי!
ופירושו של רש"י מנוגד להוראת חז"ל אשר רבנו פוסק בהלכות אישות (ג, כא–כב): "ואף-על-פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה [מתחת לגיל 12] וכשהיא נערה [עד גיל 12.5] לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה". ואפילו קידושין אין ראוי לעשות, ואמרתי "אפילו" כי הקידושין בסך-הכל מגדירים את מעמדה המשפטי של הנערה, והיא ממשיכה לחיות בבית אביה בדיוק כמו לפני הקידושין, כל-שכן וקל-וחומר נישואים, שבהם הילדה יוצאת מבית אביה והאיש כונסה לביתו וחי עמה חיי אישות.
ועוד בעניינים אלה והקרובים להם, ראו: "האם מותר לבעל להכות את אשתו?".
דוגמה קסט
בבראשית (כה, כא) נאמר כך: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", ושם פירש רש"י: "וַיֶּעְתַּר – הִרבה והפציר בתפילה; וַיֵּעָתֶר לוֹ – נתפצר ונתפתה לו". ופירושו הזה הינו הגשמה ברורה ומפורשת, שהרי יש כאן שני ביטויים אשר מתארים את בורא-עולם כבשר ודם: הביטוי הראשון של רש"י הוא: "הִרבה והפציר בתפילה", וביטוי זה מתאר את יצחק כמי שלא רק הִרבה להתפלל אלא אף הפעיל כביכול לחץ נפשי מסוים על בורא-עולם, ומתיאור זה עולה שהקב"ה הינו ישות אנושית שניתן ללחוץ ולהשפיע עליה; והשני והוא חמור בהרבה (ואלמלא הביטוי הזה השני הייתי אפילו מתעלם מהביטוי הראשון), כי הביטוי הזה השני הינו הגשמה גסה ביותר: "נתפצר ונתפתה לו", כביכול הקב"ה הינו ישות אשר ניתן לפתותה בדברים ולמושכה בדברי פיתוי וחלקות כדי להשיג ממנה את המבוקש.
נמצא אפוא, שיש בפירושו של רש"-שר"י כמה רעות חולות מאד: 1) תיאור הבורא כישות אשר נכנעת ללחצים; 2) תיאור הבורא כישות חלושת-דעת אשר עשויה להתפתות בריבוי בדברי חלקות; 3) תיאור הבורא כבעל מגרעת אשר נתון להשפעות חושיות חיצוניות; 4) תיאור הבורא כמי שיש לו צורך והנאה בתפילת האדם, שהרי אין פיתוי אלא בדבר שממלא צורך או גורם הנאה, ותפישׂה זו הינה תפישׂה אלילית מובהקת כאילו הקב"ה זקוק לברואיו. קצרו של דבר, כל הדימויים הללו אינם שייכים אלא לבני האדם העשויים מחומר שפל אפל, ואף לא לטובים שבהם... כלומר, שר"י מחדיר לפירושו ביטויים ותיאורים שפלים ובזויים שמדרדרים למינות.
ובל נשכח, וכמו שהוּסבר בחלק א של מאמר זה, הסביבה שרש"י-שר"י חי בה הייתה סביבה מגשימה, ורבים מרבותיו-חבריו היו מינים כמותו והאמינו בסכלותם שיש לבורא גוף, ולכן נראה ברור שגם רש"י חשב כן, ודי בתיאורים ובביטויים שראינו לעיל כדי להפליל אותו ולהוכיח את מינותו ורשעותו, שהרי אם הוא לא ביקש להחדיר את ההגשמה, היה עליו לציין במפורש, כי ההנחה הפשוטה היא שהוא היה כמו שאר רבותיו-חבריו. הוי אומר: אם אתה נמצא בסדום, ומדבריך עולה שהנך סדומי – הנך סדומי כל עוד לא הפרכת זאת באופן ברור וחד משמעי.
ואם תוסיפו ותתמהו, ומדוע שרש"י בכלל יטרח לזהם את מחשבתו של עם חכם ונבון בהזיות מינות? ובכן, מי שסוטה אחרי זימת בהמיותו, ישאף לתאר את האלהים כמי שקרוב לבני האדם במידותיו, וזאת כדי להצדיק את סטיותיו אחרי תאוותיו וזימותיו – שהרי אם האלהים כך, אין לו שום הצדקה לאסור על האדם ללכת בשרירות ליבו ולמלא את תאוותו וזימתו וגרגרנותו מכל הבא לידו: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
וראוי הוא רש"י גם להיתוּלו של אליהו הנביא אשר היתל בנביאי הבעל: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כו–כז). וכמו שאליהו היתל בנביאי הבעל כך ראוי להתל ברש"י הצרפתי העילג, כי כמו שנביאי הבעל סברו שניתן לעורר את אלילם, כך שר"י היה סבור שניתן לעורר להשפיע ולפתות את בורא-עולם בדברי חלקות... והעבודה-הזרה שבידי רש"י אף חמורה יותר, כי נביאי הבעל סברו שניתן לעורר אליל משוקץ, ואילו רש"י-שר"י התפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם וסבר שניתן לעורר אל אמת.
"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיִּמְאַס יְיָ בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (מ"ב יז).
זאת ועוד, רש"י לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, הוא מחרף ומגדף גם את יצחק אבינו, שהרי הוא מתאר אותו כמי שיוזם במודע לפתות את בורא-עולם בדברי חלקות! והתיאור הזה, דהיינו עצם פיתוי הבורא בדברי חלקות, יוחד בכתבי-הקודש לאנשים הרשעים והצבועים ביותר! וכך נאמר בתהילים (עח, לו–לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ", והנה דברי רס"ג על-כך בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא):
"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד, כלומר האחד הכולל הכל [הוא] יתברך ויתעלה. ועזיבתו אותו [את בוראו] תהיה על שלושה יסודות [=עזיבתו באה לידי ביטוי באחת משלוש אפשרויות יסודיות]: [1] או שהוא עָבַד זולתו: איזה פסל ומסכה או אדם או שמש או ירח, וכאמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי' [שמ' כ, ג; דב' ה, ז]; [...] [3] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין ליבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר: 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' [תה' עח], והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו".
ורש"י מתאים לשתי הקטגוריות שרס"ג מתאר, שהרי הוא עָבַד מוצר דמיוני-גשמי כוזב שאינו קיים במציאות, ודימה שההזיה הזו שבמוחו היא אל-אחד שאין-כיוצא-בו. וכבר ביארתי בחלקים הקודמים שבמאמר זה, כי ההגשמה לדעת רבנו חמורה מן העבודה-הזרה הקדומה, כי ההגשמה מזהמת מעוותת ומסלפת את המחשבה ביחס לאמיתת בורא-עולם, בעוד שהעבודה-הזרה הקדומה לא התפרצה במחשבתה כלפי האל, אלא פנתה לאלילים דמיוניים שישמשו כמתווכים לבורא-עולם – וכל מי שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.
וברור שרש"י מתאים גם לקטגוריה השנייה, שהרי הוא נקרא בשם "דתי" (ואף 'קדוש עליון' וכו') והתפלל והתחנן בחיצוניותו, אך בפנימיותו לבו רָקַב וְנָמַק מן ההגשמה והשקפות המינים. והוא גם שיקר וכיזב בדבריו-הגיגיו, ואף חילל-שם-שמים בפירושיו שהוחדרו לעם-ישראל על-ידי תלמידיו המינים הזייפנים. כמו כן, לקטגוריה זו מתאימים גם צאצאי המינים, אשר מרשים לעצמם לשקר ולעשוק "לשם שמים" ויחד-עם-זאת מתרברבים שהם "צדיקים וחסידים"... אך האמת היא שה' נעדר לחלוטין ממחשבתם, ופנייתם האמיתית היא לאליליהם ולתאוותיהם ולפיטום שחץ ליבם, ואין צורך לומר שהם מחללים שם שמים ועוכרים את עַם ה' צבאות.
לאחר שראינו את חומרת פירושו של רש"י וההשקפות הרעות והאליליות העולות ממנו, נעבור לראות את תרגומו של אונקלוס ע"ה לפסוק הנדון, וכֹה דבריו: "וְצַלִּי יִצְחָק קֳדָם יְיָ לָקֳבֵיל אִתְּתֵיהּ, אֲרֵי עַקְרָא הִיא, וְקַבֵּיל צְלוֹתֵיהּ יְיָ, וְעַדִּיאַת רִבְקָה אִתְּתֵיהּ". כלומר, לדעת אונקלוס יצחק התפלל לה' יתעלה, לא הִרבה ולא הפציר ולא פיתה, פשוט התפלל; והקב"ה לא נכנע ללחציו ולא התפתה לו, אלא פשוט קיבל את תפילתו, ותרגומו זך ונקי מכל נגיעה חומרנית פתיינית. וכך הוא גם פירושו של רס"ג: "וַיֶּעְתַּר – נתחנן", ללא שום זכר לפיתויים אפֵלים.
דוגמה קע
עוד פירש רש"י בפסוק הנדון (בר' כה, כא): "וַיֵּעָתֶר לוֹ – שאין דומָה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ולפיכך לו ולא לה". כלומר, לפי רש"י הקב"ה לא שעה לתפילתה של רבקה מכיוון שהיא בת רשע, אך לעומת זאת הוא קיבל את תפילתו של יצחק כי הוא בן צדיק. ותפישׂת מדרשי חז"ל כפשוטם דרדרה אותו להגיע למסקנה הרעה והמבישה הזו, אשר מנוגדת לכלל היסודי בענייני הזעקה לה' יתעלה: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תה' נא, יט), "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח), "קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תה' לד, יט), ולכן, אין שום חשיבות לייחוסו של האדם לפני ה' יתעלה.
וקביעתו זו של רש"י רעה ומשפילה מאד, כי היא מחדירה השקפה-זרה לדת האמת: כאילו הקב"ה שופט את בני-האדם לא לפי מעשיהם ומחשבותיהם אלא לפי ייחוסם. ובימינו צאצאי המינים אימצו אל חיקם באהבה את ההשקפה הזו, ו"הצדיקים והחסידים" רואים את עצמם כגזע הארי רק בשל מוצאם האירופי, וזאת לעומת ה"פרענקים" ושאר החייעס שהינם לְעולם פחותים ודחויים בשל מוצאם, כאילו יש לפניו יתעלה רשימות של אנ"ש ושאינם אנ"ש...
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת, סוּרוּ מִנֵּי דֶרֶךְ הַטּוּ מִנֵּי אֹרַח הַשְׁבִּיתוּ מִפָּנֵינוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. לָכֵן כֹּה אָמַר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶׁק וְנָלוֹז וַתִּשָּׁעֲנוּ עָלָיו [=תשענו על רשעים ומינים כדי לקיים תאוותיכם וזימותיכם] לָכֵן יִהְיֶה לָכֶם הֶעָוֹן הַזֶּה כְּפֶרֶץ נֹפֵל נִבְעֶה בְּחוֹמָה נִשְׂגָּבָה אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ, וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל, וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" (יש' ל).
זאת ועוד, מפירושו של רש"י עולֶה שהקב"ה מעניש את האדם על חטאי אבותיו, שהרי אי-קבלת תפילה בעניין כל-כך מהותי לאשה הינו בגדר ייסורים נוראים! וכמו שאמרה רחל ליעקב: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בר' ל, א), מדברי רש"י עולה אפוא שהקב"ה ייסר את רבקה בעוון אביה! ולא כן היא דרך תורת האמת: "כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת" (יר' לא, כט), וכן: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז).
יתר-על-כן, השקפה רעה ומהובלת זו עלולה לייאש ולהרחיק את בני הרשעים או אפילו את בני הבינוניים מלשוב בתשובה לה' יתעלה, שהרי לפי פירוש זה אפילו אם הם יהיו צדיקים כרבקה אמנו, לעולם תהיה תפילתם פגומה ודחויה לפני ה' יתעלה. וחז"ל ביקשו להנחיל לנו את ההשקפה ההפוכה: שבְּמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
אמנם, בתלמוד מסכת יבמות נאמר כך (סד ע"א): "וַיֵּעָתֶר לוֹ, ויעתר להם מבעי ליה! לפי שאינו דומָה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". ברם, נשים לב כי רש"י חותם במלים אשר כלל לא נזכרו במדרש: "ולפיכך לו ולא לה"! ותוספתו הזו מלמדת באופן ברור שרש"י הבין את המדרש הזה כפשוטו, והיא אף מחדדת את הבנתו השגויה והמשפילה כאילו הקב"ה העניש את רבקה אימנו בכך שלא ענה לתפילתה, ואין לי ספק שאין זו כוונת התורה, שהרי לא נזכר בשום מקום ואפילו לא ברמז שהיא חטאה כדי שתפילתה תהיה דחויה לפני ה' יתעלה.
לפיכך נראה לי שכוונת המדרש הזה ללמד, שעל האדם להרגיל את עצמו להתחנן לפני הקב"ה שֶׁיַּעֲנֶה לתפילתו לא בזכות מעלתו אלא בזכות אבות האומה הישראלית, ולכן חז"ל קבעו להזכירם בתחילת תפילת שמונה-עשרה. ויש בכך תועלת גדולה מאד בשבירת מידת הגאווה והכנעת-הלב לפני בורא-עולם, כדי שלא חלילה יעלה על דעתו של האדם המתפלל שהוא ראוי שתתקבל תפילתו בגלל שיש לו איזה "ייחוס" או בגלל כל הזיה אחרת, כי אז וודאי שתפילתו לא תתקבל. אלא, על האדם לזכור תמיד את אפסותו ושפלותו לעומת אבותינו הישרים, ושהוא זקוק כל העת לזכירת הבטחת ה' להם, ואשר בה תלויה הצלחתו וגאולתו של עם-ישראל.
ובמלים אחרות, כאשר אדם מתחנן לה' ומצפה שהוא יענה לתפילתו בזכות אבות האומה או בחסדי ה' עליו ולא בזכויותיו ודמיונותיו, הוא למעשה מתרומם למעלת הכנעת-הלב לפני בורא-עולם – וזה עיקר תפקידה ומטרתה של התפילה! ברם, אם הוא מבין את המדרש כפשוטו, וסבור שיש לו מעלה טבעית או זכות מוקנֵית מעצם העובדה שיש לו "ייחוס" דמיוני כזה או אחֵר, הוא למעשה נופל בבור הגאווה והסכלות – ואז לא רק שתפילתו לא תיענה, היא נחשבת חירוף וגידוף כי היא נובעת ממקור של שחץ וגאווה. ודברינו בעניין חשיבות הכנעת-הלב לפני בורא-עולם בשעת התפילה מבוססים על דברי רס"ג לקמן, ובהם נחתום את מאמרנו זה.
וכֹה דברי רס"ג בפירושו, בתארוֹ את תפילתו של יצחק אבינו ע"ה: "וַיֶּעְתַּר – ביקש מלפניו והשפיל עצמו בשאלתו, ויָדע ערך עצמו, ונתחייב להודות לכשתתקבל תפילתו". ולאור פירושו המכונן הזה של רס"ג נראה לי, שבתורה הוּדגש שהקב"ה ענה לתפילתו של יצחק, כדי ללמד לקח לדורות לגברים אשר נשותיהם מתקשות לילד – שלא יתעלמו מבִּכיין ומשאיפתן העצומה לילדים, אלא, ישתתפו עמן יחד בקושי ובצער של הבאת הילדים, ויתפללו עמן יחדיו לה' יתעלה, כי ייתכן שדווקא תפילתם היא זו שנדרשת לפני ה' יתברך. כלומר, קרוב לוודאי שרבקה הייתה שלמה לפני ה' יתעלה בשאיפתה הטהורה לבנים, ודווקא יצחק היה צריך להתפלל ולשכלל את מידותיו בעניינים מסוימים, כדי שהברכה תחול עליהם ורבקה תזכה להיריון.
ועזר ואחיסמך להשערתי זו מצאתי במדרש-הגדול לפרשת תולדות (כה, כא): "דבר אחֵר, מהוא 'לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ'? מכאן אמרו חכמים: זכה האב ולא זָכַת האם, זכת האם ולא זכה האב, אין הולד מתקיים עד שיהיו שניהם שווים בצעקה ובתפילה ובתחנונים, שנאמר: 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַייָ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' [בר' כה, כא]". כלומר, ממדרש זה עולה שצעקתה של רבקה אימנו הייתה שלמה מעיקרא, ורק כאשר שָׁלְמָה גם צעקתו של יצחק אבינו ע"ה – נפקדו מאת ה' בהיריון.
"עֲנֵנִי יְיָ כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי" (תה' סט, יז).
בתוך דברי רס״ג האחרונים שהבאת ״וידע ערך עצמו״ מדהימה ההבנה שדווקא יצחק בגלל שהיה בנו של אברהם התעטף בענווה והתפלל כנראה בזכות אביו וכפי שהסברת את העומק בדברי הגמרא ביבמות. אבל רבקה שהיתה בצרה הגיעה למעלה זו מעצמה. כל כך שונה מההבנה הפשוטה שכביכול יד כוח למי שבא להתפלל עם ״יחוס״ יותר מפשוטי העם ועל זה בנו מעמדי תפילה עם צאצאי צדיקים כדי להוציא כסף מהמון העם על ״התיווך״
כמה חשוב לצאת מההבנה הפשוטה העלולה חלילה לקלקל את יסודות הדת.
מהו המדרש הגדול שהבאת בסוף דבריך?