רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כז)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בבראשית (ג, ז) נאמר כך: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". רש"י פירש שם: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם – לעניין החכמה דיבר הכתוב ולא לעניין ראייה ממש, וסוף המקרא מוכיח". כלומר, לפי רש"י, פקיחת עיניהם של אדם ואשתו האמורים בפסוק הם משל לחכמה מופלאה שניתנה להם בעת שאכלו מעץ הדעת! וכך הבין גם אחד מהפרשנים שמסבירים את פירוש רש"י: "דאם-כן 'ויראו [כי עירומים הם'] היה לו לומר, אלא על כורחך לומר דהיא פקיחת ידיעת עין השכל".


כמו כן, מהי כוונת רש"י באמרו: "וסוף המקרא מוכיח", כיצד תפירת עלי התאנה והחגורות מלמדת על חכמה? אלא נראה ברור מפירושו כאן, שאדם וחווה לפי רש"י היו טיפשים וחסרי דעת כבהמות עד שלא ידעו אפילו לתפור להם עלי תאנה וחגורות כדי לכסות את גופם, ו"בזכות" חטאם ומעלם ומריים רוממם הקב"ה להבין כיצד לתפור לעצמם בגדים...


ולכאורה לא הייתי צריך להדגיש שפירושו הזה הינו סכלות מוחלטת, כי הדבר ברור, אך לצערי 99.99% מהעולם הדתי אינו מבין שרש"י היה מין וסכל, ואף בטוחים שהוא היה ראש חכמי ישראל ופרשניו, לא פחות גדול ממשה רבנו ואולי אף יותר! ולכן יש צורך גדול לומר שוב ושוב כי גם פירושו הזה של רש"י הינו סכלות מוחלטת, ורבנו התייחס לפירושו הזה של רש"י בראש ספרו "מורה הנבוכים" בפרק ב, והנה דברי רבנו שם:


"אמר המקשה, נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע, וכאשר הִמרה [=מרד בציווי ה' ונטה אחר תאוותיו] הביא לו מִרְיוֹ את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו ובו מהותנו. והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו לתת לו שלמות שלא הייתה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם הִמרה והִרבה לפשוע ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים [כלומר עלה לגדולה]".


אפילו המקשה הזה שנזכר במורה הבין את מה שרש"י לא היה מסוגל להבין, והוא שלא יעלה על הדעת שהקב"ה ישלם לאדם את השכר הנעלה מכולם והוא החכמה וכוח הידיעה וטוּב המחשבה, בעבור מרדו בציווי ה' ונטייתו אחר תאוות ליבו. ופירושו הזה של רש"י מעודד לפשוע ולמרוד בה' יתעלה, שהרי מי שמורד ופושע בציוויו של הקב"ה זוכה לגדולה! ורק סכל ונבל יפרש כפירוש הזה, אך אין להתפלא על פירושיו הרעים של רש"י כי מקורם מקור נרפש ומושחת, כלומר השקפות המינות הינן המקור הרע לכל ההזיות והדמיונות הנחלות.


ולקמן הבאנו את ביקורתו החריפה של רבנו במורה שם (א, ב) על אותו מקשה אשר רק התקשה להבין, ואם כך דבריו על אותו מקשה, מה יהיו אפוא דבריו על רש"י אשר החליט שכך היא האמת, התהלך במישרים בכל חתחתי המחשבה וההשקפות הרעות, והִתעה את עם-ישראל אחר הזיותיו אשר מרחיקות אותנו מאל אמת ומקרבות אותנו לעבודה-זרה לאלילות ולמינות, מה יהיה דינו? וכך מוכיח רבנו את אותו מקשה במורה שם (א, ב):


"אמרנו, אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו [כלומר והוא עדיין בגדר תינוק ביחס לרמת השקפותיו ומושגיו ותפישותיו], ומי שדימה שיבין [את] ספר [התורה] שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעוברו עליו במקצת העיתים הפנויים מן המשתה והתשמיש כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים [ומָרי מעיר שם: "דרך אגב, שים לב ליחסו של הרמב"ם לשירים ולשָׁרים"], תן דעתך והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו".


ובמלים אחרות, רבנו מותח ביקורת קשה על אותו מקשה אשר מתייחס לספר התורה הקדוש כאילו היה ספרות פרוזה או ידיעות חדשותיות, והוא עובר עליו במקצת הזמנים הפנויים בחייו מהעיסוק בתאוותיו השונות ומשקיעתו בענייני העולם-הזה. וכך היא בדיוק תפישתו של רש"י את ספר התורה, תפישה שטחית מחרידה כאילו היה מדובר בספרות אגדה עממית שעוברת מדור לדור בעם-ישראל, ספרות שטחית ודמיונית שנועדה להפעים את מחשבתנו בהזיות, ולהפיג את שעמומנו בעתים הפנויים מן העיסוק בתאוות החומרניות של העולם-הזה.


וכך היא ההתייחסות לדת משה במקומות רבים, וכבר מצאתי רבים אשר מפורסמים כ"חוקרי רמב"ם" מובהקים, פרופ' ובעלי תארים רמי מעלה, אשר מחקריהם במשנת רבנו נועדו רק להשתעשע מעט בחכמה בזמנים הפנויים מרדיפתם את הממון ומעיסוקם בתאוות העולם-הזה. ומכיוון שכך, רק חלק קטן משעשועיהם קולע את האמת, בעוד שרוב מחקריהם הינם הסחה מדרך האמת, או חמור מכך, סילוף מכוון של דברי רבנו או הצגת מומיו כדי למזער את נזקו ותוכחתו ליהדות אשכנז ולעמעם את אורו הגדול אשר מכה אותם בסנוורים.


ועל פירושו הנכון של הפסוק: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ועל שאלת פקיחת העיניים אשר נזכרה בפסוק, תוכלו לעיין במאמרי: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים" (חלק א, חלק ב). ובקיצור נֹאמר, שלא מדובר על הענקת חכמה כמו שרש"י שגה לחשוב, אלא בפקיחת עיניים לעולם התאוות אשר טרם נחשפו אליו בהיותם שקועים במושכלות, ולאחר שנטו אחר תאוות לבם ושקעו בחטא, נפקחו עיניהם גם להבין את מצבם הנעלה ששהו בו לעומת מצבם השפל עתה.


***


בהמשך פירושו לפסוק הנדון אומר רש"י: "עֲלֵה תְאֵנָה – הוא העץ שאכלו ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עלֵּיהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ? שאין הקב"ה חפץ להונות בריה שלא יכלימוה ויאמרו: 'זהו שלקה העולם על-ידו'. מדרש רבי תנחומא". פירושו זה של רש"י מעיד על כמה רעות חולות שלקה בהם:


האחד, הוא תפישתו הפשטנית המזעזעת לכל סיפור גן העדן וחטא עץ הדעת, כאילו הקב"ה אסר על אדם הראשון לאכול מעץ התאנה, וכאילו אכילת פרי גרמה לעונש הכבד לאנושות. וחמור מכך, פירושו הפשטני מציג את הקב"ה כאילו ציווייו עשויים לעסוק בעניינים סתמיים שאין להם תכלית נעלה, כגון שלא לאכול את פירותיו של עץ מסוים. באופן דומה רש"י מפרש גם שלושה פסוקים לפני-כן (ג, ד): "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן – [הנחש] דחפהּ עד שנגעה בו", וזאת ראיה נוספת לכך שרש"י תפש את כל סיפור גן העדן והחטא כפשוטו, ויש עוד רבות.


השני, הוא החדרת הזיות פשט המדרש לפירוש פשט המקרא, כאילו העצים מנעו מאדם וחווה להשתמש בעלים שלהם, וכאילו הקב"ה מתייחס לעצים כאל בני אדם ולכן הוא "חושש" שמא יכלימו אותם. ומפירושו עולים גם שני אבסורדים: מדוע שהעצים ימנעו מהאדם להשתמש בעלים שלהם? והלא כל העולם כולו ניתן לאדם להנאתו ולשימושו! ויתרה מזאת, אם הקב"ה הסתיר את זהות העץ איך הוא נתגלה בסופו של דבר? ומי הוא זה שיעז לגלות את מה שהקב"ה ביקש להסתיר? ובכלל, וכי ניתן לעשות דבר נגד רצון ה' יתעלה?


והשלישי, סכלות מוחלטת בהבנת העניין, שהרי העולם לא לקה על-ידו של עץ התאנה, אלא על-ידו של אדם הראשון אשר נטה אחר תאוות ליבו. ומדרש תנחומא הוא מדרש מאוחר, ואם קטע זה הינו קטע קדום ואמתי הייתי מפרש, שמטרת המדרש היא לעורר את האדם להיזהר מלהכלים את חברו, שכל המכלים את חברו ברבים כאילו שופך דמים.


***


בבראשית (א, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן". רש"י פירש שם כך: "עֵץ פְּרִי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי' [בר' א, יב], ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה".


מקור פירושו זה הוא במדרש בראשית רבה (ה, ט), והחדרת המדרש לתוך פירוש פשטני מוצהר מלמדת על תפישת מדרשי חז"ל כפשוטם אשר מדרדרת אותנו להיות עם סכל ונבל! שהרי העתקת פשט המדרש הזה כפירוש לפשט הפסוק מחדירה את ההשקפה השגויה כי הארץ הינה ישות בעלת יכולת בחירה, ושהיא בחרה להמרות את ציווי ה'. ולפי דעתי מדובר בחילול ה', כביכול אין לה' שליטה מלאה על הטבע המופלא שהוא נתן לנו, וכאילו הארץ מסוגלת להתנגד לרצונו של הקב"ה ולשבש את מעשי הבריאה המשוכללים והמושלמים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא).


והיו וישנם רבים שמחרים מחזיקים אחר רש"י ושיטתו לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי באמצעות ההזיות והדמיונות ניתן למשוך בקלות את לב ההמון ולעשות שם בארץ, ולאחר שיצא שם בארץ הדרך להפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת קצרה וקלה ביותר. והנה לפניכם דוגמה אחת לממשיכי דרכו של רש"י מפירוש חזקוני (חזקיה בן מנוח, צרפת המאה הי"ב), וזה לשונו שם: "ויש ללמוד שלטובה נתכוונה, לפי שכמה אילנות יחסרו אם העץ עצמו כפרי, ואף-על-פי-כן כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא ונתקללה". והוא אף מוסיף לההביל ולהרשיע מרש"י, כי הוא למעשה אומר שהארץ זיהתה "פגם" במעשה הבריאה ונתכוונה לטובה כדי "לשפר" או "לתקן" את מעשה בראשית, שלא יחסרו אילנות...


ולעניות דעתי כל מטרת מדרש בראשית רבה כאן היא ללמד על הכלל המוסרי: "אוי לרשע ואוי לשכנו", ועד כמה יש להיזהר מלהתרועע ומלהתקרב לחוטאים ולפושעים, והנה לפניכם קטע קצר מתחילת לשון המדרש, ואיני מתייחס להמשכו כי לפי דעתי המשכו הינו פטומי מילי בעלמא, וזה לשון המדרש: "תני בשם ר' נתן: שלושה נכנסו לדין וארבעה יצאו מחוייבין, ואלו הן אדם וחווה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן" וכו'.


יב. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת תולדות – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כו, ה) נאמר כך: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". רש"י פירש שם: "חֻקּוֹתַי – דברים שייצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת מלך וחוקותיו על עבדיו". מקור פירושו הוא בתלמוד מסכת יומא (סז ע"ב): "'וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ' [ויק' יח, ד] – דברים שייצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, ורוק יבמ