רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק כז)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בבראשית (ג, ז) נאמר כך: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת". רש"י פירש שם: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם – לעניין החכמה דיבר הכתוב ולא לעניין ראייה ממש, וסוף המקרא מוכיח". כלומר, לפי רש"י, פקיחת עיניהם של אדם ואשתו האמורים בפסוק הם משל לחכמה מופלאה שניתנה להם בעת שאכלו מעץ הדעת! וכך הבין גם אחד מהפרשנים שמסבירים את פירוש רש"י: "דאם-כן 'ויראו [כי עירומים הם'] היה לו לומר, אלא על כורחך לומר דהיא פקיחת ידיעת עין השכל".


כמו כן, מהי כוונת רש"י באמרו: "וסוף המקרא מוכיח", כיצד תפירת עלי התאנה והחגורות מלמדת על חכמה? אלא נראה ברור מפירושו כאן, שאדם וחווה לפי רש"י היו טיפשים וחסרי דעת כבהמות עד שלא ידעו אפילו לתפור להם עלי תאנה וחגורות כדי לכסות את גופם, ו"בזכות" חטאם ומעלם ומריים רוממם הקב"ה להבין כיצד לתפור לעצמם בגדים...


ולכאורה לא הייתי צריך להדגיש שפירושו הזה הינו סכלות מוחלטת, כי הדבר ברור, אך לצערי 99.99% מהעולם הדתי אינו מבין שרש"י היה מין וסכל, ואף בטוחים שהוא היה ראש חכמי ישראל ופרשניו, לא פחות גדול ממשה רבנו ואולי אף יותר! ולכן יש צורך גדול לומר שוב ושוב כי גם פירושו הזה של רש"י הינו סכלות מוחלטת, ורבנו התייחס לפירושו הזה של רש"י בראש ספרו "מורה הנבוכים" בפרק ב, והנה דברי רבנו שם:


"אמר המקשה, נראה מפשט הכתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע, וכאשר הִמרה [=מרד בציווי ה' ונטה אחר תאוותיו] הביא לו מִרְיוֹ את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו שהוא נכבד מכל העניינים המצויים בנו ובו מהותנו. והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו לתת לו שלמות שלא הייתה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדברי האומר שאחד מבני אדם הִמרה והִרבה לפשוע ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים [כלומר עלה לגדולה]".


אפילו המקשה הזה שנזכר במורה הבין את מה שרש"י לא היה מסוגל להבין, והוא שלא יעלה על הדעת שהקב"ה ישלם לאדם את השכר הנעלה מכולם והוא החכמה וכוח הידיעה וטוּב המחשבה, בעבור מרדו בציווי ה' ונטייתו אחר תאוות ליבו. ופירושו הזה של רש"י מעודד לפשוע ולמרוד בה' יתעלה, שהרי מי שמורד ופושע בציוויו של הקב"ה זוכה לגדולה! ורק סכל ונבל יפרש כפירוש הזה, אך אין להתפלא על פירושיו הרעים של רש"י כי מקורם מקור נרפש ומושחת, כלומר השקפות המינות הינן המקור הרע לכל ההזיות והדמיונות הנחלות.


ולקמן הבאנו את ביקורתו החריפה של רבנו במורה שם (א, ב) על אותו מקשה אשר רק התקשה להבין, ואם כך דבריו על אותו מקשה, מה יהיו אפוא דבריו על רש"י אשר החליט שכך היא האמת, התהלך במישרים בכל חתחתי המחשבה וההשקפות הרעות, והִתעה את עם-ישראל אחר הזיותיו אשר מרחיקות אותנו מאל אמת ומקרבות אותנו לעבודה-זרה לאלילות ולמינות, מה יהיה דינו? וכך מוכיח רבנו את אותו מקשה במורה שם (א, ב):


"אמרנו, אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו [כלומר והוא עדיין בגדר תינוק ביחס לרמת השקפותיו ומושגיו ותפישותיו], ומי שדימה שיבין [את] ספר [התורה] שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעוברו עליו במקצת העיתים הפנויים מן המשתה והתשמיש כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים [ומָרי מעיר שם: "דרך אגב, שים לב ליחסו של הרמב"ם לשירים ולשָׁרים"], תן דעתך והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו".


ובמלים אחרות, רבנו מותח ביקורת קשה על אותו מקשה אשר מתייחס לספר התורה הקדוש כאילו היה ספרות פרוזה או ידיעות חדשותיות, והוא עובר עליו במקצת הזמנים הפנויים בחייו מהעיסוק בתאוותיו השונות ומשקיעתו בענייני העולם-הזה. וכך היא בדיוק תפישתו של רש"י את ספר התורה, תפישה שטחית מחרידה כאילו היה מדובר בספרות אגדה עממית שעוברת מדור לדור בעם-ישראל, ספרות שטחית ודמיונית שנועדה להפעים את מחשבתנו בהזיות, ולהפיג את שעמומנו בעתים הפנויים מן העיסוק בתאוות החומרניות של העולם-הזה.


וכך היא ההתייחסות לדת משה במקומות רבים, וכבר מצאתי רבים אשר מפורסמים כ"חוקרי רמב"ם" מובהקים, פרופ' ובעלי תארים רמי מעלה, אשר מחקריהם במשנת רבנו נועדו רק להשתעשע מעט בחכמה בזמנים הפנויים מרדיפתם את הממון ומעיסוקם בתאוות העולם-הזה. ומכיוון שכך, רק חלק קטן משעשועיהם קולע את האמת, בעוד שרוב מחקריהם הינם הסחה מדרך האמת, או חמור מכך, סילוף מכוון של דברי רבנו או הצגת מומיו כדי למזער את נזקו ותוכחתו ליהדות אשכנז ולעמעם את אורו הגדול אשר מכה אותם בסנוורים.