top of page

לחם לאכול ובגד ללבוש

בפרשת "ויצא" יעקב אבינו מלמד אותנו מהו הרף הכלכלי שאליו האדם צריך לשאוף: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בר' כח, כ). מנדרו של יעקב אבינו אנו למדים, שכל תשוקתו הכלכלית הסתכּמה ב"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". יעקב אבינו לא חלם על דירות יוקרה או מכוניות פאר, כל תשוקות האדם המודרני היו זרות לו. כל שיעקב ביקש הוא צרכי הקיום ההכרחיים לאדם ותו לא.


חולִי שאיפת המותרות


בספרו מורה-הנבוכים (ג, יב) רבנו הרמב"ם מבאר מהם מקורות הפגעים והרעות שבעולם. רבנו מגיע למסקנה שיש שלושה מינים של רעות בעולם, והמין השלישי של רעות העולם הוא מה שהאדם גורם לעצמו, וכֹה דבריו: "ומֵרָעות המין הזה צועקים כל בני האדם [...] ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה: 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ' [מש' יט, ג]". בדבריו אלה, רבנו מתכוון לאדם הסכל אשר מזיק לעצמו ברודפו אחר המותרות והתאוות, וזועף על ה' שכאילו הוא זה שהביא עליו את הרעות, ובהמשך נבאר עוד את הדברים הללו שאומר רבנו.


נזקי הנפש משאיפת המותרות


לדעת הרמב"ם הנפש קשורה בגוף האדם, ולכן, שינויים שחלים על הגוף משפיעים על הנפש. לדוגמה, אדם שמרגיל את עצמו לאכול הרבה, לא רק שהוא ישמין ויזמין לעצמו מחלות גופניות, אלא שהוא גם מעצב בהתנהגותו הרעה את דמות נפשו הרוחנית, כלומר, בנהייתו אחר תאוות האכילה, הוא צורב בנפשו תכונה שלילית של תאווה ותשוקה לאכילה. כך שתאוותו איננה נובעת עתה רק מייסורי קיבתו הנפוחה שדורשת את מילוייה, אלא גם מעצם נפשו ואישיותו החולה אשר תובעת לבוא על סיפוקה במילוי הכרס, בזלילה וסביאה.


רדיפת המאכלות הינה רק דוגמה אחת, אך הדבר נכון לגבי כל התאוות, כלומר, כאשר האדם להוט אחר התאוות המכלות הוא מרגיל את נפשו לשאוף לדברים שאינם הכרחיים לקיומו, וצורב בה תכונה של תשוקה למותרות. אדם שמשתוקק למותרות איננו חדל לדאוג על הונו ומכניס את עצמו לסכנות רבות (הלבנת הון, גניבה, רמאות, וכיו"ב), כאשר כל מטרתו היא השגת מותרות שאינן הכרחיות לקיומו, אך כבר נדרשות ונתבעות בתקיפוּת בנבכי נפשו.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (ג, יב):


"הנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותוּשׂג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי [...] ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף. [...] המותרות אין להן סוף, אם תהיה לך תשוקה שיהיו כֵּליך של כסף, הרי היותם של זהב יותר נאה, ואחרים עשאום שוהם, ושמא יעשום גם מן הפִטדה והאודם".


בהמשך דבריו שם, רבנו מוסיף לתאר את נזקי שאיפת המותרות, ואת סכלות האדם ששוגה בהן, עד-כדי-כך שהוא מתרעם על הקב"ה שאינו מסייע לו למלא את תאוותו, וכֹה דבריו:


"ולא יחדל כל סכל ונבער מדעת, בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות [...] וכל מטרתו בכך להשיג את המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יבואוהו צרות באותן הדרכים שהוא הלך בהן יתלונן על משפט ה' וגזרתו [...] ועל מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד, ומִספר נערות עדויות במיני הזהב ואבני החן, כדי שיעוררוהו למשגל יותר ממה שביכולתו כדי שיתענג, כאילו תכלית המציאות אינה אלא עונג השפל הזה בלבד".


דרכו של יעקב אבינו


יעקב אבינו היה יכול לבקש עושר ומותרות, אך הוא בחר לבקש רק את מה שהכרחי לקיומו: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וזאת מפני שמטרתו בעולם-הזה לא הייתה העולם-הזה, הוא התרומם מעל שאיפות החומר והבלי המותרות, ותשוקת נפשו הגדולה הייתה לדעת את ה'.


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (ג, יב):


"אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת [=תכלית] המציאות הזו והבינו אותה [...] ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכוונה בהם מחמת היותם אדם [=הואיל והם בני אדם מטרתם:] והיא ההשגה [=השגת ה'], ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק האדם בהכרחי".


אדם שממלא את ייעודו, מקדש את שכלו, מטהר את רעיונו, ומתרומם מעל בהמיותו, יתרחק מההבל ששוגים בו ההמונים ברודפם אחר המותרות. הוא לעומתם מסתפק בצרכי הקיום ההכרחיים לחיי שלווה וכבוד ומקדיש את חייו לעשיית המצוות, מתוך ידיעה עמוקה שבהן הוא מעצב את נפשו ומכשירהּ להשכיל ולידע את ה'. ברם, מי שרודף אחר המותרות יתקשה אף בהשגת צרכי הקיום ההכרחיים, למשל, מי ששעבד את עצמו בהלוואות כדי לחיות בבית מפואר, יִכבד עליו נטל החובות, ויתקשה לשלם בעבור ביגוד ומזון שהכרחיים לקיומו הנאות.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (ג, יב):


"וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו [=קושי וכובד השגת הפרנסה] הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, [עד ש]נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי [מרוב ההוצאות על המותרות] – לפי שכל מה שהתקוות [=השאיפות] תלויות במותרות יותר, יהיה הדבר קשה יותר, ויתבזבזו הכוחות וההישגים במה שאינו הכרחי, ובכך לא יימצא ההכרחי".


יעקב אבינו התרומם משאיפות החומר, הקדיש את חייו להשגת ההכרחי בלבד, כדי שיישאר לו זמן פנוי לעבודת ה', להרהר ולהתבונן במציאות הבורא ובפעולותיו, בהנהגתו את העולם, ובתכלית קיומו של האדם. יעקב אבינו עיצב ושכלל את דמותו הרוחנית, ורתם את העולם-הזה להיות אמצעי להשגת ה' יתברך, ופרוזדוד לחיי העולם-הבא, חיי האושר הרוחני הנצחי.


וכתבתי פרוזדוד בדל"ת כי זהו נוסח חז"ל הקדום לפי כתבי-היד העתיקים, וכך נאמר במשנה במסכת אבות (ד, כא): "ר' יעקב אומר, העולם-הזה דומה לפרוזדוד בפני העולם-הבא. התקן עצמך בפרוזדוד, כדי שתיכנס לטרקלין". ושם פירש רבנו: "טרקלין – הארמון, ופרוזדוד – בית שער. והמשל פשוט והכוונה ידועה, כי בעולם-הזה נקנות המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי-העולם-הבא, וזה [=העולם-הזה] אינו אלא דרך ומעבר לשם [=לעולם-הבא]".


לעומת זאת, אדם ששוגה לחשוב שהנאותיו בעולם-הזה הן התכלית ואחריהן יש לרדוף, מזניח את נפשו היקרה ומותיר אותה גולמית ואטומה, עמומה וחשוכה – וכל מה שנשאר בידו הוא חיצוניוּת שווא מתעתעת שחולפת ביעף כרוח קלה עם חלוף חיי האדם הקצרים. "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ, כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ" (תה' קג).


וכֹה דברי רבנו בהמשך המורה שם (ג, יב):


"וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר בעצמותו [=לא עיצב שום דבר מהותי בנפשו], אבל השיג דמיון שווא או משחק".


"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קה' א, ב).

לחם לאכול ובגד ללבוש
.pdf
הורידו את PDF • 133KB

1,109 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page