לחם לאכול ובגד ללבוש

בפרשת "ויצא" יעקב אבינו מלמד אותנו מהו הרף הכלכלי שאליו האדם צריך לשאוף: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח, כ). מנדרו של יעקב אבינו אנו למדים, שכל תשוקתו הכלכלית הסתכמה ב"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". יעקב אבינו לא חלם על דירות יוקרה או מכוניות פאר, כל תשוקות האדם המודרני היו זרות לו. כל שיעקב ביקש הוא צרכי הקיום ההכרחיים לאדם ותו לא.


חולִי שאיפת המותרות


בספרו מורה-הנבוכים (ג, יב) הרמב"ם מבאר מהם מקורות הרעות שבעולם. הוא מגיע למסקנה שיש שלושה מינים של רעות בעולם, והמין השלישי של רעות העולם הוא מה שהאדם גורם לעצמו, וכֹה דבריו: "ומרעות המין הזה צועקים כל בני האדם [...], ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה: 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ' [משלי יט, ג]". רבנו מתכוון לאדם הסכל אשר מזיק לעצמו ברדפו אחר המותרות והתאוות, וזועף על ה' שכאילו הוא זה שהביא עליו את הרעה, ובהמשך נבאר עוד את הדברים מתוך דברי רבנו.


נזקי הנפש משאיפת המותרות


לדעת הרמב"ם הנפש קשורה בגוף האדם, ולכן שינויים שחלים על הגוף משפיעים על הנפש. לדוגמה, אדם שמרגיל את עצמו לאכול הרבה, לא רק שהוא ישמין ויזמין לעצמו מחלות, הוא גם מעצב בהתנהגותו את דמות נפשו הרוחנית, ובנהייתו אחר תאוות האכילה, הוא צורב בנפשו תכונה שלילית של תאווה ותשוקה לאכילה. כך שתאוותו איננה נובעת עתה רק מייסורי קיבתו הנפוחה שדורשת את מילוייה, אלא גם מעצם אישיותו שמבקשת לבוא על סיפוקה בזלילה וסביאה.


כלומר, כאשר האדם להוט אחר התאוות הוא מרגיל את נפשו לשאוף לדברים שאינם הכרחיים לקיומו, וצורב בה תכונה של תשוקה למותרות. אדם שמשתוקק למותרות איננו חדל לדאוג על הונו ומכניס את עצמו לסכנות רבות (הלבנת הון, גניבה, רמאות, וכיו"ב), כאשר כל מטרתו היא השגת מותרות שאינן הכרחיות לקיומו, אך כבר נדרשות בתקיפות בנבכי נפשו. וזה לשון הרמב"ם שם:


"הנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותוּשׂג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי [...], ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף. [...] המותרות אין להן סוף, אם תהיה לך תשוקה שיהיו כליך של כסף, הרי היותם של זהב יותר נאה, ואחרים עשאום שֹהם, ושמא יעשום גם מן הפִטדה והאודם".


בהמשך דבריו, הרמב"ם מוסיף לתאר את נזקי שאיפת המותרות, ואת סכלות האדם ששוגה בהן עד כדי כך שהוא מתרעם על הקב"ה שאינו מסייע לו למלא את תאוותו, וזה לשונו שם:


"ולא יחדל כל סכל ונבער מדעת, בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות [...], וכל מטרתו בכך להשיג את המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יבואוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהן יתלונן על משפט ה' וגזרתו [...], ועל מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד, ומִספר נערות עדויות במיני הזהב ואבני החן, כדי שיעוררוהו למשגל יותר ממה שביכולתו כדי שיתענג, כאילו תכלית המציאות אינה אלא עונג השפל הזה בלבד".


דרכו של יעקב אבינו


יעקב אבינו היה יכול לבקש עושר ומותרות, אך הוא בחר לבקש רק את מה שהכרחי לקיומו: "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". וזאת מפני שמטרתו בעולם הזה לא הייתה העולם הזה, הוא התרומם מעל שאיפות החומר והבלי המותרות, ותשוקת נפשו הגדולה הייתה לדעת את ה'. וזה לשון הרמב"ם שם:


"אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת [=תכלית] המציאות הזו והבינו אותה [...], ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכוונה בהם מחמת היותם אדם [=מטרת האדם בהיותו אדם] והיא ההשגה [=השגת ה'], ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק האדם בהכרחי".


אדם שממלא את ייעודו, מקדש את שכלו ומתרומם מעל בהמיותו, מבין את ההבל ששוגים בו רבים מבני אדם ברדפם אחר המותרות. הוא לעומתם מסתפק בצרכי הקיום ההכרחיים לחיי שלווה וכבוד, ומקדיש את חייו לאסוף מצוות, מתוך ידיעה עמוקה שבהן הוא מעצב את נפשו ומכשירה להשכיל ולידע את ה'. ברם, מי שרודף אחר המותרות יתקשה אף בהשגת צרכי הקיום ההכרחיים, לדוגמה מי ששעבד עצמו להלוואות כדי לחיות בבית מפואר, יִכבד עליו נטל החובות, ויקשה עליו לשלם בעבור ביגוד ומזון שהכרחיים לקיומו הנאות. וזה לשון הרמב"ם שם:


"וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו [=קושי וכובד השגת הפרנסה] הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי, לפי שכל מה שהתקוות [=שהשאיפות] תלויות במותרות יותר, יהיה הדבר יותר קשה, ויתבזבזו הכוחות וההישגים במה שאינו הכרחי, ובכך לא יימצא ההכרחי".


יעקב אבינו התרומם משאיפות החומר, הקדיש את חייו להשגת ההכרחי בלבד, כדי שיישאר לו זמן פנוי לעבודת ה', להרהר במציאות הבורא ובפעולותיו, בהנהגתו את העולם, ובתכלית קיומו של האדם. יעקב אבינו עיצב ושכלל את דמותו הרוחנית, ורתם את העולם הזה להיות אמצעי להשגת ה'.


לעומת זאת, אדם ששוגה לחשוב שהנאותיו בעולם הזה הן התכלית, מזניח את נפשו ומותיר אותה גולמית ואטומה, עמומה וחשוכה – כל מה שנשאר בידו הוא חיצוניוּת שווא מתעתעת שחולפת ביעף עם חלוף חיי האדם הקצרים. וזה לשון הרמב"ם שם: "וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר בעצמותו [=לא עיצב שום דבר מהותי בנפשו], אבל השיג דמיון שווא או משחק".



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!