בעבר טען כנגדי ערוסי השׂכיר שאין לגנות את רש"י כי הוא איננו עומד לפנינו ולא ניתן להזמין אותו לבית-דין לבירור... והנה דבריו המתחסדים: "וכלום אין אתה יודע שאין קוראים למישהו מין, וכל-שכן לחכם [רש"י היה חכם?!] אלא-אם-כן נושאים ונותנים עמו ומסבירים לו טעויותיו, והוא בשלו. כך שלכל היותר נוכל לומר על מישהו שרק קראנו את דבריו, ולא נשׂאנו ונתנו עמו, שהוא טועה, או שיש חשש מינות בדבריו, אך אין קוראים לו מין! ובוודאי שאין לקרוא לו שהוא מראשי הפשע, ולא רשע, במיוחד אם אינו עושה מעשה, ולא מורה הוראה".
מדברי ערוסי רודף הבצע עולה אפוא, "שאין קוראים למישהו מין, וכל-שכן לחכם, אלא-אם-כן נושאים ונותנים עמו ומסבירים לו טעויותיו, והוא בשלו". ובכן, איך יעלה על הדעת שכל מין שקם ויקום בעם-ישראל במהלך הדורות, נדון אותו לכף זכות עד שנביא אותו לפני בית-דין? וכי רבנו הרמב"ם זימן את חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים לפני בית-דין? וכי הוא אמר עליהם שהם "יותר תועים מן הבהמות" לאחר שקרא להם לבירור בבית-דינו? אַיֵּה הדעת וההיגיון?
יתר-על-כן, אם מצאנו שרשע מסוים היה מין ארור שהִתעה את עם-ישראל אחרי ההבל, והוא כבר התפגר לפני זמן רב, האם ניתן לטעון שהוא בהכרח לא ייחשב למין רק בגלל שכבר נשחקו כל עצמותיו ואין לנו יכולת לזמֵּן אותו לשימוע? האם ניתן להכשיר את כל חכמי-יועצי-אשכנז המגשימים רק בגלל שהם לא זומנו לבית-דין או בגלל שלא הייתה סנהדרין בימיהם? ולפי דברי ערוסי, יש להכשיר את כל דברי המינים לדורותיהם ולאפשר להם לזהם לטמטם ולטמא את מחשבתו של עם חכם ונבון, רק בגלל שהם כבר התפגרו ואי אפשר לזמֵּן אותם לשימוע!
ויתרה מכולן, חז"ל ורבנו הרמב"ם מבטלים באופן חד-משמעי את דברי ערוסי השׂכיר, כלומר, מעיקרא אין שום צורך בעדים והתראה ודיינים כאשר עוסקים במינים, והנה פסקם החד:
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (ממרים ג, א).
נמצא, שאפילו כדי להרוג, וכל-שכן לגנות ולחרף ולגדף ולצרור את המינים, אין שום צורך לא בעדים ולא בהתראה ולא בדיינים – ההיפך הגמור מדברי ערוסי הכסיל רודף הבצע! וביתר ביאור, אם מותר להורגם ומי שעשה כן "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" – כל-שכן וקל-וחומר שמותר ואף מצוה גדולה ורבה היא להסיר מכשול מדרך עם-ישראל ולגנות את רש"י-שר"י בכל הגינויים האפשריים! וכל מי שלא תוקף ומגנה את רש"י-שר"י מתעלם מיסודותיה היסודיים ביותר של דת משה, משתף פעולה עם עובדי אלילים ומנציח את גלותנו הרוחנית! וכל-שכן ערוסי, שמשבח את רש"י בקראוֹ לו "חכם"! ואיני יודע אם ערוסי מכיר את פירוש רש"י-שר"י לעומקו, או רק מעריץ אותו מתוך רדיפת בצע וסגידה לפטרוניו האירופים, אבל מי שמכיר את פירוש רש"י לעומקו ועדיין קורא לו "חכם" הוא אבי אבות השוטים הכזבנים והמשומדים.
גם ב"מורה הנבוכים" רבנו פוסק שאסור לדון לכף זכות עובדי אלילים בכלל ומגשימים בפרט, ואין שום צורך גם לפי דבריו במורה לזמֵּן שום חכם בעיניו לדון עמו האם הוא מגשים או לאו, כי עצם העובדה שמצאנו בדבריו ענייני הגשמה מפורשים, די בהם כדי לגנות ולבזות ולהכרית אותו מעם-ישראל. והנה תשובת רבנו במורה (א, לו) להשגת הפוחז הצרפתי בהלכות תשובה (ג, טו), השגה שדומה לטענתו של ערוסי שאומר שיש ללמֵּד זכות על מאמיני הגשמות:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חוּנך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו [וברור שאסור לסבור שהם 'חכמים'!], כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [ובעניין זה ראו: 'מנהג ישראל תורה הוא?']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית".
כלומר, גם מי שבחר לסלף את המקראות או המדרשים ולתלות בהם את כסילותו והזיות מינותו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לזמֵּן אותו לשימוע ולתת לו פתחון פה, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום-פנים-ואופן ובשום-צורה לכף זכות. אלא, על התועה שנכשל אחרי המינים לשוב לה' ולהודות לדרך האמת: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל-כוחו כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' יתעלה, ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.
ורש"י לא רק נכשל במינות, הוא הִתעה את עם-ישראל בפירושיו הזרים, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך – ולפי רבנו "אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י-שר"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם הטעיית מינות נוראה: קידוש פירוש פרו-נוצרי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל! ולא לחינם נבואות הזעם נאמרו לדורי דורות, כי חכמי-יועצי-אשכנז הוסיפו ומוסיפים ללכת בדרכי חושך, למרות כל הייסורים שעברו: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב", "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ" (יר' ה, ג; לו, טו).
יתר-על-כן, כאמור, רבנו אוסר ללמֵּד זכות על המינים שתעו בדרכי ההבל, כלומר גם כאשר ברור לאדם שמתבונן בהזיותיהם שהם כסילים נבערים. ברם, אם האדם מתבונן בהזיותיהם של המינים ונדמה לו שהם חכמים גדולים, שגיאתו איננה רק בעניין של לדון לכף זכות, אלא, הוא נכשל ונחבל במינות – שהרי הוא סבור שהזיות המינים הארורים הינם חכמה גדולה! וזהו מצבו של ערוסי רודף הבצע, הוא כל-כך נתעוור מן האמת עד שנדמה לו שרש"י היה חכם!
"הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְיָ תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְיָ!" (דה"ב יט, ב); "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (מש' כד, כד); "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם" (מש' כח, ד); "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" (מש' כט, כז).
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ? וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ!" (ש"א טו, יט).
עוד טען ערוסי בדבריו לעיל, שאין לקרוא לשר"י פושע ולא רשע ו"במיוחד אם אינו עושה מעשה ולא מורה הוראה", ואני שומע ולא אבין, מה שייך כאן מעשה? והלא עצם הדעה והסברה בגשמות היא עבודה-זרה כעורה וחמורה. ומה ערוסי למעשה אומר? עד שרש"י-שר"י לא יבנה לעצמו פסל או יעשה לעצמו תמונה הוא אינו בגדר עובד אלילים? והלא דבריו הם נגד התורה שאסרה עלינו להגשים את הבורא! "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו). ודברי ערוסי תואמים לדברי המין המודרני, שֵׁף השיקוצים המחשבתיים, הקוקו, שבספרו "שמונה (קבצים) [שרצים]" (א, לא–לב) מסכים עם טענת הפוחז הצרפתי, שאין לקרוא למי שסובר את הגשמות "מין" עד שלא יבנה לעצמו פסל ותמונה בפועל...
עוד טען ערוסי הכסיל שרש"י לא הורה שום הוראה, ושוב איני מבין מה הוא אומר, וכי החדרת השקפות מינות לעם-ישראל איננה בגדר הוראת הוראה? וכי יש "הוראת הוראה" חמורה מזו? וכי יש דבר חמור יותר מהתעיית עם-ישראל אחרי הזיות מינות והזיות מאגיות אליליות? וכיצד ערוסי מתעלם ממעמדו של שר"י בעולם ההלכה והמחשבה היהודי? כיצד הוא מתעלם מכך שרש"י הפך להיות היסוד לדת האורתודוקסית השולטת בימינו בעם-ישראל? וכי הוא לא הבחין שהזיותיו של שר"י החדירו לעם-ישראל אינסוף הזיות מאגיות המרחיקות אותנו מאל אמת? וכי הוא אינו מבין שרש"י הניח את התשתית המאגית לקבלה הארורה? "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).
ואם תשאלו איך ערוסי אינו מצליח להבין את כל זאת, ואף נלחם כנגד השקפות האמת וכנגד דרך האמת? והלא הוא כביכול אדם משׂכיל! ובכן, המידות הרעות שבחר לסגֵּל לעצמו, ובראשן צייקנותו ורדיפת הבצע שלו, גרמו לו לפשוט את ידו ולחלל-שם-שמים וליטול כספים שאסור באיסור חמור לקחת אותם – והוא לא מחלל-שם-שמים בפרוטות עלובות ומבזות כפי שנוהגים יושבי הישיבות הנבערים, ערוסי נטל ונוטל לכיסו מיליונים שהוא חצב וחוצב ברגע זה ממש מתורת משה, וגדול עוונו מנשוא, והוא אף מתעה את תלמידיו אחרי הבצע והזיות המינות. "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם!" (יר' מט, ז).
"אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ" (מלאכי ג, יד).
וערוסי הוא לא הראשון, נביאי ישראל כבר זעקו על כומרי הדת רודפי הבצע והתאוות:
"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִּיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר יְיָ צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי" (מלאכי א, ו). "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות אורתודוקסית פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).
"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב).
דוגמה קכו
בבראשית (כא, א) נאמר כך: "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר", ושם פירש רש"י: "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וגו' – סמך פרשה זו לכאן, ללמדך, שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר: 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ' [בר' כ, יז], וסמיך ליה: 'וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה', שפקד [את שרה] קודם שריפא את אבימלך [דהיינו קודם שריפא את חוליין של נשות אבימלך]".
תפישׂת דברי המדרש כפשוטם על-ידי רש"י-שר"י הולידה את "הסגולה הבדוקה והמנוסה" בימינו, שאם אדם מתפלל על חברו הוא נענה תחילה, ואף עושים "הסכמים" בין החברים שכל אחד יתפלל על חברו כדי ששניהם ייענו מן השמים... ובזאת הם מחטיאים לחלוטין את המטרה, שהרי במקום לשוב בתשובה לפני בורא-עולם, במקום לחפש במעשים ולעזוב את המעללים ואת האמונות התפלות וההשקפות הנתעבות – בני האדם מְמַקדים את כוחותיהם ומחשבותיהם בהפעלת "טריקים" מאגיים – כמו להתפלל על החבר כדי שהקב"ה ימלא את כל משאלותיהם ומאווייהם שלהם, ואפילו כאשר יסוד כל משאלותיהם הינו הבל מהובל.
ולכן, מי שמתייחס למדרש הזה כפשוטו ולומד ממנו "סגולה בדוקה ומנוסה" שגורמת בהכרח להתחמק מעריכת חשבון נפש בשאלה: מדוע באו הייסורים או העיכובים? אדם כזה ימשיך לתעות באפלה ויוסיף להיכשל ולהיחבל ולהתרחק מתשועת ה' יתעלה – "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [=לא תתבוננו בסיבת הייסורים] [...] וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (ויק' כו, כא).
ועתה למדרש, הנה לפניכם דברי חכמים ע"ה בתלמוד מסכת בבא קמא (צב ע"א):
"מנא הא מילתא דאמור רבנן: 'כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'? [...] 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ', וכתיב: 'וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר' וגו' – כאשר אמר אברהם אל אבימלך".
נמצא, שהפסוקים הללו הינם אך ורק בגדר "אסמכתא בעלמא" למידה טובה שחז"ל ביקשו להנחיל, ומהי המידה הנעלה הזו? ובכן, חכמים ביקשו ללמֵּד שמי ששכלל את מידותיו עד-כדי-כך שהוא רגיש לזולתו וכואב את כאבו, יותר מאשר הוא מתבונן על כאבו שלו – אדם נעלה שכזה, יזכה לתשועת ה' לפני שחברו יזכה לה, שהרי הוא ראוי לה מאד. ובמלים אחרות, חז"ל ביקשו לעודד את בני האדם להכניע את אנוכיותם ואהבת עצמם, ולרחם על זולתם. כמו כן, חז"ל ביקשו לעודד את בני האדם לרחם על זולתם, כדי שיתעוררו לסייע להם בצרתם:
"הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ, הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם, אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ, אָז תִּקְרָא וַייָ יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן, וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם" (ישעיה נח, ו–י).
ועתה לתמיהות שעולות מפשט המדרש: לפי סדר פסוקי-התורה הקב"ה אכן פקד את שרה בהיריון לפני שהוא ריפא את אשתו ואמהותיו של אבימלך מחולי עצירת הרחם. אולם, אם המתפלל על חברו נענה תחילה, מדוע אשתו ואמהותיו של אבימלך התרפאו מחולי עצירת הרחם וילדו לפני שרה? ואיך ייתכן שאברהם אבינו יקבל שכר על תפילתו לאבימלך עוד לפני שהתפלל עליו? ואיך ייתכן לקרוא לאבימלך "חברו" של אברהם? שהרי על שלטונו של אבימלך נאמר: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי"! והיכן נזכר בתורה שאברהם אבינו קיבל שכר מאת ה' על תפילתו בעבור אבימלך? וכי אבימלך צדיק היה? ורק כדי לצאת ממנו בשלום אברהם אבינו התפלל עליו. וגדולה מכולן, וכי אברהם זכה ליצחק בגלל תפילתו על גוי טמא? והלא אברהם אבינו זכה ליצחק בשל אהבתו העצומה לבורא-עולם: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בר' ג, טז), "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בר' יח).
"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מא, ח).
דוגמה קכז
בבראשית (כא, ב) נאמר כך: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים", וכך פירש רש"י שם: "את המועד דיבר וקבע כשאמר לו: 'לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ' (יח, יד), שרט לו שריטה בכותל ואמר לו: כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד". מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא (וירא, לו): "זבדי בר לוי אמר: שרט לה הקדוש-ברוך-הוא שריטה על הכותל, אמר לה לכשיבוא השמש לכאן תלד". ומדרש המינות הלזה מסלף את התורה, שהרי מי שהודיע לאברהם שעתיד להיוולד לו בן הוא המלאך ולא הקב"ה, ומחברי המדרש זייפו את התורה והחליטו שהמלאך אשר הודיע לאברהם על לידת בנו יצחק היה הקב"ה.
ויש לזכור שמדרש תנחומא לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – וברור שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים היא לרומם את יהדות המינות הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות-שחץ זרות לטשטש את האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת... ושימו לב, במדרש נאמר שהקב"ה שרט שריטה לשרה ואילו בדברי רש"י השריטה נשרטה לאברהם. כלומר, לפי שר"י, אברהם אבינו פקפק באמיתת ההבטחה, ולכן נזקק לאותה השריטה!
ועוד, הייתכן לתאר את הקב"ה כשורט שריטה שהיא מעשה של השחתה שנהגו בו עובדי האלילים הקדמונים? "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְיָ" (ויק' יט, כח). ובכלל, באיזה כותל מדובר כאן? והלא אברהם אבינו היה יושב אוהלים?! מדובר אפוא במדרש מינות משובש מאד, ורש"י-שר"י לא חש בזרותו והחדיר אותו לתוך פירושו כדי להוסיף תיאורים מגשימים שימשכו את לב ההוזים, ותיאורים אלה מתאימים לסיפורי האחים גרים אך מרחיקים את האדם מצור העולמים, בהחדירם לפתאים דמיונות מינות מגוחכים.
ודרך אגב, מה צורך יש בשריטה הזאת? והלא היריון הוא לא דבר שנודע בלידה, אלא, ברגע שנודע לאברהם ושרה שהיא בהיריון חודשים רבים לפני עת הלידה, כבר נודעה להם אמיתת ההבטחה, וכבר נודע להם שדברי המלאך הינם אמת, אז מה צורך יש בה בשריטה הזאת?
יתר-על-כן, יש בהחדרת המדרש הלז לתוך פירושו של שר"י גם הגשמה, שהרי אם אחד מן המלאכים הוא הקב"ה, ואם שלושת המלאכים שנזכרו הינם גוף כבני האדם (וכפי שראינו בפירושיו שם על המלאכים, וכן במקומות רבים שר"י קובע שיש למלאכים גוף) – הרי שהקב"ה הוא גוף. כמו כן, תיאורו של הקב"ה כמי ש"דיבר וקבע" ו"שרט שריטה בכותל" מוסיפים עצים יבשים לאש המינות, ומנפחים מאד את ההזיה שיש לה' גוף ודמות הגוף.
והשריטה היחידה שיש לפנינו היא השריטה העמוקה במוחו של שר"י וחבר מרעיו המינים, וכאשר הנני מתבונן בפירושיו לתורה עולֶה במחשבתי הדימוי של פיל בחנות חרסינה: וכמו הפיל הדמיוני הזה שאינו מסוגל לטפל בכלי חרס עדינים ומכוירים, כך רש"י לא ידע לטפל בפסוקי התורה בעדינות המחשבתית הנדרשת והמחויבת, והרס בסכלות מינותו את דברי התורה הזאת: "הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ [קרן המינים]" (איכה ב, יז).
דוגמה קכח
בבראשית (כא, ו) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", ושם פירש רש"י: "יִצְחַק לִי – ישמח עלי. ומדרש אגדה: הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורוב שחוק היה בעולם". פירושו של רש"י "ישמח עלי" מקורו באונקלוס שתרגם: "כָּל דְּשָׁמַע יִחְדֵּי לִי", ואיני מבין מדוע רש"י שינה מלשון אונקלוס וכתב: "ישמח עלי", וכאשר שמחים עם מישהו שמחים עמו ולא עליו, ורק כאשר לועגים לראויים לחרפה כגון המינים ראוי לומר לשמוח עליהם, כלומר לשמוח במפלתם ובמחיית זכרם והשקפותיהם המרעילות. אולם, לא הבאנו את פירושו כאן כדי לעסוק בלשונו האירופית-הצרפתית העילגת, אלא בעיקר כדי להאיר על סכלות השקפותיו הרצוצות, וכדי להבין את סכלותו כאן נעיין תחילה במקור דברי האגדה במדרש בראשית רבה (נג, ח):
"אלא בשעה שנפקדה אימנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו עמה, הרבה סומים נתפתחו עימה, הרבה שוטים נשתפו עימה".
נשים לב כי רש"י-שר"י בפירושו מְשַׁנֶּה ואף מוסיף על לשון המדרש, שהרי רש"י אומר: "הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורוב שחוק היה בעולם". כלומר, רש"י משנה ש"הרבה חולים נתרפאו בו ביום", ומוסיף ש"הרבה תפילות נענו עמה ושרוב שחוק היה בעולם". ושינוייו ותוספותיו מעידים בבירור על-כך שהוא התייחס לכל האגדה הזו כפשוטה! שהרי אם מדובר במשל מדוע יש צורך להרחיב ולהוסיף בתיאורים פשטניים? ורק מי שמתאר מציאות ממשית מוסיף ומרחיב בתיאורים מציאותיים פשטניים.
ויש חשיבות מיוחדת לדוגמה הזו, מכיוון שבה רש"י מציין שמדובר במדרש אגדה, ואף-על-פי-כן הוא מתייחס אליו באופן פשטני! כלומר, אפילו במקום שרש"י-שר"י אומר במפורש שמדובר באגדה הוא מתייחס אליה כפשוטה, ובמלים אחרות, אין בפירושו שום מקום שבו הוא מפרש את אגדות חז"ל כמשלים, וכולן לפי אי-הבנתו הינן כפשוטן – שהרי אם אפילו כאשר הוא מציין במפורש שמדובר באגדה הוא מתייחס לדברים שבה באופן פשטני, כל-שכן וקל-וחומר כאשר הוא מביא את דברי האגדות כפירושים פשטניים ללא כל ציון שמדובר באגדה או במדרש.
כמו כן, מדוע שר"י בוחר לומר שבאותו היום "רוב שחוק היה בעולם", וכי השחוק הוא מידה טובה? וכי ראוי לעודדהּ? והלא חז"ל אמרו ששחוק וקלות ראש מרגילין לערווה: "רבי עקיבה אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה" (אבות ג, טז), וכן פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות דעות (ב, יד; 'כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש' וכו'). ועצם השימוש במילה שחז"ל ראו בה ביטוי לעניין שלילי ביותר, מעידה על ריחוקו ממוסריותם של חז"ל ועל שקיעתו במוסר ההבלים של השקפות המינים ותאוותיהם: "כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה" (מש' י, כג).
אמנם, יש מקומות בודדים שהמלה "שחוק" בכתבי הקודש נאמרה בהקשר חיובי, אך ברור שבמקום שהיא נאמרת לבדה, ללא גילוי נאות שמדובר בהקשר חיובי, הכוונה לבטא העדר מוסר, ובמיוחד לאור שימושם של חז"ל בלשון הזה. ובמלים אחרות, רש"י מכשיר במשתמע את השחוק וההוללות ורומז שהן דרכים ראויות לבטא שמחה דתית או שמחה על תשועת ה'... לא פלא אפוא שיושבי הישיבות בימינו מאבדים בפורים את צלם האלוהים שהוענק להם והופכים את השחתת השכל הנכבד והנעלה למצוה נעלה, מנער ועד זקן כל העם מקצה.
וחבל שרש"י לא היה בדורה של שרה אימנו ע"ה כי לפי המדרש "הרבה שוטים נשתפו עימה". וברור שכוונת המדרש ללמֵּד על גודל המאורע והנס העצום בהולדת יצחק שהיכה גלים ועורר הדים עצומים ברחבי העולם, אשר גרמו לרבים להתפעל מאברהם אבינו ומדרך האמת, ולהכיר באל אחד אל עולם. וזו היא כוונת חז"ל באמרם: "והרבה שוטים נשתפו עמה", דהיינו שהנס הגדול גרם לרבים לסור מדרכי ההבל ולהודות על האמת ולשוב לה'-אלהים-אמת – ובזכות זאת גם היטיב להם ה' וריפאם ומילא את משאלות לבם לטובה, ובדומה לנעמן שר צבא ארם שאירע לו נס ובזכותו הוא הכיר במי-שאמר-והיה-העולם, ולא הקריב עוד קרבנות לעבודה-זרה.
"וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).
Comments