רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק יח)

שמעתי טענה שאין להקשות על רש"י כי הוא אינו עומד לפנינו ולא ניתן להזמין אותו לבית-דין לבירור... והנה לשון ההשגה שנשלחה אלי: "וכלום אתה יודע שאין קוראים למישהו מין, וכל-שכן לחכם [כוונתו לרש"י], אלא-אם-כן נושאים ונותנים עמו ומסבירים לו טעויותיו, והוא בשלו. כך שלכל היותר נוכל לומר על מישהו שרק קראנו את דבריו, ולא נשאנו ונתנו עמו, שהוא טועה, או שיש חשש מינות בדבריו, אך אין קוראים לו מין! ובוודאי שאין לקרוא לו שהוא מראשי הפשע, ולא רשע, במיוחד אם אינו עושה מעשה, ולא מורה הוראה".


נמצא לפי טענת הטוען, "שאין קוראים למישהו מין, וכל-שכן לחכם [כוונתו לרש"י], אלא-אם-כן נושאים ונותנים עמו ומסבירים לו טעויותיו, והוא בשלו". ובכן, יש להתפלא מאד-מאד על ההשגה הזו, שהרי איך יעלה על הדעת שכל מין שקם ויקום בישראל במהלך הדורות, נדון אותו לכף זכות עד שנביא אותו לפני בית-דין? וכי רבנו הרמב"ם זימן את חכמי אשכנז המגשימים לפני בית-דין? וכי אמר עליהם שהם "יותר תועים מן הבהמות" לאחר שקרא להם לבירור בבית-דינו? אַיֵּה הדעת וההיגיון?


זאת ועוד, אם מצאנו שאדם מסוים היה מין והתעה את עם-ישראל אחר ההבל, והוא כבר מת, האם ניתן לטעון שהוא בהכרח לא ייחשב למין רק בגלל שהוא כבר מת ואין לנו שום יכולת לזמן אותו לשימוע? האם ניתן להכשיר את כל חכמי אשכנז המגשימים רק בגלל שהם לא זומנו לבית-דין או בגלל שלא הייתה סנהדרין בימיהם? ולפי דברי המשיג, יש להכשיר את כל דברי המינים לדורותיהם ולאפשר להם לזהם לטמטם ולטמא את מחשבת עם חכם ונבון, רק בגלל שרבים מהם כבר מתים ואי אפשר לזמן אותם לשימוע!


ויתרה מכולן, רבנו הרמב"ם חולק על המשיג הזה באופן חד-משמעי, ומעיקרא אין שום צורך בעדים והתראה ודיינים כאשר עוסקים במינים, והנה פסקו בהלכות ממרים (ג, א):


"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם. [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול".


נמצא, שהמינים אינם צריכים לא עדים ולא התראה ולא דיינים – ההיפך הגמור מדברי המשיג זך השכל! ואם מותר להורגם ומי שעשה כן "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" – כל-שכן וקל-וחומר שמותר ואף מצוה גדולה והסרת מכשול לגנות את רש"י-שר"י בכל הגינויים האפשריים! וכל מי שלא תוקף ומגנה את רש"י מתעלם מיסודותיה היסודיים ביותר של דת משה, משתף פעולה עם עובדי אלילים, ומנציח את גלותנו הרוחנית! וכל-שכן מי שמשבח אותו וקורא לו "חכם" כפי שהמשיג הזה מתאר אותו! ואיני יודע אם המשיג הזה מכיר את פירוש רש"י לעומקו או רק מעריץ אותו מתוך סגידה עיוורת, אבל כל מי שמכיר את פירוש רש"י לעומקו ועדיין קורא לו "חכם" הוא אבי אבות השוטים הכזבנים והמשומדים.


גם ב"מורה הנבוכים" רבנו פוסק שאסור לדון לכף זכות עובדי אלילים בכלל ומגשימים בפרט, ואין שום צורך גם לפי דבריו במורה לזמן שום חכם בעיניו לדון עמו האם הוא מגשים או לאו, כי עצם העובדה שמצאנו בדבריו ענייני הגשמה מפורשים, די בהם כדי לגנות לבזות ולהכרית אותו מעם-ישראל. והנה תשובת רבנו במורה (א, לו) להשגת הראב"ד בהלכות תשובה (ג, טו), שהיא למעשה גם השגת המשיג הלז הטוען שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם ["מנהג דוחה הלכה" – נשמע מוכר?]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [או אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית".


כלומר, גם מי שהמקראות או המדרשים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לרחם עליו, אין לזמן אותו לשימוע ולתת לו פתחון פה, אין לטעון לזכותו "שהוא בעצם לא התכוון", ואין לדון אותו בשום-פנים-ואופן ובשום צורה לכף זכות! על התועה והמתעה לשוב בתשובה ולהודות מיד לדרך האמת: לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה ופרשנות שמדרדרת אליה, ולאמץ בכל-כוחו כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ולא רק שרש"י לא עשה כן, הוא הנחיל לדורות רבים פירושים זרים מאד לדת האמת, ותרגום אונקלוס היה לפניו, כך שהיה יכול ללכת בדרך הישרה אם היה רוצה, אך הוא בחר מרצונו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך – ולפי רבנו "אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר-יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם ההטעיה הגדולה האיומה והנוראה ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל! ולא לחינם נבואות הזעם נאמרו לדורי דורות, כי חכמי אשכנז הוסיפו ומוסיפים ללכת בדרכי חושך, למרות כל הייסורים שעברו: (יר' ה, ג; לו, טו): "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב"; "עַל רֹב עֲוֹנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ".


עוד כתב המשיג שאין לקרוא לרש"י פושע ולא רשע ו"במיוחד אם אינו עושה מעשה ולא מורה הוראה", ואני שומע ולא אבין, מה שייך כאן מעשה? והלא עצם הדעה והסברה בגשמות היא עבודה-זרה כעורה וחמורה. ומה המשיג למעשה אומר? עד שרש"י לא יבנה לעצמו פסל או יעשה לעצמו תמונה הוא אינו בגדר עובד אלילים? והלא דבריו הם נגד התורה שאסרה עלינו להגשים את הבורא! "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה" (דב' ד, טו). ודברי המשיג תואמים את דברי המין המודרני, שֵׁף השקצים המחשבתיים, אשר בספרו "שמונה (קבצים) [שרצים]" (א, לא–לב) הוא מסכים עם טענת הראב"ד, שאין לקרוא למי שסובר את הגשמות "מין" עד שלא יבנה לעצמו פסל ותמונה בפועל...


עוד טען המשיג, שרש"י לא הורה כאן שום הוראה, ושוב איני מבין מה הוא אומר, וכי הנחלת השקפת הגשמות אינה בגדר הוראת הוראה? וכי יש "הוראת הוראה" חמורה מכך? וכי יש דבר חמור יותר מהתעיית עם-ישראל אחר אמונת ההגשמה והזיות מאגיות אליליות? וכיצד המשיג מתעלם ממעמדו של רש"י בעולם ההלכה והמחשבה היהודי? וכיצד הוא מתעלם מכך שרש"י הפך להיות היסוד לדת האשכנזית השולטת בימינו בעם-ישראל? וכי הוא לא הבחין שהזיותיו של רש"י החדירו לעם-ישראל אינסוף הזיות המרחיקות אותנו מאל אמת? וכי לא ראה שהוא הניח את התשתית המאגית לקבלה הארורה? "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יד).


י. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת וירא – המשך


דוגמה ראשונה


בבראשית (כא, א) נאמר כך: "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְיָ לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר", ושם פירש רש"י: "וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה וגו' – סמך פרשה זו לכאן ללמדך, שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר (כ, יז): 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ', וסמיך ליה: 'וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה', שפקד [את שרה] קודם שריפא את אבימלך".


כלומר, לפי רש"י הקב"ה פקד את שרה בהיריון לפני שהוא ריפא את אשתו ואמהותיו של אבימלך, וזה נכון לפי סדר התורה. אולם, תפישת מדרשי חז"ל כפשוטם גרמה לו לסתירות פנימיות בפירושו כאן: שהרי אם המתפלל על חברו נענה תחילה, מדוע אשתו ואמהותיו של אבימלך ילדו בנים בפועל לפני שרה? וכן איך יעלה על הדעת שאברהם אבינו יקבל שכר על תפילתו לאבימלך עוד לפני שהתפלל עליו בפועל? וכן איך יעלה על הדעת לקרוא לאבימלך "חברו" של אברהם? שהרי על שלטונו של אבימלך נאמר: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי"! וכן איך אפשר להשוות בין אברהם אבינו לאבימלך ולומר על שניהם שהם "צריכים לאותו דבר"? והלא אבימלך לא היה חשוך בנים, וכל מניעת הילודה הייתה לפרק זמן קצר בלבד! ובכלל, היכן נזכר בכתוב שאברהם אבינו קיבל שכר מאת ה' על תפילתו בעבור אבימלך? וכי אבימלך צדיק היה? ורק כדי לצאת ממנו בשלום אברהם אבינו התפלל עליו ועל אשתו ועל אמהותיו, ולא בגלל שאבימלך היה חסיד אומות העולם.


גם בפירושו לתלמוד רש"י מתייחס למדרש הזה שביסוד פירושו לתורה כפשוטו, שהרי בפירושו למדרש (בבא קמא צב ע"א) הוא רק מסביר את פשט הדברים: "פָּקַד – מדלא כתיב 'ויפקוד את שרה' וכתיב 'פָּקַד' משמע: פקד כבר תחילה [=לפני] לאבימלך". מכל מקום, כל התמיהות שהעלינו על דברי המדרש מובילות למסקנה הברורה שאין להתייחס לדברי המדרש שמובאים בתלמוד כפשוטם, והנה דברי התלמוד:


"מנא הא מילתא דאמור רבנן: 'כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'? [...] 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ', וכתיב: 'וַייָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר' וגו' – כאשר אמר אברהם אל אבימלך".


מכל התמיהות על דברי המדרש הזה אם נתייחס אליו כפשוטו עולה בברור, שכוונת חז"ל במדרש הזה לעורר אותנו למצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יח), כלומר שתהיה מצוקתו של חברנו ויגונו וציפייתו לתשועתו, כאילו היא מצוקתנו ויגוננו וייחולנו לתשועתנו שלנו, בבחינת "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תה' צא, טו), ולא כדברי המפטירים כלאחר-יד "תנוחמו מן השמים" ושולחים ידיהם לכיבוד ולשתייה ומשוחחים לפני הָאָבֵל על דא ועל הא.


ברם, אדם נעלה ושלם אשר מצוקות חברו כל-כך נוגעות לליבו ולנפשו, עד שהוא מתפלל על חברו אפילו לפני שהוא מתפלל על עצמו, אדם שלם כזה יהיה ראוי באמת שהקב"ה יושיע אותו מאותן הצרות והיגונות שהוא משתתף בהן עם חברו בלב שלם. אולם, מי שמתייחס לדברי התלמוד כאן כפשוטם ולומד מהם "סגולה בדוקה ומנוסה" אשר גורמת בהכרח להתחמק מעריכת חשבון נפש בשאלה: מדוע באו הייסורים או העיכובים? אדם כזה ימשיך לתעות באפלה ויוסיף להיכשל ולהיחבל ולהתרחק מתשועת ה' – "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [=לא תתבוננו בסיבת הייסורים] [...] וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (ויק' כו, כא).


כלומר, תפישת דברי התלמוד כאן כפשוטם על-ידי רש"י הולידה את "הסגולה הבדוקה והמנוסה" בימינו, שאם אדם מתפלל על חברו הוא נענה תחילה, ואף עושים "הסכמים" בין החברים שכל אחד יתפלל על חברו כדי ששניהם ייענו מן השמים... ובזאת הם מחטיאים לחלוטין את המטרה, שהרי במקום לשוב בתשובה לפני בורא-עולם, במקום לחפש במעשים ולעזוב את המעללים ואת האמונות התפלות וההשקפות הנתעבות – בני האדם ממקדים את כוחותיהם בהפעלת "טריקים" מאגיים – כמו להתפלל על החבר כדי שהקב"ה ימלא את כל משאלותיהם ומאווייהם שלהם, ואפילו אם יסוד משאלותיהם הינו הבל מהובל.


ברם, מטרת המדרש היא שהאדם יתפלל על חברו כדי להכניע את אנוכיותו ואת אהבת עצמו, ואולי כך הוא יזכה להתבונן מעט בצרת חברו וירחם עליו ויעזור לו ככל שהוא יכול, ולא יחשוב רק על עצמו, ולא כפי שקורה בפועל בימינו, שבעצם בקשתו על חברו הוא למעשה חושב אך ורק על עצמו... ואין לי ספק, שאם חז"ל היו מעלים על דעתם שמדרש זה יהפוך ל"סגולה בדוקה ומנוסה" הם היו נמנעים מלומר אותו, ולא אמרוהו אלא לנבונים, ככל המדרשים שמיועדים אך ורק להם, כי רק הם יידעו לפרש אותם ולהסביר אותם להמונים.


ומסיבה זו אסור באיסור חמור שפירוש פשטני לתורה ישלב פשטי מדרשים, כי על המדרשים לעבור מסננת עריכה ועיבוד לפני שהם מוגשים לפני ההמון, כדי שההמון לא יטעו בפשטיהם ויגיעו לשיבושי מחשבה והשקפה מאגיים ואחרים, שסופם שקיעה בעבודה-זרה במחשבה ואף במעשה. ומסיבה זו אומר רבנו בהקדמתו לפרק חלק, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה לעם ישראל להתדרדר מ"עם חכם ונבון" ל"עם נבל וסכל".


דוגמה שניה


בבראשית (כא, ב) נאמר כך: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים", וכך פירש רש"י שם: "את המועד דיבר וקבע כשאמר לו: 'לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ' (יח, יד), שרט לו שריטה בכותל ואמר לו: כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה האחרת תלד". ואיני מבין מדוע היה צורך לומר "דיבר וקבע" ודי היה לו בהחלט לומר "את המועד קבע" וכו', כי בתוספת הזאת רש"י למעשה מדגיש שהקביעה הזו או יותר נכון ההבטחה לבן, נעשתה על-ידי דיבור, וייחוס כלי דיבור לה' יתעלה הינה הגשמה ברורה.


אמנם, ניתן אולי להניח שרש"י היה סבור שמדובר בקול נברא ולא בדיבור באמצעות כלי דיבור, אך מהמשך פירושו עולה שמדובר בדיבור ממש, שהרי בהמשך פירושו הוא אומר שהקב"ה שרט שריטה בכותל, וברור שלפי רש"י מדובר בשריטה ממשית שיש לה היכר, אחרת היא לא תישאר עד השנה הבאה ליום הולדת יצחק – וכמו שהשריטה היא ממשית כך הדיבור הוא ממשי לפי רש"י, ומי שנזהר מן ההגשמה היה מדגיש שמדובר בקול נברא, ולא מתאר את ה' בדיבור אנושי כאשר ידבר איש אל רעהו. וככל שחיפשתי לא מצאתי בשום פירוש מפירושיו לתורה שהאמירות שיוחסו להקב"ה הינם במראה הנבואה או קול נברא! להיפך, רש"י מתייחס למראות הנבואה כאילו התרחשו כפשוטן במציאות הגשמית.


נחזור לעניין השריטה, מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא (וירא, לו): "זבדי בר לוי אמר: שרט לה הקדוש-ברוך-הוא שריטה על הכותל, אמר לה לכשיבוא השמש לכאן תלד". וכבר ידוע שמדרש תנחומא ברובו ואולי כולו הינו מדרש אירופי מאוחר יחסית (מהמאה התשיעית בערך) ויש להתייחס אליו בזהירות רבה, כי עצם היותו אירופי מלמד שהוא מלא בזיופי זייפנים ובשיבושי משובשים כדרך חכמי אשכנז לדורותיהם ששלחו ידם בכל מקום בספרות חז"ל שלא מצא חן בעיניהם, כדי להתאימו להשקפותיהם ולמנהגיהם הגרועים. ולעצם האמור במדרש, במדרש תנחומא נאמר שהקב"ה שרט שריטה לשרה ואילו בדברי רש"י השריטה נשרטה לאברהם, וכל השריטות הללו נשמעות לי תמוהות מאד, ופרשן נבון לא היה מחדיר מדרשים לתוך פירוש פשטני וכל-שכן לא מדרשים תמוהים ומתומהים.


ויש עוד שתי תמיהות על המדרש הזה, איני מבין מדוע הקב"ה תואר כשורט שריטה שהיא מעשה של השחתה? ועוד מעשה של השחתה שנהגו בו עובדי עבודה-זרה הקדמונים? "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְיָ" (ויק' יט, כח). ובכלל, באיזה כותל מדובר כאן? והלא אברהם אבינו היה יושב אוהלים?! ולכן, כל המדרש הזה תמוה ומתומה מאד, ורש"י לא חש בזרות שבמדרש האירופי הזה, והחדיר אותו לתוך פירושו לתורה כדי להוסיף תיאורים מגשימים שימשכו את לב ההוזים, ותיאורים אלה יפים אולי לסיפורי האחים גרים אך מרחיקים את האדם מצור עולמים, בהחדירם דמיונות הזויים ומגוחכים.


כמו כן, איני מבין מה צורך יש בשריטה הזאת, והלא לידה הוא לא דבר שמגיע ברגע אחד, וברגע שנודע לאברהם ושרה שהיא בהיריון חודשים רבים לפני עת הלידה, כבר נודעה להם אמיתת ההבטחה, אז מה צורך יש בה בשריטה הזאת? ואולי מטרת המדרש הזה ללמד על שרה שהתקשתה להאמין בתחילה שיוולד לה בן, ולשם כך נאמר במדרש שהקב"ה כביכול שרט שריטה בכותל, ובמלים אחרות נתן סימן ממשי, כדי לשכנע אותה שאכן היא תלד כעת חיה. אבל רש"י שהעביר את המדרש הזה לאברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול, כי לא נזכר בתורה כלל שאברהם אבינו התקשה להאמין לדברי הקב"ה...


והשריטה היחידה שיש כאן הינה במחשבתו של הסכל הזה, וכאשר אני מתבונן בפירושיו לתורה עולה במחשבתי הדימוי של פיל בחנות חרסינה, וכמו הפיל הזה שאינו מסוגל לטפל בכלי חרס עדינים מכוירים, כך רש"י לא ידע לטפל בפסוקי התורה בעדינות המחשבתית הנדרשת והמחויבת, והרס בסכלותו את דברי התורה הזאת. "הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ [קרן המינים]" (איכה ב, יז).


דוגמה שלישית


בבראשית (כא, ו) נאמר כך: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי", ושם פירש רש"י: "יִצְחַק לִי – ישמח עלי. ומדרש אגדה: הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורוב שחוק היה בעולם".


פירושו של רש"י "ישמח עלי" מקורו באונקלוס שתרגם: "כָּל דְּשָׁמַע יִחְדֵּי לִי", ואיני מבין מדוע רש"י שינה מלשון אונקלוס וכתב: "ישמח עלי", וכאשר שמחים עם מישהו שמחים עמו ולא עליו, ורק כאשר לועגים לראויים לחרפה כגון המינים ראוי לומר לשמוח עליהם, כלומר לשמוח במפלתם ובמחיית זכרם והשקפותיהם המרעילות. אולם, לא הבאנו את פירושו כאן כדי לעסוק בלשונו העילגת, אלא בעיקר כדי להאיר על סכלות השקפותיו הרצוצות, וכדי להבין את סכלותו כאן נעיין תחילה במקור דברי האגדה במדרש בראשית רבה (נג, ח):


"אלא בשעה שנפקדה אימנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו עמה, הרבה סומים נתפתחו עימה, הרבה שוטים נשתפו עימה".


נשים לב כי רש"י בפירושו מְשַׁנֶּה ואף מוסיף על לשון המדרש, שהרי רש"י אומר: "הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפילות נענו עמה, ורוב שחוק היה בעולם". כלומר, רש"י משנה שהרבה חולים נתרפאו בו ביום, ומוסיף שהרבה תפילות נענו עמה ושרוב שחוק היה בעולם". ושינוייו ותוספותיו מעידים בבירור על-כך שהוא התייחס לאגדה הזו כפשוטה! שהרי אם מדובר במשל מדוע יש צורך להרחיב ולהוסיף בתיאורים פשטניים? ורק מי שמתאר מציאות ממשית מוסיף ומרחיב בתיאורים מציאותיים.


ויש חשיבות מיוחדת לדוגמה הזו, מכיוון שבה רש"י מציין שמדובר במדרש אגדה, ואף-על-פי-כן הוא מתייחס אליו כפשוטו! כלומר, אפילו במקום שרש"י מציין במפורש שמדובר באגדה הוא מתייחס אליה כפשוטה! ובמלים אחרות, אין בפירושו שום מקום שבו הוא מפרש את אגדות חז"ל כמשלים, וכולן לפי אי-הבנתו הינן כפשוטן! שהרי אם אפילו כאשר הוא מציין במפורש שמדובר באגדה הוא מתייחס לדברים כפשוטן, כל-שכן וקל-וחומר כאשר הוא מביא את דברי האגדה כפירושים פשטניים ללא כל ציון שמדובר באגדה או במדרש.


כמו כן, מדוע רש"י בוחר לומר שבאותו היום "רוב שחוק היה בעולם", וכי השחוק הוא מידה טובה? וכי ראוי לעודד למידה זו? והלא חז"ל אמרו ששחוק וקלות ראש מרגילין לערווה! והנה דברי ר' עקיבה במסכת אבות (ג, טז): "רבי עקיבה אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה", וכן פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות דעות (ב, יד; "כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש" וכו'). ועצם השימוש בלשון שחז"ל ראו בה לשון שלילית ביותר, מעידה כאלף עדים על ריחוקו ממוסריותם של חז"ל ושקיעתו במוסר ההבלים של השקפות המינים ותאוותיהם: "כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה" (מש' י, כג).


אמנם, יש מקומות בודדים שהמלה "שחוק" בכתבי הקודש נאמרה בהקשר חיובי, אך ברור שבמקום שהיא נאמרת לבדה, ללא גילוי נאות שמדובר בהקשר חיובי, הכוונה לבטא העדר מוסר, ובמיוחד לאור שימושם של חז"ל בלשון הזה. ובמלים אחרות, רש"י למעשה מכשיר את השחוק וההוללות ורומז שהם דרכים ראויות לבטא שמחה דתית או שמחה על תשועת ה'. ולא פלא שבחורי הישיבות בימינו מאבדים את צלם האלוה שניתן להם בפורים והופכים את השחתת השכל הנכבד והנעלה למצוה חשובה, מנער ועד זקן כל העם מקצה.


וחבל שרש"י לא היה בדורה של שרה אימנו כי לפי המדרש "הרבה שוטים נשתפו עימה". וברור שכוונת המדרש ללמד על גודל המאורע והנס העצום בהולדת יצחק שהיכה גלים ועורר הדים עצומים ברחבי העולם, אשר גרמו לרבים להתפעל מאברהם אבינו ומדרך האמת, ולהכיר באל אחד אל עולם – ובזכות זאת היטיב להם ה' ומילא את משאלות לבם לטובה, ובדומה לנעמן שר צבא ארם שאירע לו נס ובזכותו הוא הכיר במי-שאמר-והיה-העולם, ולא הקריב עוד קרבנות לעבודה-זרה.


"וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!