top of page

ועשית ככל אשר יורוך?

אדם שמוגדר בימינו כ"אדם חילוני", יתבונן בדת האורתודוקסית הגואה בחוצות ערי צאצאי המינים למיניהם, ובהתבוננות קלה הוא יבחין, כי אחד האדנים המרכזיים שעליהם נשענת הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, הוא הכנעה, קבלת מרות מוחלטת, והליכה עיוורת אחר כוהני הדת. אותו אדם יתמה לעצמו: מדוע הם זורקים את שכלם? וכי הקב"ה לא נתן לאדם כוח מחשבה אשר נקרא "צלם אלהים"? מדוע הם אינם מפעילים שיקול דעת? והלא כל מערכות המשפט החקיקה והאכיפה וכו' נתונות לפיקוח ובקרה. בודקים, חוקרים, משפרים, ולעתים גם מתקנים. האם דת משה הינה דת כל-כך פרימיטיבית וחשוכה עד שהיא שוגה בהזיה שאין צורך לחקור ולדרוש? מדוע חובה לקבל באופן עיוור את מה שכולם אומרים?


ובכן, אם אותו אדם חילוני יטרח וישאל את צאצאי המינים למיניהם על מה הם נסמכים כאשר הם סרים למרותם המוחלטת של כוהני הדת מחוסרי הדעת, הם ישיבו לו כי כך ציוותה עלינו התורה בספר דברים (יז, י–יא): "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".


הם יצטטו את הפסוקים הללו או את חלקם כאילו היו מנטרה, ובזה יסברו שהם יצאו ידי חובה והשיבו לאפיקורוס אשר מערער על אחד מאדני היסוד שעליו הם נשענים. ומה עם החילוני האפיקורוס? ובכן, הוא יחשוב לעצמו, וואלה, איזו דת מסואבת, היא קובעת שיש לשמוע ולקבל באופן עיוור את כל דברי כומרי הדת! בדת הזו אין ביקורת, אין בחינה, אין בדיקה, בדיוק כמו בקרב כומרי העבודה-הזרה לדורותיהם, אשר כדי לבצר את שלטונם ושליטתם בהמונים מורים שחובה לשמוע לכל דבריהם באופן עיוור ומוחלט, למה? כי ככה נאמר ב"כתבי הקודש"...


ובכן, כדי להסיר את חילול-שם-השמים שגורמים צאצאי המינים למיניהם, החלטתי לבחון את הנושא הזה, ובמאמר זה נלמד, בלי להתעמק יותר מדי, שהוראת המינים לחסידיהם הינה הבל מהובל, עיוות גס ומוחלט של דת האמת שמטרתו להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים. ובמלים אחרות, המינים הפכו את דת משה הטהורה לעוד מין ממיני העבודה-הזרה.


א. ציווי התורה המקורי


נחל אפוא, ונעיין בפסוקים שהם המקור כביכול לשיטת המינים וצאצאיהם (דב' יז, ח–יג):


"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד". 


במה דברים אמורים? ובכן, מדובר במקרה שבו "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט", כלומר אין איש יודע כיצד לנהוג או כיצד לפסוק את הדין וההלכה, ובמלים אחרות, מדובר בדין שאין לו מענה במקורות התורה-שבעל-פה הקיימים, ויש צורך לפותרו באמצעות לימוד מהמקורות הקיימים. לא כל אחד רשאי ומסוגל ללמוד באופנים מורכבים מן המקורות הקיימים, וגם ייתכן שהאדם הבודד ייכשל בפתרונו – לכן ציוותה התורה, שיש לעלות לסנהדרין ולשאול את פיה. שם יש גם אנשים חכמים ונבונים, וגם מקבץ גדול של חכמים אשר ידונו וילבנו יחדיו את העניין.


כמו כן, נשים לב שבפסוקים מדובר אך ורק בבית-הדין-הגדול אשר היה יושב בירושלים! שהרי נאמר: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ [...] וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם [...] מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ", וכמו שפוסק רבנו בהלכות ממרים (א, א):


"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. [...] כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ' [שם]".


נמצא אפוא, שלא מדובר בחכם יחידי ואפילו הוא איש אמת, כל-שכן אנשי התהו, אלא בבית-הדין-הגדול בלבד, אשר הוסכם על-ידי כלל ישראל ואשר ממנו יוצאת הוראה לכלל עם-ישראל – ולא בחכמים בעיניהם אשר במהלך דורות הגלות סטו מדת משה, ועיוותוה והחדירו לה מאפיינים פרו-נוצריים לאין מספר, ובראשם הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים.


קצרו של דבר, כל הולך-על-שתיים אשר נדמה לו ולהמונים הנרצעים שהוא שליחו של אלהים, ואשר מורה ופוסק הֲלכות נגד הִלכות התורה-שבעל-פה, וטוען שחייבים לשמוע לו מכוח ציווי התורה ועשית "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", אין לשמוע לו, ואסור לשמוע לו, ומצוה רבה לגנותו.


אגב, אם זקן ממרא, שהוא חכם מחכמי ישראל באמת ואף יש לו קבלה ומסורת, "ודן ומורה בדיני תורה כמו שידונו ויורו חכמי כל חכמי ישראל" (ממרים ג, ד), וכל חטאו הוא שהוא חולק על הסנהדרין בדבר חמוּר אחד בלבד, אם זקן ממרא כזה דינו מיתה ברוב-עם לפני כל ישראל: "ושומרים אותו עד הָרֶגֶל [שכל ישראל יעלו לירושלים] וחונקין אותו בָּרֶגֶל, שנאמר: 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' [דב' יז, יב] – מכלל שצריך הכרזה" (ממרים ג, יב) – מה יהא דינם של ראשי המינים וצאצאיהם אשר מחריבים את דת משה? ואשר הורסים ומשחיתים כל חלקה טובה? האם אין מצוה גדולה ורבה לגנותם ולחרפם ולגדפם ולבזותם ולהשפילם לעיני כל ישראל?


ובכן, לרשעים הארורים הללו נחקקה הלכה מיוחדת במינה, מפני שדינם חמור בהרבה מדינו של זקן ממרא, ונראה לי ברור שדינם אף חמור יותר מדינו של סתם מין וכופר, והנה ההלכה שייחדו להם חכמים ע"ה בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


למדנו אפוא, שכומרי הדת מקרב המינים וצאצאיהם עיוותו במכֻוון את פסוקי התורה ודיניה, והחליטו באופן שרירותי, שפסוקי התורה הללו מחייבים אותנו לשמוע לכל הולך-על-שתיים, או לכל מתגלגל בעגלה מרוב משמניו ויבלותיו, אשר ממלמל הוראות שנדמות להמונים כדברי אלהים חיים. ועיוותם הזה חמור בהרבה מהוראתו של זקן ממרא, כי זקן ממרא חולק על פסיקה אחת של הסנהדרין, ואילו חכמי-יועצי-אדום חלקו על התורה וכפרו בה והשחיתו אותה.


ב. האם יש להפעיל שיקול דעת?


מדוע הקב"ה ציווה לשמוע לסנהדרין? ובכן, מסוף פסוקי התורה לעיל מתקבלת התשובה: "וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד". כל מערכת משפט זקוקה למרות ולסמכות, ואם לא היו שתי מצוות, עשה ולא תעשה, אשר מעגנות את סמכותה ומרותה של מערכת המשפט העליונה, לא היה חוק ומשפט בעם-ישראל, ואיש את רעהו חיים בְּלָעוֹ, ואין צורך לומר שלא היינו מתקרבים למילוי ייעודנו כ"עם חכם ונבון" אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


לפיכך, ברור שציוויי התורה הללו הינם כלל גדול בתקינות חיי האומה. כמו כן, הסיכוי שהסנהדרין תטעה אמנם קיים אך הוא אפסי, שהרי בסנהדרין יושבים שבעים ואחד מחכמי ישראל באמת, והנה לפניכם חלק מדרישות התורה מחכמי ישראל היושבים בסנהדרין:


"אין מעמידין בסנהדרין [...] אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה [אינם מחוסרי הדעת כגון שיקוצי-יועצי-אדום מאמיני הנמנעות וכיו"ב], ויודעין קצת משאר חכמות [מדעים], כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה-זרה וכיו"ב, כדי שיהיו יודעין לדון אותם" וכו'.


"בית דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים [וכל-שכן שצריך שיהיו בכל אחד מחכמי הסנהדרין] ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי-שם-טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר: 'אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים' [דב' א, יג] – הרי בעלי חכמה אמור. 'וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם' [שם] – אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברותן טובה, ומשׂאן ודיבורן בנחת עם הבריות".


"'אַנְשֵׁי חַיִל' [שמ' יח, כא] – אלו שהם גיבורים במצוות ומדקדקין על עצמן וכובשין את יצרן, עד שלא יהיה להן שם גנאי ולא שם רע, ויהיה פרקן נאה. ובכלל 'אַנְשֵׁי חַיִל' שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר: 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן' [שמ' ב, יז]. ומה משה רבנו 'עָנָיו' [במ' יב, ג] – אף כל דיין צריך להיות עניו. 'יִרְאֵי אֱלֹהִים' [שמ' יח, כא] – כמשמעו. 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שם] – אפילו ממון שלהן אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון. שכל מי שהוא 'נִבֳהָל לַהוֹן... חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]. 'אַנְשֵׁי אֱמֶת' [שמ' יח, כא] – שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס, ובורחין מכל מיני העוול".


עד כאן האמת הרועמת והנעדרת מהלכות סנהדרין פרק ב, ועתה נחזור לענייננו.


ובכן, כאמור, הסיכוי שהסנהדרין תטעה הוא אפסי, ברם, אם יארע והסנהדרין תפסוֹק לעבוד עבודה-זרה או לחלל-שם-שמים, וכי יעלה על הדעת שמי שלא יעשה כהוראתה ולא יעבוד עבודה-זרה או שלא יחלל שם שמים, וכי יעלה על הדעת שהוא יעבור על מצות-עשה ועל מצות-לא-תעשה מן התורה? ברור שלא! והתורה שלנו לא ניתנה לכסילים אלא לנבונים.


וכמו שאומר רבנו במורה (א, ב):


"תן דעתך והתבונן [...] והוא, שהשכל אשר השפיע ה' לאדם [...] עליו נאמר בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דּוּבָּר עמו ונצטווה [...] כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר [...] ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים [המדעים לרוב סוגיהם וכן כל השקפות הדת ומצוותיה]".


גם התלמוד הירושלמי במסכת הוריות מרומם את שיקול הדעת: "דתני, יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהיא שמאל". כלומר, רק אם דברי הסנהדרין אינם מנוגדים במפורש לתורה ולשכל הישר, רק אז חובה לשמוע להם, אך אם אירעה תקלה אחת לאלף שנה, והסנהדרין עברה על דברי תורה מפורשים, ברור כשמש לכל מי שלא זיהם את מחשבתו במאגיה ובהזיות, שאין לשמוע להם בשום פנים! ואפילו נביא שיורה לעבוד עבודה-זרה אין שומעין לו, כל-שכן השיקוצים האורתודוקסים המהובלים שבימינו אשר מתעים את העם אחרי התהו ההבל והאלילות, והנה לפניכם כמה מפסקי רבנו בעניין זה בהלכות יסודי התורה:


"לפיכך, אם עמד נביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו, אין שומעין לו [וכל שיקוץ שמבטל או מוסיף מצוה הינו בגדר מכחיש נבואתו של משה רבנו, והמינים וצאצאיהם עקרו את כל יסודות הדת המחשבתיים, ואף עיוותו וסילפו ושיבשו והשחיתו יסודות הלכתיים רבים מאד]. ואנו יודעין [...] שאותן האותות בלאט וכישוף הן [='האותות והמופתים' של נביאי השקר בימינו מורכבים בעיקר מסיפורי הזיות של גדולה ורוממות אלהית מדומים, אשר תכליתם לגרום להמונים להעריץ את השיקוצים]" (ח, ז).


"לפיכך, אם יעמוד איש [...] ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחוֹ להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שיאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו [או שימציא דת חדשה פרו-נוצרית] – הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק" (ט, ב).


"אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה [על מצוה ממצוות התורה], מצוה לשמוע להן, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתן בחנק, שהתורה אמרה: 'לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם' [דב' כט, כח]. וכן אם [נביא השקר] עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני – הרי זה נביא שקר וייחנק אף-על-פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש תורה. [...] במה דברים אמורים? בשאר מצוות, אבל בעבודה-זרה אין שומעין לו ואפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים [משמע שגם כאשר לא עשה אותות ומופתים, דינו בחנק], ואמר שה' ציווהו שתיעבד עבודה-זרה היום בלבד, או בשעה זו בלבד [במירון או בראש השנה באומן הטמאה לדוגמה], הרי זה דיבר סרה על ה' [...] שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בוודאי שהוא נביא שקר, וכל שעשה בלאט וכישוף עשה [דהיינו בתכסיסי שקר ורמייה שנועדו להוליך שולל את ההמון] – וייחנק" (ספ"ט).


ונראה שאין צורך שכומרי הדת בימינו יטענו במפורש שהם "נביאים", שהרי בימי קדם נביאי השקר טענו שה' דיבר עמהם כדי שיקבלו את דבריהם, שהרי אז הנבואה הייתה מצויה בעם-ישראל והיה מקום לטעון טענת נבואה. אך בימינו הנבואה אינה מצויה, ולכן נביאי השקר בימינו אינם מעזים לטעון טענת נבואה, ואף ניתן בקלות לבחון את הנביא ולגלות אם הוא נביא אמת או שקר. ברם, הם מצאו להם שיטות התעיה מתוחכמות יותר, הם אינם מצהירים במפורש שהם "נביאים", אלא, הם יוצרים סביבם הילת גדולה ורוממות ונביאות באופנים מתוחכמים מאד ומרושעים לא פחות, והתוצאה היא אותה תוצאה בדיוק כמו אצל נביאי השקר, שהרי ההמונים נמשכים אחריהם ללכת בדרכי המינות כאילו הם היו נביאים.


וכתבתי מאמרים לא מעטים על שיטותיהם ותעלוליהם, ראו לדוגמה:



אמנם, יש מדרש אחֵר במדרש ספרֵי (שופטים, קנד) אשר מזהיר את האדם שלא ימהר לקבוע שהסנהדרין טעו בפסיקתם, שהרי כאמור לעיל, הסיכוי שסנהדרין שלמה של אנשי אמת ומדע תשגה בהוראה או בפסיקת ההלכה הוא אפסי, וכך נאמר במדרש ספרי האמור: "לא תסור מן התורה אשר יגידו לך, מצות לא תעשה. ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם". כלומר, אפילו נדמה לך שהם טועים, שמע להם.


וברור ששני המדרשים שראינו משלימים זה-את-זה, מצד אחד חכמים מזהירים את בני האדם שלא ימהרו להחליט שבית-הדין-הגדול שגה בפסיקתו, וישמעו להם אפילו אם נראה להם בעיון ראשון שהם טועים. ברם, מן הצד השני, חכמים ע"ה גם מודעים לחשיבות הכלל "קבל את האמת ממי שאמרו", ולרוממות אהבת האמת ורדיפת הצדק, ולכן הם גם קובעים, שאם יש ראיות והוכחות חותכות שהסנהדרין שגתה ועברה על דברי תורה, אין לשמוע להם!


"לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).


ג. יסוד העיוות בעניין הסמכות


ובכן, כמו במקרים רבים, גם העיוות הזה יסודו בפירוש רש"י-שר"י, ולאחר שראינו כל-כך הרבה עיוותים וסילופים וזיופים בפירושו, הדבר אך טבעי. בספר דברים (יז, יא) רש"י מפרש כך: "ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל-שכן שאומר לך על ימין-ימין ועל שמאל-שמאל". כלומר, לפי רש"י, גם אם לפי האמת דבריו של הכומר בעל המרדעת הינם דברי הבל שקר ותועבה, חובה לשמוע ולהישמע לו! וזה היסוד של האלילות והעבודה-הזרה האשכנזית, שהרי כדי להחדיר עבודה-זרה חובה לאטום את שיקול הדעת ואת השכל הישר, וזאת כדי שההזיות הנגעלות יוכלו לחדור ולהתיישב בלב המאמינים והתועים.


ואת זה בדיוק עושה רש"י-שר"י בפירושו זה, הוא מחריב את מנגנון שיקול הדעת אשר מבחין בינינו לבין עובדי האלילים, ואשר בזכותו ובאמצעותו אברהם אבינו קרא בשם ה' אל עולם! כי רש"י אומר למעשה שיש לזנוח את השכל, וחובה לשמוע באופן עיוור לכל ההזיות והדמיונות. ורק עתה, לאחר שהרשעים חוקקו והחדירו את הכלל הנואל שחובה לשמוע ולקבל את דבריהם באופן עיוור וללא שיקול דעת, רק עתה הם יכולים להחדיר את תבשילם הנתעב ולזהם את מחשבת ההמון בכל הזיה שהם יבקשו להלעיט, ואשר תגדיל את כבודם מעמדם ועושרם.


קצרו של דבר, רש"י-שר"י עיוות את פסוקי התורה, אך לא רק זאת, הוא גם עיוות את המדרש שמובא בספרי דברים, שהרי במדרש נאמר: "אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם", ואילו רש"י פירש: "אפילו אומֵר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין", והוא מחזק את עיוותו בפירוש נוסף בפסוק הקודם לזה: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך". כלומר, כל הפסוקים הללו עוסקים בבית-הדין-הגדול, ואילו רש"י פירש שמדובר בכל דור ודור, ובכל הוזה הזיות אשר עוטה מרדעת חמורים וחובש מגבעת כומרים.


ומה שהתורה אמרה: "וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם", ברור שהכוונה לראש הסנהדרין, שהרי המשך הפסוק נאמר בלשון רבים: "וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". וגם על זה אומר הנביא הושע (יד, י): "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם", ויש אשר התורה נעשית להם סם המוות, ואלה הם הכומרים הנוצריים, וכן המינים וצאצאיהם אשר מאמתים בפיהם את התנ"ך וספרות חז"ל, אך בידיהם האדומיות הם משחיתים ומחריבים את התורה-שבעל-פה.


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא, וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר [וזהו בדיוק עונשם! שֶׁגְּדוֹלָם וראשם ואלילם מחוסר דעת, ויש פירושים מפירושיו שנכתבו בעת שכרותו והתגוללותו בהזיית גאונותו המדומה]" (יש' כט, יג–יד).


לסיכום, רש"י בוחר להפנות עורף למסורת הפרשנות של חז"ל, אף שיסודה בהר סיני! ובמלים אחרות, רש"י מעוות בגסות את התורה-שבעל-פה! ויש דוגמאות לא מעטות, חמורות אפילו יותר מזו, שבהן רש"י עיוות והשחית את יסודות דת האמת, והפכהּ לדת מינות פרו-נוצרית.


"אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, כו).


סוף דבר


אחתום את המאמר בדברי חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין (צב ע"א), וכֹה דבריהם:


"ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ' [יש' כז, יא]. ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו, שנאמר: 'לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ' [עו' א, ז], ואין מזור אלא יסורין, שנאמר: 'וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ' [הושע ה, יג]. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר: 'לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת' [יש' ה, יג]".


ודברי רבי אלעזר הם באדם שאין בו דעה ואינו מתעה את העם אחרי התהו וההבל, אלא סתם מחוסר דעת שיושב בביתו ומגשש באפלת הַשּׁוֹטוּת, ואף-על-פי-כן אסור לרחם עליו! כל-שכן המינים המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת והמתעים את עמֵּנו אחרי השקפות מינות.


זאת ועוד, אסור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז הללו לכף זכות מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [...] גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה [...] אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [...] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של רש"י ותלמידיו תהרגם, בהחדירם לליבם את ההבל שמחריב את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).


נספח א: ביאור מדרש


נתבקשתי כך: אשמח אם תוכל לבאר על-פי דבריך לעיל את המאמר המובא בשאילתות (פרשת משפטים נח): "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם, כתבת בתורתך 'וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ' [דב' יז, ח] – הרי בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בית-המקדש קיים, מי ישפוט בין עמך ישראל? אמר לו: בעלי תורה, דכתיב: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ' [דב' יז, יא]".


תשובה: המדרש שהבאת נוגע למציאות ההלכתית בהעדר בית-מקדש, ולפיה, שופטי העם הם תלמידי החכמים, דייני האמת, כמו שהיה בימי חכמי התלמוד. אך למיטב הבנתי אין חובה לשמוע להם מכוח מצות עשה של "וְעָשִׂיתָ [...] כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דב' יז, י) – שהרי למדנו במסורת התורה-שבעל-פה שמצוה זו נאמרה אך ורק ביחס לסנהדרין-אמת שבירושלים – אלא מכוח החובה הכללית למנות דיינים ולשמוע להם, ראה ראש הלכות סנהדרין. וברור שמדובר בדייני אמת אשר מקיימים את הלכות התורה וחז"ל, ואף-על-פי-כן, אם הם טועים בשוגג מצוה להסביר להם, ואם הם טועים במזיד מצוה להוכיחם, כמו שהוכיחו הנביאים את ישראל.


נספח ב: דע מה שתשיב


נשאלתי בעניין תועה אחד שהולך אחרי קארו הקראי בעיניים עצומות. התועה הזה טוען שהוא עשה לו את קארו לרב, ולכן הוא יכול ללכת בשקט אחרי כל הוראותיו, כי אם קארו טעה, החטא והעוון נתלים בקארו. כל תשובות החכמה והדעת שניסו להשיב לאותו תועה לא הועילו, והוא התמיד בעקשותו. לאחר מחשבה נוספת, עלה בדעתי כיוון נוסף שניתן להשיב לאותו תועה, וכך השבתי לחברי: אולי תבוא אליו מכיוון אחר, מכיוון שיתאים לסכלותו, ותאמר לו כך:


אם הוא סובר שכל עוונותיו ושגיאותיו עוברים ישירות לקארו הקראי כי הוא רבו המובהק, ובכן, אמור לו שהוא למעשה מוסיף לקארו הקראי ייסורי גהינום על ייסוריו... שהרי כל עוד הוא טועה אחרי קארו הקראי, קארו נידון כמחטיא הרבים ונכרת מחיי העולם-הבא... לכן, אם הוא באמת אוהב ומכבד ומוקיר את קארו הקראי כרבו המובהק, עליו לברר את האמת בכל עניין כדי שלא יהיה עוון על קארו הגדול... ואם הוא תולה את כל פשעיו בקארו הוא למעשה עושה מריבה עם רבו, כי מדובר בהתעללות בקארו... וכל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה.

וזה ממש לא יפה לעשות כך לרבו המובהק... ואם הוא היה קארו הקראי, האם הוא היה רוצה שאחרים ילכו אחרי כל שגיאותיו בעיניים עצומות ויגרמו לו להיות בגדר של מחטיא הרבים? ולהיכרת מחיי העולם-הבא? ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, וכל-שכן לרבך המובהק.


ועשית ככל אשר יורוך
.pdf
הורידו את PDF • 210KB

623 צפיות6 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

6 Comments


באחד הויכוחים מישהו טען כנגדי שאסור לי כלל אפילו להרהר במחשבתי שהזוהר הוא ע"ז, שהרי גדולי ישראל פסקו שזה תושבע"פ ומי שאינו מאמין בזה הוא כופר, א"כ אסור אפילו להרהר בכך כדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז (פ"ב ה"ג): "וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד…

Like
Replying to

"גדולי התורה" שהזכרת בראש דבריך הם מינים וכופרים, והם אלה אשר עברו על דברי תורה שבהלכה: "אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו", ולא רק שהם העלו במוחם מחשבות כפירה למכביר, אלא שהם הפיצו אותן בישראל כהשקפות אמת.


ביחס לסיפא של דבריך, מי שנולד למינים אכן כבול מבחינה מסוימת להשקפותיהם, אך יחד עם זאת, הוא מחויב לנטוש את דרכיהם כאשר דרך האמת עומדת לנגד עיניו. ואם הוא לא עושה כן, הוא בגדר מין.


יש באפשרות האדם להתייחס למצוות התורה ואל השקפותיה כאל כבלים ועבותות (וכדברי חז"ל נעשית לו כסם המוות) אך רק מי שסוטה אחרי טינופי בהמיותו והפנה עורף לבוראו, לא יבחין ולא יתענג על האמת שבמצוותיה והשקפותיה, ובאושר האמיתי…


Like

מארי אדיר, כמו תמיד, מאמר מאלף ומחכים להפליא. אשמח אם תוכל לבאר ע"פ דבריך את המאמר המובא בשאילתות (פרשת משפטים נח): אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתבת בתורתך "וקמת ועלית" הרי בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בית המקדש קיים, מי ישפוט בין עמך ישראל? אמר לו: בעלי תורה, דכתיב: על פי התורה אשר יורוך


Like
Replying to

המאמר שהבאת נוגע למציאות ההלכתית בהעדר בית-מקדש, ולפיה, מי ששופטים את העם הם תלמידי החכמים, דייני האמת, כמו שהיו בימי חכמי התלמוד.


אך למיטב הבנתי אין חובה לשמוע להם מכוח מצות עשה של "ועשית ככל אשר יורוך" שהרי למדנו שמצוה זו נאמרה אך ורק לגבי הסנהדרין.


אלא מכוח החובה הכללית למנות דיינים ולשמוע להם, ראה ראש הלכות סנהדרין.


ואין צורך לומר שמדובר בדיינים אשר מקיימים את הלכות התורה וחז"ל...


ואף-על-פי-כן, אם הם טועים בשוגג מצוה להסביר להם בכבוד, ואם הם טועים במזיד מצוה להוכיחם, כמו שהוכיחו הנביאים את ישראל.

Like

איתמר שלו
איתמר שלו
Feb 24, 2021

בתמונה: מנדל ומוישלה שמנדל

Like
Tal Yotam
Tal Yotam
Mar 01, 2021
Replying to

😄

Like
bottom of page