ועשית ככל אשר יורוך?

אדם שמוגדר בימינו כ"אדם חילוני", יתבונן בדת האורתודוקסית הגואה בחוצות ערי צאצאי המינים למיניהם, ובהתבוננות קלה הוא יבחין, כי אחד האדנים המרכזיים שעליהם נשענת הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, הוא הכנעה, קבלת מרות מוחלטת, והליכה עיוורת אחר כוהני הדת. אותו אדם יתמה לעצמו: מדוע הם זורקים את שכלם? וכי הקב"ה לא נתן לאדם כוח מחשבה אשר נקרא "צלם אלהים"? מדוע הם אינם מפעילים שיקול דעת? והלא כל מערכות המשפט החקיקה והאכיפה וכו' נתונות לפיקוח ובקרה. בודקים, חוקרים, משפרים, ולעתים גם מתקנים. האם דת משה הינה דת כל-כך פרימיטיבית וחשוכה עד שהיא שוגה בהזיה שאין צורך לחקור ולדרוש? מדוע חובה לקבל באופן עיוור את מה שכולם אומרים?


ובכן, אם אותו אדם חילוני יטרח וישאל את צאצאי המינים למיניהם על מה הם נסמכים כאשר הם סרים למרותם המוחלטת של כוהני הדת מחוסרי הדעת, הם ישיבו לו כי כך ציוותה עלינו התורה בספר דברים (יז, י–יא): "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".


הם יצטטו את הפסוקים הללו או את חלקם כאילו היו מנטרה, ובזה יסברו שהם יצאו ידי חובה והשיבו לאפיקורוס אשר מערער על אחד מאדני היסוד שעליו הם נשענים. ומה עם החילוני האפיקורוס? ובכן, הוא יחשוב לעצמו, וואלה, איזו דת מסואבת, היא קובעת שיש לשמוע ולקבל באופן עיוור את כל דברי כומרי הדת! אין שום ביקורת, אין בחינה, אין בדיקה, בדיוק כמו בקרב כומרי העבודה-הזרה לדורותיהם, אשר כדי לבצר את שלטונם ושליטתם בהמונים מורים שחובה לשמוע לכל דבריהם באופן עיוור, למה? כי ככה נאמר ב"כתבי הקודש"...


ובכן, כדי להסיר את חילול שם השמים שגורמים צאצאי המינים למיניהם, החלטנו לבחון את הנושא הזה, ובמאמר זה נלמד, בלי להתעמק יותר מדי, שהוראת המינים לחסידיהם הינה הבל מהובל, עיוות גס ומוחלט של דת האמת שמטרתו להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים. ובמלים אחרות, המינים הפכו את דת משה הטהורה לעוד מין ממיני העבודה-הזרה.


ציווי התורה המקורי


נחל אפוא, ונעיין בפסוקים שהם המקור כביכול לשיטת צאצאי המינים (דב' יז, ח–יג):


"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".


במה דברים אמורים? ובכן, מדובר במקרה שבו "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט", כלומר, אין איש יודע כיצד לנהוג או כיצד לפסוק את הדין וההלכה. מדובר אפוא בדין שאין לו מענה במקורות התורה-שבעל-פה הקיימים, ויש צורך לפותרו באמצעות לימוד מהמקורות הקיימים. לא כל אחד רשאי ומסוגל ללמוד באופנים מורכבים מן המקורות הקיימים, וגם ייתכן שהאדם הבודד ייכשל בפתרונו – לכן ציוותה התורה, שיש לעלות לסנהדרין ולשאול את פיה. שם יש גם אנשים חכמים ונבונים, וגם יש מקבץ גדול של חכמים אשר ידונו וילבנו יחדיו את העניין.


כמו כן, מדובר אך ורק בבית-הדין-הגדול אשר היה יושב בירושלים! שהרי נאמר: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ [...] וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם [...] מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְיָ", וכמו שפוסק רבנו בהלכות ממרים (א, א):


"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. [...] כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ' [שם]".


נמצא אפוא, שלא מדובר בחכם יחידי ואפילו הוא איש אמת, כל-שכן אנשי התהו, אלא בבית-הדין-הגדול בלבד, אשר הוסכם על-ידי כלל ישראל ואשר ממנו יוצאת הוראה לכלל עם-ישראל – ולא בחכמים בעיניהם אשר במהלך דורות הגלות סטו מדת משה, ועיוותו אותה והחדירו לה מאפיינים פרו-נוצריים לאין מספר, ובראשם הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים.


ובמלים אחרות, כל הולך על שתיים אשר נדמה לו ולהמונים שהוא שליחו של אלהים, ואשר מורה ופוסק הֲלכות נגד הִלכות התורה-שבעל-פה, וטוען שחייבים לשמוע לו מכוח ציווי התורה ועשית "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", אין לשמוע לו, ואסור לשמוע לו, ומצוה רבה לגנותו.


דרך אגב, אם זקן ממרא, שהוא חכם מחכמי ישראל באמת, ויש לו קבלה ומסורת, "ודן ומורה בדיני תורה כמו שידונו ויורו חכמי כל חכמי ישראל" (ממרים ג, ד), וכל חטאו הוא שהוא חלק על הסנהדרין בדבר חמוּר אחד בלבד, אם זקן ממרא כזה דינו מיתה ברוב עם לפני כל ישראל: "ושומרים אותו עד הָרֶגֶל [שכל ישראל יעלו לירושלים] וחונקין אותו בָּרֶגֶל, שנאמר: 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' [דב' יז, יב] – מכלל שצריך הכרזה" (ממרים ג, יב) – מה יהא דינם של ראשי המינים וצאצאיהם אשר מחריבים את דת משה? ואשר הורסים ומשחיתים כל חלקה טובה? האם אין מצוה גדולה ורבה לגנותם ולחרפם ולגדפם ולבזותם ולהשפילם לעיני כל ישראל?


ובכן, לרשעים הארורים הללו נחקקה הלכה מיוחדת במינה, מפני שדינם חמור בהרבה מדינו של זקן ממרא, ונראה לי שדינם אף חמור יותר מדינו של סתם מין וכופר, והנה ההלכה שייחדו להם חכמים, בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


למדנו אפוא, שכומרי הדת מקרב המינים וצאצאיהם עיוותו במכֻוון את פסוקי התורה ודיניה, והחליטו באופן שרירותי, שפסוקי התורה הללו מחייבים אותנו לשמוע לכל הולך על שתיים, או לכל מתגלגל בעגלה מרוב משמניו ויבלותיו, אשר ממלמל הוראות שנדמות להמונים כדברי אלהים חיים. ועיוותם הזה חמור בהרבה מהוראתו של זקן ממרא, כי זקן ממרא חלק על פסיקה של הסנהדרין, ואילו חכמי-יועצי-אדום חלקו על התורה וכפרו בה ועיוותו אותה.


האם יש להפעיל שיקול דעת?


מדוע הקב"ה ציווה לשמוע לסנהדרין? ובכן, מסוף פסוקי התורה לעיל מתקבלת התשובה: "וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד". כל מערכת משפט זקוקה למרות ולסמכות, ואם לא היו שתי מצוות, עשה ולא תעשה, אשר מעגנות את סמכותה ומרותה של מערכת המשפט העליונה, לא היה חוק ומשפט בעם-ישראל, ואיש את רעהו חיים בְּלָעוֹ, ואין צורך לומר שלא היינו מתקרבים למילוי ייעודנו כ"עם חכם ונבון" אשר יכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


לפיכך, ברור שציוויי התורה הללו הינם כלל גדול בתקינות חיי האומה. כמו כן, הסיכוי שהסנהדרין תטעה אמנם קיים אך הוא אפסי, שהרי בסנהדרין יושבים שבעים ואחד מחכמי ישראל באמת, והנה לפניכם חלק מדרישות התורה מחכמי ישראל היושבים בסנהדרין:


"אין מעמידין בסנהדרין [...] אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה [אינם מחוסרי הדעת כגון שיקוצי אדום מאמיני הנמנעות וכיו"ב], ויודעין קצת משאר חכמות [מדעים], כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה-זרה וכיו"ב, כדי שיהיו יודעין לדון אותם" וכו'.


"בית דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים [וכל-שכן שיש אותן לחכמי הסנהדרין], ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי-שם-טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר: 'אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים' [דב' א, יג] – הרי בעלי חכמה אמור. 'וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם' [שם] – אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברותן טובה, ומשׂאן ודיבורן בנחת עם הבריות".


"'אַנְשֵׁי חַיִל' [שמ' יח, כא] – אלו שהם גיבורים במצוות ומדקדקין על עצמן וכובשין את יצרן, עד שלא יהיה להן שם גנאי ולא שם רע, ויהיה פרקן נאה. ובכלל 'אַנְשֵׁי חַיִל' שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזל, כעניין שנאמר: 'וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן' [שמ' ב, יז]. ומה משה רבנו 'עָנָיו' [במ' יב, ג] – אף כל דיין צריך להיות עניו. 'יִרְאֵי אֱלֹהִים' [שמ' יח, כא] – כמשמעו. 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שם] – אפילו ממון שלהן אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון. שכל מי שהוא 'נִבֳהָל לַהוֹן... חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]. 'אַנְשֵׁי אֱמֶת' [שמ' יח, כא] – שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס, ובורחין מכל מיני העוול".


עד כאן האמת הנעדרת מהלכות סנהדרין פרק ב, ועתה נחזור לענייננו.