כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם – חלק ב

עודכן: 28 בינו׳ 2021

ו. התשובה המיוחסת לרבנו


אמנם, ישנה תשובה המיוחסת לרבנו, אשר ממנה עולה שהוא מתיר לברך על ספרי-תורה פסולים, וזה לשון השאלה (הובאה בפירושו של מָרי לספר אהבה, עמ' תטז–תיז): "נשאל רבנו (סימן רצד), ציבור שאין להם ספר-תורה מהו שיקראו בחומשים בברכה? [חומש: מגילה שכתוב עליה חומש מחמישה-חומשי-תורה] וכן מהו לקרוא בספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו, כגון שהיה כתוב על קלף שאינו מעובד לשמו?".


וכך השיב "רבנו":


"מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר[-תורה] כמו שהברכה על נטילת-לולב או ישיבה-בסוכה, שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין לא עשה מצוה. וכאן בקריאה, המצוה היא הקריאה בספר-תורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול, ואפילו קרא על-פה יברך, כי עצמה שלקריאה היא המצוה שעליה אנו מברכין [...].


וראיה לדבר זה הא דאמרינן אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור, וכי יש בעולם פסלנות כמו פסלנות חומש? אפילו היה ספר-תורה חסר אות אחת פסול, וכל שכן חומש, ולמה נתנו הטעם מפני כבוד הציבור? והיה להם לתת הטעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה לבטלה. ואם תאמר שקריאה זו [בחומשין, היא] בלא ברכה – למה נאמרה? וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על-פה? אלא ודאי שלא אמרו בציבור אלא על קריאה שחייבים לקרות בציבור שהם שבעה או שלושה, וכיוצא בהם הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור לא מפני שהברכה לבטלה.


ועל דיוק זה סמכו אנשי המערב והיו קוראין בספרי-תורה של קלף 'רק' בלא עיבוד כלל, ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני-עולם [...] ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף, [...] לפי שכולם [...] ידעו שאין הברכה תלויה בספר, אם כשר הוא אם פסול, אלא בקריאה עצמה, בין שהיה קורא בספר כשר או פסול כמו שבארנו. ואף-על-פי-כן, ראוי לכל ציבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו, ובו ראוי לקרות בציבור, ואם אי אפשר להם קורין אפילו בפסול ומברכין מן הטעם שאמרנו". ע"כ לשון התשובה.


מתשובה זו עולה שספר-תורה שלא עובד כהלכתו: או שלא עובד לשם ספר-תורה או שלא עבר את שלושת תהליכי העיבוד או שעובד על-ידי גוי, כשר לקריאה בציבור וכשר לברך עליו את ברכות התורה. ברם, גם אם נקבל את התשובה הזאת ככתבה וכלשונה ונקשור אותה לרבנו הגדול, עדיין ברור כשמש שלא ניתן להתיר מתשובה זו ספר-תורה שנכתב על דוכסוסטוס, כי ברור שהתשובה הזו עוסקת אך ורק בכשרות עיבוד העורות לספר-תורה. ולכן, גם אם נעמוד ונצווח שתשובה זו יצאה מתחת ידו של רבנו, עדיין כל ספרי-התורה של ימינו הינם פסולים לדעתו, שהרי הם כתובים על גבי דוכסוסטוס!


ויתרה מזאת, להלן נוכיח כי התשובה הזאת מזויפת, ויש לכך אחת-עשרה ראיות:


ראיה ראשונה


הראיה הראשונה לזיוף התשובה היא מדברי רבנו בעצמו בהלכות ספר-תורה (י, א):


"נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...], ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים [=וכל-שכן שאין מברכין עליו וברכתו לבטלה]. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (מָרי שם)]. [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".


ואם רבנו היה חוזר בו ממה שהוא פסק ב"משנה תורה", והיה סובר שספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו כשר לקריאה ולברכה בציבור, הוא היה מציין זאת בתשובה, ומסביר מדוע הוא חוזר בו, וכמו שעשה בעניין תקנתו לתפילה אחת (ראו מאמרי: "תפילה אחת לפי הרמב"ם"). ולכן, בכל מקום שאנו מוצאים סתירה בין "משנה תורה" לתשובה שמיוחסת לרבנו עלינו לידע שתשובה זו קרוב לוודאי זיוף, וזאת משתי סיבות:


1) רבים הם אשר זייפו את דברי רבנו כדי לעמעם במעט את אורו הבהיר אשר מכה אותם בסנוורים, ולא לחינם שרפו ראשוני האשכנזים את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים" (ועד היום הם ממשיכים למחוק את יסודות התורה מספריהם, ולהגדיר את חלקם כ"כפירה"), כי לאורם מתגלה פסולת המינות הכעורה אשר בידם.


ונצרף רק דוגמה אחת לסנוורים הללו מהלכות תשובה (ג, טו) שם רבנו פוסק: "חמשה הן הנקראים מינים, [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה", והראב"ד השיג שם ברוב טיפשותו (שהרי בהשגה זו הוא גילה לדורות-עולם את מצבם המחשבתי הירוד של רבותיו חכמי אשכנז הראשונים שהיו מינים גמורים): "ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


2) כאמור, ברור כשמש שאם רבנו היה חוזר בו בתשובה מהלכה מפורשת, הוא היה מציין זאת ומסביר מדוע הוא חוזר בו: וכל-שכן שהיה עליו לציין זאת כאשר הוא לא הספיק לתקן את ההלכה ב"משנה תורה"; וכל-שכן שמדובר בהלכה שיש לה משמעויות רחבות היקף לסופרי הסת"ם ולכללי כתיבת ספרי-תורה וכשרותם; וכל-שכן בהלכה שנוגעת למצות לא תעשה החמורה של "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמ' כ, ז; דב' ה, יא).


ראיה שניה


יש שני משפטים בתשובה זו אשר מעידים כאלף עדים שתשובה זו מזויפת, וכך נאמר בתשובה: "ואפילו קרא על-פה יברך". כלומר, לפי כותב התשובה אפילו מי שקרא בספר-תורה בעל-פה יברך את ברכות התורה לפניה ולאחריה, ואלה דברים המנוגדים לפסיקה ברורה של רבנו ב"משנה תורה", וכֹה דבריו בהלכות תפילה (יב, ח): "הקורא יש לו לדלג [...] והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת".


המשפט השני בתשובה זו הוא: "ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה – למה נאמרה? וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על-פה?". כלומר, כותב התשובה קובע שאין ולוּ אחד בכל העולם שיעלה על דעתו לאסור קריאה בתורה-שבכתב בעל-פה... והאמת שיש לפחות אחד כזה בעולם והוא רבנו בכבודו ובעצמו בהלכות תפילה (יב, ח) שראינו לעיל: "הקורא יש לו לדלג [...] והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת".


ולראיה זו יש לצרף את מה שאמרנו בראיה הראשונה, כלומר, לא יעלה על הדעת שרבנו יסתור פסיקה מפורשת ב"משנה תורה" ולא יעיר על כך מאומה. וכל-שכן שלא יעלה על הדעת שהוא יעשה כן בשני עניינים באותה התשובה ולא יעיר על כך מאומה!


ראיה שלישית


כותב התשובה פותח את דבריו במלים הבאות: "מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר[-תורה] כמו שהברכה על נטילת-לולב או ישיבה-בסוכה, שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין [הלולב או הסוכה] לא עשה מצוה".


ויש להבחין הבחנה ברורה בין מצות נטילת לולב לבין מצות ישיבה בסוכה: מצות ישיבה בסוכה הינה מן התורה כל שבעת ימי החג, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה ולולב (ו, ה): "כיצד היא מצות הישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים, [...] שנאמר: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב]".


לעומת זאת, מצות נטילת לולב מן התורה היא רק ביום הראשון וכמו שפוסק רבנו שם (ז, יב): "מצות לולב להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, [...] ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום שבעת ימי החג. [...] משחרב בית-המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש". כלומר, מצות נטילת לולב ביום הראשון מן התורה ובשאר שבעת הימים היא מדרבנן בלבד.


ולכן, בששת ימי החג האחרונים מותר לברך על לולב פסול לכתחילה, ואין זו ברכה לבטלה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה ולולב (ח, ט): "כל אלו שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר". נמצא, שחז"ל התירו לברך על מצות לולב בששת הימים האחרונים גם אם הלולב או אחד משאר ארבעת המינים הינו פסול.


ברם, מדברי כותב התשובה עולה, שמי שנטל לולב פסול בימי החג לא עשה מצוה, שהרי הוא אומר כך: "שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם ה