כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם – חלק ב

ו. התשובה המיוחסת לרבנו


אמנם, ישנה תשובה המיוחסת לרבנו, אשר ממנה עולה שהוא מתיר לברך על ספרי-תורה פסולים, וזה לשון השאלה (הובאה בפירושו של קאפח לספר אהבה, עמ' תטז–תיז):


"נשאל רבנו (סימן רצד), ציבור שאין להם ספר-תורה מהו שיקראו בחומשים בברכה? [חומש הוא מגילה שכתוב עליה חומש מחמישה-חומשי-תורה] וכן מהו לקרוא בספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו, כגון שהיה כתוב על קלף שאינו מעובד לשמו?".


וכך השיב "רבנו":


"מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר[-תורה] כמו שהברכה על נטילת-לולב או ישיבה-בסוכה, שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין לא עשה מצוה. וכאן בקריאה, המצוה היא הקריאה בספר-תורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול, ואפילו קרא על-פה יברך, כי עצמה שלקריאה היא המצוה שעליה אנו מברכין [...]


וראיה לדבר זה הא דאמרינן אין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור, וכי יש בעולם פסלנות כמו פסלנות חומש? אפילו היה ספר-תורה חסר אות אחת פסול, וכל שכן חומש, ולמה נתנו הטעם מפני כבוד הציבור? והיה להם לתת הטעם מפני שהוא פסול שנמצאת ברכה לבטלה. ואם תאמר שקריאה זו [בחומשין, היא] בלא ברכה – למה נאמרה? וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על-פה? אלא ודאי שלא אמרו בציבור אלא על קריאה שחייבים לקרות בציבור שהם שבעה או שלושה, וכיוצא בהם הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הציבור לא מפני שהברכה לבטלה.


ועל דיוק זה סמכו אנשי המערב והיו קוראין בספרי-תורה של קלף 'רק' בלא עיבוד כלל, ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני-עולם [...] ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף [...] לפי שכולם [...] ידעו שאין הברכה תלויה בספר, אם כשר הוא אם פסול, אלא בקריאה עצמה, בין שהיה קורא בספר כשר או פסול כמו שבארנו. ואף-על-פי-כן, ראוי לכל ציבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו, ובו ראוי לקרות בציבור, ואם אי אפשר להם קורין אפילו בפסול ומברכין מן הטעם שאמרנו". עד כאן לשון התשובה.


מתשובה זו עולה שספר-תורה שלא עובד כהלכתו, דהיינו: או שלא עובד לשם ספר-תורה או שלא עבר את שלושת תהליכי העיבוד ההכרחיים או שעובד על-ידי גוי – כשר לקריאה בציבור וכשר לברך עליו את ברכות התורה. ברם, גם אם נקבל את התשובה הזאת ככתבה וכלשונה ונקשור אותה לרבנו הגדול, עדיין ברור כשמש שלא ניתן להתיר מתשובה זו ספר-תורה שנכתב על דוכסוסטוס, כי ברור שהתשובה הזו עוסקת אך ורק בכשרות עיבוד העורות לספר-תורה. לפיכך, גם אם נעמוד ונצווח בכל כוחנו שתשובה זו יצאה מתחת ידו של רבנו, עדיין כל ספרי-התורה של ימינו הינם פסולים לדעתו, שהרי הם כתובים על גבי דוכסוסטוס!


ויתרה מזאת, להלן נוכיח כי התשובה הזאת מזויפת, ויש לכך אחת-עשרה ראיות:


ראיה ראשונה


הראיה הראשונה לזיוף התשובה היא מדברי רבנו בעצמו בהלכות ספר-תורה (י, א):


"נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...] ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים [=וכל-שכן שאין מברכין על ספר תורה פסול וברכתו לבטלה]. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (קאפח)] [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".


ואם רבנו היה חוזר בו ממה שהוא פסק ב"משנה תורה", והיה סובר שספר-תורה שאינו עשוי כהלכתו כשר לקריאה ולברכה בציבור, הוא היה מציין ואף מדגיש זאת בתשובה, ומסביר מדוע הוא חוזר בו, וכמו שעשה בעניין תקנתו לתפילה אחת (ראו: "תפילה אחת לפי הרמב"ם").


כלומר, בכל מקום שאנו מוצאים סתירה בין "משנה תורה" לתשובה שמיוחסת לרבנו עלינו לידע שתשובה זו קרוב לוודאי זיוף היא, וזאת משתי סיבות:


1) רבים הם אשר זייפו את דברי רבנו כדי לעמעם במעט את אורו הבהיר אשר מכה אותם בסנוורים, ולא לחינם שרפו ראשוני המינים האירופים את "ספר המדע" ו"מורה הנבוכים" (ועד היום הם ממשיכים למחוק את יסודות התורה מספריהם, ולהגדיר את חלקם כ"כפירה"), כי לאורם של ספר המדע ומורה הנבוכים מתגלה פסולת המינות הכעורה אשר בידם.


ונצרף רק דוגמה אחת לסנוורים הללו מהלכות תשובה (ג, טו) שם רבנו פוסק: "חמשה הן הנקראים מינים [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה", והמכונה הראב"ד השיג שם ברוב טיפשותו ופחזותו (שהרי בהשגה זו הוא גילה וחשף לדורות-עולם את מצבם המחשבתי הירוד של רבותיו חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שהיו מינים גמורים): "ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


2) כאמור, ברור כשמש שאם רבנו היה חוזר בו בתשובה מהלכה מפורשת, הוא היה מציין זאת ומסביר מדוע הוא חוזר בו: וכל-שכן שהיה עליו לציין זאת כאשר הוא לא הספיק לתקן את ההלכה ב"משנה תורה"; וכל-שכן שמדובר בהלכה שיש לה משמעויות רחבות היקף לסופרי הסת"ם ולכללי כתיבת ספרי-תורה וכשרותם; וכל-שכן אלף פעמים בהלכה שנוגעת למצות לא תעשה החמורה של "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמ' כ, ז; דב' ה, יא).


ראיה שניה


יש שני משפטים בתשובה זו אשר מעידים כאלף עדים שתשובה זו מזויפת, וכך נאמר בתשובה: "ואפילו קרא על-פה יברך". כלומר, לפי כותב התשובה אפילו מי שקרא בספר-תורה בעל-פה יברך את ברכות התורה לפניה ולאחריה, ואלה דברים המנוגדים לפסיקה ברורה של רבנו ב"משנה תורה", וכֹה דבריו בהלכות תפילה (יב, ח): "הקורא יש לו לדלג [...] והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת".


המשפט השני בתשובה זו הוא: "ואם תאמר שקריאה זו בלא ברכה – למה נאמרה? וכי יש בעולם מי שעלה על דעתו לאסור קריאה בלא ברכה ואפילו על-פה?". כלומר, כותב התשובה קובע שאין ולוּ אחד בכל העולם שיעלה על דעתו לאסור קריאה בתורה-שבכתב בעל-פה... והאמת שיש לפחות אחד כזה בעולם והוא רבנו בכבודו ובעצמו בהלכות תפילה (יב, ח) וכפי שראינו לעיל: "והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת".


ולראיה זו יש לצרף את מה שאמרנו בראיה הראשונה, כלומר, לא יעלה על הדעת שרבנו יסתור פסיקה מפורשת ב"משנה תורה" ולא יעיר על כך מאומה. וכל-שכן אלף פעמים שלא יעלה על הדעת שהוא יעשה כן בשני עניינים באותה תשובה ולא יעיר על כך מאומה!


ראיה שלישית


כותב התשובה פותח את דבריו במלים הבאות: "מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר[-תורה] כמו שהברכה על נטילת-לולב או ישיבה-בסוכה, שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין [הלולב או הסוכה] לא עשה מצוה".


ויש להבחין הבחנה ברורה בין מצות נטילת לולב לבין מצות ישיבה בסוכה: מצות ישיבה בסוכה הינה מן התורה כל שבעת ימי החג, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה ולולב (ו, ה): "כיצד היא מצות הישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים [...] שנאמר: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב]".


לעומת זאת, מצות נטילת לולב מן התורה היא רק ביום הראשון וכמו שפוסק רבנו שם (ז, יב): "מצות לולב להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן [...] ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום שבעת ימי החג [...] משחרב בית-המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש". כלומר, מצות נטילת לולב ביום הראשון היא מן התורה ובשאר ימי החג היא מדרבנן בלבד.


לפיכך, בששת ימי החג האחרונים מותר לברך על לולב פסול לכתחילה, ואין זו ברכה לבטלה, וכמו שרבנו פוסק בהלכות סוכה ולולב (ח, ט): "כל אלו שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שבארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר". נמצא, שחז"ל ורבנו התירו לברך על מצות לולב בששת ימי החג האחרונים גם אם הלולב או אחד משאר ארבעת המינים הינו פסול.


ברם, מדברי כותב התשובה עולה, שמי שנטל לולב פסול בימי החג לא עשה מצוה, שהרי הוא אומר כך: "שאם הייתה הסוכה פסולה או הלולב פסול – נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת-הלולב או ישיבת-הסוכה שעליהן מברך, ואם היו פסולין לא עשה מצוה". ומכיוון שכותב התשובה גם כורך את מצות הישיבה בסוכה שהיא שבעה ימים יחד עם מצות נטילת לולב וגם מנסח את דבריו באופן כללי מאד – ברור כשמש שהוא מתכוון למצות נטילת לולב כל ימי השבעה דהיינו למצות נטילת לולב שהיא מדרבנן, שהרי אם הייתה כוונתו ליום הראשון בלבד היה עליו לציין זאת באופן מיוחד. נמצא אפוא, שיש בדברי כותב התשובה טעות גסה, שהרי בתשובה נאמר: "ואם היו פסולין לא עשה מצוה". ולפי פסק רבנו, מי שנוטל לולב פסול בששת ימי החג האחרונים ברכתו אינה לבטלה והוא קיים מצוה דרבנן לפי תקנת חז"ל.


ראיה רביעית


כותב התשובה טוען, שהיו מברכין על ספרי תורה פסולים לפני "גאוני עולם", "ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף", מפני שהם ידעו שמותר לברך על ספר תורה כשר או פסול. ואני שומע ולא אבין, וכי יעלה על הדעת ש"גאוני עולם" אמיתיים האמונים על פסיקת התלמוד, לא יאמרו מילה וחצי מילה כאשר הם רואים שמברכים באופן קבוע על ספרי-תורה פסולים? מילא בשעת הדוחק לפי הזייפן, אך האם הם היו שותקים על עקירת דיני התורה-שבעל-פה? וכי יעלה על הדעת שהם אפילו לא יעירו בנועם לאותם האנשים שעליהם לרכוש ספרי-תורה כשרים? והלא אפילו הזייפן בעצמו "פוצה פה ומצפצף" בסוף תשובתו, שהרי הוא אומר: "ואף-על-פי-כן, ראוי לכל ציבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו, ובו ראוי לקרות בציבור".


ראיה חמישית


הטעם הראשון שכותב התשובה מביא כדי להתיר לברך על ספר תורה פסול תמוה מאד, וזה לשונו: "הלא תראה שהקורא בשחר, קודם שיתפלל, משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואחר-כך קורא או דורש, הנה למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה אנו מברכין". כלומר, לפי כותב התשובה ברכות התורה בציבור הינן על הקריאה וההגייה בתורה, כך שהברכה על ספר-תורה לשיטתו זהה במהותה לברכות התורה שנאמרות בשחר לפני לימוד התורה.


מסברתו זו של כותב התשו